מ"ג במדבר כה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות במדבר


מ"ג במדבר כה · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁטִּין וְשָׁרִי עַמָּא לְמִטְעֵי בָּתַר בְּנָת מוֹאָב׃
ירושלמי (יונתן):
וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַתְרָא דַהֲוָה מִתְקְרֵי שִׁיטִין עַל שְׁטוּתָא וְקִלְקוּלָא דַהֲוָה בְּהוֹן וּשְׁרִיאוּ עַמָא לְאוֹפְסָא קְדוּשַׁתְהוֹן וּלְמִפְעַר גַרְמֵיהוֹן לְטוֹפְסָא דִפְּעוֹר וּלְמַטְעִית בָּתַר בְּנַת מוֹאֲבָאֵי דְמַפְקַן יַת טוֹפְסֵיהּ דִפְּעוֹר מִתּוֹתֵי פִּסְקִיֵיהוֹן:
ירושלמי (קטעים):
וּשְׁרוֹן יִשְרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרוֹן עַמָא לִמְזַנְיָא עִם בְּנַתְהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בשטים" - כך שמה

"לזנות אל בנות מואב" - ע"י עצת בלעם כדאיתא בחלק

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לזנות אל בנות מואב" - על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו) לשון רש"י ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה ומזקני מדין היה להם שנאמר במדינים (להלן פסוק יח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה שהוא גדול עצתם ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ועל כן הרגוהו בחרב אבל על דרך הפשט לא הזכיר הכתוב העצה בכאן רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם ולפיכך ראוי לנקמה גדולה כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד) ויתכן עוד על דרך הפשט כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן אבל מפני שהיה חפצו לקללם ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה על כן הרגוהו בחרב כי השוכר והשכיר שניהם נענשו כמו שאמר (דברים כג ה) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. אין "ישיבה" בכל מקום כי אם קלקלה, שנאמר שמות לב "וישב העם לאכל ושתה", ואומר בראשית לז "וישבו לאכל לחם".

ר' עקיבא אומר: כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למדה הימנה. ר' אומר: הרבה פרשיות סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב!

כיוצא בו אתה אומר שמות ו "הן בני ישראל לא שמעו אלי", אמר לו המקום: שמות ג "ושמעו לקולך"!

כיוצא בו אתה אומר ויקרא כא "ובת איש כהן כי תחל לזנות" - "והכהן הגדול מאחיו". וכי מה ענין זה לזה? אף הוא נשרף? - משל למה הדבר דומה? לקיטרון שהשלים שניו, ולא שימש פלומופילון שלו, אלא ברח והלך לו. שלח המלך והביאו, וחייבו לקטוע את ראשו. עד שלא יצא ליהרג אמר המלך: מלאו לו מדה של דינרים זהב והוציאו לפניו, אמרו לו: אילו עשית כדרך שעשו חביריך - היית נוטל מדה של דינרי זהב ונפשך שלך, עכשיו - אבדת את נפשך את ממונך! כן בת כהן שזנתה, יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה: אלו עשית כדרך שעשו אמותיך - זכית שיוצא ממך כהן גדול כיוצא בזה, ועכשיו - אבדת את עצמך אבדת את ממונך ואת כבודך! - לכך נאמר "ובת איש" - "הכהן הגדול מאחיו".

כיוצא בו אתה אומר הושע א "אתם לא עמי", ואומר הושע ב "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ילמד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם"... וכי מה ענין זה לזה? - משל למלך שכעס על אשתו, שלח סופר אחד לכתוב לה גט, ועד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו. אמר המלך: אפשר שיצא סופר זה מכאן חלוק? - אלא אמור לו: בוא כתוב שאני כופל לה כתובתה! לכך נאמר "כי אתם לא עמי" ואומר "והיה מספר בני ישראל כחול הים".

כיוצא בו אתה אומר הושע יד "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה", ואומר "שובה ישראל עד ה' אלהיך". וכי מה ענין זה לזה? - משל למה הדבר דומה? - למדינה שמרדה על המלך. שלח המלך לפולימרכוס ואמר להחריבה. היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב, אמר להם טלו לכם מים, ואם לאו - הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה, ולהפרכיא פלונית ולחברותיה! לכך נאמר "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה" - ואומר "שובה ישראל".

דבר אחר: וישב ישראל בשטים - במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידו, ונטלו כל מה שלהם.

מלכות זו מתגאה ומשתחצת - אין לה אלא ד' מדינות שראויות למלכות, ואלו הם אביא ואלכסנדריא וקרטיגני ואנטוכיא! ואלו - היו להם ששים עיר, וכולם ראויות למלכות! - שנאמר דברים ג "ששים עיר, כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן", ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם, ונפלו בידם, ונטלו כל מה שלהם!

אבל משנתמלאו ישראל מן הבזה התחילו מבזים את הבזה: מקרעים כסות ומשליכים, ומקרעין בהמה ומשליכים, לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר דברים ג "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" - באו וישבו להם בשטים, במקום השטות.

באותה שעה עמדו עמונים ומואבים, ובנו להם מקולין מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים, ומוכרים כל מיני בשמים. והיו לישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל, ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה, והיתה מוכרת לו בשוויו; וקטנה קוראה ואמרה לו מבפנים "בוא וקח לך בפחות", והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני, וביום השלישי אמרה לו "היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית?" והיה נכנס אצלה, והצרצור מלא יין מיין העמוני, שעדין לא נאסר יינן של גוים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?" - והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמעי לי!" והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקין שלה, ואומרת לו: "רבי, רצונך שאשמע לך? - השתחוה לזה!" ואומר לה: "וכי לע"ז אני משתחוה?" אמרה לו: "וכי מה איכפת לך? - אינו אלא שתגלה עצמך לו!" מכאן אמרו "המפער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודה". והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמיעי לי!" ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? - הנזר מתורתו של משה", והוא נזור, שנאמר הושע ט "וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם."