כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
גם תנין [תנים] חלצו שד היניקו גוריהן בת עמי לאכזר כי ענים [כיענים] במדבר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
גַּם תנין [תַּנִּים] חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
גַּם־תַּנִּים֙ תנין חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כי ענים [כַּיְעֵינִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר׃
"גם תנין" - אף על פי שאכזרי הוא חלצו שד כשרואה את בנו בא מרחוק רעב חולץ שדיו מתוך נרתיקו שיש לו כיסוי על דדיו ומוציאו מתוכו כדי שלא יראהו בנו מכוסה ויחזור לאחוריו והיניקו גוריהן
"בת עמי לאכזר" - רואים את בניהם צועקים ללחם ואין פורש להם שחייהם קודמים להם לחיי בניהם מחמת הרעב
"גם תנין חלצו" וכו'. אמרו רבותינו ז"ל כי התנינים היו מגלים שדי הנשים ומניקות גוריהן מחלבן. ובזה יאמר, הלא זו רעה כפולה, כי מי יתן והיה צמאונם אשר ימותו בהם יונקי שדים להיות לאמותם שדים צומקות, אך הנה היה להם חלב, ואין צריך לומר שיניקו ילידי נכרים ולא את בניהם, כי אם "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן". ובת עמי המניקת, "לאכזר" האויב צועקת יושיענה מהם כצעקת "יענים במדבר", באופן שדבק לשון יונק אל חכו בצמא, כי אמותם תחיינה בחלב דדיהן את התנינים הארסיים, ופרי בטנם ימותו בצמא עד דבק לשונו אל חכו:
או על דרך זה, כי על מה שגורי התנין ינקו מדדי המינקת נשאר מהארסיות בעוקצי השדים. וכבא היונק לינק אחרי כן, מאש הארסיות ההוא, תיבש לשונו וחכו עד ידבקו זה בזה בצמא לכבות אש הארס עד ימות:
ושמא תאמר, הלא זה היה ליונק אשר לא ידע לשאול אוכל לנפשו ומים לכבות אש צמאונו, ומבלי משים לנצח יאבד, אך הגדול ממנו היודע לשאל, הלא יטעימוהו ויחיה, כי גם שוביהם ירחמום למען יעבדום כרחם אדון על עבדו. לזה אמר הנה "עוללים שאלו לחם" ולא שוה למו, כי "פורש אין להם". שאף כי לשוביהם לחם ודרכם להאכיל לעבדיהם, עבדי ישראל שאני, כי פורש אין "להם" כלומר כי אם לזולתם: