פני יהושע/קידושין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר פרק שלישי

דף נח עמוד ב

משנה וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו' מקודשת לב'. וכתב הרא"ש ז"ל דיש מהמפרשים שדקדקו מדלא קתני אינה מקודשת לראשון אלמא דלא פקעי לגמרי קידושי הראשון שאם מת השני או גירשה חזרו וחלו קידושי ראשון ע"ש באריכות. ובאמת יש לתמוה על דקדוק זה דכיון דקתני מקודשת לשני ממילא ידעינן דאינה מקודשת לראשון ואי משום דאינה מקודשת לראשון הוי יותר רבותא לחומרא דאינה מקודשת ואינה צריכה ממנו גט וא"כ ליתני האי לחוד הא נמי ליתא דאדרבה עיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לב' היא דבת ישראל לכהן תאכל בתרומה וא"כ כיון דאפילו אפי' היכא דארוס הראשון ישראל לקולא מקודשת לשני דאוכלת בתרומה ע"כ אפי' היכא דארוס הראשון ישראל ע"כ דאינה מקודשת כלל לראשון אלא לשני לגמרי ועוד דלמאי דקי"ל כר' יוחנן דאם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ לא מצי למיתני כלל אינה מקודשת לראשון דא"כ הוי דייקינן טעמא דפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר הא לאו הכי מקודשת לראשון והא ליתא:

ובאמת יש לתמוה על המפרשים שפסקו דאם מת השני חלו קידושי ראשון ומהיכא תיתי דנהי דאיכא למימר דלאחר שלשים כיון שנמצאת פנויה חזרו קידושי ראשון למקומן מ"מ הרי חזרה בה האשה ועיין בלשון הרא"ש באריכות ובחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל:

שם בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. ואע"ג דארוסה אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה היינו למשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה אוכלת בהגעת זמן ולמשנה אחרונה נמי משכחת לה בקיבל מסר והלך א"נ דהא דקתני הכא מקודש' לב' היינו שאם נכנסה לחופ' ע"י קידושין הללו אוכלת בתרומה ועיקר הרבותא דהוי קידושין מעליא וק"ל:

שם מעכשיו ולאחר שלשים כו' בת כהן לישדאל כו'. ויש לדקדק היכי דמי אי איירי שהמארס הראשון נמי ישראל פשיטא דלא תאכל כיון ששניהם ישראלים ממ"נ נפסלה מתרומה ואי כשהראשון כהן והב' ישראל א"כ מאי איריא בת כהן דבבת ישראל נמי מצי למיתני האי בבא דמשום דמקודשת ואינה מקודשת לא תאכל ע"י קידושי הראשון שהוא כהן למאי דפרישית בסמוך דמתניתין איירי למשנה ראשונה ונהי בבבא דבת ישראל לכהן אע"ג דאיכא למידק כה"ג ממ"נ אם הראשון נמי כהן אמאי לא תאכל ואי כשהראשון ישראל מאי איריא בת ישראל לכהן אפילו בת כהן לכהן נמי אינה אוכלת ונפסלה מחמת ספק קידושי הראשון מ"מ אפשר לומר דלקושטא דמילתא אפילו שניהם כהנים נמי אינה אוכלת דלא מיקרי קנין כספו לשום א' מהם דבעינן כספו המיוחד לו ועוד כיון דלא חזיא ליה לביאה אפשר דאינו מאכיל דומיא דקידושי עבירה ביבמות דף נ"ז דפלוגתא דתנאי היא אלא בבא בתרייתא קשיא ויש ליישב וק"ל:

דף נט עמוד א

גמרא דאי תנא שלוחו ה"א שלוחו הוא דהוי רמאי כו' לכאורה משמע דהא דהוי רמאי שמעינן לה שפיר מלישנא דמתני' דקתני והלך משמע דהלך ברמאות והיינו דקשיא להו לקצת מפרשים מדוכתי טובא דקתני והלך ולא איירי ברמאות מיהו מלשון התוס' במשנתינו שכתבו דעיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לשני היינו לאשמעינן דלא תימא דהא דקאמר לה הרי את מקודשת לי היינו לצורך משלחו ונ"ל דקס"ד למימר הכי דמשום דהוי רמאי אמרינן מסתמא בחזקת כשרות קאי דלא ליהוי רמאי וא"כ מגופא דמתניתין מוכח דהוי רמאי ודו"ק:

תוספות בד"ה עני המהפך בחררה כו' וקשה מהא דתנן פ"ק דמציעא כו' הרי היא שלו כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דמיקרי רשע אפילו בכה"ג מ"מ ודאי אין מוציאין ממנו בדין ושפיר קתני התם זה שהחזיק בה זכה בה ויש ליישב קצת למאי דמסקינן התם דמדינא נמי היה ראוי לומר דקמא קנה דארבע אמות של אדם קונין לו מדרבנן אלא שהם אמרו והם אמרו דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בנפילה ואהא קשיא להו כיון דאכתי נקרא רשע הוי להו לאוקמי אדינא דקמא קנה דלא שייך לומר גליא דעתיה דאדרבא מסתמא לא יזכה בה שום אדם כיון דנקרא רשע כן נ"ל ויותר נראה דעיקר קושייתם מהאי דפיאה דקתני מעבירין אותו משמע דלכתחלה עבדינן הכי ואגב גררא מייתי האי דפ"ק דמציעא משום דהתם מרמי להו אהדדי ובעיקר קושייתם כבר כתב הר"ן ז"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דשאני פיאה דכולהו עניים מחזירין אחריה והדברים עתיקין ושיטת הפוסקים דיעות חלוקו' כדאיתא בח"מ סי' רל"ז ע"ש:

בא"ד ומכאן נראה לר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש לו מלמד אחר בביתו וכו' והקשה בספ' עצמות יוסף כיון דמדמה ליה לעני המהפך בחררה א"כ מאי איריא שהמלמד בביתו אפילו אם לא שכר עדיין אלא שמחזר כדי לשוכרו נמי הוי איסורא ונ"ל דשאני מלמד דאע"ג שמחזר להשכיר עצמו לבע"ה אפ"ה לא סמכא דעתיה שהרי אם ימצא מלמד יותר הגון ודאי יכול לחזור ואפי' מחוסר אמנה ליה ביה ואדרבא קנאת סופרים תרבה חכמה כדאיתא פרק לא יחפור ומהתם גופא מוכח דלא שייך כ"כ כה"ג משום עני המהפך בחררה דאפילו לכתחלה מסלקינן ליה היכא דאיכא דעדיף מיניה מיהו היכא שהוא כבר אצל הבע"ה ונתרצה עמו והאי מלמד בתרא לא עדיף מקמא בהא נראה להדיא דאיכא איסורא כן נ"ל:

גמרא איתיביה ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם כו' משמע לכאורה דלמאי דמדמה ר"י תרומה לקידושין א"כ בתרומה נמי אם אמר הרי זו תרומה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור דמכיון דעדיין אין שם תרומה עליו עד לאחר שלשים אכתי לא מיקרי מעשה אלא דיבור גרידא דומיא דקידושין וקשיא לי דבמס' נדרים דף כ"ט אמרינן להדיא דאפילו לר"י דאמר הכא חוזרת אפ"ה מודה שהאומר הרי זו עולה לאחר שלשים יום אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמיא ומשמע דה"ה לתרומה לפמ"ש שם הרא"ש ז"ל בפירושו דילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור והאי קרא בתרומה נמי איירי כדאיתא פ"ק דר"ה וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים ויותר מזה מצאתי להדיא שהתוס' ביבמות דף צ"ג כתבו בד"ה קנויה מעכשיו דהא דגבי פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו לא בעינן מעכשיו היינו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומדלא אמרינן האי טעמא דאמירה לגבוה לענין ביטל עד שלא תרם אלמא דהאי דיבורא של מינוי השליחות לא חשיב כמו דיבורא דלאחר שלשים וא"כ מאי מקשה ר"י לר"ל ויש ליישב דנהי דלענין אמירה לגבוה מפלגינן בינייהו היינו משום דבאומר לשליח צא ותרום כיון שלא הוברר חלק גבוה בהאי דיבורא לחוד מש"ה לית בה משום אמירה לגבוה משא"כ בהרי זו תרומה לאחר שלשים יום או לכשיתלוש שייך אמירה לגבוה כיון שהוברר חלק גבוה אבל לר"ל דמאי דס"ד השתא דמחמת דיבור גרידא חשיב ליה ר"ל כמעשה לענין קידושין כיון שהדיבור חשיב כמעשה א"כ מקשה ר"י שפיר מההיא דביטל עד שלא תרם דאע"ג שהשליחות נגמר' בדיבור אפ"ה אתי דיבור ומבטל דיבור כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל:

דף נט עמוד ב

בד"ה מיד מחשבה כו' תימא ליפרוך נמי גבי תרומה לעיל כו'. ודאי פשיטא להו דדיבור דתרומה ממש חשיב כמעש' כיון שנגמר המעשה מיד ע"י הדיבור משא"כ דיבור של מינוי השליחות כיון שמחוסר מעשה יכול לבטל אלא לסברת המקשה דהכא דמקשה ממחשבה דטומאה אע"ג דמחשבה דהתם לא מיחסר מידי והו"ל כמעשה אע"כ דר"ל סובר דלר"י בכל ענין אמרינן דיבור מבטל דיבור וא"כ קשיא להו להתוס' דלסברא זו תיקשי לר"י מתרומה גופא וע"ז מתרצים דשאני טומאה דמיקרי נמי מחוסר מעשה והיינו קבלת הטומאה והשתא נמי א"ש דאיצטריך הש"ס לאתויי מקרא דכי יותן דרחמנא קריה מעשה ולא משני בפשיטות שאני מחשבה דטומאה דחשיב כמעשה גמור כיון דלא מיחסר מידי משא"כ בלאחר שלשים שלא נגמר מעשה הדיבור בשעת הדיבור אע"כ דהתרצן נמי סובר דמחוסר מעשה קבלת הטומאה לא עדיף ממחוסר זמן ועיין במהרש"א:

גמרא איתיביה ר"י לר"ל תרם עד שלא ביטל כו' אמר רבא הב"ע כגון שקדם הבע"ה ותרם את כריו. ובירושלמי דתרומות מוקי לה בגוונא אחריתא כגון ששינה השליח אע"ג דלא הוי שינוי גמור שיתבטל השליחות על ידו ממילא מ"מ מהני לענין שיכול הבע"ה לבטל השליחות והרמב"ם ז"ל כתב להדיא בהל' תרומה כי האי אוקימתא דירושלמי וכבר תמהו עליו קדמאי ובתראי דהא לא צריכינן להני אוקימתי דהכא ודירושלמי אלא לר"ל משא"כ למאי דקי"ל כר"י דאמר דבכל ענין לא אתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ המשנה דתרומות כפשטא מיתוקמא. ולענ"ד יש ליישב שהרמב"ם ז"ל סובר דנהי דמסוגיא דשמעתין משמע דלר"י מיתוקמא כפשטא מ"מ כיון דמסקינן במס' נדרים דאפילו לר"י דאמר אתי דיבור ומבטל דיבור אפ"ה מודה בקדשים משום דאמירה לגבוה וכבר כתבתי שכל אנפי שווין דבתרומה נמי שייך אמירה לגבוה א"כ ההיא מתניתין דביטל עד שלא תרם אפילו לר"י לא מיתוקמא כפשטא דאמאי אמרינן ביטל עד שלא תרם אין תרומת השליח תרומה סוף סוף הו"ל תרומת השליח תרומה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומכיון שאמר הבע"ה שתרומת השליח תהיה תרומה לא מצי למיהדר ביה מהאי דיבורא וכמו שכתבתי לעיל פ' האיש מקדש דהכי משמע לישנא דמתני' דהאומר לשלוחו צא ושחוט הפסח וקתני אם שלהם נשחט ראשון משמע דאע"ג שהם קדמו ולקחו פסח אחר קודם ששחט השליח אפ"ה לא נתבטל' השליחות בכך אלא דוקא היכא שהבעלים שחטו כבר הפסח שלהם דתו לא שייך אמירה לגבוה וה"נ דכוותא לענין תרומה צריך לאוקמי אפילו לר"י שקדם הבע"ה ותרם כריו קודם השליח וממילא דתו לא שייך לומר שתרומת השליח תהיה תרומה משום אמירה לגבוה דאדרבה הבע"ה זריז ונשכר שקדם ותרם וממילא א"א לשליח לתרום דומיא דפסח ובירושלמי מוקי לה בגוונא אוחרי כגון שאמר תרום בצפונו והלך ותרם בדרומו דהשתא נמי לא שייך אמירה לגבוה כיון ששינה ולפי שהרמב"ם ז"ל סובר שיש יותר חידוש הדין באוקימתא דירושלמי מש"ה כתבו ועוד דעיקר דבריו לראיה דלא מפרשינן המשנה כפשטא דהא ודאי אם אמר תרום לי בצפונו וביטל השליחות ואח"כ תרם השליח נמי בצפונו כמו שאמר בע"ה ע"כ פשיטא דתרומתו תרומה משום אמירה לגבוה שכבר נקבע התרומה באותו צד ואם תרם הבע"ה אח"כ בדרומו לא מהני מידי ומה"ט אפשר דאפילו לא א"ל תרום בצפונו אלא בסתמא צא ותרום אפ"ה שייך ביה אמירה לגבוה כיון דבמחשבת השליח תליא מילתא והרי נקבע מיהא התרומה במקום שחישב השליח לתרום ותו לא מצי הבע"ה למיהדר משום אמירה לגבוה ועוד יש לפרש דסוגיא דשמעתין דמקשה ר"י גופא לר"ל היינו נמי כסוגיא דנדרים וכשיטת הירושלמי והכי מותיב ר"י לר"ל בשלמא לדידי דדיבור מבטל דיבור בכל מקום אלא דבתרומה אין מבטלין משום אמירה לגבוה איכא לאוקמי מתניתין דתרומה כדאוקמא בירושלמי ששינה השליח קצת דאע"ג דלא הוי שינוי גמור אם לא ביטל בע"ה השליחות מ"מ אהני מיהו האי שינוי כל דהו דתו לא שייך אמירה לגבוה וממילא הו"ל דיבור גרידא דמהני ביטול משא"כ לר"ל דחשיב דיבור של מינוי השליחות כמעשה גמור שאין יכול לחזור בו כדפרישית בטעמא דר"ל א"כ תיקשי מתניתין דתרומה דאי בששינה השליח שינוי גמור א"כ אפילו לא ביטלו בע"ה אמאי הוי תרומה ואי בשינוי כל דהו כדאוקמינן בירושלמי אכתי מאי מהני דהשליחות עדיין במקומו והדיבור של בטול לא מהני כלום דאין דיבור מבטל דיבור כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל:

(קונטרס אחרון): פרק האומר דף נט ע"ב איתיביה ר"י לר"ל תרם עד שלא ביטל כו' אמר רבא הב"ע כשקדם בע"ה ותרם את כריו. ובירושלמי מוקי לה בגוונא אחריתי כששינה השליח כגון שאמר תרום בצפונו והלך ותרם בדרומו ופסק הרמב"ם ז"ל בה' תרומות כאוקימתא דירושלמי וכבר תמהו עליו קמאי ובתראי דהא לא צריכין להנך אוקימתי דש"ס דידן ובירושלמי אלא אליבא דר"ל משא"כ למאי דקי"ל כרבי יוחנן דאמר אתי דבור ומבטל דבור א"כ שפיר מיתוקם מתני' כפשטא וכתבתי ליישב ע"פ סוגיא דנדרים דף כ"ט דאפילו ר"י מודה דבקדשים לא אתי דבור ומבטל דבור משום דאמיר' לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכבר כתבו התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג דאף בתרומה שייך הא מילתא דאמירה לגבוה וא"כ לר"י נמי צריך להנך אוקימתות כמ"ש בפנים באריכות:

שם תוספות בד"ה לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו נראה לפרש כו' דאי אמרה לשליח אינה רוצה שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה כו' עכ"ל. וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב להדיא וחזרה בה בין בפני שליח ובין שלא בפניו עכ"ל ונ"ל דודאי אם חזרה בה לגמרי מהקידושין שאמרה שאינה רוצה להתקדש לזה כלל רש"י נמי מודה אלא דמ"ש רש"י אפילו בפני השליח היינו שחזרה בה מהשליחות לחוד שאמרה שאינה רוצית בשליחותו ומש"ה סבר ר' דמקודשת דסוף סוף כיון דגליא דעתה שרוצית להתקדש לזה הו"ל כמו ארצויי ארצי קמיה דפ' האיש מקדש דף מ"ה שלמדו הפוסקים משם שאם גילה דעתו לפני השדכן והלך וקידשה לפלוני מקודשת אפילו בלא שליחות וה"נ דכוותיה ואף ע"ג דלקמן דף ע"ט משמע דההיא שליחות היינו שעשתה שליח סתם שיקדשנה למי שירצה מ"מ אליבא דר"ל לא איירי בהכי כנ"ל. ועי"ל דלגמרי סבר ר"ל דאינה יכולה לחזור בה אפילו בפני השליח כיון דקי"ל בכל דוכתי דדיבורא לאו כלום הוא דאפשר דאין פיו ולבו שווין ולהפליג בדברים נתכוונו וה"נ דכוותיה ודוקא השליחות גופא גזירת הכתוב הוא דנגמר בדיבור כדאיתא לעיל בכולה סוגיא דר"פ האיש מקדש משא"כ לענין ביטול דיבורא לאו כלום הוא ואם רוצית לחזור באמת צריכה לבטל השליחות בפני ב"ד דוקא והכי איתא להדיא בירושלמי ר"פ השולח דר"ל מוקי למתניתין דהתם בפני ב"ד דוקא ע"ש:

שם בגמרא לרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי ופרש"י תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך שלשים יום יהיו קידושין מעכשיו עכ"ל. נראה מזה דבדידיה תליא מילתא ולא בדידה דאף אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אפ"ה מקודשת לראשון ואע"ג דברישא דמתניתין היכא שאמר התקדשי לי לאחר שלשים היא ג"כ יכולה לחזור בה שאני התם דכיון שאמר כן בפירוש היא ג"כ אדעתא דהכי קיבלה קידושין שלא יחולו כלל תון שלשים משא"כ שאמר בפירוש מעכשיו ולאחר שלשים שהן שני דברים הסותרין וע"כ יש לנו לתלות או בתנאי או בחזרה וא"כ אי תלה בתנאי דלאחר שלשים מסתמא תלה בדעת עצמו ולא בדעת דידה דאל"כ איהי הו"ל לאתנויי כנ"ל ברור וכ"כ הבית שמואל בשם תשובת הרשב"א עד שאני תמה על הבית חדש בא"ע סי' מ' שהקשה במעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים אמאי מספקא לן אי תנאה הוי קידושי ראשון ותיפוק ליה דאפילו אי תנאה הוי הרי חזרה בה מקדושי ראשון ומאי שנא מבבא דרישא דפשיטא לן דכיון שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הו"ל חזרה גמורה ונדחק ליישב ובאמת שאין כאן צד קושיא כלל ומאי דקשיא ליה נמי להרשב"א ז"ל מהיכא תיתי ניתלי האי תנאה בחזרה שלא הזכיר כלל בדבריו ולא ניתלי כן בשאר תנאים אחרים נ"ל דשאני הכא כיון שאמר שני דברים הסותרין ואין הדבר דשלשים יום ולאחר מיתה תלוי במעשה דידיה ולא במעשה דידה א"כ אין לנו לפרש דבריו אלא בענין זה שתלה הדבר אם לא יחזור בו תוך שלשים או קודם שימות כן נ"ל נכון:

(קונטרס אחרון): שם בגמרא לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ופרש"י תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך ל' יום כו'. כתבתי דנראה מדבריו דבדידיה תליא מילתא והיינו דוקא בגוונא דהכא שאמר שני לשונות הסותרין א"כ מסתמא הוא פוסח על שתי סעיפים משא"כ ברישא דמתניתין שאמר סתם לאחר ל' שניהם יכולין לחזור בהם ובזה סרה תלונת הב"ח סי' מ' בא"ה כמ"ש בפנים:

שם לרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה ולשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי ובפלוגתא דהני תנאי כו'. לכאורה משמע דכל זה לישנא דסתמא דתלמודא הוא דמסיק הכי במילתא דרב ושמואל וקשיא לי דכיון דמייתי הש"ס בסמוך נמי מימרא דר"י דאמר דלאו קידושי ספק נינהו אלא דתפסי קידושין ע"י שיור וכדמסקינן טעמא דר"י בהכי וכמו שפירשו רש"י ותוספות וכל המפרשים לפ"ז צריך לומר דר"י מפרש הכי לישנא דמתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת דלאו קידושי ספק נינהו אלא דמקודשת קצת שהתחילו הקידושין ואינה מקודשת לגמרי אלא ששייר וא"כ לפ"ז מנא ליה לסתמא דתלמודא דג' מחלוקות בדבר דלמא רב גופא נמי כר"י ס"ל והיינו דקאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם דקידושין ע"י שיור נינהו לאפוקי מדשמואל לחוד הוא דקאמר לעולם ולעולם דרב לגמרי כר"י ס"ל אם לא שנאמר דכל האי לישנא לאו סתמא דתלמודא מסיק אלא כולהו לישנא דרב יהודה הוא דמסיק לה אסיפא והכי שמיעא ליה לרב יהודה מיניה דרב גופא דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה או משום דר"י לא ס"ל כלל האי טעמא דר"י כדמשמע להדיא לקמן בשילהי מסקנא בדף הסמוך ע"ב דר"י ור"י פליגי בטעמא דמהיום ולאחר מיתה כמו שאבאר לקמן בעזה"י ועי"ל דודאי פשטא דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת לא משמע כדר"י אלא הוי ספק קידושין ואי איתא דרב כר"י ס"ל הו"ל לפרושי כדפירש ר"י בלשון תופסין ועיין עוד לקמן במימרא דר"י ודו"ק:

שם ונימא רב הלכה כרבנן כו' צריכא דאי אמר כו'. והא דלא מהדר הש"ס לאוקמי באמת לרב ושמואל כ"א אליבא דכ"ע כסוגית הש"ס בכל דוכתא נראה משום דלקושטא דמילתא לא נראה לחלק בהנך סברות דודאי אי הוי אמרי' דהנך לישני דמעכשיו ולאחר שלשים יום ולישנא דמהיום ואחר מיתה משמע שני לשונות משמע תנאי ומשמע חזרה שפיר הוי מצינן לחלק בהנך סברות דבקידושין דלקרובה קאתי מסתמא לתנאה איכוון משא"כ בגיטין וה"ה להיפך באידך סברא אבל כיון דחזינן דמסיק אביי דלא אמרינן דמשמע תנאה ומשמע חזרה אלא דודאי חד לישנא משמע ואנן הוא דלא ידעינן א"כ תו לא שייך האי צריכותא והיינו נמי מימרא דאביי גופא דלא אמרינן דמשמע להאי תנאה ולהאי חזרה כיון דלא תליא בדעתא דידיה אלא דלדינא הוא דמספקא לן כיון שלא אמר בפירוש בלשון תנאי אם לא אחזור בי לא הוי תנאה דהו"ל דברים שבלב או דאפי' הכי הו"ל כתנאה כדפרישית ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה אבל הכא דיש קידושין לאחר שלשים יום כו' דלמא הוי חזרה כו' שמא דעתו על אחרת וימלך כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא אפי' אי תנאה הוי נמי יכול לימלך ולחזור בו כמו שפרש"י לעיל דהיינו תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך שלשים אלא דנראה דכוונת רש"י ז"ל היא כך דכל היכא שיש לנו שום סברא לומר דלא ניחא ליה לקדשה מעכשיו תו לא מספקא לן לומר דלמא תנאה הוי מדלא התנה בפירוש והו"ל כמו דברים שבלב ודוקא היכא דליכא שום סברא לומר שחזר בו לא אמרינן דחזרה הוי אע"כ לתנאה איכוון דלא הוי כמו דברים שבלב כיון שאין לו משמעות אחר' הו"ל כאילו התנה בפי' וכדפרישית לעיל על קושיית הרשב"א ז"ל על שיטת רש"י כנ"ל ודו"ק:

דף ס עמוד א

גמרא עולא אמר ר"י אפילו מאה תופסין בה. עיין בלשון הרא"ש ז"ל שכתב דרבינו חננאל פסק כר"י דקי"ל הלכה כר"י נגד רב ושמואל והרי"ף ז"ל פסק כרב מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל ע"ש ולענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח בפסק הרי"ף ז"ל דמשמעתין גופא הוא מוכרע והיינו כדפרישית לעיל דע"כ סתמא דתלמודא לא סבירא ליה הא דר"י דאלת"ה אמאי לא מפרשינן נמי הכי מילתא דרב גופא וכמו שדקדק ג"כ מהרש"א ז"ל כאן אע"כ דלא מיסתבר לתלמודא לפרש כן מילתא דרב כר"י ואביי גופא דמסיק הכא מילתא דר"י ומפרש אליביה דמהיום ולאחר מיתה היינו משום גזירה דמהיום אם מתי ואפ"ה קאמר לעיל אליבא דרב דאמצעית א"צ גט ולא ניחא ליה למימר דרב גופא כר"י ס"ל אע"כ דאביי גופא לא ס"ל כר"י כלל ועוד נ"ל דסוגיא דלקמן ע"ב דמקשה סתמא דתלמודא אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ אלמא דטעמא דמהיום ולאחר מיתה לאו משום גזירה היא דאל"כ לא דמי כלל לע"מ אלא ע"כ כדרב דמספקא לן לישנא והיינו דמדמה לה לע"מ ועוד אבאר בוה לקמן אלא דאכתי קשה מה שהקשה הרא"ש ז"ל על לשון הרי"ף ז"ל שהשמיט למימרא דאביי לעיל דאמצעית אינה צריכה גט והא ליכא מאן דפליג עליה ועוד הביא הרא"ש ז"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא דלא כאביי אלא שכולן צריכין גט מספק וכבר עמדו עליו שלימים וכן רבים שהרב המגיד הבין מדבריו שפסק כרב ודלא כאביי והר"ן ז"ל כתב שהרמב"ם ז"ל פסק כר"י אלא שתמה עליו במה שכתב דמקודשת מספק ולר"י תפסי קידושין ודאין וכתב שכן תמה עליו הרמב"ן ז"ל ע"ש:

אמנם לענ"ד דדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל עולות בקנה א' דמשמע להו הא דאמרינן לעיל דלרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה היינו דרב יהודה תלמידו הוא דמסיק למילתא דרב משום דלא ס"ל הא דר"י כלל כדמשמע לקמן ע"ב וכמו שאבאר שם משא"כ השתא דאתינן לסברא דר"י דאמר שיורא הוי ממילא תו לית לן למימר דרב מספקא ליה אי חזרה הוי דא"כ ה"ל ג' מחלוקות בדבר דלשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי ולא מספקא ליה בחזרה ולר"י הא ס"ל דשיורא הוי ולא חזרה מהיכא תיתי נאמר דרב חייש ללישנא דחזרה שלא נזכר כלל בדבריו אלא מקודשת ואינה מקודשת לעולם קאמר ולפ"ן נהי דלית לן למימר דרב סבירא ליה לגמרי כר"י והיינו כדפרישית דסתם לשון מקודשת ואינה מקודשת משמע לשון ספק קידושין עד שהוצרך ר"י לפרש לשון תופסין בפירוש וא"כ סתמא דלישנא דרב ודאי ספיקא משמע אלא דאפ"ה מצינן למימר בפשיטות דרב ס"ל מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספק והיינו דמספקא ליה אי תנאה הוי כשמואל או שיורא הוי כר"י וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל דכולן מקודשות מספק והיינו כשיטת הרי"ף רבו ז"ל והא דפסקו דלא כאביי היינו משום דאביי גופא לא קאמר לעיל אלא בלשון ולטעמא דרב שהוא לשון מיותר ומשמע מהאי לישנא דלאו להלכה אמר אביי הכי אלא אי איתא להאי טעמא דרב כדמסיק לה רב יהודה תלמידו למאי דלא משמע ליה מילתא דר' יוחנן כלל משא"כ אביי גופא דשקיל וטרי לקמן במילת' דר' יוחנן ומסיק לה א"כ מסתמא ניחא ליה לפרש מיהא מילתא דרב דמספקא ליה אי כשמואל או כר"י ואף על גב דלמאי דפרישית דהא דמסקינן לעיל דמספקא ליה לרב אי תנאה הוי או חזרה לאו סתמא דתלמודא מסיק לה אלא ר' יהודה גופא א"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כרב לגבי רבי יוחנן אלא דבזה יש לומר דסוגיא דיש נוחלין שהביא הרא"ש ז"ל משמע דלרב איירי דאף למאי דפרישי' דלרב מספקא ליה אי תנאה הוי או שיורא אפ"ה מקשה התם שפיר בכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמאי האב אינו יכול למכור האיכא לספוקי דלמא תנאה הוי כל זמן שלא יחזור בו קודם מיתה וא"כ כיון שחזר ומכר הרי חזר בו משא"כ אי הוה הלכה כר' יוחנן לא מקשה התם מידי דהא בגט מהיום ולאחר מיתה נמי פשיטא דשיורא הוי אלא דגזר אטו מהיום אם מתי כן נ"ל ועי"ל דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סברי כיון דר' יוחנן גופא לא מסיק האי טעמא דודאי שיורא הוי אלא ר' משרשיא מסיק לה הכי ואצטריך לדחוקי בטעמא דמהיום ולאתר מיתה מ"מ כיון דרב אסי גופא דקאמר משמיה דר' יוחנן נמי כעולא דאפילו מאה תופסין ואפ"ה קאמר רב אסי לקמן משמיה דר' יוחנן הכל מודים בעל מנת כאומר מעכשיו ולא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה א"כ משמע דטעמא דמהיום ולאחר מיתה הוי נמי משום ספיקא דלישנא ומש"ה קאמר שפיר ומייתי סייעתא נמי מברייתא מדנחלקו במהיום כו' משמע דבע"מ ליכא ספיקא דלישנא משא"כ אי הוי טעמא דר' יוחנן משום דודאי שיורא הוי ומשום גזירה א"כ אין זה ענין לע"מ כלל אף כי אוכלא לדנא. וכבר כתבתי בזה בפירושי לגיטין ע"ש אע"כ דלר' אסי ולסתמא דתלמודא לקמן לא הוי טעמא דר"י משום דודאי שיורא אלא דמספקא ליה לר' יוחנן אי תנאה הוי או שיורא והיינו דקאמר לא נחלקו אלא במהיום דתרי לישני משמע הא בע"מ מודו וכמו שאבאר לקמן ואפ"ה קאמר שפיר ר' יוחנן לשון תופסין כיון דיש צד לומר שכולן תופסין אפילו מאה דשמא לשיורא נתכוונו ובאמת שכדברי אלה האחרונים מצאתי קצת בלשון הכסף משנה אלא שהוא כתב דלמסקנא דלקמן הוי טעמא דר' יוחנן נמי דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה ואפ"ה אף מאה תופסין דשמא להאי תנאה ולהאי חזרה וקשיא לי טובא בדבריו דא"כ מאי מקשה הש"ס אדאביי פשיטא הא ר' יוחנן פליג בהדיא אבל למאי דפרישית אתי שפיר דכיון דאביי גופא לא קאמר לעיל אלא לטעמא דאביי והיינו כדמסיק לה רב יהודה דמספקא ליה אי תנאה אי חזרה שפיר מקשה הש"ס פשיטא דמשמע ליה סברא פשוטה דליכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה משא"כ לר' יוחנן גופא אף למסקנא דמספקא ליה אי תנאה הוי או שיורא שפיר קאמר אף מאה תופסין והיינו מספק דשמא כולן לשיורא נתכוונו והיינו כמו שפסק הרמב"ם ז"ל כן נ"ל נכון בעזה"י ובסייעתא דשמיא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם מתיב ר' חנינא מהיום ולאחר מיתה כו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר בה מידי כו'. והא ליכא למימר דאדרבא היא הנותנת דכיון דגיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא מש"ה לא תלינן בשיורא משא"כ בקידושין הא ליתא דא"כ אמאי מספקא להו לרבנן דאינו גט דלמא חזרה הוי דכ"ש דאין לתלות בחזרה מה"ט גופא דהא אין גט לאחר מיתה ומאן דידע הא דגיטא דמשייר מידי לאו כלום הוא כ"ש דידע אין גט לאחר מיתה אע"כ דלא תליא בהכי מידי אלא בעיקר הלשון א"כ מקשה שפיר:

(קונטרס אחרון): דף ס גמרא עולא אר"י אפילו קדושי מאה תופסין בה. כתבתי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו כרב לגבי דרבי יוחנן. אמנם העליתי באריכות מתוך סוגיא דשמעתין ומתון סוגיא דלקמן בסמוך ע"ב דלפי מסקנת הש"ס לא פליגי רב ורבי יוחנן כלל אלא לתרוייהו מספקא להו אי תנאה הוי אי שיורא הוי ובזה נתיישבו כמה קושיות ואתי שפיר נמי במה שפסקו דלא כמימרא דאביי:

תוספות בד"ה כל גיטא דמשייר בה כו' פירש בקונטרס כו' ולא נהירא דא"כ תיקשי ליה מקידושין גופייהו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי פסיקא להו דשייך הקישא דהווייה ליציאה בכה"ג על ידי שיור והא בר"פ המגרש מיבעיא ליה לרבי אבא אי אמרינן נהי דגט ע"י שיור פסול דכריתות בעינן מ"מ בקידושין בקנין כל דהו סגי או דלמא ויצאה והיתה ואע"ג דהדר פשטה מויצאה והיתה מ"מ לא מצי לאקשויי הכא עליה דר' יוחנן דלמא לית ליה הך פשיטותא דר' אבא ועוד דהתם נמי מחלוקת הפוסקים היא אי הלכה כר' אבא או לא מדאמר אביי שם את"ל איתא דר' אבא מיהו לפי סוגיא דהתם בלא"ה אדרבא נראין דברי התוספות דהכא מוכרחין כיון דר' אלעזר מכשיר התם גט שאמר חוץ מפלוני אלמא דאף ע"י שיור מיקרי כריתות א"כ מאי מקשה הכא אדר' יוחנן מהאי ברייתא דמצי מוקי לה כר"א כי היכי דמוקי לה אליבא דשמואל דלא כהלכתא אע"כ דהאי שיור דהכא גרע טפי כיון שאינו נגמר אלא לאחר מיתתו כדמתרצי התוס' ומ"מ אין בזה קושיא על פירוש הקונטרס כדפרישית ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי פ' המגרש דר' יוחנן לשיטתיה דע"כ לא מקיש הווייה ליציאה בכה"ג משום דלר"י לא אשכחן אשת שני מתים דאורייתא אלא בכה"ג ועי"ל דהא דמסקינן בפ' המגרש דאיתקש הווייה ליציאה בכה"ג לענין שיור היינו דוקא בקידושי שטר דלא ילפינן לה אלא מגיטין והכי נמי משמע בשמעתין בירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א והר"ן והריטב"א ז"ל משא"כ בקידושי כסף דאיירי בשמעתין סובר רש"י ז"ל דהוי קידושין ע"י שיור כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ואין להאריך יותר ודו"ק:

גמרא אלא אמר אביי התם טעמא מאי גזירה משום מהיום אם מתי כו' ויש לדקדק דאכתי קשה אדרבי יוחנן מדרבי דאמר כזה גט אלמא דס"ל דלאו לשון שיור הוא דאל"כ לא הוי מהני מידי וא"ל הא לא אשכחן דפליגי רבנן עליה דרבי בהא דלאו שיורא הוא אלא דיש לומר כיון דר' יוחנן פשיטא ליה דאין לספק כלל בלשון חזרה דמילתא דלא שכיח שיחזור בו תוך כ"ד ועוד דבקידושין תכ"ד נמי לאו כדיבור דמי לענין חזרה גמורה כדפרישית וא"כ ע"כ הא דקאמרי רבנן במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט היינו משום דשיורא הוי ומשום גזירה כן נ"ל:

משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז כו' ופרש"י הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ע"מ שאתן כו'. ולכאורה שזה סותר למה שפרש"י גופא בסמוך בד"ה לר' יהודה הוי קידושין שהרי הראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז כו' ויראה מזה דכוונת רש"י בסמוך הוא כפירוש מהרש"א ז"ל דלא נתכוון לגמור הקידושין בפרוטה זו אלא לכשיתן מאתים זוז וק"ל:

גמרא איתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אומר לכשיתן. כבר פירשתי סוגיא זו בתכלית האריכות בחידושי גיטין פרק מי שאחזו וכאן לא באתי אלא בשביל דברים שנתחדשו מתוך סוגיא דשמעתין ופרש"י ותוס' ותחלה אבאר דקשיא לי טובא במילתא דרב יהודה חדא דלדידיה הך בבא דרישא דמתניתין משנה שאינה צריכה היא דפשיטא שאם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים אינה מקודשת דבשלמא לרב הונא הא גופא קמ"ל דמקודשת מעכשיו לאלתר ובלבד שיתן בסוף ותו קמ"ל דלאחר לא תינשא עד שיתן דשמא לא יתקיים התנאי ומכ"ש דא"ש טובא לפמ"ש הרמב"ם והגאונים ז"ל דלר"ה דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אין צריך לכפול התנאי ולא להקדים התנאי קודם למעשה וא"כ כולהו שמעינן לה ממתניתין משא"כ לרב יהודה קשיא דלדידיה ע"כ איירי מתניתין בדכפליה לתנאי והקדים התנאי למעשה ולישנא דמתניתין לאו דוקא וכמו שפירשו רוב הפוסקים דלא ס"ל הא דהרמב"ם והגאונים אלא דאף במעכשיו נמי צריך לכפול ולהקדים וא"כ מאי קמ"ל דהא ודאי ליכא למימר דמתני' הא גופא אתא לאשמעינן דאינה מקודשת מעכשיו אלא לכשיתן הא ודאי ליתא דהא לישנא דמתניתין אדרבא הוא ממש כלישנא דר' הונא אלא דאפי' הכי מפרש לה ר' יהודה מסברא דנפשיה לכשיתן. ומכ"ש דקשה יותר לפי מאי דמשמע לכאורה מלשון התוספות לקמן בד"ה איכא בינייהו דלר"י גופא מספקא ליה בלישנא דע"מ אי הוי לכשיתן או לכשתתן והא גופא מנא לן דלמא לתנא דמתניתין נמי פשיטא ליה בשלמא אי אמרינן דלר"י פשיטא ליה דלשון ע"מ הוי לכשתתן ולא מעכשיו הוי אתי שפיר משא"כ לפירוש התוספות דמספקא ליה לדידיה גופא דיש שום סברא לומר דהוי כמעכשיו א"כ מי הכריחו להוציא לשון המשנה ממשמעותו ולומר דמספקא ליה לתנא דמתניתין. מיהו בהא מצינן למימר דר' יהודה סובר דודאי לשון ע"מ תרי לישני משמע וכן נ"ל פשוט מדאמרינן לקמן אפלוגתא דר"ה ור"י צריכי אי אשמעינן בקידושין הו"א משום דלקרובה אתי ואי ס"ד דחד לישנא משמע לא שייך האי צריכותא דאין לנו אלא כמו שאמר אע"כ דתרי לישני משמע וא"כ דמי לגמרי למעכשיו ולאחר שלשים או למהיום ולאחר מיתה ומשמע ליה נמי דהא דקתני רישא במתני דלעיל מקודשת ואינה מקודשת היינו לעולם כרב דמספקא ליה וא"כ מסתמא לא עדיף לשון ע"מ מאומר מעכשיו ולאחר שלשים וע"כ ה"נ ספיקא הוי ואי תיקשי א"כ מאי שנא דברישא דמתני' קתני להדיא מקודשת ואינה מקודשת והכא קתני מקודשת סתמא משום הא לא איריא דברישא דקתני והלך אחר וקידשה תון שלשים שפיר שייך למיתני לשון מקודשת ואינה מקודשת דלעולם הויא בספק שניהם וצריכה גט משניהם וכן לענין תרומה דקתני בהדיא משא"כ בהן מתניתין דהכא שפיר שייך למתני לשון מקודשת דהא ודאי לכשיתן קודם שפשטה ידה לקבל קידושין מאחר הו"ל קידושין גמורים ומעכשיו מיהו נמי הוי מקודשת לפירוש התוספות מספק ואף ע"ג דבפר' מי שאחזו נמי יש לדקדק כן דבמתניתין דמהיום ולאחר מיתה קתני בלשון גט ואינו גט ובאידן מתניתין דסיפא דהרי את מגורשת ע"מ שתתן מאתים זוז קתני סתמא הרי זו מגורשת ולא קתני גט ואינו גט והתם לא שייך האי תירוצא דפרישית הכא אלא דמשום הא נמי לא אריא דודאי במתניתין דמהיום אם מתי דלא שייך כלל ענין זה הגט אלא שתפטור לאחר מיתה מזיקת היבם שפיר שייך למיתני גט ואינו גט שזה עיקר הדין חולצת ולא מתייבמת משא"כ באידך מתני' דע"מ שתתן מאתים זוז דלא נחית כלל לענין אם מת המגרש ודיני ייבום אלא לעיקר דין הגט ושפיר שייך למיתני ה"ז מגורשת דהא לכשתתן הוי מגורשת גמורה וממילא דלפירוש התוספות מעכשיו לאלתר הו"ל ספק והיינו כדפרישית דפשיטא ליה לר"י דלשון ע"מ לא עדיף מלשון מעכשיו ולאחר ל' או מהיום ולאחר מיתה בגיטין ואפשר דגרע ע"מ מהנך לישני כמו שאבאר בעזה"י לקמן בשמעתין גבי אדמיפלגי במהיום ליפלגו בע"מ דהיינו נמי כדפרישית אבל קמייתא ודאי קשה דמשנה שאינה צריכה היא ובשלמא במתני' דפרק מי שאחזו איכא למימר דאתי לאשמעינן מיהא בפשיטות דלאחר לא תנשא עד שתתן דהכי הוא דבין לרב הונא בין לר"י שייך בלישנא דמתניתין ותתן משא"כ הכא בשמעתין לא שייך לפרש כן לכך היה נ"ל לפרש דבאמת הא דר' יהודה בשמעתין לאו אלישנא דמתניתין גופא קאי דהא למסקנא רב יהודה גופא מודה דלרבי ע"מ כמעכשיו דמי וא"כ שפיר מצינן לאוקמי מתני' כרבי אלא דפלוגתא דר"ה ור"י לדינא פליגי דר"י ס"ל כרבנן דלכשתתן ולפ"ז אתי שפיר טובא דבסוגיא דפרק מי שאחזו קאמרינן אמתניתין מאי ותתן רב הונא ורב יהודה כו' דמשמע דבפירושא דמתניתין פליגי דלר"י ע"כ מתניתין גופא איירי לכשתתן דלא מצי מוקי לה כרבי דהא קתני רישא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט והיינו דלא כרבי אע"כ דכולה מתניתין דהתם כרבנן ואפ"ה שייך לשון ותתן כדפרישית דלאחר לא תינשא עד שתתן ומשנה צריכה היא אליבא דכ"ע דלרבי והיא תתן ולרבנן לכשתתן משא"כ הכא לא מייתי תלמודא מעיקרא מאי והוא יתן משום דלישנא דמתניתין ע"כ לא איירי לכשיתן דא"כ משנה שאינה צריכה היא אע"כ דר"י מוקי לה כרבי ואע"ג דקתני רישא במעכשיו ולאחר שלשים מקודשת ואינה מקודשת אפשר דר' יהודה ס"ל כשמואל דמוקי לה כרבי ומפרש מקודשת ואינה מקודשת עד שלשים כדמסיק ר' יהודה גופא לעיל אליבא דשמואל והיינו דקתני הכא בלשון איתמר משום דר"ה ור"י לאו בפירושא דמתניתין איירי אלא דלעיקר דינא פליגי במימרא בעלמא כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

רש"י בד"ה לר' יהודא הוי קידושי שני קידושין שהרי הראשון לא נתכוון כו' כבר כתבתי בזה בסמוך אמנם מאי דמשמע מל' רש"י כאן דקידושי שני ודאי קידושין משום דלר"י לא הוי קידושי ראשון כלל עד שיתן ממש ולקמן משמע מפרש"י דלר"י מספקא ליה בע"מ אי תנאה הוי או חזרה ויבואר לקמן בשמעתין:

דף ס עמוד ב

בד"ה איכא בינייהו שנקרע הגט או שאבד כו' הא ליתא דהא אפילו לר"י נמי צריכה גט מספק כדאמר פרק מי שאחזו לכשתתן כו' עכ"ל. כך הנוסחא ישנה בתוספות אלא דמהרש"ל ז"ל בח"ש כתב דטעות סופר הוא והגיה בענין אחר ע"ש ומהרש"א ז"ל הגיה כדפירש ר"י בפ' מי שאחזו ומלבד מה שהוא דוחק להגיה הספרים ועוד כיון דכל הסוגיא דפ' מי שאחזו הוא ג"כ כשמעתין ככתבה וכלשונה ממש וכן ממה שהכריח ר"י לפרש כן איתא נמי בשמעתין א"כ לא הוו צריכי להזכיר ההיא דפ' מי שאחזו אלא סתמא ור"י מפרש:

אלא דבר מן דין תמה אני על לשון התוספות כאן דלאחר שכתבו דלר"י מספקא ליה ולא שייך האי איכא בינייהו וכמו שפירש מהרש"א ז"ל דבין לר"ה ובין לר"י צריכה גט מהשני וא"כ מה זה שכתבו אח"כ ולעיל נמי לא מצי לשנויי איכא בינייהו שנאבדו הקידושין כו' דהא לכ"ע אפילו נתאכלו המעות כו' עד סוף הדיבור ולמה הוצרכו לכך ותיפוק ליה דבלא"ה לא מצי למימר לעיל איכא בינייהו שנאבדו הקידושין מה"ט גופא שכתבו התוס' דכיון דלר"י מיהא מספקא ליה א"כ אפילו נאבדו הקידושין מ"מ צריכה מיהא גט מראשון מספק ולהתוספות ע"כ לא שני להו בין גט מספק או מודאי כמ"ש מהרש"א ז"ל ולדעתי התמיה קיימת מאד על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בזה ודוחק לומר דנ"מ לענין אם רוצה לקיימה אם צריך קידושין אחרים דא"כ בלא"ה ודאי משכחת לה דאיכא בינייהו טובא לענין בת ישראל לכהן אי אוכלת בתרומה והרבה כיוצא באלו אע"כ דלא בעי למימר הכא איכא בינייהו אלא לענין עיקר מילתא דאשת איש בגיטין וקידושין גופא לכך היה נלע"ד לקיים הנוסחא ישנה דמה שכתבו כדאמר פ' מי שאחזו לכשתתן היינו דהתם משמע דאפילו אם אמר בפירוש לכשתן אפ"ה איכא לספוקי אי מגורשת מעכשיו וכמ"ש התוס' להדיא בס"פ מי שאחזו דאפילו לכשתצא חמה מנרתקה נמי הוי גט ואינו גט לר' יוסי דאמר שזמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ ה"ל כאומר מהיום ולכשתצא וה"ה גבי לכשתתן הוה ליה כאומר מהיום ולכשתתן ובכולה פירקין דפ' מי שאחזו בהכי רהטא דלכמה אמוראי הלכה כר' יוסי ולא אשכחן מאן דפליג בהדיא עיין שם בתוספות דף ע"ב ובגמרא שם דאפילו בע"מ פשיטא ליה לרבא דהלכה כר' יוסי ולר' הונא מספקא ליה. נמצינו למידין דבגיטין מיהו מידי ספיקא לא נפקא אפי' אמר לכשתתן בהדיא כ"ש הכא דאמר ע"מ וא"כ יפה כתבו התוספות דלא שייך בגיטין האי איכא בינייהו דלכ"ע בעי גט מספק משא"כ לענין קידושין דלא שייך ביה זמנו של שטר מוכיח דאין כותבין זמן בקידושין וכ"ש בקידשה בכסף א"כ הוצרכו לפרש כאן דלעיל נמי בקידושין ה"מ למימר דאיכא בינייהו כשנאבדו המעות דלר"ה הוי קידושין וצריכה גט ולר' יהודא לא הוי קידושין וא"צ גט אלא דאפ"ה לא קאמר האי איכא בינייהו משום דלכ"ע הוי קידושין אף אם נתאכלו המעות כיון דבתורת קידושין יהבינהו כן נ"ל נכון בעזה"י ובס"ד ובעיקר מילתא דזמנו של שטר מוכיח כבר הארכתי למעניתי בפרק מי שאחזו דף ע"ג ע"ש ודוק היטב. אמנם אם שגיתי בכוונת התוספות כיון שלא רמזו כלום מזמנו של שטר א"כ ע"כ צריך להגיה בדבריהם כפירוש מהרש"א ז"ל ולפרש דמה שכתבו דהמ"ל איכא בינייהו לנאבדו הקידושין היינו לענין דלר' יהודא צריכה קידושין אחרים ודו"ק:

גמרא מיתיבי ה"ז גיטך ע"מ שתתני כו' אע"פ שנקרע הגט או שאבד ה"ז מגורשת כו' ועוד תניא כו' ולכאורה יש לדקדק דה"ל כיהוד' ועוד לקרא דכיון דבברייתא קמייתא תניא להדיא דנקרע הגט ה"ז מגורשת דה"ל ממש איפכא מדר' יהודא מאי מקשו בתר הכי מאידך ברייתא דלא מקשו אלא מדיוקא והא נמי לא פסיקא כמו שהקשו בתוספות בד"ה אבל אמנם כן אחר בינותי בספרים עיינתי בתוספת' דפ' מי שאחזו וראיתי דהנך תרתי ברייתות דמייתי הש"ס הכא כהדדי מיתניין דמעיקרא ברישא מיתנייא האי בבא דזקוקה ליבם דפליגי רשב"ג ורבנן ובתר הכי תנא סיפא האי בבא דנקרע הגט או אבד ה"ז מגורשת וא"כ יש לתמוה דהכא מייתי להו איפכא ונלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמרישא לא מצי לאקשויי מפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאיכא למידחי כמו שהקשו בתוספות מש"ה עיקר הקושייא ניחא ליה מסיפא דמייתי הכא דה"ל לגמרי דלא כר' יהודא אלא דאכתי הוי מצי למידחי דההיא כרשב"ג דס"ל ע"כ ע"מ כמעכשיו דמי ור' יהודא כרבנן וכקושיית התוס' דטעמ' דרבנן דע"מ לאו כמעכשיו דמי ומש"ה קאמר ועוד תניא והיינו רישא דהך ברייתא גופא ומדלא פליגי רשב"ג ורבנן אלא ברישא ולא בסיפא ע"כ דבסיפא מודו רבנן דתנאה הוו וע"כ טעמייהו דפליגי ברישא היינו משום דס"ל לי ולא ליורשי דאלת"ה בבא דרישא מייתרא לגמרי דטפי ה"ל לאפלוגי בבבא דסיפא לחוד וממילא הוי ידעינן דפליגי נמי בנקרע או נאבד אע"כ דברישא פליגי בלי ולא ליורשי ובסיפא מודו כן נ"ל נכון ודוק היטב שבזה נתיישבה קושיית התוספות בד"ה אבל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה אבל דכ"ע כו' וא"ת מאי מה מקשה לר"י כו' וי"ל דמשמע לגמ' כו' ולר' יהודה מגורשת מיהא מספק למפרע כו' עכ"ל. ולענ"ד אכתי מאי פסיקא ליה להמקשה להקשות ומנ"ל דלר"י מספקא ליה דהא בפרק מי שאחזו גופא לא מדייקו התוס' הא מילתא אלא מדר' יוחנן דמייתי הש"ס בסמוך דלא ליהוי סברות הפוכות וכיון דהכא לא אסיק אדעתיה הך מילתא דר' יוחנן א"כ מנ"ל להקשות דר"י מספקא ליה וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושיית התוס' ובר מן דין נ"ל ליישב קושיית' בפשיטות דאי ס"ד דת"ק נמי מודה דלי ולא ליורשי ה"ל לרשב"ג למימר אלא נותנת ליורשיו ולמה לו להאריך לומר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מהקרובים כיון דת"ק נמי הוה מודה בהא ועוד דע"כ בדאיכא אחין איירי דהא לא נ"מ מידי אלא אי זקוקה ליבם וכן הקשה בחידושי ריטב"א ז"ל אע"כ דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן בלי ולא ליורשי וא"כ שפיר קאמר רשב"ג דלא מיבעיא לאביו שדעתו קרובה אצלו אלא אפילו באחיו ואפילו באחד משאר קרובים דלא קרבה דעתו כ"כ אפ"ה הוי בכלל לי אפילו ליורשי ואע"ג דהא לא נ"מ מידי אפ"ה אגב אורחא אשמעינן דבכולהו קרובים אמרינן לי וליורשי ונ"מ בנותן מתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז דלתנא קמא לי ולא ליורשי מתנה בטלה ולרשב"ג לי אף ליורשי והמתנה קיימת כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

שם בגמרא אמר לך ר' יהודא ה"מ רבי היא דאמר ר"ה אמר רב כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופליגי רבנן עלי' כו'. וקשיא לי טובא אטו ר' הונא אמר רב כיפי תלי לה דהא בלא"ה אשכחן תנאי טובא דס"ל ע"מ כמעכשיו דמי והכי ס"ל לרשב"ג בהדיא בהך ברייתא דאקשינן לר"י וא"כ התרצן צריך לאשכוחי שום תנא דס"ל דלאו כמעכשיו דמי ובהא לא מייתי מידי דאדרב' ר' ורשב"ג ות"ק דרשב"ג כולהו ס"ל דע"מ כמעכשיו דמי וכיון דלא אשכחן מאן דפליג בהדיא אפושי פלוגתא לא מפשינן. ונלע"ד ליישב למאי דפרישית לעיל דרב יהודה ס"ל בפשיטות דלישנא דע"מ נהי דמשמע מעכשיו אפ"ה משמע נמי לאחר שתתן וא"כ לא עדיף מאילו אמר מהיום ולאחר שתתן וא"כ רבי לטעמיה דבמהיום ולאחר מיתה דאף על גב דאמר שני לשונות בהדיא אפ"ה סבירא ליה בברייתא בסמוך ה"ז גט והוא הדין והוא הטעם בלשון ע"מ ולפ"ז כיון דאשכחן מיהא דפליגי רבנן עליה דרבי במהיום ולאחר מיתה דהוי גט ואינו גט ממילא דפליגי נמי בע"מ דשקולין הן לר' יהודה או אפשר דגרע מיניה כדמשמע בשמעתין וכמו שכתבתי בחידושי גיטין ע"ש אלא דכאן יש לפרש יותר דרב יהודה ממילתא דרב הונא גופא דייק לה מדאמר משמיה דרבי דכל האומר ע"מ כמעכשיו דמי ומשמע דשמיעא ליה לרב הונא האי מימרא דרבי כדמשמע לישנא דאמר רבי וא"כ אי ס"ד דע"מ עדיף מלשון מהיום ולאחר מאי איצטריך ליה לרבי למימרא באפי נפשה הא ממילא אתיא במכ"ש ממהיום ולאחר מיתה דקאמר רבי דה"ל גט אע"כ דע"מ גריע ממהיום ולאחר מיתה והתם אשמעינן רבותא דרבנן דאפ"ה הוי גט ואינו גט והכא אשמעינן רבי בהאי מימרא דאפילו בע"מ נמי לאלתר הוי גיטא וא"כ ממילא דלרבנן דהתם מספקא להו הכא נמי מיהא מספקא להו או דפשיטא להו לאידך גיסא דודאי לאו כמעכשיו דמי והדר הו"ל ספיקא לר' יהודה כן נ"ל נכון ודו"ק ובהכי אתי שפיר כל השקלא וטריא דשמעתין דהיינו נמי טעמא דרבי יוחנן דקאמר דהכל מודים באומר ע"מ כמעכשיו דמי לא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה לאפוקי ממאי דסבר רב יהודה דמפלוגתא דמהיום ולאחר מיתה שמעינן נמי דפליגי בע"מ משא"כ ר' יוחנן לשיטתיה דבמהיום ולאחר מיתה נמי לאו משום ספיקא דלישנא פליגי אלא כדאמר ר' יוחנן לעיל דמהיום ולאחר מיתה שיורא הוי לרבנן ומש"ה פליגי אדרבי דשיור בגט לא מהני לרש"י לגמרי ולהתוספות מיהא בשיור דלאחר מיתה כדאיתא לעיל בעמוד הקדום משא"כ בע"מ דלא שייך שיורא מודו רבנן לרבי דתנאה הוי כן נ"ל ואף דרש"י ז"ל כתב בהדיא כאן בד"ה לא נחלקו כלומר לא מספקא להו לרבנן אי תנאה או חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה א"כ משמע לכאורה דטעמא דרבנן התם נמי משום ספיקא דתנאה או חזרה וזה אי אפשר דא"כ אמאי קאמר ר' יוחנן לעיל אפילו מאה תופסין בה הא מספיקא א"צ גט אלא מהראשון ומאחרון בלבד כדאמר אביי לעיל לטעמא דרב ומקשי סתמא דתלמודא פשיטא אע"כ דטעמא דר' יוחנן משום שיורא כדמסיק רב משרשי' להדיא וכמו שכתב רש"י לעיל דלשון תופסין משמע הכי אע"כ דכאן לא דק רש"י בלישנא דספיקא דמהיום אלא לענין סוגייא דהכא דאיירי בע"מ וכוונת רש"י נמי דרבי אסי אמר רבי יוחנן היינו לאפוקי מסברא דרבי יהודה דמספיקא דמהיום ולאחר שמעינן לספיקא דעל מנת דלרבנן מספקא להו בתנאה או חזרה וקאמר דליתא דלא נחלקו כלל בספיקא דתנאה או חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה לחוד הוא דפליגי ומטעמא דמסקינן לעיל:

ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל בעמוד הקודם בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלמסקנא דסוגייא דהכא נראה דטעמא דר' יוחנן לעיל דקאמר אפילו מאה תופסין בה היינו משום דמספקא ליה אי תנאה הוה או שיורא ולפ"ז שפיר קאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן דהכל מודים בע"מ דכמעכשיו דמי דמסתמא לעולם אמרינן שדעתו לגרש מיד וכ"ש בקידושין ולא נחלקו רבי ורבנן אלא במהיום ולאחר מיתה דלרבי תנאה הוי ולרבנן מספקא להו אי תנאה הוי או שיורא וכולה כדפרישית דלאפוקי מדר' יהודא דמספקא ליה שבדעתו שלא יחול אלא בסוף כן נ"ל נכון והיינו נמי דמקשינן לר' יהודא אדמיפלגי במהיום ליפלגי בע"מ ודוק היטב:

מיהו השתא דאתינן להכא דע"כ לשון רש"י ז"ל שכתב דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה לאו דוקא דבלאו הכי לא שייך שפיר ספיקא דחזרה לענין ע"מ דמה לשון חזרה שייך כאן. ולפ"ז יש לי לפרש כולה סוגייא דשמעתין ברווחא דמאי דקאמר רב יהודא דע"מ שתתן היינו לכשתתן היינו נמי משום דשיורא הוי שדעתו שיחולו הקידושין והגירושין מיד ולא יגמרו עד שתתן ואין לתמוה בזה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאפילו בכל תנאי דעלמא בלשון אם נמי מתחילין מיד ולא נגמרו עד שיתקיים התנאי וכמו שהארכתי בפ' מי שאחזו בסוגיא דשמעתין ביישוב דבריו והעליתי שם ג"כ דמסוגיא דידן יליף לה הרמב"ם ז"ל דאם לדידן כע"מ לר' יהודא ובכלהו הוי טעמא משום שיורא ומש"ה לא קאמר נמי בשמעתין דאיכא בינייהו בגיטין נמי כשפשטה ידה וקיבלה קידושין דלכ"ע צריכה גט וכן לאידן גיסא דלא מצי למימר דא"ב בנאבדו הקידושין. ויתכן יותר דעכ"פ מספקא ליה לר' יהודא בע"מ אי כמעכשיו דמי לגמרי או דשיורא הוי דמדמה לה למהיום ולאחר מיתה וכדפרישית לעיל דלמסקנא דהכא רב ור' יוחנן לעיל במעכשיו ולאחר שלשים בשיטה א' עומדין דמספקא להו אי תנאה או שיורא וא"כ רב יהודא ס"ל כרב וכר' יוחנן אלא דהכא בע"מ סבר ר' יהודא נמי דדמי למהיום ולאחר מית' דהוי ספיקא אי תנאה או שיורא וכיון דפליגי רבנן ור' במהיום ולאחר מיתה ה"ה דפליגי רבנן בע"מ וכדפרישית לעיל דהשתא תו לא צריכין לאוקמי טעמא דרבנן במהיום ולאחר מיתה משום גזירה אלא משום ספיקא דתנאה או שיורא ומשום דשיורא דלאחר מיתה בגט לא מהני מידי מש"ה הוי גט ואינו גט. וא"כ שפיר קאמר ר' אסי משמיה דר' יוחנן כיון דלא נחלקו בהאי פלוגתא דספיקא דתנאה או שיורא אלא במהיום ואחר מיתה ע"כ דבע"מ מודו דלא מספקא לן בשיורא והיינו נמי דמקשינן בסמוך לר' יהודא אדמיפלגו במהיום ולאחר מיתה ליפלגו מע"מ והיינו נמי בהאי פלוגתא גופא אי תנאה הוי או שיורא כן נ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ולפי הסוגייא ודו"ק היטב. ועיין עוד בפ' מי שאחזו שפירשתי אדמיפלגי בענין אחר:

שם פיסקא ע"מ שאתן לך מכאן פשיטא כו' ע"מ שיש לי מאתים זוז כו' וניחוש שמא יש לו כו'. ולכאורה יש לדקדק דה"נ אמאי לא מקשה פשיטא כמו אבבא דמציעתא ונראה דהכא קמ"ל דדוקא אם יש לו מאתים זוז משלו מקודשת משא"כ אם יש לו והן משועבדות לבעל חוב אינה מקודשת וכן נראה לכאורה מל' הש"ע סי' ל"ח בהג"ה רמ"א דאבבא דע"מ שאראך כתב שאם הראה לה אע"פ שמשועבדות לב"ח מקודשת ומדלא כתב כן אבבא דע"מ שיש לי משמע דיש לי משמע שיש לו ממש וכיון שהן משועבדות לב"ח לא מיקרי יש לו אלא דמלשון הבית יוסף משמע דאהאי בבא דיש לו שייך האי דינא וצ"ע על לשון הג"ה רמ"א. אלא דמ"מ נראה דאתי אשמעינן דכל היכא שיש לו לא חיישינן שמא פקדון הן בידו משום דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ומ"ה מקודשת בודאי כן נ"ל:

דף סא עמוד א

משנה ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי. משמע בפשיטות דהא דמייתי הכא פלוגתא דר"מ ורחב"ג בפירקין היינו משום דלענין קידושין נמי שייך הך פלוגתא ואע"ג דבר"פ שבועת העדות מסקינן דדוקא בממונא בעי ר"מ ת"כ ולא באיסורא מ"מ הא מקשינן התם מסוטה דאיסורא ומשנינן דסוטה איסורא דאית בה ממונא הוא ופרש"י שם משום דמפסדת כתובתה וא"כ ממילא דקידושין וגיטין נמי איסורא דאית בה ממון הוא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין אלא דאכתי איכא למידק למאי דלא אסיק אדעתא בס"פ שבועת העדות דסוטה איסורא דאית בה ממון הוא וקס"ד דאיסור גרידא הוא וא"כ גיטין וקידושין נמי איסור גרידא הוא ולפ"ז מאי מהדר לאקשויי מסוטה ומדרשא דחנקי דלא איירי בה ר"מ גופא אלא משקל' וטריא דשמעתין משני ר' תנחום הכי אליבא דר"מ משום הן קושייא גופא דקס"ד דאין לחלק בין איסור לממון דאי מפלגינן בינייהו לא הוצרך רבי תנחום לאפלוגי ר"מ ורחב"ג לענין הנקי או חנקי וטפי ה"ל לתלמודא להקשות בס"פ שבועת העדות ממתני' דהכא דאיירי ר"מ בהדיא לענין קידושין וה"נ אשכחן לר"מ בגיטין דף ע"ו בברייתא דהרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שאם לא כפל תנאו לא הוי תנאי תו קשיא לי בשלמא לענין סוטה משני התם שפיר דמשום דאית בה נמי ממון מש"ה צריך לכופלו דאל"כ לא היה יכול להפסידה כתובתה משא"כ לענין גיטין וקידושין דקאמר ר"מ דהיכא דלא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים לגמרי דבגיטין הוי גט גמור אע"ג שלא נתקיים וכן לענין קידושין לא תפסי קידושין דאחריני ומה טעם יש בזה להקל באיסור משום צד ממון שבה ומאי חזית דאזלת בתר צד ממון ולא בתר צד איסור ועוד דהתוספות כתבו בכתובות פ' נערה דף מ"ו אהא דאמרי' התם וכ"ת ניליף מינה ממונא מאיסור' לא ילפינן דהא דלא ילפינן קידושין לחוד לענין איסורא מהפרת נדרים היינו משום דלא ילפינן איסורא גריד' מאיסור דאית ביה ממון וא"כ ה"נ איכא למימר איפכא דלית לן למילף ממונא דאית ביה איסורא מממון גריד' וזה יש ליישב דבאמת דרבי מאיר הנקי כתיב א"כ שפיר ילפינן גיטין וקידושין מסוטה גופא דכולהו איסורי דאית בהו ממון נינהו ועוד נ"ל דתנאי ב"ג וב"ר גופא אית ביה איסור' דממונא דכמה מצות תלויין בחלוקת הארץ ולאחר ירושה וישיבה וא"כ אם לא קיימו ב"ג וב"ר התנאי היו צריכין לעשות חלוקה אחרת בכל א"י ובעבר הירדן גופא והיו פטורין מאותן המצות כן נ"ל ונכון הוא אבל הנך דמייתי ודאי קשיין טובא ועוד שהתוס' הקשו שם ס"פ שבועת העדות מכל הנך דמייתי לקמן בשמעתין אם בחוקותי תלכו ודאליעזר עבד אברהם ואם לא יתחטא ותירצו דכל הנך איסורי דאית בהו ממון הוא וזה דוחק ויותר קשיא לי דהא משמע בכולה סוגי' דגמ' וסוגי' הפוסקים ומלשון רש"י כאן דהיכא דלא כפליה לתנאי המעשה קיים אף אם לא נתקיים התנאי והיינו ע"כ דלא אתי דיבורא דתנאי ומבטל המעשה והוי כפטומי מילי בעלמא אם לא היכא שכפל וא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ שבועת העדות דרבי מאיר אדר"מ ותיפוק ליה דבשבוע' העדות דאיירי התם ר"מ ליכא שום מעשה ומש"ה אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כיון דלא שייך ביה לומר שהמעשה מבטל התנאי וכן בכל הנך דמייתי הש"ס התם שתויי יין וכיוצא לא שייך בהו לומר שהמעשה מבטל התנאי וכה"ג יש לדקדק בהנך תנאי דשקיל וטרי הש"ס בשמעתין מקראי טובא. והנלע"ד בזה דקושטא דמילתא הכי הוא דבלא"ה פשיטא ליה לר"מ טובא דהיכא דאיכא מעשה גמור כגון בגיטין וקידושין דהיכא דלא כפליה לתנאיה המעשה קיים דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפילו תנאי כפול הי' מהראוי לומר מצד הסברא דלא מהני מה"ט גופא תדע דהא הכי קי"ל בחליצה דאפילו תנאי גמור בכל דינו לא מהני ביה מידי דלעולם המעשה קיים וכמו שפירשתי בטוב טעם בעזה"י בפ' המדיר דף ע"ד משום דה"ל מעשה רבא כיון שא"א לקיים המעשה ע"י שליח וא"כ מאן פליג לן בין מעשה רבא למעשה זוטא שאפשר לקיים ע"י שליח אי לאו משום דאשכחן דמהני תנאי כפול כמשפטו דתנאי ב"ג וב"ר אם נאמר דהוי מעשה חשוב כמו מעשה דגיטין וקידושין היכא דאפשר לקיים ע"י שליח וכדפרישית בסמוך נמי דתנאי ב"ג וב"ר שייך בה איסורא וממונא וא"כ שפיר ילפי מהדדי להא מילתא מיהא דמהני ת"כ ועוד נ"ל דתנאי גמור ודאי מהני בגיטין דהא ילפינן מקרא דהאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימיך אין זה כריתות א"כ משמע דתנאי אחרינא כגון כל ימי חיי פלוני מהני וה"ל ספר כריתות וכה"ג מקרא דואשה גרושה מאישה וכיוצא באלו וממילא דה"ה לקידושין דהא איתקש הוי' ליציאה נמצא דלפ"ז מיהא עיקר מילתא דתנאי בדיבור מבטל המעשה חידוש הוא לא מצינן למילף מיני' אלא חידושו שיהא מיהא הדיבור היותר טוב דמהני בכל מקום ואם כן שפיר ילפינן להא מילתא מתנאי ב"ג וב"ר דכיון דאשכחן מיהא שום דוכת' דבעי כפילא מוקמינן ממילא לתנאי דגיטין וקידושין בדדמי דהיכא דלא אתני כראוי בכל אופן היותר מועיל ה"ל דיבור גרוע ולא אלים לבטל מעשה ומכ"ש אם נאמר דתנאי ב"ג וב"ר נמי הוי מילתא דאיסורא וממונא כדפרישית ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דבתנאי ב"ג וב"ר לא הוי מעשה גמור כלל שלא נתן להם משה מיד אלא ציוה ליהושע שיתן להם כשיקיימו התנאי ואפ"ה בעי ת"כ וכל דיני תנאי וא"כ מכ"ש היכא דאיכא מעשה גמור כגון גיטין וקידושין דבעינן מיהא דיבור גמור בכל דיני תנאי כנ"ל בעיקר הדברים ומעתה יבואר סוגיא דס"פ שבועת העדות לנכון בא' משני הצדדים אם נאמר דהמקשה נמי אסיק אדעתי' הא מילתא דיש לחלק בין מידי דשייך מעש' להיכא דליכ' שום מעשה ומש"ה לא מצי לאקשויי דר"מ אדר"מ מדיני גיטין וקידושין אלא דמקשה דר"מ אדר"מ בהא דקאמר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אלמא דסבר ר"מ דתנאי ב"נ וב"ר משום תנאי כפול הוא ולא משום דצריך הדבר לאמרו כדמהדר ליה רחב"ג וא"כ מקשה שפיר דר"מ אדר"מ מב"ג וב"ר גופא דהא סבר דלא הוי ביה מעשה ואפ"ה בעי כפילא אלמא משום דלא אמרי' כלל מכלל לאו אתה שומע הן וקשיא מתני' דשבועת העדות ואהא משני הש"ס דודאי בממון בעי ת"כ אע"ג דליכא מעשה משא"כ באיסורא לא בעי כפילא היכא דליכא מעשה דמהיכ' תיתי הא מכלל לאו נשמע הן ודיבור גמור נמי לא בעינן דלא שייך הכא לומר פטומי מילי היא כיון שאין סותר בדיבורו שום מעשה המוכיח ושקיל וטרי בהא מסוטה דליכא נמי שום מעשה המוכיח דהשקאת הסוטה לא הוי מעשה מוכיח לא לזכות ולא לחוב אלא לברר הספק וה"נ מקשה משתויי יין דליכא מעשה אבל בדאיכא מעשה כגון גיטין וקידושין לרבי מאיר ודאי אפילו באיסורא בעי ת"כ. ואם נאמר דתנאי ב"ג וב"ר מיקרי תנאי שיש בו מעשה כיון שהחזיקו מיהא לאלתר וכסוגית הירושלמי שאביא בסמוך מצינן למימר דהמקשה ודאי לא אסיק אדעתי' לחלק בין תנאי שע"י מעשה או שאר תנאי בעלמא וקס"ד דכולה טעמא דר"מ דלא אמרינן מכלל לאו נשמע הן והתרצן דמחלק בין איסורא לממונא חידש הך סברא גופא וממונא לאו דוקא אלא משום דעיקר מילתא דר"מ דמתניתין איירי בתנאי ב"ג וב"ר שהן ממון ומינה ילפינן לכל התנאי' שיש בו מעשה דעיקר תנאי דממון לא שייכי אלא שיש מעשה בתחלתן דאל"כ פשיטא דדיבור בעלמא לא מהני בממון ולא במטלטלים ולא בקרקעות אלא כל אחד לפי קנינו וה"ה לגיטין וקידושין דבכלל ממונא נינהו ולא מפליג בין ממונא לאיסורא אלא בהנך איסורין דאיירי בהו דלית בהו שום מעשה המוכיח להיפך ממה שמבטל ע"י התנאי ואין זה דוחק לפרש כן דממונא לאו דוקא דהא למסקנת התוספות ס"פ שבועת העדות משום קושיא דנדרים מסקו דאיסורא דהתם היינו דוקא איסור חמור וא"כ שאר איסורי בכלל ממונא הוא ולמאי דפרישית א"ש טובא ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דהא דאמרינן התם דבאיסורא אית ליה היינו היכא דעביד איסורא ממש דומיא דשבועת העדות שאם כובש עדותו אפי' בלא השבוע' איכא איסורא ומש"ה אמרינן שפיר מכלל לאו נשמע הן וכן בשתויי יין ופרועי ראש ומש"ה מקשה נמי מסוטה דאיכא איסורא בלא השבועה אם נטמאת ומשני דאפ"ה עיקר התנאי והשבועה שייך בהו ממונא וכמו שאבאר לקמן משא"כ ההיא דהכ' בגיטין וקידושין וכן ההיא דנדרים וכולהו שקלא וטריא דשמעתין ליכא איסורא ממש בלא התנאי והנך דמי לממונא וכדפרישית לפי שעיקר התנאים שכיחי בממון ועוד דילפינן להו מב"ג וב"ר דממונא הוא ומש"ה נקט לשון ממונא וזה נ"ל יותר נכון ועיין עוד בסוף הסוגיא ושם אבאר הא דמסקינן בס"פ שבועת העדות איפוך דבשבועת העדות טעמא אחרינא הוא ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): דף סא משנה רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי. כתבתי דיש לתמוה היאך ילפינן גיטין וקידושין דמהני בהו תנאי מב"ג וב"ר הא קיי"ל איסורא מממונא לא ילפינן ואע"ג דבסוף פ' שבועת העדות מסיק הש"ס בסוטה איסורא דאית בה ממונא הוא א"כ משמע דה"ה לענין גיטין וקדושין אכתי קשיא למאי דלא אסיק אדעת' הך סברא א"כ תקשי ליה מתני' דהכא ועוד דאכתי היא גופא קשה מנ"ל לדמות איסורא דאית בה ממונא לתנאי ב"ג וב"ר דלא הוי אלא ממונא גרידא והבאתי ראיות על זה דלא שייך למילף בכה"ג וכתבתי דתנאי ב"ג וב"ר נמי ממונא דאית בה איסורא דכמה מצות תלויין בחלוקת הארץ כגון בכורים ותרומה ומעשר שאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה. ועוד כתבתי ליישב בדברים אחרים עיין עליהם שמתוכן יצאו כמה חלוקי דינין בענין התנאי לחלק בין דברים דשייך בהו מעשה גמור לשאר דברים שנגמרים בדבור גרידא:

רש"י בד"ה כתנאי נ"ג ונ"ו כו' ש"מ דאם לא כפל היתה מתנתו קיימת כו' עכ"ל. לכאורה משמע מזה הלשון דמה שנטלו ב"ג וב"ר בעבר הירדן מיקרי מתנה וע"כ היינו כמו שכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דנטלו הרבה יותר ממה שהי' מגיע להם על חלקם בכל א"י וקשיא לי א"כ היאך נתן להם משה מדעתו מתנה דבר שאינו שלו דהא לא אשכחן שהי' ע"פ הדיבור ואע"ג דנשיאי ישראל היו באותו מעמד ואם כן אפשר שכל ישראל הסכימו על כך מ"מ הא איכא קטנים דלאו בני מחילה ומתנה נינהו וכדאמרינן נמי לעיל בר"פ האיש מקדש דמהאי קרא דנשיא א' ממטה דהוו בחלוקת הארץ לא מצינן למילף אלא שהב"ד מעמידין אפוטרופוס לקטנים ובוררין להם חלק יפה וכן לענין שיכולין לחוב ע"מ לזכות וכדפרישית התם אבל ליתן משלהם במתנה ודאי לא אע"כ דלאו בתורת מתנה ממש ניתן לב"ג וב"ר אלא חלוקה לבד בלא גורל ואע"ג דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה וכמ"ש התוס' להדיא בפ' האיש מקדש דהב"ד יכולין לחלוק בשל יתומים אף בלא גורל ואפ"ה ה"ל כלחוב ע"מ לזכות וכ"ש הכא דמסתמא ניחא להו טפי ליקח מצד עבר הירדן והלאה לצד השני שהוא עיקר א"י דודאי מש"ה מחלו כל השבטים לב"ג וב"ר משום דניחא להו טפי בעיקר א"י דז' אומות וכדאיתא להדיא במדרש תנחומא דב"ג וב"ר נענשו על כך לפי שחבבו המקנה וישבו להם מעבר הירדן לכך גלו תחלה נמצינו למידין מיהת דלא שייך הכא לשון מתנה ממש אלא דמ"מ ב"ג וב"ר היו חפצין בכך ואמרו יותן לנו ארץ הזאת מש"ה כתב רש"י נמי לשון מתנה ונראה דנקיט רש"י ז"ל האי לישנא בכוונה משום שעיקר הדין דתנאי כפול לענין ממון שייך במתנה וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וה"ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה כו' משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאי ומבטל מעשה דמתנה דקדמה עכ"ל. נראה לכאורה מלשון רש"י דקרי ליה מעשה דמתנה משום דעכשיו החזיקו בארצם בציווי משה והנשיאים והכי משמע נמי לכאורה מלשון הירושלמי דשמעתין דמסיק שאני הכא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם אלא דלפ"ז הוי קשיא טובא על שיטת הרי"ף והדמב"ם ז"ל וכל הגאונים שהבאתי לעיל ובכמה דוכתי דהאומר מעכשיו אין צריך לכפול תנאו ולא לשום דיני תנאי וכתב ג"כ הראב"ד ז"ל בטעם הדבר דכיון דהמעשה חל לאלתר בתנאי הוא חל וא"כ הוי תנאי ב"ג וב"ר גופא תיובתא דאע"ג שהחזיקו מעכשיו אפ"ה בעינן ת"כ וכל דיני תנאי. ועוד דאף לשיטת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל דאין לחלק אפ"ה קשיא לי דבפ' מי שאחזו דף ע"ג אמרינן להדיא דלשון אם כלאחר הוא ומסקינן דשני לשונות משמע אמר מהיום כמעכשיו דמי לא אמר מהיום כלאחר דמי וא"כ גבי ב"ג וב"ר דאמר אם יעברו ולא אמר מעכשיו ואדרבא אמר להם אם תעברו חלוץ כו' ואחר תשובו והיתה הארץ לכם לאחוזה ולנשיאים נמי אמר אם יעברו ונתתם א"כ משמע שלא החזיקם לאלתר מיהו אפשר כיון שאמר להם בסוף בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם הרי החזיקום מהיום ובהכי א"ש נמי מה שכתב רש"י ז"ל מדלא אמר ונתתם אם יעברו והיינו כמו שאמרו ב"ג וב"ר גדרות צאן נבנה ואנחנו נחלץ חושים ומשה אמר תחילה אם יעברו ואח"כ בנו ערים לטפכם וגדרות צאן אלא דעדיין צ"ע דנראה לכאורה דהכל בתר שעת התנאי אזלינן ולא תליא במה שאמ' אח"כ ועוד דא"כ קשיין קראי אהדדי דהכתי' להדיא ויצו את יהושע אם יעברו ונתתם וגומר. מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל נ"ל ברור דאזיל לשיטתי' דכל תנאי דלשון אם מתחיל מיד ונגמר לאחר כך כשיתקיים התנאי וכמ"ש לעיל בדף הקדום א"כ היינו ממש דומיא דתנאי ב"ג וב"ר שהתחיל מיד במה שאמר בנו גדרות לצנאכם ולא נגמר להיות להם לאחוזה ממש אלא לכשיקיימו התנאי כדקאמר ואחר תשובו והיתה לכם לאחוזה וכה"ג אשכחן נמי בבנות צלפחד שאמר הקב"ה למשה נתן תתן להם משמע דתחלת הנתינה הי' מיהא ע"י משה בעצמו ואפשר שמכאן הוציא הרמב"ם דין זה ועכ"פ הוא סיוע גמור לדבריו ולשיטת החולקים נמי איכא למימר דודאי לא החזיקו בה לאלתר לגמרי דלמאי דפרישי' בלא"ה לא שייך כאן ענין מתנה כלל אלא חלוקת יורשים בעלמא וענין משה ויהושע והנשיאים הי' בתורת מעשה ב"ד כדמשמע להדיא בפ' האיש מקדש והאי מעשה ב"ד בענין החלוקה קרי ליה רש"י ז"ל שפיר מעשה אלא דמ"מ לא הוי מעשה גמור כמו גיטין וקידושין אלא דיבור בעלמא הוא ואפ"ה הוצרך לכפול ויליף ר"מ שפיר לגיטין וקידושין דמעשה גמור כל שכן דבעי כפילא כן נראה לי נכון בעזה"י:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה כתנאי ב"ג וב"ר כו' וה"ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה כו' עד סוף הדבור. ומשמע מלשונו דבתנאי ב"ג וב"ר הוי מעשה גמור משום דלאלתר החזיקו בארצם והכי איתא להדיא בירושלמי והקשיתי מזה על שיטת הרמב"ם והגאונים ז"ל שכתבו דבאומר מעכשיו אינו צריך לתנאי כפול ולא לשום דין תנאי וכתב הראב"ד ז"ל בטעמא משום דהמעשה חל לאלתר בתנאי הוא חל וא"כ הוה תנאי ב"ג וב"ר תיובתיה דאע"ג דהמעשה חל לאלתר אפ"ה הוצרכו לכל דיני התנאי וכתבתי ליישב בטוב טעם:

תוספות בד"ה כל תנאי כו' פירש בקונטרס כו' רחב"ג אומר כו' פי' בקונטרס דאת"ק לחוד פליג כו' וקשה דהא אמר בס"פ הפועלים כו' לכך נ"ל דפליג אכולהו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מנ"ל לגמ' גופא בס"פ הפועלים דרחב"ג אכולהו פליג ומהיכא תיתי הא רחב"ג לא פליג אלא מטעמא דצריך הדבר לאומרו וזה לא שייך אלא לענין תנאי כפול לחוד אבל במאי דס"ל לר"מ דבעי תנאי קודם למעשה מדלא אמר משה איפכא אהא לא מהדר ליה רחב"ג כלום א"כ ממילא משמע דמודה תדע דהא במאי דבעינן דוקא תנאי במעשה שאפשר לקיים ע"י שליח דומיא דב"ג וב"ר כדמסקינן בפרק המדיר דף ע"ד ודאי משמע דאף רחב"ג מודה דהא כל הפוסקים דסבירא ליה דאין הלכה כר"מ אפ"ה מודו בהא ולא אשכחן מאן דפליג ולכאורה היה נ"ל דהתוס' משמע להו דע"כ רחב"ג דפליג בת"כ כ"ש דפליג בתנאי קודם למעשה משום דר"מ גופא בתנאי קודם למעשה לא שייך עיקר טעמיה מדלא קאמר משה איפכא דאין טעם זה מספיק דמאי שנא וכן בהן קודם ללאו אלא דעיקר טעמ' דר"מ משום דאית ליה מסברא דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר היה לנו לומר דשום תנאי לא מהני לבטל המעשה כדפרישית אלא דמתנאי ב"ג וב"ר הוא דילפינן ומש"ה בעינן ממש דומיא דהתם והיכא דאיכא שום סברא לגרוע דיבורא דתנאי בשום ענין תו לא אלים האי דיבורא לבטל המעשה ובעינן דוקא שיהא הדיבור בענין היותר טוב משא"כ רחב"ג ע"כ לית ליה האי סברא כלל אלא אדרבא אית לן למימר דבתנאי כל דהו סגי דלא גרע מגילוי דעת כמו שהארכתי בזה לעיל דף מ"ט ע"ב גבי האי גברא דבעי למיסק לארעא דישראל ע"ש וע"כ דהכי ס"ל לרחב"ג דאלת"ה א"כ מאי מהדר ליה לר"מ צריך הדבר לאומרו ואי ס"ד דמסברא בלאו הכי אית לן למימר דלא מהני תנאי כלל והמעשה קיים א"כ לא השיב כלום דהא סוף סוף לא אשכחן בתנאי ב"ג וב"ר אלא ת"כ ממילא מוקמינן לה מסבר' דבדלא כפלי' מיהא לא מהני דהתם נמי אפשר שאף אם לא היה צריך לכפול משום ארץ כנען אפ"ה לעולם היה צריך לכפול משום תנאי דארץ גלעד גופא אע"כ דרחב"ג בסברא נמי פליג אדר"מ דס"ל דבתנאי כל דהו סגי אלא דאכתי בענין ת"כ שפיר קאמר ליה ר"מ מייתורא דקרא שהוצרך לכפול דוקא ובהא מהדר ליה שפיר דצריך לאומרו משום ארץ כנען נמצא דלפ"ז ממילא פליג אכולהו דלא בעינן דומיא דהתם וייתורא נמי לא שייך בשאר דברים ועל זה לא הוצרך להשיב לר"מ והא דמודה רחב"ג דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח היינו משום דבא"א לקיים ע"י שליח ודאי איכא סברא גדולה דלא שייך ביה תנאי כלל כמ"ש התוספות בפ' המדיר ע"ש ובחידושינו כך הי' נ"ל לכאורה בשיטת התוס'. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך שפיר קאמר ליה רחב"ג ומאי קושיא אדר"מ דהא ר"מ גופא דאזיל בתר טעמא דמסברא לא אלים תנאי לבטל המעשה אי לאו דאשכחן דמהני תנאי בב"ג וב"ר וא"כ לעולם בעינן דומיא דהתם וכדפרישית דהתם נמי אף דלא היה צריך לכפול משום ארץ כנען אפ"ה מסתמא היה צריך לכפול משום ארץ גלעד גופא כיון דהכי אית ליה מסברא. ויש ליישב שיטת התוספות דלענין ת"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דר"מ גופא מודה דבאיסור' אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן כדמסקינן ליה להדיא בס"פ שבועת העדות א"כ מנ"ל לר"מ לחלק בזה בין איסור' לממונא אע"כ דמייתורא דקרא בב"ג וב"ר יליף לה ומקשה הש"ס שפיר קאמר ליה רחב"ג דצריך לאומרו כן נ"ל נכון בשיטת התוספות למאי דלא משמע להו לחלק בסברא בין איסור' לממונא אלא מגזירת הכתוב כדמשמע מלשונם ס"פ שבועת העדות. אמנם כן אף למאי דפרישית בסמוך דמסברא יש לחלק בין איסורא דס"פ שבועת העדות דלית בהו מעשה לומר שיהא המעשה קיים ובין ממונא דשייך בה מעשה מ"מ הא פרישית דהאי סברא גופא לא שייך אלא לבתר דאשכחן מיהא שיש שום קפידא וחילוק בין היכא דכפליה למילת' או לא דדיבור הכפול מהני בשום מקום יותר והיינו נמי מדאשכחן בב"ג וב"ר שהוצרך לכפול משא"כ בלא"ה אין שום סברא לומר כלל דענין הכפילות הוא דיבור יותר טוב דמהיכ' תיתי הא אית ליה לר"מ גופא מכלל לאו אתה שומע הן וא"כ מקשה הש"ס שפיר קאמר רחב"נ שצריך הדבר לאומרו משא"כ היכא שאין צריך אין שום תועלת כלל בכפילות הדבר. העולה מיהא מדברינו דשפיר מצינן לקיים ג"כ שיטת רש"י ז"ל שכתב כאן דרחב"ג לא פליג אלא בת"כ והיינו משום שאמר שצריך הדבר לאומרו אבל במאי דבעינן תנאי קודם למעשה לא פליג שהרי לא השיב בזה כלום ומדלא אמר משה להיפך כדפרישית לעיל בסמוך א"כ ע"כ מודה ובלא"ה נמי לא משמע ליה לרש"י דרבי מאיר ורחב"ג פליגי בסברא אי אלים תנאי לבטל המעשה ומה שהקשו בתוס' מסוגיא דס"פ הפועלים ס"ל לרש"י דע"כ לאו לאפוקי מדרחב"ג דמתניתין איירי דודאי לא פליג אמעשה קודם לתנאי אלא לאפוקי מדר' יהודא בר פלוגתא דר"מ איירי דאיירי נמי בהדיא בת"כ ופליג אדר"מ כדאשכחן בפ' השולח דף מ"ו ע"ב בסוגי' דהמוציא אשתו משום איילונית ע"ש ומדתנא ומי בברייתא דס"פ הפועלים דאבא חלפתא אומר משום ר"מ מעשה קודם לתנאי תנאי בטל ומעשה קיים אלמא דפייגי עליה רבנן ומסתמא רבנן דר"מ היינו ר"י בר פלוגתיה ועוד דבענין ת"כ נמי לאו משום שצריך הדבר לאומרו פליג אלא בסברא דלא בעינן כלל דומיא דב"ג וב"ר כדפרישית או משום דטעמא דר"י דפליג בת"כ היינו כדאמרינן בפ' מי שאחזו דף ע"ו משום דאין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וה"ל כמה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין וא"כ האי טעמא גופא שייך נמי לענין מעשה קודם לתנאי כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטיב:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה כל תנאי פ"ה דד"ח ב"ג אתנאי כפול לחוד פליג וקשה דאמר ס"פ הפועלים לכך נ"ל דפליג אכולהו עכ"ל. כתבתי ליישב שיטת כל אחד ואחד לפי דרכו בענין שיש לקיים ג"כ שיטת רש"י ע"ש:

דף סא עמוד ב

בד"ה אי לא כתיב כו' פי' בקונטרס כו' וקשה וכי איזה סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם כו' עכ"ל. ולכאורה אין בזה כ"כ קושיא דשפיר מצי סבר כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ או כמ"ד לאלו ולאלו נתחלקה וא"כ אין זה ענין לכיבוש אלא שנטלו בתורת ירושה מאבותיהם וא"כ אטו משום שלא סייעו לכיבוש יפסידו ירושת אבותיהם הא ודאי מדינא ליכא למימר הכי דהא אפילו טפלים ובנות יורשות נטלו אע"ג דלאו בני כיבוש נינהו אלא שאם לא יסייעו לכיבוש יש להם עונש בידי שמים כמו שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כנ"ל ליישב פרש"י אלא דבלא"ה נראה מפשטא דקרא כמו שתירצו בתוספות דהתנאי היה שיחלצו חושים דוקא לילך בראש ואפ"ה אתי שפיר מה שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כיון שהתחייבו עצמן בכך כדמסיים קרא והיוצא מפיכם תעשו:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' אם בחקותי וגו'. כבר כתבתי שהתוס' בס"פ שבועת העדות כתבו אהא דמסקינן התם דר"מ גופא לא קאמר אלא בממונא אבל באיסורא מודה דמכלל לאו אתה שומע הן דהכא משום דרוב המצות אית בהו ממונא ובאמת דלכאורה דבריהם תמוהין דהא משמע דהא דקאמר ר"מ בממונא היינו כשהמעשה הוא ממון דומיא דארץ הגלעד שהוא דבר שבממון משא"כ בתנאי לא איכפת לן דהתם נמי התנאי הוי אם יעברו שהוא דבר שבגופו וכיוצא בזה דקדקתי בלשון התוס' בפרק מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי ע"ש מיהו בההיא דס"פ שבועת העדות דמייתו מהך דשמעתין אתי שפיר להיפך דאיכא למימר דהמעשה באם תטיב ואם בחקותי הוא שכר המצות ודמיא טפי לממונא מלאיסורא אלא שכל זה דוחק ובר מן דין קשיא לי מאי מקשה הכא מאם תטיב ומאם בחקותי דהא ודאי הוצרך לכפול דהא בפ"ק דברכות אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי שכל דיבור היוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר וא"כ אי לאו דכפליה היה מתקיים השכר אף אם לא נתקיי' התנאי תו איכא למידק מה שכתבתי לעיל דמשמע מפרש"י דעיקר טעמא דר"מ דבעי כפילא היינו משום דלא אלים תנאי לבטל המעשה שהתחיל מיד וא"כ לא שייך הא מילתא באם תטיב ואם בחקותי דאכתי ליכא מעשה כלל דאדרבא לשון אם היינו לכשיתקיים התנאי ולא מעכשיו כדאי' בפ' מי שאחזו. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא והיינו לפי מה שהעליתי בסמוך דעיקר טעמא דר"מ ודאי משום דמסברא לעולם המעשה קיים ולא אתי דיבורא ומבטל המעשה אם לא עכ"פ היכא שהדיבור הוא בענין היותר טוב מה שמועיל בכ"מ וכיון דאשכחן דב"ג וב"ר שהוא ממון דבעי ת"כ ממילא מוקמינן נמי לכולהו תנאי' שיש בהן מעשה נמי דוקא בכה"ג ורחב"ג דפליג היינו דס"ל דליכא שום צד מעליותא בכפילות דברים כיון דמכלל לאו נשמע הן אין לחלק כלל וא"כ מקשה הכא שפיר מכל הנך דשמעתין דנהי דאיכא האי טעמא שהוצרך לכפול דאל"כ לא היה חוזר מ"מ השתא דכפלי' ודאי חוזר בו א"כ ע"כ דכפילא שכפלו בפירוש עדיף טובא מהיכא דלא כפלו אבל לרחב"ג דלא מהני כפילא כלל אם לא בדבר חדש מקשה שפיר וכן יש לפרש בכל הסוגיא כמו שאבאר:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' ואם בחקותי תלכו וגומר וכתבו התוספות בס"פ שבועת העדות דאף על גב דר"מ גופא לא איירי אלא בממונא ולא באיסורא אלא משום דרוב המצות אית בהו ממונא וכתבתי דיש לתמוה הרבה בדבריהם דהא משמע בפשיטות דהא דמחלקינן בין איסורא דאית בה ממונא היינו לענין המעשה ולא בענין התנאי וא"כ מה זה שכתבו דרוב המצות אית בהו ממונא דהא המצות אינן המעשה אלא התנאי תלוי בהן. וכיוצא בזה דקדקתי בפ' מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי וכתבתי ליישב דבריהם בדוחק. לולי דבריהם יש ליישב הסוגיות בפשיטות שיהיו עולין בקנה א' הסוגיא דהיכא ודס"פ שבועת העדות כמ"ש כאן בפנים ולעיל בלשון המשנה:

שם בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי. הא דמייתי מהאי קרא שהוא סיפור אליעזר ולא מייתי מעיקרא האי קרא דאם לא תאבה האשה ללכת שהן דברי אברהם בעצמו נראה משום דודאי מפשטא דקרא דשבועת אברהם לאליעזר משמע דעיקר השבועה לא היה אלא שלא יקח אשה מבנות כנען אבל לענין שיקח לו אשה ממשפחתו לא משמע שהשביעו על כך ולא שמעינן לה אלא מדיוקא דקרא דאם לא תאבה האשה והיית נקי מאלתי דמשמע דאם תאבה שייך השבועה נמי וא"כ אדרבא לכאורה הוי מהכא סייעתא לרחב"ג דמכלל לאו נשמע הן אבל מקרא דאז תנקה מאלתי מקשה שפיר שהוא דרך תנאי גמור דהכי כתיב בהדיא וישביעני אדוני אשר לא תקח אשה אם לא אל בית אבי תלך משמע שהשביעו ג"כ על ככה ואפ"ה הוצרך לכפול כנ"ל וכ"כ מהרש"א ז"ל אלא דלא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל לשיטת התוס' דלשיטתם נמי מה שכתבו דב' שבועות השביעו היינו נמי מקרא דאז תנקה מאלתי וכדפרישית. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל עוד בשיטת רש"י דהוי מעשה קודם לתנאי דהשבועה היא המעשה נ"ל דלא קשה מידי דבלא"ה לא בעינן לענין שבועה כל דיני התנאים דאלת" ה היכי שייך ביה שום תנאי ות"ל דהשבועה גופא א"א לקיים ע"י שליח וכמ"ש בפ' מי שאחזו דף ע"ה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש אלא דלענין מכלל לאו אתה שומע הן שפיר שייך בפלוגתא דר"מ ורחב"ג דלמ"ד לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אין כאן שבועה כלל דלא הוו אלא כידים שאין מוכיחות דלא הוו ידים דכתיב כי יפליא וה"נ דכוותי' ובהכי א"ש טובא כל הסוגיא דפ"ק דנדרים ולא נצטרך לדחוק דנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא מיהא בההיא דשמעתין בלא"ה א"ש כדפרישית דעיקר השקלא וטריא דכיון דאשכחן מיהא שום דוכתא שהכפל מועיל יותר ה"נ אית לן למימר בתנאי שיש בו מעשה גמור כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטיב:

תוספות בד"ה בשלמא לר"מ כו' שהרי משמע מתוך פי' הקונטרס שאם הלך אליעזר כו' יהא מותר בבנות כנען וזה אינו עכ"ל. אמת שכן נראה ג"כ מפרש"י בחומש ולענ"ד זה מוכרח דאי ס"ד שאסר בנות כנען לגמרי א"כ מה צורך להשביעו על ככה דבדיבור בעלמא הוי סגי כיון דלא הוי שלוחו על בנות כנען כלל וכל שליח שעבר על שליחותו פשיט' דלא עשה כלום משא"כ אם עיקר התנאי הי' דוקא לאסור בנות כנען אם לא יאבו בני משפחתו ליתן לו אשה ואם לא יאבו הותר לו לילך וליקח אשה מבנות כנען א"כ הוצרך להשביעו שלא יערים בכך וכבר הארכתי בזה דלכאורה מה שפרש"י בחומש ג"כ בפסוק דאולי לא תאבה האשה דאלי כתיב בת היתה לו לאליעזר והשיב לו אברהם אין ארור מדבק בברוך א"כ משמע לכאורה דאף אם לא תאבה אפ"ה לא הותר בכנענית וקודם לזה פרש"י על פסוק וקח לי משם אשה שיקח לו מבנות ענר אשכול וממרא וכנענים היו וכבר הרגישו המפרשים בזה ואני לא הארכתי בהם דמדרשים חלוקים הם ואין להאריך כאן:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקותי כו' אלא לרחב"ג למה לי. אע"ג דמילתא דפשיטא היא שהוצרך לכפול משום דנפישי קללות טובא שאין לשומען מתון ההן דברכות אלא דנראה דאפ"ה מקשה שפיר מהנך קללות דשייכי בהנך עניני גופא דברכות כגון ונתתי גשמיכם בעתם דמכלל הן נשמע דאם לא ילכו בחקותי לא יהיה גשם ואפ"ה הוכפל בפרשה וכה"ג טובא ואפ"ה משני שפיר דבחדא מילתא גופא נמי איכא מידי דלא ברכה ולא קללה כגון ונתתי גשמיכם בעתם עיקר הברכה שיהא בעתם גשמי הברכה משא"כ אם לא ילכו לא יהיו בעתם אבל מ"מ לא יעצרו הגשמים לגמרי מש"ה איצטריך למיכפל שלא יהיו לגמרי וכן בכל כיוצא בזה וכה"ג יש לפרש נמי בהא דמקשה בסמוך בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם אלא לר"ח ב"ג ל"ל משום דהמקשה נמי הוי סבר דהאי חרב תאכלו לאו חרב ממש הוא דלא שייך ביה שפיר לשון אכילה ועוד שאין זה דבר והיפוכו אע"כ הוי מפרש להאי חרב תאכלו שיאכל' מחורבת הארץ ולא מטוב הארץ דהוי דבר והיפוכו וא"כ מקשה שפיר ואהא משני נמי שפיר דאכתי ה"א לא טובה ולא רעה קמ"ל חרב תאכלו כדמסיק דקשין לגוף כחרבות כנ"ל נכון:

דף סב עמוד א

תוספות בד"ה בשלמא לרחב"ג כו' וקשה דהא כל תנאי מב"ג וב"ר כו' והכא הוי לאו קודם להן כו' וי"ל דמה שאנו רוצין חשיב הן כו' עד סוף הדיבור. והקשה בעל טורי זהב בהקדמה ליורה דעה דא"כ אמאי אתקין שמואל בגיטא אם מתי יהא גט אם לא מתי כו' דניהוי הן קודם לאו ותיפוק ליה דאנו רוצין שלא ימות וחשיב הן ע"ש והייתי רגיל לתרץ בילדותי דמ"מ בגט דעיקר המעשה שמתנה עליו הוא נתינת הגט שלא תיזקק ליבם וא"כ ודאי אם יתקיים המעשה דנתינה הגט מיקרי הן משא"כ הכא בסוטה דליכא מעשה כלל כדפרישית דהשקאת הסוטה והשבועה אינו אלא לברר הספק אם רשאה להתקיים תחת בעלה או לא וא"כ יפה כתבו התוספות דמה שאנו רוצין חשיב הן ואדרבא עיקר מילתא דסוטה שמביא האיש את אשתו אל הכהן היינו כדי לקיימה דלהוציאה בלא"ה יכול לגרשה בע"כ ובהכי אתי לי שפיר טובא הא דמסקינן בס"פ שבועת העדות דסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ומש"ה בעי כפילא והיינו נמי כדפרישית דמה שצריך לכפול שאם נטמאה חנקי אין זה אלא לענין הפסד כתובת' דהא בלא"ה יכול לגרשה וכן אם אינה רוצית לשתות או לענות אמן על כפל הקללה אינה מפסדת בכך אלא כתובה ושאר כסות ועונה משא"כ בעיקר ענין אישות דאיסורא בלא"ה יכול לגרשה ומש"ה בעי כפילא ועיקר דברי הראשונים מצאתי ג"כ בספר משנה למלך שנדפס מחדש והאריך בה וכמדומה לי שכ"כ ג"כ הגאון מהור"ר צבי אשכנזי בתשובה אלא שהוספתי נופך משלי בדברים ברורים. כל זה כתבתי לשיטת התוספות אמנם למאי דפרישית לעיל במשנתינו ובכולה שמעתין דבלא"ה לא בעינן כל דקדוקי תנאי אלא היכא דאיכא מעשה בענין שיש לנו לומר דהיכא דלא התנה כהלכתו התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ הכא לענין השבעת סוטה לא שייך כלל ענין תנאי ומעשה כדפרישית דהשקאת סוטה אין בה מעשה כלל אלא ע"י התנאי לברר הספק ולא שייך כלל לומר התנאי בטל והמעשה קיים דמהיכא תיתי ומש"ה לא בעינן כלל תנאי קודם למעשה ולא הן קודם ללאו אלא עיקר השקלא וטריא דהכא לענין אי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דכיון דלית ליה לר"מ בכל מקום מכלל לאו אתה שומע הן א"כ אין כאן שבועה כלל ואף ע"ג דבאיסורא אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ הכא איסורא דאית ביה ממונא הוא ולפ"ז אין צורך לפרש בההיא דפ"ק דנדרים דכיון דאסר חפצא עליה הוי מילתא דממונא אלא כדפרישית דהתם אין כאן איסורא אלא מצד השבועה ואי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אין כאן איסור כלל ולא שום הפסד ממון מש"ה לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן משא"כ בסוטה דבלא השבעה איכא איסורא אם נטמאת מש"ה איצטריך למימר בס"פ שבועת העדות דמשום דאיסורא דאית ביה ממון הוא ועיקר השבועה לענין ממון הוא כדפרישית וכיוצא בזה מסיק הריטב"א ז"ל בחידושיו אלא שקיצר במובן ולמאי דפרישית נתבררו הסוגיות על נכון. עוד א' ראיתי ברש"י ז"ל בס"פ שבועת העדות דלמאי דמסקינן התם איפוך הוי טעמא דר"מ בשבועת העדות נמי משום דאיסורא דאית ביה ממון הוא וזה לא נזכר שם בגמרא ובאמת שאין צורך בזה דאפשר דשבועת העדות לא מיקרי איסורא דאית ביה ממונא כיון דחיוב קרבן שבועה אינה משום ממונא אלא משום איסור השבועה ואפ"ה א"ש טעמא דר"מ דבעינן קול אלה דווקא דהא ע"כ למאי דס"ד מעיקרא דחכמים פוטרין אף על גב דרבנן דר"מ אית להו טפי מכלל לאו כו' אע"כ דאפ"ה פטרי משום דבעינן קול אלה ממש כמ"ש שם הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל וא"כ למסקנא דאיפוך היינו נמי טעמא דר"מ ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): דף סב תוספות בד"ה בשלמא לרחב"ג כתבו דמה שאנו רוצין חשוב הן, והקשה בעל הט"ז בהקדמה על הי"ד דא"כ אמאי אתקין שמואל אם מתי ואם לא מתי ותיפוק ליה דאנו רוצין שלא ימות וחשוב הן ועיין מה שתירץ בזה הגאון מהרצ"א ז"ל בתשובה וכדבריו מצאתי בספר משנה למלך שנדפס מחדש ותיתי לי דאנא בילדותי קיימתינהו מסברא דנפשאי והוספתי בהם נופך משלי כמ"ש בפנים מיהו כל זה ליישב ל' התוספות אמנם לפי מה שפירשתי בשמעתין בלא"ה אין מקום לקושיית התוס' דלא מייתי הש"ס מסוטה אלא לענין מכלל לאו אתה שומע הן דאין זה תלוי בדיני התנאי לחוד כמ"ש בכמה ראיות משא"כ משאר הדברים דתלויין בדיני התנאי שתלוי במעשה שפיר מצינן למימר דלא שייכי כלל בענין סוטה דהא השקאת סוטה לא מקרי מעשה כלל אלא התנאי והמעשה א' שעיקר ההשקאה כדי לברר הספק ולבדקה אם נטמאת ונראה שאף אם לא התנה כלל היתה ההשקאה תלויה בתנאי זה אלא דעיקר התנאי היה כדי להשביע ולאיים עליה שמא תודה ומש"ה לא בעינן בה כל דיני התנאי כמו בעלמא כן נ"ל נכון:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי כו' עיין בתוס'. אמנם לפמ"ש בלא"ה א"ש טובא דעיקר הקושי' בשלמא לר"מ כיון דאשכחן מיהא בשום מקום שהוצרך לכפול משמע דהיכא דכפלי' עדיף טפי אף היכא דליכא מעשה מכ"ש דהיכא דאיכא מעשה דלא אלים דיבורא לבטל המעשה אלא היכא דכפליה משא"כ לרחב"ג דע"כ מילתא דכפיל' לא מהני כלל א"כ אמאי כפליה כן נ"ל ודו"ק ותו לא מידי:

