אברבנאל על במדבר כה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פסוק א
[עריכה]וישב ישראל בשיטים וגומר עד סוף הסדר הזה. ספר הכתוב שכאשר ישבו ישראל בשיטים והוא אבל השיטים אשר היה בערבות מואב שלא נסעו משם עוד כל ימי משה. ויחל העם לזנות אל בנות מואב רוצה לומר שהעם נעשה חולין וחלל כבודו בהיותו זונה את בנות מואב שהיו באות במחנה ישראל והיו מזנות עמהם. והנראה מתוך הענין הזה הוא כי בנות מדין היו הזונות האלו והתנכרו עצמן לומר מואביו' אנחנו ויש על זה ראיה חזקה. הא' כי הנה התורה זכרה הרעות שעשו עמון ומואב עם ישראל ובעבורם אמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך ושלא יבא בקהל ה' בסבת רעת' אשר עשו שזכר. אבל לא זכרה הרעה שהזנו את ישראל להצמד לבעל פעור שהיא הגדולה שברעות והוא המורה שלא היו הנשים ההמה מואביות. והב' כי בא בקבלה האמתית מואבי ולא נתעבו המואביות. ולכך לא נאסרה רות המואביה שיצא ממנה דוד ואלו חטאו בנות מואב בזה היו המה אסורות יותר מהגברים. והראיה הג' כי המדינים נמסרו להריגה מפני זה הענין וכמו שאמר בשלל מדין הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגומר וכן נאמר צרור את המדינים וגומר אשר נכלו לכם על דבר פעור. א"כ המדיניות נכלו ולא המואביות. ולזה נראה לפרש כי בלק כאשר שמע מבלעם כי שלום ואמת יהיה בימיו הלך לדרכו. אך בלעם בשובו למקומו מצא שם שרי מדין או שבבאו דרך ארצו עבר במדין ודבר עם שריו ושאלו ממנו עצה מה יעשו לישראל ויעץ להם שא"א להשטין לישראל ולהורידם מקדושתם מאהבת ה' אותם אלא בזנות הנשים שהם מסירות לבב האדם מעם אלהיו. וזו תהיה סבה למפלתם כי אלהי ישראל שונא זמה הוא. ובלעם ישב עמהם במדין לכבד' ולדעת מה יעשה בדבר ושם נמצא גם כן עדיין במלחמת מדין ונהרג עם מלכי מדין. ומפני שבעל פעור היה בגבול מואב הפקירו המדינים בנותיהם לזנות והמה התנכרו כאלו היו מואביות להעלים זנותם גם כי המואביים ישלמו עם ישראל ולא כן המדינים וחשבו ישראל בתחלה שהיו מואביות ובאות לזבוח לבעל פעור כמנהגן ותקראנה לעם לאכול מזבחי אלהיהן ומתוך כך הסיתו אותם וישתחוו לאלהיהם כדי להשיג מהם הנאת המשגל. וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור כי בעבור משגל נעשו חתנים לעכו"ם כמו שאמר הנביא ובעל בת אל נכר. ויחר אף ה' בישראל להשמידם במגפה. ואמנם אמר השם למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש המתרגם פירשו שיקח את כל ראשי העם אותם שחטאו והיו חייבים בדבר ההוא ויתלה אותם על עץ בפרהסיא. וחכמי הקראים אמרו קח את כל ראשי העם שיקח עמו הראשים כדי לעשות משפט בנצמדים. ופרשו והוקע אותם מוסב לנצמדים. והטעם שיחפור בארץ ויכניסם שם עד חצי גופם וכן היו המוקעים בני רצפה. והנכון בעיני הוא שהאל יתברך בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחי' ומענישי' את החטאים בנפשותם. אמר למשה ראוי הוא לעשות על זה משפט גדול לא לבד לנצמדים לבעל פעור אבל על כל שרי ישראל שנעשה בתוכם ולעיניהם ואין איש שם על לב. וכאלו בדרך עצה אמר למשה אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש רוצה לומר שיתקע את החרב בבטנם ויהרגם בפרסום כמו שהם חטאו בפרסום. וכאשר תעשה זה בשרים ישוב חרון אף ה' מישראל ולא יעניש ויכלה את כל העדה כרגע. וכאשר הבין משם כוונת השם לא היה לו להרוג את ראשי העם להיותם נצמדים לבעל פעור אלא מפני שלא עשו משפט בחטאי' ובמורדים אמר אל הראשים ההם הרגו איש אנשיו ממשפחתו ויתר משרתיו הנצמדים לבעל פעור ולא תהיו עוד מתרשלים בדבר המשפט פן עליכם יהיה הזעם. הנה התבאר שמרע"ה לא עבר על הצווי האלהי. ומה הוא והוקע אותם. כי משם לקח פנחס להרוג את זה בחנית. והותרה השאלה הכ"ה. והנה חז"ל זכרו רבים שנהרגו על זה. אבל הרב רבי משה בר נחמן כתב ע"ד הפשט שראשי העם נקבצו פתח אהל מועד ונזדרזו לקיים מצוות ה' באנשיהם. ובזה בא זמרי עם המדינית ובא פנחס אחריהם ודקרם ותעצר המגפה. והשופטים לא דנו עוד שום חוטא כי חשך ממות נפשם ענין פנחס ונשארו מן הנצמדי' רבים שנשמדו אחר כך טרם עברם את הירדן וכמו שאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ונכון הוא. ואמר והנה איש מבני ישראל בא וגומר להגיד שכן עשו כל הראשים משפט באנשיהם חוץ מאחד שלא עשה משפט באנשיו. אבל הוא בעצמו בא ויקרב מדינית אחת לפני אחיו ולפני משה ולפני כל העדה בהיות כלם בוכים פתח אהל מועד. ומתפללים לשם יתברך שלא ישפוך עליהם חרון אפו. והפרוץ ההוא לא נרתע מבכית העם ולא ירא אלהים ולא כסתה כלימה פניו ממשה רבינו ומיתר השרים שהיו מבערים את הרע מקרבם. ובאותו פרסום ופומבי גדול בעל את המדינית בהיותו הוא נשיא בית אב לשבט שמעון והיה מתיר לכל אנשי שבטו לעשות כן. וכאשר ראה זה פנחס עם היותו בלתי מלומד למלחמה כי לא נסה ללכת באלה לא המתין שהיה בן אלעזר בן אהרן הכהן אבל קם מתוך העדה הבוכים פתח אהל מועד ויקח רומח בידו כי קנא לה' בכל איברי גופו שהם רמ"ח איברים התעורר ובא אחר איש ישראל אל הקבה שהוא האהל הנמתח כקובה וידקור הרומח בבטן שניהם רוצה לומר של איש ישראל ושל האשה המדינית אל קבתה שהוא בטנה ואצטומכתה כי כן צוה השם והוקע אותם. וידמה שבשעת המשגל בא עליהם וידקור את שניהם בפעם אחת בדקירה אחת. ובפעל הזה המגפה נעצרה מישראל שכבר היו מתים בה כ"ד אלף ורובם היו משבט שמעון כי פלס ומאזני משפט לה' וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור כמו שאמר משה השמידו ה' אלהיך. והדבקים באלהיהם נשארו חיים כי לא היתה המגפה ההיא חולי מתדבק אלא עונש ישר ומשפט אלהי: תם
פסוק יא
[עריכה]פנחס בן אלעזר וגומר עד וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל. וראוי לשאול פה שאלות:
השאלה הא' מהו השכר שנתן הקדוש ברוך הוא לפנחס על השיב את חמתו מעל בני ישראל וקנא את קנאתו כי אמרו הנני נותן לו את בריתי שלום מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו שלום יעשה לו. גם הכהונה שאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כבר ניתנה לזרעו של אהרן לעד ומהו אם כן השכר שנתן לפנחס חלף עבודתו:
השאלה הב' בדבור צרור את המדינים כי מה צורך היה בדבור הזה. והנה בסדר מטות בא דבור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ושני הדבורים האלה אחד הם ודבר נקום הוא שיעשה בהם נקמה ושם נאמר בזמנו ונעשה מיד בפועל כמו שנזכר שם ודבור צרור אין לו ענין וצורך כלל והוא כפל ומותר:
השאלה הג' על מה צוה השם במקום הזה למנות ישראל והנה הטעם שנתנו במדרש מהרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו וגו' אינו מספיק כי כבר היו בהם מגפות אחרות ולא נמנו. גם הטעם האחר שנתנו שם שכאשר נמסרו למשה נמסרו במנין עכשיו שקרב למות החזירם במנין אין לו מקום כי עדין לא החזירם משה ולא קבלם יהושע בהנהגתו עד הנה:
השאלה הד' איך היה אפשרי שעם גדול כזה כל יוצאי מצרים בימים רבים קרוב לארבעים שנה לא נתוספו אלא מעט מזע' כי הנה כשנמנו בתחלה היו שש מאות אלף ושלשה אלפים וה' מאות וחמשים. ועתה לסוף הארבעי' שנה היו שש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים. והוא דבר זר ורחוק מאד ששש מאות אלף רגלי בארבעים שנה לא נתוספו והולידו אלא אלף ושמונים נפש. וכבר תמה הראב"ע מזה. גמגו"ם:
השאלה הה' במה שצוה בחלוקת הארץ דברי' סותרים זה את זה כי הנה צוה ראשונה לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו וגו' איש לפי פקודיו יותן נחלתו מורה שלמספר גלגלותם תחלק הארץ. ומיד אמר סותר לזה אך בגורל תחלק הארץ מורה שכל שבט ושבט יקח חלק שוה בין שיהיה רב אוכלוסין או מעט אוכלסין ובביאור הפרשה אבאר עוד הספק הזה ואזכור דעות המפרשי' בו:
השאלה הו' במנין הלוי' כי כאשר נמנו בהר סיני היו כ"ב אלף וכאן אחרי הארבעים שנה היו כ"ג אלף ונתוספו אם כן אלף איש בארבעי' שנה לכ"ב אלף והנה מהם לא מתו בדבר מרגלים ולא בדבר קרח ובבעל פעור ושאר המגפות ולמה אם כן לא נתרבו כראוי כל הזמן הרב ההוא:
השאלה הז' למה נמנה כאן שבט הלוי כיון שהם לא היו בכלל לאלה תחלק הארץ כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל ולא ימנו ג"כ לראות כמה מהם מתו במגפה כי הם לא היו ממתי המדבר ולא נענשו עמהם:
השאלה הח' בדברי בנות צלפחד שאמרו אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי מה הרויחו באמרם שמת במדבר וגם כן שלא היה בעדת קרח ואולי שהיה מעובדי העגל ומדור המרגלי' שעשו עונות במדבר ובעונם מתו שהיו רעים כמחלוקת קרח אשר זכרו:
השאלה הט' במה שאמר משה עלה אל הר העברים וראה את הארץ וגומר ונאספת אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך. כי הנה לא מת משה כאשר צוה בזה. ואהרן כשנצטו' למות עלה ומת. וכן משה בסדר האזינו אבל כאן למה צוהו השם עליו אם עדין לא הגיע יום מותו:
השאלה הי' באמרו בענין יהושע ולפני אלעז' הכהן יעמוד ושאל לו וגו' ויורה שיהושע לא הגיע למעלת הנבואה אבל ישאל באורים ותומים כמלך או אב בית דין ואתה תמצא בספרו כמה מהדבורים שנאמרו אליו ולא תמצא שישאל הוא ולא ישראל באורים ותומים כל ימי חייו אלא אחרי מותו כמו שנזכר בתחלת ספר שופטי' ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה': והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
פנחס בן אלעזר עד ויהי אחרי המגפה. הנה שם פנחס הוא לשון מצרי תחפנחס וזכר הכתוב שפנחס זה עם היותו בן אלעזר בן אהרן שלא היו מלומדים בכך לא בחרב ולא בחנית עשה מעשה משובח מאד והוא שהשיב את חמתי מעל בני ישראל כי יצא הקצף מלפני עליהם בדבר פעור ולא היה מי שישיבהו לאחור כי אם פנחס שהוא השיב את חמתי. והענין שהיתה המגפה גדולה בעם מעותדת לכלות את כל ישראל לולי שפנחס קנא את קנאתי רוצה לומר הקנאה שהיה לי לקנא ואמר בתוכם להגיד שבתוך העדה הרבה ההיא הרג שר וגדול בישראל לא ירא מהם מהמונם ולפי שהיו רבים מישראל אומרים שהיה פנחס בסכנה עצומ' עם בני שמעון וקרובי זמרי שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פנחס מפני זה לבקש אנשי' שילכו סביבו לשמרו מאויביו. גם אומרים שפנחס להיותו הורג נפש ונוגע בחלל היה פסול לעבודת המקדש ולא יקרב במזבח ה' כי דמים שפך הנה מפני זה צוה השם למשה שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל שני דברים. הא' שהשם יתברך היה נותן לפנחס את בריתו שלום ולא ירא בקרוב עליו מרעים כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה' סביבו לחלצו. והב' שלא יהיה פנחס מפני זה פסול לעבודת המקדש אבל בהפך שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם רוצה לומר שיהיו תמיד כהני ה' וכהנים גדולים ומאריכי' ימים הפך מה שנשבע לבית עלי. ואפשר שהיה אליהו הנביא מזרעו של פנחס כי גם בקנאתו נדמה אליו. הנה אם כן היה שכר פנחס מתיחס לענינו. אם בבשורת השלום ואם בבטחון הכהונה. ולכך אמר תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל רוצה לומר הכהונה הראויה אליו אם בבחינת הקב"ה תחת אשר קנא לאלהיו והקנאה ההיא היתה עבודה משובחת לפניו יתברך ולכך ראוי שיהיה כהן לאל עליון וקדוש לאלהיו. ואם בבחינת ישראל גם כן כי הוא כפר על בני ישראל וכיון שכפר עליהם ביום ההוא ראוי שתמיד יהיה כהן מכפר עליהם בעבודת המקדש. ויש אומרים שהיה היעוד הזה שלא תפסק הכהונה הגדולה מזרעו וכן היה שהכהונה הגדולה תמיד היתה משלשלת פנחס. ואף על פי שמבני איתמר מצאנו כהנים גדולים כמו עלי ויהוידע הנה לא היו אלא פקידים לכהן גדול. ה' נתנך כהן תחת יהוידע להיות פקידו ומזמן שנבנה בית עולמים היתה הכהונה לצדוק שהיה מזרע פנחס עד סוף כל הדורות. ויהיה אם כן אמרו ברית כהונת עולם על הכהונה הגדולה מיום שנבנה בית המקדש. ולפי שהיה כל זה גלוי לכל העמים לא צוה השם למשה שיאמר זה לפנחס בלבד אבל אמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כלומר לכן אמור ופרסם לכל בני אדם ענין פנחס שהנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ואמנם אמרו אחר זה ושם איש ישראל המוכה וגו' אפשר לפרש שספר הכתוב עוצם גבורתו שהרג נשיא מאחד שבטי ישראל ובת נשיא מדין כי המדינית שנהרגה עם זמרי היתה בת צור שהיה ראש אומות בית אב במדין הוא רוצה לומר שעדין הוא חי וראש לחמשת מלכי מדין והיותר נכון אצלי הוא שמפני שאמר יתברך הנני נותן לו את בריתי שלום הוצרך לפרש עם מי יהיה לו השלום ולכך פירש ושם איש ישראל המוכה וגו'. ולכן תאמר לשמעונים שלום אמר ה' לפנחס כי הם גואלי הדם ועמהם יהיה שלומו אבל למדינים אין צריך שתאמר דרכי השלום אבל בהפך ולזה בא הדבור צרור את המדינים כי מפני שנאמר לישראל אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם והמדיני' יהיו ביניהם הוצרך שלא יהיו הם בכלל אל תצורם אבל צרור את המדיני' כלו' שים חיל על ערי מדין ללכוד ערי מדין והוא מלשון וצרת עליה. ואמר עוד והכיתם אותם פירושו ועוד תשוב להכות אות' אנשי' ונשי' וטף והודיע בזה כי תכלית מלחמת מדין יהיה להשמיד ולהרוג ולאבד ולא לקחת ארצם כארצות שבעה עממים הנה א"כ לא היתה כונת הדבור הזה שילכו להלחם עם מדין כי זה יבא זכרונו בסדר מטות ומסעי אבל הוא להודיע שיהיה להם איבה ושנאה גדולה עם מדין כי עוד יבואו אחר זה להכותם וביאר הסבה בזה באומרו כי צוררים הם לכם ר"ל עם השמעונים שלום טובה וברכה אבל לא עם מדין אלא שנאה רבה לפי שהם התחילו בשנאה בנכליהם שהתנכלו להמית אתכם על דבר פעור בדבר בלעם. וגם הם שונאים אתכם על דבר כזבי בת צור נשיא מדין אחותם שהיתה מוכה עם זמרי. וכיון שהם שונאים לכם מאלו הבחינות ראוי הוא לכם שתצורו עליהם לתת להם צרה וצוקה. והותרה השאלה הא' והב':