אלשיך על איכה ד
<< · אלשיך על איכה · ד · >>
פסוק א
ולא זו בלבד, אלא שעל הכתם ועל הזהב ועל אבני קדש נשא קינה אחת על מעמד שלשתן, ועל בני ציון לבדם נשא קינה בפני עצמה. והוא כמאמרם ז"ל (בראשית רבה יט ט) כל מקום שנאמר איכה לשון קינה. ובזה יאמר "איכה יועם" וכו', לומר איכה וקינה אחת אני נושא על מה שיועם זהב וישנא הכתם הטוב ושתשתפכנה אבני קודש וכו', אך על בני ציון היקרים קינה ואיכה אשא עליהם לבדם, וזהו איכה נחשבו לנבלי חרש וכו' (לקמן פסוק ב):
(א) ולענין התכת תיבות המקרא, אפשר הוכח יוכיח את בני עמנו בל ישתו מעייני לבם ועינם אל חמדת כתם וזהב, אחרי אשר נפלה עטרת ראשינו ויחרב בית מקדשנו. והוא כמאמרם ז"ל בבראשית רבה (טז ב), על פסוק וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב יב), לא נברא זהב אלא לבנין בית המקדש. נאמר כאן טוב, ונאמר להלן (דברים ג כה) ההר הטוב הזה והלבנון. ובזה יאמר ויצדק אומרו לשון "יועם" ולא אמר הועם, לומר "איכה" ראוי "יועם" ויתאבל "הזהב, וישנא הכתם הטוב", אחר שמה שנקרא "טוב" הוא בית המקדש אשר בשבילו נברא, "תשתפכנה" אבניו "בראש כל חוצות":
או יאמר אוי ואבוי על בני ציון היקרים, כי הלא ירדו פלאים בשלילת הדרגה. כי הנה לכל הדברים החשובים על פי הדרגתם היא הפסדן, ואלה אשר יקרותן עלה על כולם נפלאתה מפלתם. והוא כי הלא "איכה יועם זהב", אך "הכתם הטוב" מזהב לפי חשיבותו נתמעט הפסדו כי "ישנא" בלבד ולא יועם בעצם כזהב , "והאבנים" הבלתי חשובות כזהב "תשתפכנה" בלבד:פסוק ב
וענין ההגזמה הוא, כי הנה הפז הוא מעלה מעלה מעל ערך השבעה זהבים אשר מנו רבותינו ז"ל (יומא מד ב), כי זה בהיר הוא מאד ולא נמנה למיעוטו, כמו שאמרו ז"ל (גיטין נח ב) כי לכל העולם לא ירד רק משקל קטן. כי אין זה זהב מופז (המובא ביומא מד ב), כי פז לחוד ומופז לחוד, כי פז לבהיקותו אין חקר. והנה לפי זה היה הדעת נותן כי לו יצויר איש האדמה היפה מראה שבאנשים, ילבישוהו פז הלא יראה כעור בערך בהיקת הפז אשר לבש. אמר כי "בני ציון" כל כך היו מבהיקים כי היו עודפים על הפז. וזהו "המסולאים בפז", שאין צריך לומר שלא יראו כעורים וירדו משבח יופיין, כי אם אדרבה הם מסולאים ומתעלים בהיותם בפז (גיטין נח ב), ועתה "איכה נחשבו", איכה היתה מפלתם עד שנחשבו "לנבלי חרש: "
ומי יתן ויחשבו לנבלי חרש שלימים, כי אם לנשבר שאין לו תקנה, כאילו היו שברי זכוכית ודומיהם, וזהו "מעשה ידי יוצר". והוא כי הנבל או יתר כלי חרש, בהיותו שלם שני דברים ימצאו בו. אחד כותלי הכלי והם מעשה ידי היוצר, שנית התוך ההוא בית הקבול אשר לו. אמנם בהשתברו אין לחרשים זולתי מעשי ידי היוצר, כי התוך אשר לא עשה היוצר רק נמצא עשוי מאליו איננו. באופן שזולת שפלות הדמותם אל כלי חרש מחרשי אדמה, גם עוד גדלה מפלתם להדמות אל הנשבר אשר לא יצלח לכל ולא אל השלם:
או על דרך זה, הקינה הראויה לומר אל הזהב הוא שיועם אך עודנו זהב שמו, וכן "הכתם ישנא" אך עדיין כתם הטוב שמו, וכן "תשתפכנה אבני הקדש" ועודם אבני קדש יקראו, כי לא נשתנו רק מראיתן אך לא איכותן להשתנות שמותם. אך "בני ציון היקרים המסולאים בפז", לא בלבד נשתנו מראיתן כי אם גם שמותם על הפסד איכותם, ותחת היותם מסולאים בפז "נחשבו לנבלי חרש" ולא דרך הדמות בלבד:
עוד יתכן, בשום לב אל אומרו "יועם" וכן "ישנא" ותשתפכנה לשון עתיד, ונחשבו לשון עבר. לומר חבל על האנשים מבזהב וכתם ואבני קדש, כי הלא הזהב וכתם ואבנים לא הועמו מיד בעת החרבן רק בהמשך זמן החרבן, וכן הכתם ישנא, וכן אבני קדש תשתפכנה מעט מעט ממקומן עד יהיו בראש כל חוצות, אך בני ציון היקרים לא הוצרכו אל המשך זמן וליפסד ולגרוע איכותם, כי אם מיד "נחשבו לנבלי חרש" וכו':פסוק ג
או על דרך זה, כי על מה שגורי התנין ינקו מדדי המינקת נשאר מהארסיות בעוקצי השדים. וכבא היונק לינק אחרי כן, מאש הארסיות ההוא, תיבש לשונו וחכו עד ידבקו זה בזה בצמא לכבות אש הארס עד ימות:
ושמא תאמר, הלא זה היה ליונק אשר לא ידע לשאול אוכל לנפשו ומים לכבות אש צמאונו, ומבלי משים לנצח יאבד, אך הגדול ממנו היודע לשאל, הלא יטעימוהו ויחיה, כי גם שוביהם ירחמום למען יעבדום כרחם אדון על עבדו. לזה אמר הנה "עוללים שאלו לחם" ולא שוה למו, כי "פורש אין להם". שאף כי לשוביהם לחם ודרכם להאכיל לעבדיהם, עבדי ישראל שאני, כי פורש אין "להם" כלומר כי אם לזולתם:פסוק ד
פסוק ה
פסוק ו
פסוק ז
פסוק ח
פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
והראיה על גודל חרון אף שהיה על ישראל, כי לא הספיק אכול שרוף וכלה כל הבנינים אשר על הארץ, כי אם גם היסודות שמתחת לארץ. כי אין זה כי אם שלמען השלם והתיך כל כח הרוגז אשר היה מתוח על העם הוצרך כלות גם היסודות כולם, למען נכיר ונודה לה' על אשר השאיר לנו שריד:
או יאמר "כלה ה' חמתו" וגם "שפך חרון אפו", וכל כך גדלה קדושת ציון שאש חמתו וחרון אפו לא היו יכולין לשלוט בה לולא בערה בה אש ה'. וזהו "כלה חמתו שפך חרון אפו" ולא שלט אשם, כי אם שויצת ה' הנזכר "אש בציון". וזהו שלא נאמר והוצת אש בציון, כי אם "ויצת" שהוא ה' באש הציתה. והראיה כי אש ה' היתה, כי הלא ו"תאכל יסודותיה", כי אש זולתו לא היתה שולטת עד אכול יסודותיה:
עוד אפשר באומרו "ויצת אש", ענין מאמרם ז"ל כי אש ה' לא בא כאשר יצא מלמעלה, כי הלכה לכרוב, ומכרוב לכרוב, ושהתה ביד המלאך עד שנצטננה והיו הגחלים עוממות, ואחר כך הבעיר בם את ציון. וזה יתכן יאמר פה "ויצת" אש שהאש לא היתה בוערת כי עוממות היו גחליה אלא שהציתם למשול בציון, כי בהיותם בציון הציתם. וזה אפשר גם הוא מאמר הכתוב (לעיל א יג) שלח אש בעצמותי, כי שלחה על ידי שליח, שהוא למען תצטנן, ואחר כך שהיו כבר גחליה עוממות חזר והשליטה, וזהו וירדנה (שם). וגם זה אפשר ענין פסוק ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלים (עמוס ב ה), כי שלחה תחלה על ידי שליח למען תצטנן ביני וביני, ועם כל זה אחר שלוחיה השליטה כי ואכלה כו':פסוק יב
"לא האמינו" וכו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה ד טו) שאחר שעשה נבוזראדן שלש שנים ומחצה ולא יכול ליכנס רצה לחזור לארצו. ויתן ה' בלבו למדוד החומה, וחזר ומדד ביום השני ומצא פחות טפחיים ומחצה, וכן בכל יום ויום עד שנבלעה כלה, הדא הוא דכתיב לא האמינו כו'. ויהיה דעת בעל המאמר, כדעת המתרגם (כאן) כי צר ואויב הם נבוכדנצר ונבוזראדן. והנה ראוי לשים לב אל דקדוק השיעור ההוא טפחיים ומחצה בכל יום. ואפשר, יהיה על כי עברו על עשרת הדברות כנודע מדברי רבותינו ז"ל (איכה רבה א א), ועל כן אפשר שהיה השיעור ההוא שהם עשר אצבעות, שעשרת הדברים הם כנגד עשרה מאמרות הנקראים אצבעות בדברי רבותינו ז"ל. וכמאמר רבי מאיר (בראשית רבה ד ד) לההוא כותי על המים העליונים התלוים במאמר, ומה אם אצבעך מעמיד המים, אצבעו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, הרי קרא למאמר אצבע:
ועל דרך הפשט, יאמר בשום לב אל אומרו "בשערי ירושלם" כי הצר או אויב באחד השערים נכנס, והראוי יאמר בשער ירושלים או בירושלים. אמנם הנה כתוב אצלנו על פסוק עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם (תהלים קכב ב), כי ירושלם של מטה מכוונת כנגד ירושלם של מעלה (תנחומא פקודי א) ובכן הנכנס בשער ירושלם של מטה, בשני שערים הוא נכנס, באחד בשל מעלה ובשל מטה כמפורש אצלינו במקומו. כי כל כך שפע של מעלה בשל מטה שהוא כאילו של מעלה הוא למטה. כי על כן היו בעזרה עומדים צפופים ומשתחוים רוחים (אבות ה ה), כי איזה הדרך מקום שיעור שתי כפות רגליו, יחזיק אדם שטוח כל גופו בו בפשיטות ידים ורגלים. אם לא שמקום הרוחני של מעלה, אשר הוא כנגד המקום שהם בו למטה, הוא כאילו הוא למעלה, ועל כן אינו מן התימה יחזיק אפילו יותר מזה, הרוחניות משולל מקום וגבול כנודע:
כלל הדברים, כי קדושת שער ירושלים התחתונה גדולה, עד שחשב העומד בשער ירושלם למטה כעומד בשער ירושלם של מעלה, כנכנס ועומד בשני שערים כאחת. ועל כן לא יעלה על לב, בלתי מסכלי האמת, כי לא יעצר כח צר ואויב לבא אל מקום קדוש כזה, על כן "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב" במקום שהוא שני שערים כאחד לרוב קדושתו, ששער של מעלה הוא כנמצא בו, באופן שבבואו לא יבצר מבא בשני שערים כאחד, גם כי אחד הוא השער אשר בא בו:פסוק יג
פסוק יד
פסוק טו
פסוק טז
פסוק יז
פסוק יט
או יאמר "עודינה" וכו', מה שידענו מרבותינו ז"ל (איכה רבה ב ה) כי היו חכמים בישראל מבטיחים אותם על הכל בחכמתם. זה אומר אני אשביע שר המים ואקיף את ירושלים בחומת מים שלא יבא צר ואויב אליה, וזה אומר אני אשביע את שר האש ואקיפנה חומת אש. עד שהוצרך יתברך לשנות משמרות המלאכים, ולעשות את שר המים שר האש ואת שר האש שר המים, באופן שבקוראם את אחד מהם לא יסכון למו, וזהו חלל ממלכה ושריה (לעיל ב ב). וכן אמרו שאמר חנמאל בן שלום, אני אגביה את ירושלם באויר השמימה, ויעש כן, אלא שגרם העון והשליכה יתברך לארץ הדא הוא דכתיב (לעיל ב א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל:
וזה יאמרו ישראל פה במר קיניהם, אוי לנו כי "עודינה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל", מהאומרים שיקיפוה אש או מים או יעלוה השמימה וכיוצא שהיתה עזרת הבל, מצורף אל מה שבצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע הוא פרעה. בין כך ובין כך, ראינו איך היתה מתקרבת הרעה בהדרגה. כי טרם הגיע מנין ונושנתם, שעדיין לא ניתנה שליטה בעצם לאויבים, לא היה לנו רק אימה שצדו צעדינו מלכת ברחובותינו, והיה זה כאשר "קרב קצנו" שלא בא עדיין. אך כאשר "מלאו ימינו כי בא קצנו", אז לא בלבד צדו צעדינו, כי אם שאז השליטם ה' עד גדר שקלים היו רודפינו מנשרי שמים. ולמה לא השליטם יתברך מאז קרב קצנו, אם לא שהיה מאריך ומראה לעינינו איך היתה הרעה מתקרבת, למען נשוב עדיו ונושע ולא שבנו, באופן שעלינו להצדיק עלינו את הדין. ואין תואנה לנו לומר כי חולשתנו גרמה כי תש כחנו מצרות, כי הלא כל כך היינו גבורי כח, שעם היות כי "קלים היו רודפינו מנשרי שמים", עם כל זה לא השגונו כאשר "על ההרים דלקונו" עד שבמדבר ארבו לנו:פסוק כ
או מעין זה, שאומרים אנו בני ישראל, הלא האשמנו את עצמנו לומר שהיה גוי לא יושיע ואליהם צפינו ובטחנו בם. ולמה קראנוהו לא יושיע, הלא הוא כי הנה "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" של הגוי ההוא, ואיך יושיעונו אם הם למודי הרע אותנו, שלכדו את "אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים":
