רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב וְגוֹמֵר – אָמַר: אֵינִי צָרִיךְ לִבְדֹּק עוֹד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי לֹא יַחְפֹּץ לְקַלְּלָם.
וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם – כַּאֲשֶׁר עָשָׂה שְׁתֵּי פְּעָמִים.
לִקְרַאת נְחָשִׁים – לְנַחֵשׁ, אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתוֹ כִּרְצוֹנוֹ. אָמַר: רוֹצֶה וְלֹא רוֹצֶה לְקַלְּלָם; אַזְכִּיר עֲוֹנוֹתֵיהֶם, וְהַקְּלָלָה עַל הַזְכָּרַת עֲוֹנוֹתֵיהֶם תָּחוּל.
וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו – כְּתַרְגּוּמוֹ [רש"י גרס, "ושוי לקביל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי": וְשָׂם לְמוּל הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אֶת פָּנָיו. ובנוסחנו יש תרגום מילולי, "וְשַׁוִּי לְמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי": וְשָׂם לַמִּדְבָּר פָּנָיו].

(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו – בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס בָּהֶם עַיִן רָעָה. וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ שְׁלֹשׁ מִדּוֹתָיו: עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה (רש"י על במדבר כב,יג, ועל במדבר כב,יח).
שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו – רָאָה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ וְאֵינָן מְעֹרָבִין. רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה, שֶׁלֹּא יָצִיץ לְתוֹךְ אֹהֶל חֲבֵרוֹ.
וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלהִים – עָלָה בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יְקַלְּלֵם.

(ג) בְּנוֹ בְעֹר – כְּמוֹ "לְמַעְיְנוֹ מָיִם" (תהלים קיד,ח). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, שְׁנֵיהֶם הָיוּ גְּדוֹלִים מֵאֲבוֹתֵיהֶם. בָּלָק – "בְּנוֹ צִפֹּר" (לעיל כג,יח), אָבִיו בְּנוֹ הוּא בְּמַלְכוּת, וּבִלְעָם – גָּדוֹל מֵאָבִיו בִּנְבִיאוּת; מָנֶה בֶּן פְּרָס הָיָה (מדרש תנחומא בלק יג).
שְׁתֻם הָעָיִן – עֵינוֹ נְקוּבָה וּמוּצֵאת לַחוּץ, וְחֹר שֶׁלָּהּ נִרְאֶה פָּתוּחַ, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא: "כְּדֵי שֶׁיִשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגֹּב" (משנה ע"ז פ"ה מ"ג; בבלי ס"ט ע"א). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לְפִי שֶׁאָמַר: "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (לעיל כג,י), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמוֹנֶה רְבִיעוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מָתַי תָּבוֹא טִפָּה שֶׁנּוֹלַד הַצַּדִּיק מִמֶּנָּה. אָמַר בְּלִבּוֹ: מִי שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וּמְשָׁרְתָיו קְדוֹשִׁים, יִסְתַּכֵּל בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ? וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם (נדה ל"א ע"א). וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שְׁתֻם הָעָיִן – פְּתוּחַ הָעַיִן (סנהדרין ק"ה ע"א), כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם אוֹנְקְלוֹס ["דְּשַׁפִּיר חָזֵי", שֶׁרוֹאֶה הֵיטֵב]. וְעַל שֶׁאָמַר שְׁתֻם הָעָיִן וְלֹא אָמַר "שְׁתֻם הָעֵינַיִם", לָמַדְנוּ שֶׁסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו הָיָה.

(ד) נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם – פְּשׁוּטוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ ["שָׁכֵיב וּמִתְגְּלֵי לֵיהּ", שׁוֹכֵב וּמִתְגַּלֶּה לוֹ], שֶׁאֵין נִרְאֶה עָלָיו אֶלָּא בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב. וּמִדְרָשׁוֹ: כְּשֶׁהָיָה נִגְלֶה עָלָיו, לֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו, וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו, לְפִי שֶׁהָיָה עָרֵל וּמָאוּס לִהְיוֹת נִגְלֶה עָלָיו בְּקוֹמָה זְקוּפָה לְפָנָיו.

(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ – עַל שֶׁרָאָה פִּתְחֵיהֶם שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה מוּל זֶה (ב"ב ס' ע"א).
מִשְׁכְּנֹתֶיךָ – חֲנִיּוֹתֶיךָ, כְּתַרְגּוּמוֹ ["בֵּית מִשְׁרָךְ"]. דָּבָר אַחֵר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, מַה טֹּבוּ אֹהֶל שִׁילֹה וּבֵית עוֹלָמִים בְּיִשּׁוּבָן, שֶׁמַּקְרִיבִין בָּהֶן קָרְבָּנוֹת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.
מִשְׁכְּנֹתֶיךָ – אַף כְּשֶׁהֵן חֲרֵבִין, לְפִי שֶׁהֵן מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶן וְחֻרְבָּנָן כַּפָּרָה עַל הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ" (איכה ד,יא); וּבַמֶּה כִּלָּה? "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" (שם; מדרש תנחומא פקודי ד; איכ"ר ד,יד).

(ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ – שֶׁנֶּאֶרְכוּ וְנִמְשְׁכוּ לִנְטוֹת לְמֵרָחוֹק. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אָנוּ לְמֵדִים מֶה הָיָה בְּלִבּוֹ לְקַלְּלָם כְּשֶׁאָמַר לְהָשִׁית אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו; וּכְשֶׁהָפַךְ הַמָּקוֹם אֶת פִּיו – בֵּרְכָם מֵעֵין אוֹתָם קְלָלוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ לוֹמַר כּוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (סנהדרין ק"ה ע"ב).
כַּאֲהָלִים – כְּתַרְגּומוֹ ["כְּבוּסְמַיָּא דִּנְצַב ה'", כַּבְּשָׂמִים שֶׁנָּטַע ה'], לְשׁוֹן "מֹר וַאֲהָלוֹת".
נָטַע ה' – בְּגַן עֵדֶן. לָשׁוֹן אַחֵר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה׳ – כַּשָּׁמַיִם הַמְּתוּחִין כָּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת" (ישעיהו מ,כב).‏[1]
נָטַע ה' – לְשׁוֹן נְטִיעָה מָצִינוּ בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ" (דניאל יא,מה).

(ז) מִדָּלְיָו – מִבְּאֵרוֹתָיו; וּפֵרוּשׁוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ ["יִסְגֵּי מַלְכָּא דְּיִתְרַבַּא מִבְּנוֹהִי וְיִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִּיאִין": יַצְלִיחַ הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּתְמַנֶּה מִבָּנָיו, וְיִשְׁלֹט בְּעַמִּים רַבִּים].
וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים – לְשׁוֹן הַצְלָחָה הוּא זֶה, כַּזֶּרַע הַזָּרוּעַ עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ – מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁלָּהֶם יִכְבֹּשׁ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק.
וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ – שֶׁל יַעֲקֹב יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁיָּבֹא אַחֲרָיו דָּוִד וּשְׁלֹמֹה.

(ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם – מִי גוֹרֵם לָהֶם הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת? אֵל הַמּוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם בְּתֹקֶף וְרוּם שֶׁלּוֹ; יֹאכַל אֶת הַגּוֹיִּם שֶׁהֵם צָרָיו.
וְעַצְמֹתֵיהֶם – שֶׁל צָרִים.
יְגָרֵם – מְנַחֵם פָּתַר בּוֹ לְשׁוֹן שְׁבִירָה, וְכֵן: "לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר" (צפניה ג,יג), וְכֵן: "וְאֶת חֲרָשֶׁיהָ תְּגָרֵמִי" (יחזקאל כג,לד). וַאֲנִי אוֹמֵר: לְשׁוֹן עֶצֶם הוּא, שֶׁמְּגָרֵר הַבָּשָׂר בְּשִׁנָּיו מִסָּבִיב וְהַמֹּחַ שֶׁבִּפְנִים, וּמַעֲמִיד הָעֶצֶם עַל עַרְמִימוּתוֹ.
וְחִצָּיו יִמְחָץ – אוֹנְקְלוֹס תִּרְגֵּם ["וְאַרְעָתְהוֹן יַחְסְנוּן", וְאַרְצוֹתֵיהֶם יִירָשׁוּ]: 'חִצָּיו שֶׁל צָרִים', חֲלֻקָּה שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ: "בַּעֲלֵי חִצִּים" (בראשית מט,כג), "מָרֵי פַלְגוּתָא". וְכֵן יִמְחָץ – לְשׁוֹן "וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ" (שופטים ה,כו), שֶׁיֶחֱצוּ אֶת אַרְצָם. וְיֵשׁ לִפְתֹּר לְשׁוֹן חִצִּים מַמָּשׁ: חִצָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמְחַץ בְּדָמָם שֶׁל צָרִים, יִטְבֹּל וְיִצְטַבַּע בְּדָמָם, כְּמוֹ: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם" (תהלים סח,כד). וְאֵינוֹ זָז מִלְּשׁוֹן מַכָּה, כְּמוֹ "מָחַצְתִּי" (דברים לב,לט), שֶׁהַצָּבוּעַ בְּדָם נִרְאֶה כְּאִלּוּ מָחוּץ וְנָגוּעַ.

(ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי – כְּתַרְגּוּמוֹ ["יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִּתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא", יָנוּחַ וְיִשְׁכּוֹן בְּעֹז כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא], יִתְיַשְּׁבוּ בְּאַרְצָם בְּכֹחַ וּגְבוּרָה.

(י) וַיִּסְפֹּק [אֶת כַּפָּיו] – הִכָּה זוֹ עַל זוֹ.

(יג) לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' – כָּאן לֹא נֶאֱמַר 'אֱלֹהָי' כְּמוֹ שֶׁאָמַר בָּרִאשׁוֹנָה, לְפִי שֶׁיָּדַע שֶׁנִּבְאַשׁ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִטְרַד (מדרש אגדה).

(יד) הוֹלֵךְ לְעַמִּי – מֵעַתָּה הֲרֵינִי כִּשְׁאָר עַמִּי, שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעָלָיו.
לְכָה אִיעָצְךָ – מַה לְּךָ לַעֲשׂוֹת; וּמַה הִיא הָעֵצָה? אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא כּוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (סנהדרין ק"ו ע"א)‏[2]. תֵּדַע שֶׁבִּלְעָם הִשִּׂיא עֵצָה זוֹ לְהַכְשִׁילָם בְּזִמָּה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם" (להלן לא,טז; מדרש תנחומא בלק יח).
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ – מִקְרָא קָצָר הוּא זֶה: אִיעָצְךָ לְהַכְשִׁילָם, וְאוֹמַר לְךָ מַה שֶּׁהֵן עֲתִידִין לְהָרַע לְמוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, ["וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" (להלן פסוק יז). הַתַּרְגּוּם מְפָרֵשׁ קֹצֶר הָעִבְרִי].

(טז) וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן – לְכַוֵּן הַשָּׁעָה שֶׁכּוֹעֵס בָּהּ (סנהדרין ק"ה ע"ב).

(יז) אֶרְאֶנּוּ – רוֹאֶה אֲנִי שִׁבְחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וּגְדֻלָּתוֹ, אַךְ לֹא עַתָּה הוּא, אֶלָּא לְאַחַר זְמָן.
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב – כְּתַרְגּוּמוֹ ["יְקוּם מַלְכָּא מִיַּעֲקֹב וְיִתְרַבַּא מְשִׁיחָא מִיִּשְׂרָאֵל וִיקַטֵּיל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֲנָשָׁא"׃ יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִיַּעֲקֹב וְיִתְמַנֶּה מָשִׁיחַ מִיִּשְׂרָאֵל, וְיַהֲרֹג שָׂרֵי מוֹאָב וְיִשְׁלֹט בְּכָל בְּנֵי הָאָדָם], לְשׁוֹן "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ" (איכה ב,ד), שֶׁהַכּוֹכָב עוֹבֵר כַּחֵץ, וּבְלַעַז דישטינ"ט [destent = מזנק‏[3]]. כְּלוֹמַר, יָקוּם מַזָּל.
וְקָם שֵׁבֶט – מֶלֶךְ רוֹדֶה וּמוֹשֵׁל.
וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב – זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית" וְגוֹמֵר (שמ"ב ח,ב).
וְקַרְקַר – לְשׁוֹן כּוֹרֶה [ספרים אחרים: קוֹרֶה], כְּמוֹ: "אֲנִי קַרְתִּי" (מל"ב יט,כד); "מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" (ישעיהו נא,א); "יִקְּרוּהָ עוֹרְבֵי נַחַל" (משלי ל,יז), פוריי"ר [forjier = לנקב, לקדוח‏[4]] בְּלַעַ"ז.
כָּל בְּנֵי שֵׁת – כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן שֵׁת, בְּנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (אונקלוס).

(יח) וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו – לְאוֹיְבָיו, לְיִשְׂרָאֵל.

(יט) וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב – וְעוֹד יִהְיֶה מוֹשֵׁל אַחֵר מִיַּעֲקֹב.
וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר – הַחֲשׁוּבָה שֶׁל אֱדוֹם, הִיא רוֹמִי. וְעַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אוֹמֵר כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם" (תהלים עב,ח); "וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו" (עובדיה א,יח).

(כ) וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק – נִסְתַּכֵּל בְּפֻרְעֲנוּתוֹ שֶׁל עֲמָלֵק.
רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק – הוּא קִדֵּם אֶת כֻּלָּם לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וְכָךְ תִּרְגֵּם אוֹנְקְלוֹס ["רֵישׁ קְרָבַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה עֲמָלֵק": רֹאשׁ מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל הָיָה עֲמָלֵק]. וְאַחֲרִיתוֹ לְהֵאָבֵד בְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה,יט).

(כא) וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי – לְפִי שֶׁהָיָה קֵינִי תָּקוּעַ אֵצֶל עֲמָלֵק, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי" וְגוֹמֵר (שמ"א טו,ו), הִזְכִּירוֹ אַחַר עֲמָלֵק. נִסְתַּכֵּל בִּגְדֻלָּתָם שֶׁל בְּנֵי יִתְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים" (דה"א ב,נה; סנהדרין ק"ו ע"א).
אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ – תָּמֵהַּ אֲנִי, מֵהֵיכָן זָכִיתָ לְכָךְ? הֲלֹא אַתָּה עִמִּי הָיִיתָ בַּעֲצַת "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שמות א,י), וְעַתָּה נִתְיַשַּׁבְתָּ בְּאֵיתָן וּמָעוֹז שֶׁל יִשְׂרָאֵל (סנהדרין שם).

(כב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן וְגוֹמֵר – אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְקַעְתָּ לְתֹקֶף זֶה, שֶׁאֵינְךָ נִטְרָד עוֹד מִן הָעוֹלָם; כִּי אַף אִם אַתָּה עָתִיד לִגְלוֹת עִם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְתִהְיֶה לְבָעֵר מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְיַשַּׁבְתָּ שָׁם, מַה בְּכָךְ?–
עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ – עַד הֵיכָן הוּא מַגְלֶה אוֹתְךָ? שֶׁמָּא "לַחְלַח וְחָבוֹר" (מל"ב יז,ו)? אֵין זֶה טֵרוּד מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא טִלְטוּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְתָשׁוּב עִם שְׁאָר הַגָּלֻיּוֹת.

(כג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וְגוֹמֵר – כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת שְׁבִיַּת אַשּׁוּר, אָמַר,
אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל – מִי יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ מִשּׂוּמוֹ אֶת אֵלֶּה, שֶׁלֹּא יָשִׂים עָלָיו הַגּוֹזֵר אֶת אֵלֶּה? שֶׁיַּעֲמֹד סַנְחֵרִיב וִיבַלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, וְעוֹד יָבוֹאוּ צִים מִיַּד כִּתִּים, וְיַעַבְרוּ כִתִּיִּים שֶׁהֵן רוֹמִיִּים בְּבִירָנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת עַל אַשּׁוּר.

(כד) וְעִנּוּ עֵבֶר – וְעִנּוּ אוֹתָם שֶׁבְּעֵבֶר הַנָּהָר.
וְגַם הוּא עֲדֵי אוֹבֵד – וְכֵן פֵּרֵשׁ דָּנִיֵּאל: "עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמָהּ" (דניאל ז,יא).
וְצִים – סְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּדִכְתִיב: "וְצִי אַדִּיר" (ישעיהו לג,כא), תַּרְגּוּמוֹ "וּבוּרְנִי רַבְּתָא".

הערות[עריכה]

  1. ^ וְלָשׁוֹן זֶה אֵינוֹ, דְּאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִנְקֹד "כְּאֹהָלִים", הָא' בְּחוֹלָם.
  2. ^ אָמַר לָהֶם: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִּשְׁתָּן. בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה, עֲשֵׂה לָהֶן קְלָעִים וְהוֹשֵׁב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וְיִמְכְּרוּ לָהֶן כְּלֵי פִּשְׁתָּן. עָשָׂה לָהֶן קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְּשִׂימוֹת וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְיוֹצְאִין לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵנָה: אִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִּשְׁתָּן? זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָחוֹת, שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ: הֲרֵי אַתְּ כְּבֶן בַּיִת, שֵׁב בְּרוֹר לְעַצְמְךָ. וְצִרְצוּרִי שֶׁל יַיִן עַמּוֹנִי מֻנָּח אֶצְלָהּ, וַעֲדַיִן לֹא נֶאֱסַר (יַיִן שֶׁל עַמּוֹנִי וְלֹא) יַיִן שֶׁל נָכְרִים. אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנֶךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה, בָּעַר בּוֹ, אָמַר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי! הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקָהּ, אָמְרָה לוֹ: עֲבֹד לָזֶה. אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי! אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לְךָ? כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר? [וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ]. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנַּחַתְךָ עַד שֶׁתִּכְפּוֹר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים בְּאָהֳבָם" (הושע ט,י).
  3. ^ אחרי שנמתחה (tendre) הקשת, המיתר משתחרר והחץ נורה: זו הפעולה שרש"י, כפי הנראה, מתכוון לתאר.
  4. ^ רש"י קושר את הפועל "קרקר" עם השורש "נקר" (לעשות חור), ובכך לקלקל ולהשחית אדם או חפץ.