אלשיך על איכה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אלשיך על איכה · ד · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"איכה" וכו'. למה שגדול כבוד עם בני ישראל לפניו יתברך מכל מחמדי העולם, כי בהם בחר כמפורסם, על כן בהראותו כביכול מרירות דאגתו הגדול ורב על אבדם מחמדי עולמו בעת רעת חרבן ביתו, דבר ויקרא לבכי ולמספד עשר ידות על בני עמו מעל כל יתר רעות רבות וצרות. כי על כן חשב מחשבות להשחית חומת בת ציון ולהצית אש בבית אשר נקרא עליו שמו, לבלתי התם וכבות גחלת ישראל לבל האביד שריד חלילה, כי רבו מאוד רחמי האב הרחמן על בניו כי אהבת עולם אהבם, ועד ממהר פתחי פיו יתברך בקינה הזאת. הלא הוא כי הנה כאן נמצאו וכאן היו בעולם השפל הלז שני מיני עושר. האחד גשמי, הוא כתם וזהב ודומיהם. שני, עושר רוחני אשר היה בבית אשר חמד אלהים לשבתו, הוא בית עולמים. וכולם לקו בזמן החרבן עם ישראל עמו. ועל מעמד שלשתן אמר אלהים ברוח הקדש הקינה הזאת, ממנה עשה עיקר הוראת דאגתו. כי היחל מעט בעושר ירושלים ובמקדש, ועזב אותם ודאג לנו, כי על צרותינו האריך הרחיב. והוא באומרו "איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב" שהוא העושר, ועל המקדש כאומרו "תשתפכנה אבני קדש" וכו', ועל כולנה נשא קינה דרך קצרה בפסוק אחד. ועל "בני ציון היקרים", ובהם האריך. כי מזה עשה עיקר, והראשונים איידי דזוטרן מילייהו אקדמינהו:

ולא זו בלבד, אלא שעל הכתם ועל הזהב ועל אבני קדש נשא קינה אחת על מעמד שלשתן, ועל בני ציון לבדם נשא קינה בפני עצמה. והוא כמאמרם ז"ל (בראשית רבה יט ט) כל מקום שנאמר איכה לשון קינה. ובזה יאמר "איכה יועם" וכו', לומר איכה וקינה אחת אני נושא על מה שיועם זהב וישנא הכתם הטוב ושתשתפכנה אבני קודש וכו', אך על בני ציון היקרים קינה ואיכה אשא עליהם לבדם, וזהו איכה נחשבו לנבלי חרש וכו' (לקמן פסוק ב):

(א) ולענין התכת תיבות המקרא, אפשר הוכח יוכיח את בני עמנו בל ישתו מעייני לבם ועינם אל חמדת כתם וזהב, אחרי אשר נפלה עטרת ראשינו ויחרב בית מקדשנו. והוא כמאמרם ז"ל בבראשית רבה (טז ב), על פסוק וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב יב), לא נברא זהב אלא לבנין בית המקדש. נאמר כאן טוב, ונאמר להלן (דברים ג כה) ההר הטוב הזה והלבנון. ובזה יאמר ויצדק אומרו לשון "יועם" ולא אמר הועם, לומר "איכה" ראוי "יועם" ויתאבל "הזהב, וישנא הכתם הטוב", אחר שמה שנקרא "טוב" הוא בית המקדש אשר בשבילו נברא, "תשתפכנה" אבניו "בראש כל חוצות":

או יאמר אוי ואבוי על בני ציון היקרים, כי הלא ירדו פלאים בשלילת הדרגה. כי הנה לכל הדברים החשובים על פי הדרגתם היא הפסדן, ואלה אשר יקרותן עלה על כולם נפלאתה מפלתם. והוא כי הלא "איכה יועם זהב", אך "הכתם הטוב" מזהב לפי חשיבותו נתמעט הפסדו כי "ישנא" בלבד ולא יועם בעצם כזהב , "והאבנים" הבלתי חשובות כזהב "תשתפכנה" בלבד:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) אך "בני ציון היקרים" מכולם, "המסולאים בפז" הגדול מזהב וכתם, הלואי יועמו או ישתנו או יתפזרו כאבני קדש, כי אם שנפלו עד החשב "לנבלי חרש":

וענין ההגזמה הוא, כי הנה הפז הוא מעלה מעלה מעל ערך השבעה זהבים אשר מנו רבותינו ז"ל (יומא מד ב), כי זה בהיר הוא מאד ולא נמנה למיעוטו, כמו שאמרו ז"ל (גיטין נח ב) כי לכל העולם לא ירד רק משקל קטן. כי אין זה זהב מופז (המובא ביומא מד ב), כי פז לחוד ומופז לחוד, כי פז לבהיקותו אין חקר. והנה לפי זה היה הדעת נותן כי לו יצויר איש האדמה היפה מראה שבאנשים, ילבישוהו פז הלא יראה כעור בערך בהיקת הפז אשר לבש. אמר כי "בני ציון" כל כך היו מבהיקים כי היו עודפים על הפז. וזהו "המסולאים בפז", שאין צריך לומר שלא יראו כעורים וירדו משבח יופיין, כי אם אדרבה הם מסולאים ומתעלים בהיותם בפז (גיטין נח ב), ועתה "איכה נחשבו", איכה היתה מפלתם עד שנחשבו "לנבלי חרש: "

ומי יתן ויחשבו לנבלי חרש שלימים, כי אם לנשבר שאין לו תקנה, כאילו היו שברי זכוכית ודומיהם, וזהו "מעשה ידי יוצר". והוא כי הנבל או יתר כלי חרש, בהיותו שלם שני דברים ימצאו בו. אחד כותלי הכלי והם מעשה ידי היוצר, שנית התוך ההוא בית הקבול אשר לו. אמנם בהשתברו אין לחרשים זולתי מעשי ידי היוצר, כי התוך אשר לא עשה היוצר רק נמצא עשוי מאליו איננו. באופן שזולת שפלות הדמותם אל כלי חרש מחרשי אדמה, גם עוד גדלה מפלתם להדמות אל הנשבר אשר לא יצלח לכל ולא אל השלם:

או על דרך זה, הקינה הראויה לומר אל הזהב הוא שיועם אך עודנו זהב שמו, וכן "הכתם ישנא" אך עדיין כתם הטוב שמו, וכן "תשתפכנה אבני הקדש" ועודם אבני קדש יקראו, כי לא נשתנו רק מראיתן אך לא איכותן להשתנות שמותם. אך "בני ציון היקרים המסולאים בפז", לא בלבד נשתנו מראיתן כי אם גם שמותם על הפסד איכותם, ותחת היותם מסולאים בפז "נחשבו לנבלי חרש" ולא דרך הדמות בלבד:

עוד יתכן, בשום לב אל אומרו "יועם" וכן "ישנא" ותשתפכנה לשון עתיד, ונחשבו לשון עבר. לומר חבל על האנשים מבזהב וכתם ואבני קדש, כי הלא הזהב וכתם ואבנים לא הועמו מיד בעת החרבן רק בהמשך זמן החרבן, וכן הכתם ישנא, וכן אבני קדש תשתפכנה מעט מעט ממקומן עד יהיו בראש כל חוצות, אך בני ציון היקרים לא הוצרכו אל המשך זמן וליפסד ולגרוע איכותם, כי אם מיד "נחשבו לנבלי חרש" וכו':

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גם תנין חלצו" וכו'. אמרו רבותינו ז"ל כי התנינים היו מגלים שדי הנשים ומניקות גוריהן מחלבן. ובזה יאמר, הלא זו רעה כפולה, כי מי יתן והיה צמאונם אשר ימותו בהם יונקי שדים להיות לאמותם שדים צומקות, אך הנה היה להם חלב, ואין צריך לומר שיניקו ילידי נכרים ולא את בניהם, כי אם "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן". ובת עמי המניקת, "לאכזר" האויב צועקת יושיענה מהם כצעקת "יענים במדבר", באופן שדבק לשון יונק אל חכו בצמא, כי אמותם תחיינה בחלב דדיהן את התנינים הארסיים, ופרי בטנם ימותו בצמא עד דבק לשונו אל חכו:

או על דרך זה, כי על מה שגורי התנין ינקו מדדי המינקת נשאר מהארסיות בעוקצי השדים. וכבא היונק לינק אחרי כן, מאש הארסיות ההוא, תיבש לשונו וחכו עד ידבקו זה בזה בצמא לכבות אש הארס עד ימות:

ושמא תאמר, הלא זה היה ליונק אשר לא ידע לשאול אוכל לנפשו ומים לכבות אש צמאונו, ומבלי משים לנצח יאבד, אך הגדול ממנו היודע לשאל, הלא יטעימוהו ויחיה, כי גם שוביהם ירחמום למען יעבדום כרחם אדון על עבדו. לזה אמר הנה "עוללים שאלו לחם" ולא שוה למו, כי "פורש אין להם". שאף כי לשוביהם לחם ודרכם להאכיל לעבדיהם, עבדי ישראל שאני, כי פורש אין "להם" כלומר כי אם לזולתם:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ראה פסוק ג')

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ושמא תאמר, הלא זה קרה לקטנים הצריכים לזולתם יאכילום, אך לא קרה כך לגדולים היכולים לבקש די מחסורם, אמר כי אדרבה רעתם רבה כי הלא לאלה תחלק נחלה וכאב אנוש מהראשונים, כי הלא גם העשירים "האוכלים למעדנים" הבלתי אוכלים לשובע נפשם וגופם, רק למעדנים לרוב ענוגם, עתה "נשמו בחוצות" בלי שיוכלו לסבול חרפת רעב עד הגיעם אל ביתם למות על מיטתם. וזהו אומרו "למעדנים" בלמ"ד, שמתחילה היו אוכלים בשביל מעדנים:

והאמונים עלי תולע וכו', לא אמר בתולע. והוא כי יש שלש הדרגות. אחד שילבשו תולע בחגים ובמועדים. ויש אמונים בה ללובשה תמיד, אך הוא שמעלהו עליו שלובשו. אך למעלה מזה, אותם שהמצעות שמציעין תחתיהם לישב ולדרוך הוא מצעות תולע, כמחצלאות בבתי זולתם. וגם באלה יש עושה כן תמיד, ויש בחגים ושמחות וגיל. אמר כי אלה היו "אמונים" שהוא בהתמדה, ולא בלבד העלות התולע על עצמם שהוא מלבוש, כי אם "עלי תולע" שהם עליו, שהיו מצעותיהם של תולע לדרוך בם, ועתה "חבקו אשפתות" שיפרשו ידיהם לחפש גרעיני חטה ושעורה, והמה שטוחים באשפה כמחבקים אותה, וכן בכל אשפה באופן שחבקו אשפתות:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

" ויגדל עון" וכו'. ידבר המקונן כאילו מדבר בעד ישראל, ומתלונן איך בשני דברים גדלה רעתם מרעת סדום. ראשית, שלא הרגישו צער מתחולל ימים רבים, רק "נהפכה כמו רגע". שנית, כי "לא חלו בה ידי" אויב. מה שאין כן אנו בני ישראל, שמתנו ברעב שהיו גוססין ימים רבים, ומי יתן ומתנו כרגע. וגם שם "ולא חלו בה ידים", ופה גם במתים ברעב היה בם משלוח ידים כאשר יבא:

ואמר "עון" בישראל וחטאת בסדום, לומר כי גם שמזידין היו אנשי סדום, למה שלא נגה עליהם אור השם יתברך ותורתו אשמתם קל מאשמת ישראל, ואשר יחשב לעון בישראל יהיה בגדר חטאת לסדום. וזהו ויגדל עון מי שהיה "בת עמי" למה שהיא בת עמי, "מחטאת סדום" למה שהיא סדום, ועל כן היתה שם "הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים":

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

עם כל זה אבינו הרחמן את בנו בכורו ישראל, גם בהעוותם לא היה מהראוי יעשה בנו שפטים גדולים מבסדום. כי הלא ראה נא מה ארכו בצערם, כי לו היו חלושי המזג ביום או יומים ימותו ברעב ולא יהיו כגוססין ימים רבים, אך "זכו נזיריה משלג צחו מחלב" והתמידו ברעב עד השתנותם לשחרות. ושמא תאמר אולי חלושים היו ובקלות ישתנו, לזה אמר "ספיר גזרתם". והוא מה שספרו רבותינו ז"ל (איכה רבה ד י) מאבן סנפרינון שיושם בסדן ויכו בה בקורנס, ותכנס בסדן לעוצם חוזק קושי הספיר מהברזל. והנה אלו "ספיר גזרתם", באופן שלא במהרה יתעלפו ברעב אם לא בהתמדה רבה.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ח) ועם כל זה התמידו עד "חשך משחור תארם" תחת היותם כשלג וחלב ופנינים, ולא נכרו בחוצות, מקום אור שאין מעכב האור מלהאיר שם. וגם "צפד עורם על עצמם", עם היות שיבש היה כעץ והיובש קשה לידבק בלי לחלוחית מה. או שכל כך נדבק בעצם, עד העשותו כעצם אחד בממשותו, שלא יורגש התנועעות בעור על העצם כלל:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומה שאמרתי שבסדום לא חלו ידים ובמזי רעב חלו ידים, אל יקשה עליך איך חלו ידים ברעבים והלא מאליהם ימותו, לזה אמר "טובים היו חללי חרב" וכו', לומר אין צריך לומר שגם הם חללים, כי אם שטובים היו חללי חרב מהן. ולא תאמר הלא אם הגיעו לגדר שצפד עורם על עצמם, הלא יבחרו מות מחיים ולא ירגישו צער הריגה, ואדרבה יחזיקו טובה להורגם. לזה אמר "שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי", שבהכביד הרעב היו יוצאים ומתפשטים בשדות לאכול מתנובותם עד יקנו לחות בעצמם, ואז יחרצו בעלי השדות וידקרום, ואז יזובו מדוקרים. ואם תתמה, אם היו יבשים כעץ מהיכן יהיה זב לחלוחית מהן, לזה אמר "מתנובות שדי" שהיו אוכלין, באופן שאחר הרגיש כל אורך הצער עד חשך משחור וכו' וצפד כו', היו מרגישים צער ההריגה על ידי תנובות שדי המקנים בה לחלוחית, והיו בנושא אחד שני הפכי סדום:

או יאמר "טובים היו חללי חרב" וכו', שהרעב היה מפילם חללים חללים. כי הלא הם החללי חרב "יזובו מדוקרים", היה יוצא וזב לחלוחית מהם "מתנובות שדי" שאכלו, מה שאין כן חללי רעב, שלא נהנו אפילו למות שבעים:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ידי נשים" וכו'. משיב הנביא בעדו יתברך ואומר, הלא הלינותם עליו כי הגדיל רעתכם על רעת סדום ולא ריחם עליכם, וזה שיעור הכתובים, הביטו וראו חמלת ה' וחבתו אל בנו בכורו ישראל, גם בעת עברם רצונו ויכעיסוהו. כי הלא גדלה רחמנותו מרחמנות אם על ילדיה אשר הרה וילדה, כי הלא "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" וכו' עם שילדיהן לא עברו רצון אמותם, ועם כל זה "היו לברות למו". ואלהינו מרחם, עם שהכעיסו אותו בפסיליהם, בקש להטיל כעסו הראוי לבא עליהם והטילו על ציון הר קדשו, למען תת להם שארית בארץ. כי הלא כלה ה' חמתו שפך חרון אפו במה שויצת אש בציון וכו':

ולהתכת הכתובים, נאמר "ידי נשים וכו'", כי הנה מהראוי היה תרך עינם מלבשלם על ידי עצמם, או אחר בשולם אותם ירך לבבם מלאוכלם. אמר כי הנה "בשלו ילדיהן" ואחרי כן "היו לברות". ולא תאמר אחרי שבוע רעב[ת]נותן פעם אחת לא ישנו פעם שנית, רק יקברו הנותר. אך לא כן עשו, רק "היו לברות" שיאכלו ויצניעו לפעם אחרת שיעשו אכילות רבות. ולא יעצרו כח להחליף זו עם זו, לומר אכלי את שלי ואוכל את שלך מפני עגמת נפש, רק הם בעצמן יאכלו בשר בניהן, וזהו אומרו "למו". או יכוון, מאמר הכתוב (דברים כח, נד-נה) האיש הרך בך והענוג מאד תרע עינו וכו' מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל. וזה יאמר "היו לברות למו" ולא לאחד מבניו הנותרים. והיה זה "בשבר בת עמי" טרם באו האויבים, רק בהיות השבר מהן ובהן:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כלה ה' וכו'". אחרי אומרו את כל הרעות הגדולות אשר באו על בני ציון היקרים הקטנים עם הגדולים, אשר עליהם יחרד כל לב ויתר ממקומו, הלא ידוו הדווים ותרדנה עיניהם דמעה, ויאמרו במר נפשם איה חסדי אב הרחמן על בנו בכורו ישראל אשר אהב. על כן אמר אלהים ברוח קדשו, דעו איפה כי לולא חסדי ה' כי לא תמו לא היה שריד ופליט מישראל ח"ו. כי הלא שנים מחמישה חרשי משחית אשר התעתדו לפקוד עונות ישראל עליהם, הלא המה חמה וחרון אף. אמר הוא יתברך הביטו וראו עד היכן גודל עוצם אשמותיכם הגיע, כי אילו הניח יתברך את החימה שתכלה בהם היו עדי אובד, אך "כלה ה' חמתו" אשר היחלה בם בציון, ואת חרון אפו אפילו לא הניחו להחיל בישראל, כי אם "שפך חרון אפו" כלו "ויצת אש בציון". ואם כן אמור מעתה, אם התחלת החימה בלבד הספיקה לכל הרעה הכתובה בכתובים הנאמרים באמת, מה היה אם היתה החימה גומרת בם, או החרון אף אם היה אפילו מתחיל בם. אך אין זה כי אם שרבו, כמו רבו רחמיו עד אין קץ, כי על כן אתם בני ישראל לא כליתם:

והראיה על גודל חרון אף שהיה על ישראל, כי לא הספיק אכול שרוף וכלה כל הבנינים אשר על הארץ, כי אם גם היסודות שמתחת לארץ. כי אין זה כי אם שלמען השלם והתיך כל כח הרוגז אשר היה מתוח על העם הוצרך כלות גם היסודות כולם, למען נכיר ונודה לה' על אשר השאיר לנו שריד:

או יאמר "כלה ה' חמתו" וגם "שפך חרון אפו", וכל כך גדלה קדושת ציון שאש חמתו וחרון אפו לא היו יכולין לשלוט בה לולא בערה בה אש ה'. וזהו "כלה חמתו שפך חרון אפו" ולא שלט אשם, כי אם שויצת ה' הנזכר "אש בציון". וזהו שלא נאמר והוצת אש בציון, כי אם "ויצת" שהוא ה' באש הציתה. והראיה כי אש ה' היתה, כי הלא ו"תאכל יסודותיה", כי אש זולתו לא היתה שולטת עד אכול יסודותיה:

עוד אפשר באומרו "ויצת אש", ענין מאמרם ז"ל כי אש ה' לא בא כאשר יצא מלמעלה, כי הלכה לכרוב, ומכרוב לכרוב, ושהתה ביד המלאך עד שנצטננה והיו הגחלים עוממות, ואחר כך הבעיר בם את ציון. וזה יתכן יאמר פה "ויצת" אש שהאש לא היתה בוערת כי עוממות היו גחליה אלא שהציתם למשול בציון, כי בהיותם בציון הציתם. וזה אפשר גם הוא מאמר הכתוב (לעיל א יג) שלח אש בעצמותי, כי שלחה על ידי שליח, שהוא למען תצטנן, ואחר כך שהיו כבר גחליה עוממות חזר והשליטה, וזהו וירדנה (שם). וגם זה אפשר ענין פסוק ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלים (עמוס ב ה), כי שלחה תחלה על ידי שליח למען תצטנן ביני וביני, ועם כל זה אחר שלוחיה השליטה כי ואכלה כו':

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וסמך ואמר "לא" כו', לומר והראיה כי ה' הוא שהצית אש בציון, שאם לא כן מי הגוי אשר יערב אל לבו לבא בשערי ירושלם, אך עתה בראות כי ממרום שלח אש ה' ערבו אל לבם. ומה גם לרבותינו ז"ל בפסיקתא (כז ו), כי בא מלאך וישם רגל אחת על צד אחד מהחומה, ורגל אחת על צדה השני ויהרוס בה, והרים קולו ואמר בואו על הכרם אשר בעלה איננו וכו'. ומיד ירדו לעיניהם ארבעה מלאכים בארבעה לפידי אש, והציתו בארבע פנות ההיכל:

"לא האמינו" וכו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה ד טו) שאחר שעשה נבוזראדן שלש שנים ומחצה ולא יכול ליכנס רצה לחזור לארצו. ויתן ה' בלבו למדוד החומה, וחזר ומדד ביום השני ומצא פחות טפחיים ומחצה, וכן בכל יום ויום עד שנבלעה כלה, הדא הוא דכתיב לא האמינו כו'. ויהיה דעת בעל המאמר, כדעת המתרגם (כאן) כי צר ואויב הם נבוכדנצר ונבוזראדן. והנה ראוי לשים לב אל דקדוק השיעור ההוא טפחיים ומחצה בכל יום. ואפשר, יהיה על כי עברו על עשרת הדברות כנודע מדברי רבותינו ז"ל (איכה רבה א א), ועל כן אפשר שהיה השיעור ההוא שהם עשר אצבעות, שעשרת הדברים הם כנגד עשרה מאמרות הנקראים אצבעות בדברי רבותינו ז"ל. וכמאמר רבי מאיר (בראשית רבה ד ד) לההוא כותי על המים העליונים התלוים במאמר, ומה אם אצבעך מעמיד המים, אצבעו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, הרי קרא למאמר אצבע:

ועל דרך הפשט, יאמר בשום לב אל אומרו "בשערי ירושלם" כי הצר או אויב באחד השערים נכנס, והראוי יאמר בשער ירושלים או בירושלים. אמנם הנה כתוב אצלנו על פסוק עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם (תהלים קכב ב), כי ירושלם של מטה מכוונת כנגד ירושלם של מעלה (תנחומא פקודי א) ובכן הנכנס בשער ירושלם של מטה, בשני שערים הוא נכנס, באחד בשל מעלה ובשל מטה כמפורש אצלינו במקומו. כי כל כך שפע של מעלה בשל מטה שהוא כאילו של מעלה הוא למטה. כי על כן היו בעזרה עומדים צפופים ומשתחוים רוחים (אבות ה ה), כי איזה הדרך מקום שיעור שתי כפות רגליו, יחזיק אדם שטוח כל גופו בו בפשיטות ידים ורגלים. אם לא שמקום הרוחני של מעלה, אשר הוא כנגד המקום שהם בו למטה, הוא כאילו הוא למעלה, ועל כן אינו מן התימה יחזיק אפילו יותר מזה, הרוחניות משולל מקום וגבול כנודע:

כלל הדברים, כי קדושת שער ירושלים התחתונה גדולה, עד שחשב העומד בשער ירושלם למטה כעומד בשער ירושלם של מעלה, כנכנס ועומד בשני שערים כאחת. ועל כן לא יעלה על לב, בלתי מסכלי האמת, כי לא יעצר כח צר ואויב לבא אל מקום קדוש כזה, על כן "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב" במקום שהוא שני שערים כאחד לרוב קדושתו, ששער של מעלה הוא כנמצא בו, באופן שבבואו לא יבצר מבא בשני שערים כאחד, גם כי אחד הוא השער אשר בא בו:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

אך אין זה כי אם " מחטאת נביאיה" וכו', שמלאו את ירושלם דם נקי וטמאוה, ונסתלקה הקדושה העליונה, ונמצא צר ואויב בא בשער אחד בלבדה, כי העליונה איננה שם. וביאור הכתוב "מחטאת נביאיה" בשום לב אל חסרון הוא"ו, שלא אמר ועונות כהניה, אך יאמר " מחטאת נביאיה" הם נביאי השקר המתעים בכזביהם, אומרים שלום שלום ואין שלום (ירמיה ו יד), מבטיחים אותם כי טובה תבא עליהם בעובדם עבודת אלילים. ונמשך מחטאת נביאיה "עונות כהניה", הם כהני במות פסיליהם, כי תחזקנה ידיהם בנבואות נביאיה, שאת הצדיקים המנגדים אותם שפכו דמם כמים וטמאו הארץ, וזהו "השופכים בקרבה דם צדיקים":

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא עוד, אלא שעבירה גוררת עבירה, שלפני עור היו נותנים מכשול, כי הנה "נעו עורים בחוצות". כי בהיות החוצות פנויות, היה להם טביעות בדרכים שהורגלו בהם והיו נמשכים והולכים. אך עתה בשפוך כהניה דם צדיקים בקרבה, היו פגרי החללים מכשלות תחת רגליהם, ובהכשלם היו נעים ונדים בחוצות, שלא היו רואים אם יטו על ימין או על שמאל ללכת לדרכם. ובמקום היותם מדריכים אותם, אדרבה היו מרדפים ומריעים אותם, כי הלא בהיותם נעים בחוצות ממכשלות פגרי החללים לחתור להם דרך ללכת, לא יבצר מהם בהתנועעם אנה ואנה בקרב החללים שיתגאלו בדמם כל מלבושיהם:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואז מה היו עושים הכהנים הנזכרים, "סורו טמא קראו למו", שהיו קוראים למו יסורו שהם טמאים מהדם, פן יטמאו את עוברי דרך. כי אומרו סורו, הוא כמו סורו נא מעל אהלי האנשים (במדבר טז כט), שהוא סורו עצמכם. כן היו "קוראים למו" ואומרים, "סורו טמא" שיסורו עצמם פן יטמאו את זולתם. וזה להבעיתם בהחפזם, כי הלא עורים היו, ובאין עינים ימששו ולא ימצאו דרך, ומה גם לצאת מבין החללים. ולבל יבואו בני אדם לאחוז בידיהם להוציאם מבין החללים ולהדריכם לדרכם, "סורו סורו אל תגעו" בעורים המגואלים בדם, בל תטמאו בהם. וזהו כי תחלה נאמר "למו" ובאומרו סורו סורו אינו אומר למי יאמרו. אך הוא, כי סורו טמא היו אומרים לעורים עצמם, ואומרו סורו סורו וכו' הוא סתם לנמצאים בחוצות, והיה לבל ידריכום. ויתעכבו שם עד יסריחו שם מדם שנטבלו מלבושיהם, וגם שיוסיפו להיות יותר נעים ונדים, וזהו "כי נצו", שהוא כפירוש רש"י (כאן) לשון סרחון. שהוא כי על ידי האמור הסריחו שם. "וגם נעו", שהוסיפו להיות עוד נעים, וזהו אומרו "גם" נעו, שהוסיפו על מה שנעו בראשונה:

ועתה חל עליו חובת ביאור מה המה חטאת נביאיה, וגם מה טעם היו נותנים הם וכהניה על שפכם דם צדיקים. ובראשון היחל ואמר, "אמרו בגוים" וכו' והוא כי חטאת נביאיה היו כי "אמרו בגוים לא יוסיפו לגור, "שאחר גלות יהויקים וגלות יכניה עוד לא יוסיפו לגור בין הגוים. והוא כמפורש בירמיה (כז טז), שהיו אומרים שלא בלבד בני האדם לא יגלו עוד, כי אם גם הכלים שלקחו עם גלות יהויקים ועם גלות יכניה שיחזירום. וזהו "אמרו" וכו' כי מה שאמרו נביאיה היה כי "בגוים לא יוסיפו לגור":

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

עוד אמרו התנצלות על כהניה ששפכו דם צדיקים שנמשך גם עונות אחרים, והוא "פני ה' חלקם" את האנשים החללים האלה מאצלו, ולא עוד אלא שלא תהיה הריגתם כפרתם, כי אם שלא יוסיף להביטם באותו עולם, באופן שבדין הרגום. ופירש מה היה עון הנרצחים שפני ה' חלקם לא יוסיף להביטם, הלא הוא כי "פני כהנים לא נשאו", הם כהניה הנזכרים שלא נשאו פניהם. על כן הכהנים הנזכרים "זקנים לא חננו" כי אם הרגום, הם דם צדיקים אשר אמר השופכים בקרבה דם צדיקים, שהיו צדיקים וזקנים שקנו חכמה (קידושין לב ב):

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עודינו" כו'. הלא אמרנו (לעיל פסוק טו) מחטאת נביאיה אשר אמרו בגוים לא יוסיפו לגור, היו מבטיחים לב העם כי לא תבא עליהם רעה כי אם טובה, שהוא כי על ידי כן רפו ידיהם מלשוב עד ה', וביני וביני נמשך כמדובר שפוך דם צדיקים וצרת העורים. והלא יאמר איש, האם דעה חסרו העם ששמו לב אליהם, והלא עין בעין היו רואים הצרות דוחקות זו אחר זו, ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ועדיין לא נחו מגלות יהויקים ויבא רוגז גלות יהויכין אשר גלו בו כל הצדיקים אלי הארץ והחרש והמסגר, ואיזו טובה ייחלו אחרי זאת, וגם הרעב כבד בארץ. לזה אמר הנה הרעה היתה כי המה את מצרים נתנו יד, ושמן למצרים יובל, והיה עולה על רוחם לצרף תקות תשועת מצרים אל נבואת נביאיהם, אומרים בלבם כי תתקיים נבואת הטובה בתקותם ממצרים, ועל ידי כן רפו ידיהם מן התשובה עד אפס תקוה. כי הגיע מנין ונושנתם (דברים ד כה), שהוא קץ הרעה בלא תקומה אם לא יתקנו בינתים, כאמור במסכת גיטין (פח א) שהגיע זמן ונושנתם להתקיים מקרא שכתוב (שם פסוק כט) העידותי בכם וכו' כי אבוד תאבדון בגלות צדקיה:

וזה מאמר המקונן, הנה "עודנו תכלינה עיננו" מיחל "אל עזרתנו הבל", שהוא נבואות הטובה מנביאי השקר. ולא שבנו בינתים עם שלא ראינו סימן טובה היה "בצפיתנו", שנצטרפה צפיתנו שצפינו אל גוי לא יושיע הוא מצרים, כי חשבנו תתקיים הנבואה בה ורפינו, (יח) עד "צדו צעדינו מלכת ברחובותינו" הרחבות. כלומר שדחקה השעה עד אין תקומה, והוא כי "קרב קצנו" של מנין ונושנתם. ובהיות הקץ קרוב עדיין היה אפשר לשוב טרם יבא, אתרפו ידינו כי נתייאשנו. כי מאז קרב קצנו אמרנו הנה כבר "מלאו ימינו כי בא קצינו" כי אבוד נאבד וכבר אבדה תקוה, באופן שלא שבנו ואבדנו, נמצא כי נביאנו היסבו כל הרעה. וזהו "קרב קצנו", כי מאז קרב טרם בא קץ המנין אמרנו הנה "מלאו ימינו כי בא קצנו" ומה נועיל עתה:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואין לומר כי מה שרפו ידינו מן התשובה לא הסיבו נביאי השקר המבטיחים אותנו, כי אם שמכובד הצרות תשש כחנו. כי הנה לא כן הוא, כי הנה כאשר מלאו ימינו בא קצנו הוא קץ הגלות, עם היות כי "קלים היו רודפינו מנשרי שמים" ולא היו יכולים להשיגנו, כי הנה "על ההרים" שבעליות ההרים וטרשים ושיני סלעים, שהם מכשולות שבהם הנרדף נכשל, שם "דלקונו" ולא השיגונו עד רדתנו מההרים אל המדבר שהוא מישור. ושם עם היותם קלים מנשרי שמים גם שם לא השיגונו אם לא על ידי שים מארבים על עבר שהיינו בורחים שם. באופן שעל ידי כן צדו אותנו, קצתם רודפים אחרינו וקצתם מארבים לפנינו, והיינו כתוא מכמר, שאם לא כן עם כל קלותם מנשרי שמים לא השיגונו. באופן כי לא מתשות כח לא שבנו ובקשנו תרופה למחלתנו, אם לא מחטאת נביאינו שנמשכה מהם רעתנו כמדובר:

או יאמר "עודינה" וכו', מה שידענו מרבותינו ז"ל (איכה רבה ב ה) כי היו חכמים בישראל מבטיחים אותם על הכל בחכמתם. זה אומר אני אשביע שר המים ואקיף את ירושלים בחומת מים שלא יבא צר ואויב אליה, וזה אומר אני אשביע את שר האש ואקיפנה חומת אש. עד שהוצרך יתברך לשנות משמרות המלאכים, ולעשות את שר המים שר האש ואת שר האש שר המים, באופן שבקוראם את אחד מהם לא יסכון למו, וזהו חלל ממלכה ושריה (לעיל ב ב). וכן אמרו שאמר חנמאל בן שלום, אני אגביה את ירושלם באויר השמימה, ויעש כן, אלא שגרם העון והשליכה יתברך לארץ הדא הוא דכתיב (לעיל ב א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל:

וזה יאמרו ישראל פה במר קיניהם, אוי לנו כי "עודינה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל", מהאומרים שיקיפוה אש או מים או יעלוה השמימה וכיוצא שהיתה עזרת הבל, מצורף אל מה שבצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע הוא פרעה. בין כך ובין כך, ראינו איך היתה מתקרבת הרעה בהדרגה. כי טרם הגיע מנין ונושנתם, שעדיין לא ניתנה שליטה בעצם לאויבים, לא היה לנו רק אימה שצדו צעדינו מלכת ברחובותינו, והיה זה כאשר "קרב קצנו" שלא בא עדיין. אך כאשר "מלאו ימינו כי בא קצנו", אז לא בלבד צדו צעדינו, כי אם שאז השליטם ה' עד גדר שקלים היו רודפינו מנשרי שמים. ולמה לא השליטם יתברך מאז קרב קצנו, אם לא שהיה מאריך ומראה לעינינו איך היתה הרעה מתקרבת, למען נשוב עדיו ונושע ולא שבנו, באופן שעלינו להצדיק עלינו את הדין. ואין תואנה לנו לומר כי חולשתנו גרמה כי תש כחנו מצרות, כי הלא כל כך היינו גבורי כח, שעם היות כי "קלים היו רודפינו מנשרי שמים", עם כל זה לא השגונו כאשר "על ההרים דלקונו" עד שבמדבר ארבו לנו:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

"רוח אפינו" וכו'. אמר עוד היתה גרמת רעתנו, הלא הוא העדר הצדיק הוא יאשיהו, כי בו חסינו לומר בצלו נחיה. ולא עוד היתה רעתנו, כי אם שהראה יתברך השגחתו כי אין לבטוח בגוי לא יושיע הוא פרעה ועמו, כי הלא "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" של גוי לא יושיע הוא פרעה נכו וחילו, ואיך אחרי מות יאשיהו היינו עוד בוטחים בגוי הרע ההוא:

או מעין זה, שאומרים אנו בני ישראל, הלא האשמנו את עצמנו לומר שהיה גוי לא יושיע ואליהם צפינו ובטחנו בם. ולמה קראנוהו לא יושיע, הלא הוא כי הנה "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" של הגוי ההוא, ואיך יושיעונו אם הם למודי הרע אותנו, שלכדו את "אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים":

או יתכן שעודם מדברים על חטאת נביאיה אשר נמשך עניינם עד כה בדרך הראשון, ומוסיף ואומר הנה לא לבד נלכדנו אנחנו המון העם בשחיתות חטאת נביאי השקר, כי אם אשר בערכנו היה כנשמה ואנו הגוף, שהיה "רוח אפינו" כמה דאת אמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, גם הוא "נלכד בשחיתותם". והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א נג), כי איך נהרג יאשיהו, כי בעבור פרעה נכו דרך ירושלים בחילו אל מקום אחר, יצא עליו יאשיהו באומרו (ויקרא כו ו) וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום (תענית כב ב). כי הוא חשב שהיו ישראל כלם צדיקים, כי היה הולך מבית לבית להעביר גלולים מן הארץ, והיו להם פסילי הבליהם אחר הדלת, ובהכנסו יפתחו הדלת ולא היו הבליהם נכרים בין הדלת והקיר. ועולה על רוחו כי ביערום, ובצאתו היו סוגרים הדלת ומתגלים ומשתחוים להם. והלא אם היו שומעים את ירמיה היו מבערים הבליהם ושבים אל אלהי אמת ה', אך שומעם אל נביאי השקר, גרם עשותם העורמות ההם והחזיקם בטעותם הרע. נמצא כי בשחיתותם של אלו נלכד יאשיהו. אשר אמרנו, כי אין צריך לומר בירושלים, כי אם היינו יוצאים והולכים בקרב הגוים עד שם יגיע צל זכותו להסתופף בו לחיות, מה גם עתה בעיר אלהינו ירושלם אשר הוא יתברך שוכן בתוכם:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

כהתם הקינה, רוח הקדש תדבר נחומים לעמו ישראל על גליותם, ואומרת "שישי ושמחי וכו'. שישי" אדום בעמדך על הפרק בחרבן ראשון, "ושמחי" בהחריב ירושלם בשני, אך דעי כי לא לעולם חוסן כי "גם עליך תעבור כוס" ולא תוכל לשתות את כולו:

והוא ענין מאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמ) על פסוק ויסרתיך למשפט (ירמיהו ל יא), ועל פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס פג ב). כי משלו משל למלך שיש לו שני לווים אחד אוהב ואחד שונא. אל האוהב אומר תפרע לי מעט מעט, בהזדמן לך דינר או איסר או פונדיון הריצהו לי. ועושה כן, לסוף הזמן נמצא שפרע את כל חובו עד בלתי השאיר כלום ולא נצטער כלל. אך את שונאו אומר, איני חפץ רק ליקח את הכל בסוף הזמן כאחת. והיה האיש ההוא, כל מעות המזדמנות לו אוכלם בבואם, ובהגיע ימי הפקודה לשלם אין לו אפילו לאחד מעשרה בחובו, ונוגשו עדי אובד. כך הקב"ה נושה בכל אומה ואומה מכל חטאתם וכל פשעיהם, ואך אל ישראל יום יום יעמוס למו פקודת אשמתם. וכמו שאמר הכתוב (מלכים א ח, נט), לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. ועל ידי כן נמצאו פורעים הכל ואין מוותרים להם כלום, ויכולים לסובלו, וזהו ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך (ירמיה ל יא). לא כן אומות העולם, כי אם שכל אשמותם צרורות בשמלותם על שכמם עד סופם, ובכן לעת קץ אין בהם די שלם אפילו אחד מני אלף מחובותם:

וזה יאמר פה "גם עליך תעבר כוס", ואז מבלי שתותך הכל רק בדרך העברתו בלבד שתריח או תטעום קצת מאשר בתוכו "תשכרי ותתגלי" כל כסויי אשמותך. (כב) מה שאין כן ישראל שכבר פרעו הכל קו לקו, שעל ידי כן "תם עונך בת ציון" לגמרי, שלא ויתרו לך כלום, לכן "לא יוסיף" עוד "להגלותך" אחר גלות אדום הוא הרביעי. אך "בת אדום" שלא פרעת והכל שמור לך לסוף, לא תעצר כח לקבל כל עונש עונותיך, כי אם עון אחד וגלות כל חטאתיך ותכלה, וזהו "פקד עונך" וכו'. והוא מאמרם ז"ל בויקרא רבה (יג ה) וכו' נמשלה לחזיר שמראה טלפי טהרה, כך הם מראים טהרה ותחתיהם לא כן. ובזה יאמר, כי אז "יתגלו" לא יעצרו כח למרקם, וזהו "פקד עונך" וכו':