או יתכן שעודם מדברים על חטאת נביאיה אשר נמשך עניינם עד כה בדרך הראשון, ומוסיף ואומר הנה לא לבד נלכדנו אנחנו המון העם בשחיתות חטאת נביאי השקר, כי אם אשר בערכנו היה כנשמה ואנו הגוף, שהיה "רוח אפינו" כמה דאת אמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, גם הוא "נלכד בשחיתותם". והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א נג), כי איך נהרג יאשיהו, כי בעבור פרעה נכו דרך ירושלים בחילו אל מקום אחר, יצא עליו יאשיהו באומרו (ויקרא כו ו) וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום (תענית כב ב). כי הוא חשב שהיו ישראל כלם צדיקים, כי היה הולך מבית לבית להעביר גלולים מן הארץ, והיו להם פסילי הבליהם אחר הדלת, ובהכנסו יפתחו הדלת ולא היו הבליהם נכרים בין הדלת והקיר. ועולה על רוחו כי ביערום, ובצאתו היו סוגרים הדלת ומתגלים ומשתחוים להם. והלא אם היו שומעים את ירמיה היו מבערים הבליהם ושבים אל אלהי אמת ה', אך שומעם אל נביאי השקר, גרם עשותם העורמות ההם והחזיקם בטעותם הרע. נמצא כי בשחיתותם של אלו נלכד יאשיהו. אשר אמרנו, כי אין צריך לומר בירושלים, כי אם היינו יוצאים והולכים בקרב הגוים עד שם יגיע צל זכותו להסתופף בו לחיות, מה גם עתה בעיר אלהינו ירושלם אשר הוא יתברך שוכן בתוכם:פסוק כא
והוא ענין מאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמ) על פסוק ויסרתיך למשפט (ירמיהו ל יא), ועל פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס פג ב). כי משלו משל למלך שיש לו שני לווים אחד אוהב ואחד שונא. אל האוהב אומר תפרע לי מעט מעט, בהזדמן לך דינר או איסר או פונדיון הריצהו לי. ועושה כן, לסוף הזמן נמצא שפרע את כל חובו עד בלתי השאיר כלום ולא נצטער כלל. אך את שונאו אומר, איני חפץ רק ליקח את הכל בסוף הזמן כאחת. והיה האיש ההוא, כל מעות המזדמנות לו אוכלם בבואם, ובהגיע ימי הפקודה לשלם אין לו אפילו לאחד מעשרה בחובו, ונוגשו עדי אובד. כך הקב"ה נושה בכל אומה ואומה מכל חטאתם וכל פשעיהם, ואך אל ישראל יום יום יעמוס למו פקודת אשמתם. וכמו שאמר הכתוב (מלכים א ח, נט), לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. ועל ידי כן נמצאו פורעים הכל ואין מוותרים להם כלום, ויכולים לסובלו, וזהו ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך (ירמיה ל יא). לא כן אומות העולם, כי אם שכל אשמותם צרורות בשמלותם על שכמם עד סופם, ובכן לעת קץ אין בהם די שלם אפילו אחד מני אלף מחובותם:
וזה יאמר פה "גם עליך תעבר כוס", ואז מבלי שתותך הכל רק בדרך העברתו בלבד שתריח או תטעום קצת מאשר בתוכו "תשכרי ותתגלי" כל כסויי אשמותך. (כב) מה שאין כן ישראל שכבר פרעו הכל קו לקו, שעל ידי כן "תם עונך בת ציון" לגמרי, שלא ויתרו לך כלום, לכן "לא יוסיף" עוד "להגלותך" אחר גלות אדום הוא הרביעי. אך "בת אדום" שלא פרעת והכל שמור לך לסוף, לא תעצר כח לקבל כל עונש עונותיך, כי אם עון אחד וגלות כל חטאתיך ותכלה, וזהו "פקד עונך" וכו'. והוא מאמרם ז"ל בויקרא רבה (יג ה) וכו' נמשלה לחזיר שמראה טלפי טהרה, כך הם מראים טהרה ותחתיהם לא כן. ובזה יאמר, כי אז "יתגלו" לא יעצרו כח למרקם, וזהו "פקד עונך" וכו':
<< · אלשיך על איכה · ד · >>