משנה המקדש את האשה כו' וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה ה"ז מקודשת אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין. כך הגירסא בספרים שלנו אלא דבאמת נראה שלא היה כתוב בספרים הראשונים של הרא"ש והר"ן ז"ל הך בבא דהיתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה וכ"כ מהרש"א ז"ל וכן נראה להדיא מל' הגמרא לקמן דהא דאם היא מעוברת מימרא דר"ח היא לקמן והא דהוכר עוברה היא שקלא וטריא דתלמודא מפלוגתא דרבה ורב יוסף א"כ מכל זה נראה מבואר שלא נשנה במשנה כלל אלא דמפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל נראה בעליל שכן היתה גירסתו במשנה ומפרש לה נמי לענין דינא דמשמע ליה דצריכה קידושין אחרים ומה שאמרו מקודשת היינו לחומרא דנעשית כאשת איש וכ"כ להדיא בחיבורו בספר היד עד שאני תמה על כל מפרשי דבריו הר"ן והרב המגיד והכסף משנה שהאריכו בפירושו משקלא וטריא דשמעתין ועלה להם בקושיא למה פסק כראב"י דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא שתו לבם לזה דמדגריס לה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ע"כ משמע ליה דאף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כדס"ל לתנא דמתניתין גופא בלאחר שאתגייר אפ"ה מודה דאם הוכר עוברה מקודשת להחמיר ולקמן אבאר יותר:

(קונטרס אחרון): משנה המקדש את האשה כו' וכן האומר אם ילדה אשתך נקבה כו' אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין כך הגירסא בכל הספרים שלנו אבל בספרי הראשונים של הרא"ש והר"ן ז"ל ע"כ לא היה גירסא זו לפניהן. אמנם בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות נראה בעליל שכך היה גירסתו במשנה ומפרש לה נמי מילתא בטעמא וכן פסק בחבורו בס' הי"ד ולפ"ז יש לתמוה בתמיה קיימת על כל מפרשי דבריו הר"ן וה"ה והכ"מ שהקשו עליו למה פסק כראב"י דקאי בשיטה והיאן נעלם מהם מ"ש בפי' המשניות דסתם משנה הוא דאע"ג דהאי תנא ס"ל דבדבר שלא בא לעולם אינה מקודשת אפילו הכי בהוכר עוברה מקודשת ועיין מה שכתבתי בפנים ליישב כל דברי הרמב"ם ז"ל שיש לקיים כל הסוגיא דמימרא דר"ח דלקמן ואין צורך למ"ש התי"ט שהיה לו גירסא אחרת בשקלא וטרי' דשמעתין דלקמן ותוכן דבריו דהוכר עובר מקרי דבר הבא לעולם כמו הבאת שליש בתבואה דהיינו חנטה לדעת הרמב"ם ז"ל ובסוף דברי כתבתי ג"כ ליישב במה שהקשו הפוסקים עוד על הרמב"ם ז"ל שפסק אם הוכר עוברה מקודשת ובהל' זכיה כתב המזכה לעובר לא קני והוי כתרתי דסתרן והעליתי דהא דקיי"ל המזכה לעובר לא קנה לאו משום דבר שלב"ל הוא אלא מטעמא אחרינא ובלא"ה הוכחתי כן בכמה ראייות כמ"ש בל' התוס' ד"ה ואר"ח:

תוספות בד"ה אין תורמין כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דא"כ לדבריו בתלוש נמי כו' עכ"ל. עיין בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב ליישב שיטת רש"י ז"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דדגנך משמע תלוש מידי דמידגן שכן נראה מדקדוק לשון רש"י מיהו בלא"ה אין כ"כ קושיא על פרש"י כיון דאף למסקנת התוספות דילפינן מדרשא דממנו ולא מן המחובר אפ"ה לא מצינן למילף מהאי קרא לענין דיעבד אי לאו דאיכא נמי דרשא דדגנך מידי דמידגן מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דרשא היותר פשוטה כדאשכחן כה"ג טובא ועוד נראה דלא שייך כלל למידרש ממנו ולא מן המחובר אלא לבתר דידעינן דפשטא דקרא איירי בתלוש מידי דמידגן ועלה קאי שפיר ממנו דוקא ולא מן המחובר אבל אי לאו קרא דדגנך אין שום רמז כלל למעט מחובר טפי מתלוש כנ"ל וק"ל:

דף סב עמוד ב

בד"ה גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין נראה דוקא בקבלת מצות כו' אבל בטבילה בחדא סגי כו' עכ"ל. ונראה דמסוגיא דשמעתין גופא משמע להו הכי דאלת"ה תיקשי קושית התוספות בסמוך בד"ה אלא מעתה וע"כ צריך לתרץ כתירוצם בסמוך דאין חייב לקבל כל המצות לאחר שיחרור משא"כ אי הוי אמרינן דלעולם לטבילה לחוד נמי בעינן שלשה א"כ לא הוי מקשה בגמרא מידי משפחה דמצי לשנויי נמי מי יימר דמיזדקקי לה תלתא לטבילה אע"כ דבחדא סגי מיהו יש לדקדק בעיקר דבריהם דנהי דמייתו ראיה מההיא דיבמות אכתי קשה אגמ' גופא מ"ש דבקבלת המצות בעינן ג' דכתיב משפט אם כן בטבילה נמי ניבעי ג' דכתיב משפט וליכא למימר דמסתבר טפי לאוקמי הא דקרי משפט דהיינו לענין קבלת מצות ולא לענין טבילה הא ליתא דהא דייקינן התם להדיא ביבמות דאין מטבילין גר בלילה משום דמשפט כתיב ביה אלמא דמשפט קאי נמי אטבילה ואפשר דהא דאמרינן נמי אין מטבילין גר בלילה היינו נמי משום קבלת המצות דאורחא דמילתא דקבלת המצות בשעת טבילה הוא ולכאורה נ"ל דבלא"ה מוכרח לומר כן דהא מסקינן התם ביבמות דהא דפשיטא לן דאבותינו בשעת מתן תורה הוה להו טבילה היינו מדכתיב ויקח משה חצי הדם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ופירשו שם התוספות דהיינו טבילה דקודם הזאה ואותה טבילה כשירה אף בלילה ולפ"ז תיקשי האיך ילפינן מהתם לטבילת גרים כיון דאיכא למימר דאותה טבילה היה בלילה וטבילת גרים בעינן דוקא ביום ולמאי דפרישית דהתם נמי שכבר קבלו המצות קודם לכן אין ה"נ דהטבילה היה כשירה אף בלילה ושם הארכתי יותר ודו"ק:

בד"ה אלא מעתה כו' תימא אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמיזדקקי לה תלתא כו' עכ"ל. לא ידעתי אמאי פסיקא להו דבשיחרור בעינן תלתא לקבלת המצות דהא אפילו בגר לא ידעינן אלא משום דמשפט כתיב ביה והכא לא כתיב משפט ואפשר דמשמע להו דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דאשכחן דקפיד קרא בקבלת מצות דבעינן שלשה תו ליכא לחלק בין גר למשוחרר מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל מסיק דאפשר דטבילת שיחרור מדרבנן בעלמא הוא והתוס' לא נחתו להכי דקושט' דמילתא משני דהא מסקינן שם בפ' החולץ דעבד א"צ לקבל מצות לכ"ע וכ"כ הפוסקים:

תוספות בד"ה נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ה"ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלעיל לא שייך לשנויי הכי דודאי בידו לקדשה כיון דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ כיון שבידו להתגייר או לשחרר שפחתו א"כ מיד בשעת הגירות ושיחרור שעושה מיד נגמרו קידושי קמאי ממילא ולא מפסקא מידי ביני וביני דבימים שבינתיים אין יכול שום אדם לקדשה דאין קידושין תופסין בה מאי אמרת דיכולה מיהא לחזור בה מאלו הקידושין סוף סוף השתא מיהא לא הדרא בה ונגמרו קידושי קמאי והרי זה כמי שאומר התקדשי לי לאחר שלשים יום דאף על גב דיכולה לחזור בה אפ"ה כל כמה דלא הדרא בה נגמרו הקידושין ממילא לאחר שלשים ומש"ה איצטריך לאסוקי לעיל דגירות ושיחרור לא מיקרי בידו משא"כ הכא בנותן פרוטה לאשתו וא"ל לאחר שאגרשך לית לן למימר דמיד ע"י הגירושין נגמרו קידושי קמאי ממילא דהא ודאי ליתא דא"כ אין כאן גירושין כלל שהרי לא התירה לשום אדם ולא מיקרי ספר כריתות ואדרבא כיון שכתב לה הרי את מותרת לכל אדם הרי שחזר בו מכל עניני קידושין אע"כ דמה שאמר לה לאחר שאגרשך לאו דליגמרו קידושי קמאי מיד ממילא אלא לאחר שאגרשיך ותתרצי לאחר כך להתקדש לי הוא דקאמר וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת נדרים וכיון שצריכה להתרצות בפירוש הרי יצאה שעה א' לרשותה ממש וא"כ שפיר קאמרינן דאין בידו לקדשה וליכא למימר נמי דלכשתתרצה בפירוש חיילי קידושי קמאי הא נמי ליתא דקידושי קמאי לא הוי בה' ממשא כלל כיון דבההיא שעת' אשת איש היתה ולא שייך בה לשון קידושין כלל כדפרישית דבלא"ה מקודשת ועומדת אבל בנתן לה ב' פרוטות דבשעת קידושי קמאי פנויה היתה שפיר מיבעיא ליה לר' אושעי' כדמסיק הש"ס בסמוך כנ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן ודוק היטיב:

גמרא תפשוט דבעי רב אושעיא הנותן ב' פרוטות כו' לפי סוגית ההלכה נראה מבואר דבלאו מימרא דרבי יוחנן דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לא שייך להקשות אדרבי אושעיא גופא מאי שנא דבחדא פרוטה פשיטא ליה ובב' פרוטות מספקא ליה דודאי שנא ושנא דבחדא כיון דהשתא אשתו גמורה היא דגירושין כמחוסר מעשה דמי' א"כ לא שייך באשתו גמורה כלל לשון הרי את מקודשת לי שמקודשת ועומדת משא"כ בב' פרוטות דהשתא בשעת קידושין פנוייה היא תפסה בה הנך קידושין מיהת לאחר שיגרשנה מקידושי קמאי ולא מיקרי דבר שלא בא לעולם כיון דהשתא נמי בת קידושין היא משא"כ השתא דמסיק דגירושין שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא עיקר הטעם לפי שאין בידו לקדשה לאחר גירושין א"כ מקשה שפיר דלפ"ז בב' פרוטות נמי שייך האי טעמא ואמאי מספקא ליה לרב אושעיא כנ"ל ברור וכן מסיק ג"כ הרשב"א ז"ל אלא דנראה דרפיא בידיה עד שכתב דיותר נראה דגרסינן בחד מינייהו רבי הושעי' ובאידך רב הושעיא ולא ידעתי למה לא מפרש כן בפשיטות כדפרישית וצ"ע:

שם בגמרא תניא כוותיה דרבי יוחנן אין תורמין כו' יתר ע"כ אמר ראב"י כו'. ולמאי דמשמע מפרש"י ותוספות בשמעתין דלראב"י ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולשיטת רש"י הכי הילכתא א"כ לא הוי שום סייעתא לרבי יוחנן מדראב"יאלא מדרבנן דס"ל אין אדם מקנה דששלב"ל ואפ"ה ס"ל דכשאמר לכשיתלשו דבדיו קיימין אף על גב דמחובר לא שייך בתרומה ומעשרות וה"ל כדשלב"ל כמו לאחר שתתגיירי דמתניתין אע"כ דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והא דמייתי הכא מלתא דראב"י כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא מייתי לה אלא לאתויי עלה שקלא וטריא דרבה ורב יוסף בסמוך. ולענ"ד יש לתמוה על דבריו דמלבד שהוא דוחק לומר כן דמייתי לה בסייעתא דרבי יוחנן משום שקלא וטריא דרבה ורב יוסף אלא דאדרבא קשה יותר דהא האי שקלא וטריא דרבה ורב יוסף גופא לא איצטריך כלל לשיטת הרשב"א ז"ל דלא קי"ל כראב"י ור"י גופא לא ס"ל כוותיה אלא דבר מן דין לא ידעתי למה הוצרך הרשב"א ז"ל לידחק בכן דהא בלא"ה מצינן למימר בפשיטות דאי לאו דמייתי הא דראב"י לאו הוי כלל סייעתא לר"י דאיכא למימר דהנך רבנן גופייהו דס"ל לכשיתלשו דבריו קיימין היינו משום דס"ל אדם מקנה דשלב"ל לכשיבא לעולם ומש"ה הוצרך לאתויי הא דיתר ע"כ אמר ראב"י אם כן משמע מינה דת"ק דהיינו רבנן דראב"י דלכשיביאו שליש ויתלשו לא מהני והיינו ע"כ משום דלא משכחת לה דא"כ ע"כ מה שאמר הרי זו תרומה היה קודם שהביאו שליש דאכתי ליתנהו בחיובא דתרומה וא"כ הוי דשלב"ל ותו לא מהני לכשיתלשו דאין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל אף לכשיבא לעולם וא"כ ע"כ לא איירי מילתא דרבנן דראב"י אלא דבשעה שאמר הרי זו תרומה כבר הביאו שליש דהוי דבר שבא לעולם שכבר הגיעו לעונת המעשרות ואי משום שעדיין מחוברין לית לן בה כיון שאמר לכשיתלשו ומה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ הוי שפיר סייעתא לרבי יוחנן כנ"ל. ואף שמצאתי ראיתי בתוספות רי"ד דרישא וסיפא דברייתא כולה ראב"י היא היינו משום דהתוספות רי"ד לשיטתייהו שכתבו דר"י גופא נמי כראב"י ס"ל ונ"ל בכוונתם דמשמע ליה דרבי יוחנן ורבי חנינא ורבה ור"י ס"ל אליבא דראב"י גופא דאין אדם מקנה דשלב"ל אלא דס"ל דשחת או אגם מיקרי בא לעולם וכמו שאכתוב בסמוך בשיטת רש"י דפרק איזהו נשך לענין חנטה בפירות האילן או דרבה ורב יוסף גופא בהכי פליגי דלרבה סובר ראב"י אין אדם מקנה דשלב"ל ומש"ה בעינן שחת דוקא דמיקרי בא לעולם ולרב יוסף סובר ראב"י דאדם מקנה דשלב"ל כאביי בסמוך וכמו שאבאר ואף על גב דאכתי מיקרי דשלב"ל אפילו בשחת לענין תרומה דהא ע"כ לראב"י לא שייך חיוב תרומה אלא כשהגיע שליש דוקא מ"מ לא מיקרי דשלב"ל בכך כיון דמשהגיע לשחת ממילא עבידי דאתי שיגיע לשליש ומילתא דאתי ממילא לאו כמחוסר מעשה דמיא אבל קודם שהגיע לשחת שאין הגוף בעולם לא מהני האי טעמא דעבידי דאתי כמו שיבואר כל זה נ"ל נכון ומוכרח לשיטת תוספות רי"ד אבל בשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדיא דראב"י ורבנן פליגי דרישא דברייתא רבנן וס"ל דבשעת אמירתו הרי זה תרומה כבר הגיעו לשליש א"כ שפיר מצינן לפרש כדפרישית דלא מצי למימר תניא כוותיה דר"י אי לאו דמייתי הא דראב"י כן נראה לי נכון בעזה"י ודברי הרשב"א ז"ל בחידושיו צריכין לי עיון ודו"ק:

