קטגוריה:במדבר כה א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וישב ישראל בשיטים וגומר עד סוף הסדר הזה. ספר הכתוב שכאשר ישבו ישראל בשיטים והוא אבל השיטים אשר היה בערבות מואב שלא נסעו משם עוד כל ימי משה. ויחל העם לזנות אל בנות מואב רוצה לומר שהעם נעשה חולין וחלל כבודו בהיותו זונה את בנות מואב שהיו באות במחנה ישראל והיו מזנות עמהם. והנראה מתוך הענין הזה הוא כי בנות מדין היו הזונות האלו והתנכרו עצמן לומר מואביו' אנחנו ויש על זה ראיה חזקה. הא' כי הנה התורה זכרה הרעות שעשו עמון ומואב עם ישראל ובעבורם אמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך ושלא יבא בקהל ה' בסבת רעת' אשר עשו שזכר. אבל לא זכרה הרעה שהזנו את ישראל להצמד לבעל פעור שהיא הגדולה שברעות והוא המורה שלא היו הנשים ההמה מואביות. והב' כי בא בקבלה האמתית מואבי ולא נתעבו המואביות. ולכך לא נאסרה רות המואביה שיצא ממנה דוד ואלו חטאו בנות מואב בזה היו המה אסורות יותר מהגברים. והראיה הג' כי המדינים נמסרו להריגה מפני זה הענין וכמו שאמר בשלל מדין הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגומר וכן נאמר צרור את המדינים וגומר אשר נכלו לכם על דבר פעור. א"כ המדיניות נכלו ולא המואביות. ולזה נראה לפרש כי בלק כאשר שמע מבלעם כי שלום ואמת יהיה בימיו הלך לדרכו. אך בלעם בשובו למקומו מצא שם שרי מדין או שבבאו דרך ארצו עבר במדין ודבר עם שריו ושאלו ממנו עצה מה יעשו לישראל ויעץ להם שא"א להשטין לישראל ולהורידם מקדושתם מאהבת ה' אותם אלא בזנות הנשים שהם מסירות לבב האדם מעם אלהיו. וזו תהיה סבה למפלתם כי אלהי ישראל שונא זמה הוא. ובלעם ישב עמהם במדין לכבד' ולדעת מה יעשה בדבר ושם נמצא גם כן עדיין במלחמת מדין ונהרג עם מלכי מדין. ומפני שבעל פעור היה בגבול מואב הפקירו המדינים בנותיהם לזנות והמה התנכרו כאלו היו מואביות להעלים זנותם גם כי המואביים ישלמו עם ישראל ולא כן המדינים וחשבו ישראל בתחלה שהיו מואביות ובאות לזבוח לבעל פעור כמנהגן ותקראנה לעם לאכול מזבחי אלהיהן ומתוך כך הסיתו אותם וישתחוו לאלהיהם כדי להשיג מהם הנאת המשגל. וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור כי בעבור משגל נעשו חתנים לעכו"ם כמו שאמר הנביא ובעל בת אל נכר. ויחר אף ה' בישראל להשמידם במגפה. ואמנם אמר השם למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש המתרגם פירשו שיקח את כל ראשי העם אותם שחטאו והיו חייבים בדבר ההוא ויתלה אותם על עץ בפרהסיא. וחכמי הקראים אמרו קח את כל ראשי העם שיקח עמו הראשים כדי לעשות משפט בנצמדים. ופרשו והוקע אותם מוסב לנצמדים. והטעם שיחפור בארץ ויכניסם שם עד חצי גופם וכן היו המוקעים בני רצפה. והנכון בעיני הוא שהאל יתברך בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחי' ומענישי' את החטאים בנפשותם. אמר למשה ראוי הוא לעשות על זה משפט גדול לא לבד לנצמדים לבעל פעור אבל על כל שרי ישראל שנעשה בתוכם ולעיניהם ואין איש שם על לב. וכאלו בדרך עצה אמר למשה אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש רוצה לומר שיתקע את החרב בבטנם ויהרגם בפרסום כמו שהם חטאו בפרסום. וכאשר תעשה זה בשרים ישוב חרון אף ה' מישראל ולא יעניש ויכלה את כל העדה כרגע. וכאשר הבין משם כוונת השם לא היה לו להרוג את ראשי העם להיותם נצמדים לבעל פעור אלא מפני שלא עשו משפט בחטאי' ובמורדים אמר אל הראשים ההם הרגו איש אנשיו ממשפחתו ויתר משרתיו הנצמדים לבעל פעור ולא תהיו עוד מתרשלים בדבר המשפט פן עליכם יהיה הזעם. הנה התבאר שמרע"ה לא עבר על הצווי האלהי. ומה הוא והוקע אותם. כי משם לקח פנחס להרוג את זה בחנית. והותרה השאלה הכ"ה. והנה חז"ל זכרו רבים שנהרגו על זה. אבל הרב רבי משה בר נחמן כתב ע"ד הפשט שראשי העם נקבצו פתח אהל מועד ונזדרזו לקיים מצוות ה' באנשיהם. ובזה בא זמרי עם המדינית ובא פנחס אחריהם ודקרם ותעצר המגפה. והשופטים לא דנו עוד שום חוטא כי חשך ממות נפשם ענין פנחס ונשארו מן הנצמדי' רבים שנשמדו אחר כך טרם עברם את הירדן וכמו שאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ונכון הוא. ואמר והנה איש מבני ישראל בא וגומר להגיד שכן עשו כל הראשים משפט באנשיהם חוץ מאחד שלא עשה משפט באנשיו. אבל הוא בעצמו בא ויקרב מדינית אחת לפני אחיו ולפני משה ולפני כל העדה בהיות כלם בוכים פתח אהל מועד. ומתפללים לשם יתברך שלא ישפוך עליהם חרון אפו. והפרוץ ההוא לא נרתע מבכית העם ולא ירא אלהים ולא כסתה כלימה פניו ממשה רבינו ומיתר השרים שהיו מבערים את הרע מקרבם. ובאותו פרסום ופומבי גדול בעל את המדינית בהיותו הוא נשיא בית אב לשבט שמעון והיה מתיר לכל אנשי שבטו לעשות כן. וכאשר ראה זה פנחס עם היותו בלתי מלומד למלחמה כי לא נסה ללכת באלה לא המתין שהיה בן אלעזר בן אהרן הכהן אבל קם מתוך העדה הבוכים פתח אהל מועד ויקח רומח בידו כי קנא לה' בכל איברי גופו שהם רמ"ח איברים התעורר ובא אחר איש ישראל אל הקבה שהוא האהל הנמתח כקובה וידקור הרומח בבטן שניהם רוצה לומר של איש ישראל ושל האשה המדינית אל קבתה שהוא בטנה ואצטומכתה כי כן צוה השם והוקע אותם. וידמה שבשעת המשגל בא עליהם וידקור את שניהם בפעם אחת בדקירה אחת. ובפעל הזה המגפה נעצרה מישראל שכבר היו מתים בה כ"ד אלף ורובם היו משבט שמעון כי פלס ומאזני משפט לה' וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור כמו שאמר משה השמידו ה' אלהיך. והדבקים באלהיהם נשארו חיים כי לא היתה המגפה ההיא חולי מתדבק אלא עונש ישר ומשפט אלהי: תם