שם אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת כו' ופרש"י אף על גב שלא הביאו שליש או אפילו עדיין לא לבלבו החיטים שחת מיהא הוי כו' דמידי דמינכר וחשוב הוא עכ"ל. נראה דרש"י ז"ל סובר בפשיטות דאף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה מידי דחשוב בעינן דהא לפרש"י ס"ל לראב"י אדם מקנה דשלב"ל והשתא א"ש טובא מה שכתב רש"י ז"ל כאן דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי ולא תיקשי ליה הא דמקשו בתוספות דבפרק איזהו נשך סבר רב נחמן בפירות דקל דאף משבא לעולם יכול לחזור בו ומסתמא הלכה כר"נ בדיני ולמאי דפרישית לא קשה מידי דהא בפרק איזהו נשך שם מפרש רש"י להדיא דההיא דהמוכר פירות היינו שמכר לו קודם שחנטו פירותיו וא"כ לא הוי מידי דמינכר ולא מידי דחשוב ואפילו ראב"י גופא מודה וכ"כ בספר בני יעקב על ספר העיטור בדף ס"ו אלא דלפ"ז קשיא לי הא דאמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי ומפרש רש"י בגיטין סוף דף מ"ב דהיינו עד שלא חנטו וקשיא לי לשיטת רש"י היכא אשכחן לר"מ דאמר הכי דהא ר"מ גופא לא אשכחן דאיירי בדשלב"ל אלא בקידושין לאחר שאתגייר כדאיתא בסמוך וכמו שפרש"י ז"ל גופא שם בגיטין אע"כ דסמין בהא אמימרא דאביי דר"מ וראב"י בחדא שיטה קיימי וכיון דראב"י איירי בפירות מסתמא ר"מ כוותיה ס"ל וא"כ למאי דפרש"י דראב"י דוקא לאחר חנטה קאמר א"כ ר"מ נמי לא איירי אלא בכה"ג ומנא לן דר"מ ס"ל דאף קודם חנטה אדם מקנה אלא דמשום הא לא איריא דסוגיא דתלמודא בכל הנן דוכתי לרווחא דמילתא קאמר הכי אפילו את"ל דר"מ ס"ל בפירות דקל דאפילו קודם חנטה אדם מקנה והיינו כר"י דהכא דאמר אפילו אגם ור"מ וראב"י חדא שיטה נינהו ועוד דר"ה דפ' איזהו נשך נמי הכי ס"ל לפרש"י דהא דקאמר רב הונא התם משבא לעולם אין יכול לחזור בו ע"כ היינו אף שמכרו קודם חנטה אין יכול לחזור משבאו לעולם דהיינו לאחר שחנטו כמו שפרש"י שם להדיא וע"כ דהכי הוא דאי לאחר חנטה לא הוי פליג ר"נ לומר דיכול לחזור דא"כ תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי וקי"ל נמי כר"נ בדיני אע"כ דבמכרו קודם חנטה פליגי וא"כ שפיר קאמרינן דאפילו לר"ה ור"י לא אשכחן דאמר ר"מ אלא משום דעבידי דאתי אבל באמת אליבא דהלכתא א"ל דכולהו דס"ל אדם מקנה היינו דוקא במידי דחשיב ומינכר דומיא דשחת בתבואה וחנטה באילן כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל דפסק כראב"י. אמנם כן בכל זה לא נחה ולא שקטה תלונת בעל המחבר ספר בני יעקב שם על הרב רמ"א ז"ל שכתב בש"ע ח"מ סי' ר"ט בהג"ה דאם חנט האילן מיקרי בא לעולם והא ודאי ליתא דהא כל הפוסקים פסקו דלא כראב"י כמו שיבואר וכמו שפסק רמ"א ז"ל גופא שם ובא"ע לענין קידושין דאין אדם מקנה דשלב"ל דכרבנן דראב"י קי"ל וא"כ מוכח דחנטה לא מהני מידי אלא דוקא הבאת שליש בעינן מיהת משא"כ בשחת וחנטה דהוי קודם הבאת שליש ע"כ פליגי רבנן בין לענין תרומה ובין לענין הוכר העובר בקידושין ע"ש בספר בני יעקב שהאריך מאד בזה ונשארו אצלו שיטת רמ"א ז"ל וכל האחרונים בתימה גדולה. אמנם לענ"ד דברי רמ"א ז"ל נכונים וברורים בטעמן לא מיבעיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי בחידושי מסכת ראש השנה בפ"ק בסוגיא דאילן בתר חנטה וכתבתי שם דלהרמב"ם ז"ל חנטה דאילנות היינו משהגיע לעונת המעשרות כמבואר מלשונו בפ"ח מהל' מעשר שני ובפ"ד מהל' שמיטין ולפ"ז חנטה דאילנות היינו כמו הבאת שליש בתבואה וא"כ אין מקום כלל לקושיית בעל המחבר בני יעקב דכיון דלכ"ע מודו רבנן דראב"י דהבאת שליש מיקרי בא לעולם בין בתרומה ובין במכר א"כ ה"ה לחנטה דפירות דקל אלא דאף שיטת רש"י ותוספות שם בפ"ק דר"ה דחנטה דאילנות הוא קודם שמגיע לעונת המעשרות ולא אזלינן בתר חנטה אלא לענין מספר השנים לבד בשניה שנכנסה לשלישית או שלישית לרביעית מ"מ איכא למימר בפשיטות דמהאי שעתא דחנטה שייך בהו שפיר לשון בא לעולם דאי לא הוי מיקרי בא לעולם לא הוי לן למיזל בתר חנטה אף למנין השנים אע"כ דמיקרי בא לעולם וא"כ לכ"ע אדם מקנה וכמ"ש רמ"א ז"ל וכן משמע נמי להדיא מלשון הגמרא דפרק איזהו נשך בפלוגתא דר"ה ור"נ אם יכול לחזור משבא לעולם ונקיט סתמא ואי ס"ד דהבאת שליש מיקרי בא לעולם ה"ל לפרושי מאיזה זמן מיקרי בא לעולם אי משעת חנטה או שליש או גמר פירי ממש אע"כ דמסתמא משבאו לעולם קצת מיקרי בא לעולם והיינו חנטה שבאותו זמן תחלת ביאת הפירות לעולם. ומהשתא א"ש טפי הא דפרש"י שם דמוכר פירות דקל היינו קודם חנטה דאף על גב דלשיטת רש"י הכא דקי"ל כראב"י א"כ אפילו קודם חנטה נמי ר"נ מודה דאין יכול לחזור בו אלא דוקא במכר קודם שהגיע לשחת הוא דפליג ר"נ לפמ"ש דר"נ מסתמא כראב"י ס"ל אלא דמ"מ כיון דר"נ ור"ה פליגי בפלוגתא דראב"י ורבנן ניחא ליה לרש"י לפרש מילתא דפסיקא דעיקר פלוגתייהו היינו שמכרו עכ"פ קודם חנטה דהא ר"ה דקאמר משבאו לעולם אין יכול לחזור והיינו ודאי משחנטו דמהאי שעתא הוא בכלל לשון בא לעולם א"כ ע"כ המכירה ה"ה קודם חנטה ואין ה"נ דלר"נ ה"ה אף קודם שהגיע לשחת ועוד דבלא"ה מצינן למימר דבפירות דקל דאיירי התם לא שייך זמן דשחת כלל אלא זמן דקודם חנטה ולאחר חנטה וזה יותר נכון. נקטינן מיהא דלאחר חנטה מיקרי בא לעולם מטעמא דפרישית וכמ"ש רמ"א ז"ל אף למאי דקי"ל כחכמים דראב"י ומה שהקשה בספר בני יעקב מהוכר העובר דלרוב הפוסקים אינה מקודשת וכן במזכה לעובר לא קנה ולא מיקרי בא לעולם ודאי יפה תירץ הסמ"ע שם בסי' ר"ט דשאני עובר שהוא מכוסה בבטן אמו ומש"ה לא מיקרי בא לעולם אלא דבספר בני יעקב תמה מאד על דברי הסמ"ע ז"ל דא"כ אמאי מדמינן בשמעתין הוכר העובר לשחת ולא מפלגינן בינייהו כדמפליג הסמ"ע ולמאי דפרישית לא קשה מידי דדוקא למאי דקי"ל דבעינן בא לעולם שייך לאיפלוגי בינייהו כדמפליג הסמ"ע מטעמא דמכוסה משא"כ בשמעתין דכמעט לרוב המפרשים היינו למאי דס"ל לראב"י אדם מקנה דשלב"ל וא"כ לא תליא מידי בלשון בא לעולם אלא במידי דחשיב ומינכר בשעת אמירה דתרומה וקידושין ומכירה א"כ שפיר קאמר רבי חנינא דלראב"י בהוכר העובר הוי קידושין דעובר ודאי חשוב ומינכר עכ"פ כמו שחת ואהא קאי שפיר כל השקלא וטריא דרבה ורב יוסף. וכמו שכתבתי נ"ל ברור מדקדוק לשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה אלא בשחת שכתב שאע"פ שלא נתבשלו שליש או אפילו עדיין לא לבלבו ובודאי כוונתו בזה דלא מיבעיא בלבלבו דהיינו דומיא דחנטה כדמשמע מלשון רש"י דבפרק איזהו נשך כתב לשון חנטה ובפרק האשה רבה כתב משיוציאו האילנות בימי ניסן דהיינו לבלבו כדאמרינן האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני דמלבלבו וא"כ ע"כ לבלוב וחנטה חדא מילתא היא ואף על גב דחנטה זמנה בט"ו בשבט היינו דמאז מתחיל זמן החנטה בקצת פירות אבל רוב זמן החנטה היא בניסן כדפרישית נמי בפ"ק דר"ה א"כ פשיטא דמהני לראב"י דהא אפילו לרבנן מיקרי בא לעולם לענין מכירה כדפרישית א"כ לראב"י אף לתרומה. אלא אפילו בשחת דמיקרי לא בא לעולם לרבנן אף לענין מכירה וכ"ש לענין תרומה אפילו הכי מהני לראב"י אף לתרומה. ואפשר לומר עוד דרבנן גופייהו נמי מודו דלאחר חנטה מיקרי בא לעולם אף בתרומה אף לשיטת רש"י דבחנטה דתבואה הוא קודם שליש וא"כ לא הגיעו לעונת המעשרות אפ"ה מיקרו שפיר בא לעולם מה"ט דפרישית בסמוך בשיטת תוספות רי"ד דמהני טעמא דעבידי דאתי דלאו כמחוסר מעשה דמי כיון שכבר באו לעולם. אלא דלהתוספות רי"ד כתבתי זה הטעם לענין שחת דראב"י וא"כ ממילא א"ל דרבנן מודו דמהני האי טעמא מיהא לאחר שחנטו. ולכאורה סוגייא דשמעתין מכרעת לזה דאלת"ה תיקשי מנ"ל לרבה דראב"י איירי בשחת שלא לבלבו וא"כ פליגי ראב"י ורבנן בפלוגתא רחוקה דלרבנן אף לאחר חנטה לא מהני אמירתו לכשיתלשו אלא דוקא שהביאו שליש ולראב"י אף קודם חנטה דהיינו לבלבו דלמא לא פליגי אלא לאחר שחנטו דוקא אבל קודם שלבלבו דהיינו שחת אפילו ראב"י מודה אע"כ דלאחר חנטה דהיינו לבלבו רבנן נמי מודו אף לענין תרומה ומטעמא דפרישית דכיון שבאו לעולם ועבידי נמי דאתי ממילא לגמר פירי או לשליש מש"ה לאו כמחוסר מעשה דמי ולא דמי להנך דמתניתין בלאחר שתתגיירי כנ"ל נכון בעזה"י ובזה נחו ושקטו כל הקושיות שהקשה בס' בני יעקב ושיטת רש"י והש"ע והסמ"ע עולין כהוגן בלי גימגום ויבואר עוד בסמוך ודוק היטיב:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת ופרש"י אע"ג שלא הביאה שליש דמידי דמנכר וחשוב הוא. כתבתי ליישב שיטת רש"י בטוב טעם ממה שהקשו בתוס' ושם כתבתי ג"כ ליישב מה שתמה בעל המחבר ס' בני יעקב דף ס"ו על הרב רמ"א ז"ל שכתב בח"מ סי' ר"ט דאם חנט אילן מקרי ב"ל והוא נגד הסכמת כל הפוסקים וכמו כן תמה שם על פי' הסמ"ע שם והאריך בתכלית האריכות והעליתי דלענ"ד דברי הרמ"א והסמ"ע נכונים וברורים הם ומסכימים לשיטת רש"י ז"ל ועולות בקנה א' כפתור ופרח בלי גמגום ע"ש:

שם כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך כו' ואמר רבי חנינא לא שנו כו'. כבר כתבתי במשנתינו דלגירסת הספרים שלנו דגרסי במשנה בהדיא ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין והוא בבירור גרסת הרמב"ם ז"ל כמבואר בפירושו על המשניות וא"כ אין מקום כלל לא לדברי ר"ח ולא לכל השקלא וטריא בסוגיין דכמאן אזלא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ושהתמיה קיימת על מפרשי הרמב"ם ז"ל הר"ן והרב המגיד והכ"מ ושאר מחברים שלא הרגישו בזה ואף שהתוספות יום טוב במשנתינו הרגיש בזה וכתב דאולי היה להרמב"ם ז"ל איזה גירסא אחרת בגמר' וקשה בעיני מאד לכוון אותה הגירסא אם לא למחוק לגמרי כל הסוגיי' מן כמאן אזלא עד אמר אביי. ועוד דאף למאי דמסיק בעל התוספות י"ט דלא גרסינן במשנתינו הך בבא דמעוברת והוכר עוברה כלל וכן במשנה ירושלמית לא גרסינן לה וכ"כ מהרש"א ז"ל ובאמת שכן נראה מכל המפרשים הקדמונים ומפרש"י ותוספות אכתי קשיא אעיקר מימרא דר"ח אמאי קאמר לה אברייתא ולא אמתניתין גופא ובאמת דמלשון רש"י ז"ל נראה דאין ה"נ דמימרא דר"ח אמתניתין קאי ולפ"ז צריך לומר דל"ג כמאן אזלא הא דתניא אלא הא דתנן ואף על גב דלא מייתי לה בלשון המשנה ממש דקתני הרי זו מקודשת לי אינה מקודשת והכא מייתי לישנא אחרינא אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום אפשר דלא דק או שטעות סופר הוא אלא דמכל מפרשי הרמב"ם ז"ל והמשיגים עליו משמע מכולהו דר"ח אברייתא קאי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דתנא דמתניתין דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לאחר שאתגייר א"כ פשיטא דהוכר עוברה נמי לא מהני דעובר דשלב"ל הוא משא"כ תנא דברייתא מוקי לה ר"ח כראב"י ומש"ה הוכר עוברה מקודשת וא"כ משמע להדיא דר"ח ס"ל דהלכה כדאב"י ומש"ה מוקי לברייתא אליבא דהלכתא אלא דאנן לא קי"ל כר"ח אלא כאביי דמוקי לראב"י בשיטה וקי"ל דאין הלכה כשיטה כן כתב הרשב"א ז"ל אלא דקשיא לי בגווה א"כ אביי גופא מנ"ל לאוקמי מילתא דראב"י בשיטה לבר מהלכתא כיון דשפיר מצינן למימר דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי וראב"י גופא ס"ל כרבנן ולא אמר אלא בשחת כדאמר אביי. ויש ליישב דאביי משמע ליה מדקאמר ראב"י סתמא ע"כ היינו משום דס"ל כר"מ ואינך תנאי דאדם מקנה דשלב"ל ואפילו באגם כרב יוסף ואף על גב דת"ק דראב"י נמי סתמא קאמר ואפ"ה איירי שאמר הרי זו תרומה בשעה שהביא שליש מיהו בהא מצינן למימר דמסתמא אין דרך להפריש תרומה אלא משהגיע לעונת תרומה ומעשר דהיינו בהביא שליש משא"כ ראב"י אי ס"ד דאיירי דוקא בשחת ה"ל לפרושי בהדיא אע"כ דאיירי בכל גווני כר"מ ואינך תנאי דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ ממילא דאין הלכה כראב"י כיון דבשיטה אחת ס"ל להנך תנאי ואין הלכה כשיטה ועוד דקי"ל הלכה כסתם משנה והכא במשנתינו ס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל למאי דלא גרסינן הוכר עוברה מקודשת במתניתין כנ"ל נכון בשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו שפסקו כחכמים. ומעתה נבא ליישב גירסת ושיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו שפסק הוכר עוברה מקודשת כסתם מתניתין דגריס בה להדיא הוכר עוברה מקודשת וע"כ היינו אפילו לרבנן דראב"י והיינו משום דקשיא ליה להרמב"ם ז"ל הא דאמר ר"ח אם אשת חבירו מעוברת מקודשת ומאי קמ"ל מתניתין היא אע"כ משום דמתניתין הוי מצי לאוקמי דוקא כראב"י ומש"ה הוכר עוברה מקודשת במכ"ש דשחת קודם שהביא שליש וראב"י גופא מודה בלאחר שאתגייר משום דמחוסר מעש' הוא משא"כ בשחת לתרומה והוכר עוברה לקידושין דאתיין ממילא ס"ל דלאו כמחוסר מעשה דמי כמ"ש לעיל בשיטת תוספות רי"ד אבל לתנא דברייתא דלא מפליג בין מעוברת לאינה מעוברת ע"כ ס"ל דבכל ענין אינה מקודשת כת"ק דראב"י ואשמעינן ר"ח דלתנא דברייתא נמי ע"כ במעוברת ס"ל דמקודשת דעובר כהביא שליש דמי דהכרת העובר נמי היינו לשליש ימים וא"כ לכ"ע מקודשת וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו דמקודשת אלא משום חומרא דקידושין מצריך לכתחלה קידושין אחרים ואף על גב דבשמעתין מדמה הוכר העובר לשחת היינו דלא גרע משחת ולעולם דעדיף מינה ומשום דלא שייך בעובר זמן הדומה לשחת דמקמי שהוכר העובר לא דמי אלא לאגם דלרבה אפילו לראב"י לאו מידי הוא וע"כ איירי ר"ח בהוכר עוברה וא"כ דמי לשליש דאפילו רבנן מודו כל זה לרבה משא"כ לרב יוסף ללישנא קמא דלראב"י אפילו באגם קאמר ע"כ דר"ח איירי אף בלא הוכר עוברה והיא גופא אתי לאשמעינן דנהי דתנא דמתניתין בעי דוקא הוכר עוברה היינו משום דס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל כת"ק דראב"י אלא בעינן דוקא שליש בתבואה דהיינו דומיא דהוכר עוברה משא"כ הך ברייתא מוקי לה ר"ח אליבא דרב יוסף כראב"י וס"ל דהלכה כראב"י ומש"ה קאמר ר"ח אברייתא דאף בלא הוכר עוברה דהוי דומיא דאגם אפ"ה מקודשת כראב"י. העולה מדברינו דצדקו דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק דהוכר עוברה מקודשת אף על גב דבתרומה גופא פסק דלא כראב"י אלא כת"ק דראב"י דלא הוי תרומה אא"כ שכבר הביאו שליש בשעה שאמר ה"ז תרומה והיינו כדפרישית דהוכר עוברה הוא כמו הבאת שליש אלא דלפ"ז אכתי קשיין דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי במה שכתב בהלכות זכייה דהמזכה לעובר לא קנה ומשמע דאפילו הוכר העובר וכמו שהקשו כל מפרשי הרמב"ם והמשיגים עליו ולמאי דפרישית דהכרת העובר כמו הבאת שליש דכ"ע מודו דמיקרי בא לעולם קשה יותר אמנם לענ"ד לא זו הדרך לדמות הנושאים דבפשיטות מצינו למימר דמזכה לעובר לא קנה מילתא אחריתא היא דאף למ"ד אדם מקנה לדשלב"ל ואפ"ה מודה דאין זכין לו מהטעם דהא דזכין לאדם שלא בפניו כתבו התוספות בכמה דוכתי ולעיל בפרק האיש מקדש דאינו אלא מטעם שליחות וא"כ אפילו קטנים לאו בני שליחות נינהו כדמקשה הש"ס להדיא שם ותסברא הא קטנים לאו בני שליחות נינהו ואמרינן נמי להדיא בפרק איזהו נשך דף ע' קטנים דאתי לכלל שליחות תקון להם זכייה מדרבנן וכ"כ התוספות בכמה דוכתי דזכין לקטנים היינו מדרבנן ולפ"ז בפשיטות מצינן למימר דלא תקנו זכייה לקטן אלא לאחר שנולד אבל לעובר לא תקנו זכייה דמילתא דלא שכיחא היא ואף לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי דשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דזכין לקטנים היינו מדאורייתא ולא גרסינן בפרק איזהו נשך מדרבנן וכמ"ש לעיל בפרק האיש מקדש דף מ"ג אפילו הכי י"ל כיון דהא דזכין לאדם שלא בפניו ילפינן לה מקרא דנשיא אחד למטה והיינו דוקא קטנים דבני נחלה נינהו משא"כ בעובר דלשיטת הרמב"ם לאו בני נחלה נינהו כמבואר בדבריו בפירוש המשניות בפרק אלמנה לכ"ג א"כ כ"ש דאין לו זכייה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן והא דמסקינן התם בפרק אלמנה לכ"ג דעובר עבדינן ליה תקנתא כדר"נ אמר שמואל שבוררין להם חלק יפה היינו משום דבית דין אלימא טפי משאר שלוחים וזכייה כדפרישית בפרק האיש מקדש כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בין במה שפסק הוכר עוברה מקודשת ובין במה שפסק המזכה לעובר לא קנה ועיין עוד בסמוך יישוב אחר ודו"ק:

תוספות בד"ה ואמר ר"ח כו' פי' בקונטרס דאיירי אליבא דראב"י דאי לרבנן אין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ אפילו מעוברת לאו כלום הוא עכ"ל. נראה מבואר מדבריהם דלא גרסי במתניתין הך בבא דהיתה מעוברת שהיא כתובה בספרים שלנו מיהו מה שכתבו כן בשיטת פירוש רש"י ולכאורה למאי דפרישית אין בזה הכרח מפירושו דמה שפירש הסוגייא אליבא דראב"י היינו משום דס"ל לרש"י דהלכה כראב"י ומש"ה מפרש לכולה סוגייא דלרבה אפילו לראב"י בעינן מיהא מידי דחשיב דהיינו הוכר העובר ולר"י דאמר אפי' באגם א"כ לראב"י לא בעינן הוכר העובר אבל לעולם דבהוכר העובר אפשר דלרש"י אפילו רבנן מודו דמיקרי בא לעולם וכמ"ש בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דהתוס' מסברא דנפשייהו ס"ל דעובר לא מיקרי בא לעולם. ואף ע"ג דבפ' אלמנה לכ"ג דף ס"ג כתבו דשמואל אע"ג דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה ס"ל דמזכה לעובר קנה משום דעובר מיקרי בא לעולם מ"מ כיון דאנן לא קי"ל בהא כדשמואל דהא איפסקא הלכתא בהדיא המזכה לעובר לא קנה א"כ ע"כ פשיטא להו להתוס' דעובר מיקרי לא בא לעולם ולא נחתו לסברא זו שכתבתי בסמוך. אלא דלכאורה קשיא לי טובא בזה דהא מרא דשמעתא דהמזכה לעובר לא קנה ר' יוחנן הוא בפ' מי שמת דף קמ"ב ואס"ד דטעמא דר"י משום דעובר לא מיקרי בא לעולם א"כ תיקשי דר"י אדר"י דהא בפ"ק דתמורה קאמר ר"י דהקדש חל על עוברין שאם הקדיש ולד בהמת חולין חל על העובר קדושת הגוף ומכמה משניות מסקינן התם דבתם במעי תמימה כ"ע מודו ואי ס"ד דכשלב"ל דמי א"כ הא קי"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל ומכולה סוגייא דתלמודא בכמה דוכתי ובשמעתין משמע דלענין דשלב"ל אין לחלק כלל בין חולין לתרומה וקדשים וקונמות דהא מדמו להו אהדדי ולמאי דפרישית ניחא דהא דקי"ל מזכה לעובר לא קנה לא הוי טעמא משום דשלב"ל אלא משום דזכייה תקנתא דרבנן היא ולא תקנו לעובר ולמ"ד דאף לירושה הבאה מאליה נמי עובר לאו בר ירושה הוא מדכתיב אשר תלד א"כ כ"ש דלאו בר זכייה הוא אבל שיטת התוס' קשה וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בשם התוס' רי"ד דר"י ס"ל כראב"י וא"כ קשה דר"י אדר"י דהא ס"ל לר"י המזכה לעובר לא קנה ואף אם יעלה על הדעת לחלק בין הקדש גמור דקדושת הגוף ממש ובין שאר מילי מ"מ אמאי פשיטא להו להתוס' דלרבנן אף בהוכר עוברה אינה מקודשת כלל דלא אמר כלום קתני והא לעיל בפ"ק דף ז' גבי חצייך מקודשת לי מקשינן בגמ' בפשיטות וניפשטו קידושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה וכתבו שם רש"י ותוס' דאע"ג דבהקדש ילפינן לה מגזירת הכתוב אפ"ה מקשי שפיר דבקידושין בל' הקדש קאמר לה וע"ש בחידושינו וא"כ ה"נ יש לנו לומר דמה"ט תפסי קידושין בהוכר העובר כיון דבלשון הקדש קאמר ובפ"ק דתמורה הנ"ל מדמה בהדיא עוברין לאיברין וע"ש דהיינו הא דרגלה של זו עולה ואף למאי דמשני התם בגמ' התם בהמה הכא דעת אחרת ופרש"י שם דהיא אינה מתרצית להתקדש אלא לחצאין וא"כ הכא לא שייך האי שינויא דהאב נמי שמקבל הקידושין דעתו שתתקדש מיד וצ"ע ליישב. מיהו השתא דאתינן להכי מצינן למימר בפשיטות דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דבהוכר עוברה מקודשת לכ"ע והיינו לענין דאסורה לכ"ע כהקדש אבל לגבי דידיה מסיק הרמב"ם דלכשתלד יש לו לקדשה בקידושין אחרים וזה נ"ל יותר נכון וברור לפי לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שאין אדם מקנה דשלב"ל ולכך אין קונה אותה קנין גמור אבל לעשותה כאשת איש שפיר היא מקודשת דחלו הקידושין כמו בעובר דהקדש ומה"ט אתי נמי שפיר דלהרמב"ם ז"ל מקודשת לאלתר במעי אמה כמו שנראה מלשון הנמוקי יוסף בשיטת הרמב"ם ז"ל בפרק קמא דיבמות בסוגיא דחמותו ממאנת וא"כ לענין קידושין לאוסרה לכ"ע לא מיקרי כלל דשלב"ל כנ"ל נכון יותר ודוק היטיב:

בא"ד ונראה דאע"ג דהלכה כראב"י בעלמא כו' הכא לית הלכתא כוותיה כו' והלכה כרב נחמן בדיני וא"כ אין הלכה כראב"י עכ"ל. ואע"ג דראב"י גופא לא קאמר אלא היכא דאמר לכשיתלשו ובהא לא איירי ר"נ בהדיא בההיא דפירות דקל אפ"ה פשיטא להו דאיירי ר"נ אף באומר לכשיבאו הפירות דאל"כ לא הוי פליג ר"ה דהא כל הני תנאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא היכא דאמר לכשיהיה כדמשמע בשמעתין וכן בהא דאמר רבי חנינא במעוברת דמקודשת היינו משום שאמר אם ילדה אשתך ואם היינו לכשיהיה כדאיתא בגיטין ואע"ג דר"נ ס"ד במזכה לעובר דאם אמר לכשתלד קנה כבר כתבו התוס' בפ"ק דגיטין דף י"ג ע"ב דסברת ר"נ הוי איפכא מדר"ה דר"נ סובר דלמי שלא בא לעולם עדיף טפי מדבר שלב"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. אמנם למאי דפרישית לעיל אין צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא דבמזכה לעובר פליגי בסברא בעלמא אי עובר מיקרי בא לעולם או לא כמ"ש הרשב"ם שם בפ' מי שמת וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דדוקא לענין זכיה לחוד פליגי אי תקנו חכמים זכייה לעובר לכשיולד או לא ולמאן דס"ל דשייך תקנת זכייה לכשתלד ודאי דהוי זכייה גמורה דכיון שהלה זיכה לו ע"י אחר ומסר מיד ליד מיד כשיולד זכה הלה בשבילו דזכין שלא בפניו כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל דשפיר פסק הלכה כראב"י אע"ג דהלכה כר"נ בדיני משום דעובר הוי מיהא כמו חנטה ור"נ בפירות דקל איירי דוקא כשמכר קודם חנטה כמו שכתבתי באריכות ודוק היטיב ותו לא מידי ומשמע מיהו מפרש"י ותוס' דהא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי היינו אפילו בברייתא ומשמע נמי מדבריהם דהא דאמרינן בעלמא כל היכא דאוקמא בשיטה לית הלכתא כאותה שיטה היינו דוקא היכא שנזכר זה הלשון בגמ' ממש בשיטה א' עומדין או בפלוני ופלוני אמרז דבר א' משא"כ האי לישנא דאמרינן הכא כולהו ס"ל לא מיקרי שיטה דאלת"ה היאך פסק רש"י כראב"י והתוספות נמי מאי הוצרכו לאתויי דאין הלכה כראב"י מדקי"ל הלכה כר"נ בדיני דאכתי קשה אדר"נ גופא ותיפוק ליה דבלא"ה אין הלכה כשיטה אע"כ כדפרישית ודבר זה מחלוקת הקדמונים ואין להאריך:

(קונטרס אחרון): שם בתוס' ד"ה אר"ח כו' ונראה דאע"ג דהלכה כראב"י בעלמא כו'. וכתבתי דמוכח מפרש"י ותוס' דהא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי היינו אף בברייתא ומוכח ג"כ מדבריהם דהא דקיי"ל אין הלכה כשיטה א' היינו דוקא היכא שנזכר בלשון הגמרא בפירוש בשיטה אמרו משא"כ היכא דאמרי' כולהו ס"ל לא מקרי שיטה ודבר זה מחלוקת הקדמונים הוא ע"ש בפנים:

דף סג עמוד א

רבי דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר. לכאורה יש לדקדק אכתי מנ"ל דר' ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דהא אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא אם חזר בו אח"כ בפירוש קודם שבא ליד חבירו אבל משבא ליד חבירו קודם שחזר בו שוב אין יכול לחזור בו וא"כ י"ל דהיינו טעמא דרבי דמכיון שלא חזר בו הרב קודם שלקחו א"כ מיד בשעה שלקחו נגמר השיחרור ואז זכה העבד בעצמו ומש"ה הוי משוחרר גמור ושוב אין יכול לחזור בו ויש ליישב ולחלק. מיהו אי לאו דברי התוספו' היה נ"ל דמש"ה מסיק דאיירי בדא"ל לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכיון דכתב לו מעכשיו אין יכול לחזור בו כלל אף קודם שלקחו וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו כאן אלא דהתוס' ע"כ לא ס"ל הכי מדקשיא להו אמאי צ"ל מעכשיו ובפ"ק דמציעא דף י"ג כתבו התוס' להדיא דקודם שבא לעולם ולרשותו יכול לחזור בו לכ"ע אע"ג דאמר מעכשיו ומשמע דמסברא פשיטא להו הכי דקודם שבא לעולם לא מהני מעכשיו כיון דלא מצי להקנות מעכשיו שאינו בידו וברשותו. אמנם לענ"ד יש ליישב שיטת הריטב"א ז"ל ולומר דאהני הא דכתב ליה מעכשיו שמחייב עצמו בכך לקיים דיבורו שלא יחזור בו כלל וא"כ הא קי"ל דאף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה יכול לחייב עצמו במה שלא בא לעולם דרך חיוב וא"כ מה"ט גופא כ"ש דא"ש למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דנהי דבעלמא לכ"ע יכול לחזור בו קודם שבא לעולם אפ"ה אם אמר מעכשיו הו"ל כאילו התחייב עצמו בכך שלא יחזור בו. ואי תיקשי א"כ מנ"ל דרבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דלמא לעולם דאין מקנה אלא דשאני הכא דא"ל מעכשיו והו"ל כאילו התחייב עצמו דרך חיוב הא ליתא דלמ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל א"כ אפילו את"ל דדרך חיוב מהני היינו שמחייב עצמו לשחררו לכשיקנהו וא"כ סוף סוף צריך לשחררו מחדש ועוד נ"ל דאף אם התחייב עצמו בפירוש לשחררו לא מהני דלא עדיף לשון חיוב מקנין גמור דהו"ל קנין דברים בכה"ג ולא שייך כלל לשון חיוב נמי בכה"ג ועדיין צ"ע וממילתא דרבי למאי דמפרש לה ר"נ בר יצחק משמע שאין צריך שום שיחרור עוד אלא דהאי שטרא הוי שטר שיחרור גמור וכדמשמע נמי מלשון התוס' עצמן כמו שיבואר א"כ ע"כ דרבי ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל דהוי שיחרור גמור מעכשיו ולכשיקנהו אלא דמהני ליה דיבורא דמעכשיו שמחייב עצמו שלא יחזור בו כלל אף קודם שיקנהו כנ"ל נכון ליישב שיטת הרשב"א ז"ל אלא דהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כגון דכתב ליה כו' הא לא נהירא לומר כן דמסברא מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כדבר שבא לעולם דלא מצינן חילוק בדבר כו' עכ"ל. ולכאורה דאף לדבריהם ודאי יש חילוק בדבר דבדבר שבא לעולם קונה מיד ובדשלב"ל אף למ"ד אדם מקנה היינו דוקא לכשיבא לעולם ולרשותו אלא דאפ"ה משמע להו דאין חילוק בדבר דכי היכא דבדבר שבא לעולם אף שאין מקנהו מעכשיו אלא לאחר זמן אפ"ה מהני וה"נ למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כיון דא"א בשום ענין שמקנה אותו מעכשיו אלא לכשיבא לרשותו א"כ מאי מעליותא דמעכשיו כנ"ל בכוונתם אלא שלא זכיתי להבין דבריהם דכיון דפשיטא להו נמי דאין יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ולרשותו וא"כ אמאי ניחא להו בתירוצם שאם נאבד השטר שחרור קודם שקנאו אפ"ה הוי שחרור ומה סברא יש בזה כיון שאין הגט קיים כלל בשעה שראוי לשחרור ובשלמא בגט ושיחרור דלאחר זמן שפיר מהני ביה מעכשיו לענין זה כיון דבידו הו"ל כאמר לו שיתחיל מעכשיו ולכשיגיע הזמן משא"כ היכא שא"א שיתחיל השיחרור כלל מהשתא אלא לאח"כ מאי אהני ביה מעכשיו אם נשרף או נאבד ואדרבא לענין חזרה איכא סברא טפי כדפרישית בסמוך. תו קשיא לי בדבריהם דנהי דהכי הוא דמהני מעכשיו לענין אם נאבד או נשרף מ"מ אין זה ענין לעיקר מימרא דרבי ומדנקיט ר"נ בר יצחק היכי דמי ומפרש לה דאיירי בכה"ג א"כ אכתי אמאי אוקמא בדא"ל מעכשיו וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוס' בשמעתין דהלכה כמ"ד אין אדם מקנה וא"כ קשה טפי אדר"נ בר יצחק למה נקיט מעכשיו דאי לדינא בלא"ה לא קי"ל כרבי או לפרש דברי רבי נמי אין צורך דבלא"ה מיתוקמא שפיר היכא דלא נאבד אבל למאי דפרישית בסמוך בשיטת הריטב"א ז"ל א"ש טובא דעיקר מימרא דרבי בהכי מוקי קרא דלא תסגיר שאין יכול לחזור בו כלל אף קודם שקנאו ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דלא שייך כלל דרשא דקרא אלא להא מילתא לחוד דאין יכול לחזור קודם שקנאו ועדיין צ"ע:

בד"ה וידים איתנהו בעולם כו' וה"ה דהוה מצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפרק אף ע"פ עכ"ל. משמע מדבריהם להדיא דלמסקנא דהתם דמשני שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הדר ביה לגמרי ממאי דמשני מעיקרא דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אף דלכאורה מסוגית לישנא דהש"ס דהתם אין מוכרח לומר כן כדפרישית התם אלא דנראה דמסברא פשיטא להו הכי דקדושת הגוף חל על דשלב"ל. ואפשר דהיינו מטעמא דפרישית לעיל כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דקדושת הגוף חל על וולדות הקדשים אע"ג דעובר מיקרי דשלב"ל או אפשר דפשיטא להו הכי משום דבכל דוכתא משמע דדבר שאינו ברשותו הוה כמו דשלב"ל ואפ"ה אמרינן דקדושת הגוף מפקיעין מידי שיעבוד אע"ג דבשעה שהקדיש לא היה ברשותו וכתיב ואיש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו כו' אע"כ דשני לן בין קדושת בדק הבית לקדושת הגוף וא"כ ה"ה לענין דשלב"ל כן נלע"ד. ומתוך כך יש ליישב קושי' הר"ן על הרמב"ם פ"ז מהל' ערכין וכאן אין להאריך:

משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמן כפועל כו' ואם לאו אינה מקודשת. ולכאורה יש לדקדק למאי דמסיק ר"ל בשמעתין דאיירי שנתן לה שוה פרוטה והתנה כך א"כ כולה מתני' משנה שאינה צריכה היא ופשיטא דאם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואף דרש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דהא גופא אתא דאשמעינן דוקא בע"מ אבל בשכר פעולה אינה מקודשת אלא דלכאורה אין זה מספיק דמ"מ ל"ל למיתני כולי האי ליתני בהדיא בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. מיהו הרא"ש ז"ל כתב בשם התוספות דאתי לאשמעינן דלא מצי' האשה למימר דלא לכך נתכוונתי אלא שידבר לשלטון בדברים המועילין יותר או שיעשה כפועל במלאכה מרובה וקמ"ל דאם דיבר לשלטון כדרך המדברים ועשה כפועל כל דהו מקודשת כו' ע"ש והא מילתא שמעינן שפיר ממתניתין אף על גב דלא קתני הכי בהדיא דאל"כ לעולם לא משכחת דמקודשת. מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי בשם תוספות רי"ד ובקצת נוסחאות בגמר' גרסי דאביי מסיק הא מילתא דסיפא נמי דייק כריש לקיש מדקתני ואם לאו אינה מקודשת ומשנה יתירה היא אע"כ דאת' לאשמעינן דאינה מקודשת בשכר פעולה גרידא והיינו כפרש"י ולפ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דאי הוה קתני בשכר שאדבר עליך אינה מקודשת ה"א דטעמא לאו משום דאין לשכירות אלא לבסוף אלא משום דמצי' למימר לא לכך נתכוונתי כו' ומש"ה אשמעינן דבדאמר בלשון תנאי ונתקיים כל דהו מקודשת ואפ"ה קתני ואם לאו אינה מקודשת שמעינן נמי דבשכר פעולה אינה מקודשת ע"כ משום דאין לשכירות אלא בסוף כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמרא ובשכר והתני' כו' עד ומאי דוחקיה דר"ל. וכתב הרשב"א בחידושיו דהמקשה דהכא דמהדר אפירכא לא אסיק אדעתיה הנך ברייתות דמייתי הש"ס לעיל בפרק האיש מקדש דף מ"ו דפליגי תנאי בהדיא בהא מילתא ונ"ל לפרש דבריו דאף על גב דאיכא התם כמה אוקימתו' מ"מ לכולהו אוקימתו' איכא מיהא שום תנא דסבר ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וה"ל מלוה ואינה מקודשת וא"כ שפיר מצי סבר ר"ל כהאי תנא אע"כ דלא אסיק אדעתא וכן במאי דמקשה ומאי דוחקיה דר"ל כתב דאף על גב דאיכא למימר דר"ל סבר כהאי תנא דלעיל אפ"ה מאי דוחקיה לאפוקי ללישנא דמתניתין מפשטא דמשמע דבשכר פעולה מקודשת וטפי הוי ליה לאוקמא כהאי תנא דברייתא דהכא כו' עיין שם. ולענ"ד משום הא לא אירי' דבכמה דוכתין אשכחן דדחיק הש"ס לאוקמי מתניתין אליבא דהילכתא. ולולי דברי הרשב"א ז"ל בזה היה נ"ל דקס"ד דההיא דהכא לא דמי כלל להך דמייתי בפ' האיש מקדש בפלוגת' דתנאי דהתם מיירי שאמר לעשות פעולה בדבר מסוים כגון עשה לי שירים ונזמין וטבעות בכל מכוש ומכוש שעשה בכלי נתחייבה לו בפרוטה למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ומש"ה קסבר דה"ל מלוה משא"כ הכא דקאמר סתמא ע"מ שאדבר לשלטון ואעשה כפועל ולא סיים דבר אלמא דדעתו אדיבור כל דהו שידבר ויועיל רוצה לקדש וכן בפועל בפעולה כל דהו שוה פרוטה וא"כ מיד שנגמר חלין הקידושין והמלוה כא' וכ"ע מודו דאין לשכירות כי האי אלא בסוף ומקשה שפיר מברייתא דבשכר שהרכבתיך כו' ובשכר שארכיבך דאיירי ג"כ בדבר שאינו מסויים וכן ברייתא דשב לפני ורקוד לפני ואהא משני ר"ל דאפ"ה שייכא הא נמי בפלוגתא דתנאי והיינו כמו שפרש"י דע"מ שאעשה כפועל היינו כפועל יום א' וא"כ שייך התם נמי הך מילתא דכל שעתא ושעתא שעושה נתחייבה בפרוטה וכה"ג איכא לאוקמא בע"מ שאדבר לשילטון דבדיבור כמה פעמים איירי ולפ"ז מקשה שפיר מאי דוחקיה דר"ל לאוקמ' בכה"ג הא שפיר מצי לאוקמא כדקס"ד מעיקרא שנגמר הדיבור והפעולה בפעולה ודיבור המועיל ואיכא למימר דכ"ע מודו כן נ"ל לולי שהקדמונים ז"ל לא פירשו כן אלא דלענ"ד צ"ע דלכאורה נראה סברא נכונה וברורה דהיכא שאין השכירות שייך באמצע אלא לבסוף דכ"ע מודו דמקודשת ועדיין צ"ע ודו"ק. ובתוספתא דפירקין מצאתי להדיא דבע"מ שאעשה כפועל אם עשה ש"פ מקודשת משמע דלא כפרש"י:

משנה ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינו מקודשת כו' ומשמע אם רצה האב מקודשת בוודאי למפרע דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות וקשיא לי טובא דהא בפ' כל הגט דף כ"ו ע"ב דמקשה ר' משרשי' לרבא מברייתא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דמשמע דאית ליה ברירה וא"כ לפ"ז הוי מתניתין דהכא נמי דלא כהלכתא דהא קי"ל בדאורייתא אין ברירה כדאיתא בס"פ משילין וא"כ א"א לומר דהוו קידושין ודאין אלא קידושי ספק לחומרא דשמא אין ברירה ובהאי שעתא דקידושין .אפשר שלא הי' האב מתרצה כמו שפירשו רש"י ותוס' שם בפרק כל הגט תו קשיא לי דאף את"ל דמתניתין דהכא סברה יש ברירה לגמרי אף להקל בשל תורה אפ"ה קשי' סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה וכיון דבטעמא דברירה תליא מילתא דאמרינן כמו שהוא בדעת האב עכשיו מסתמא כך היה דעתו אילו שמע בשעת הקידושין א"כ מאי מהני מה שמלמדין אותו לומר שקר שלא הי' מתרצה משעה ראשונה. ולכאורה הי' נ"ל ליישב דהא דמשמע בפרק כל הגט דע"מ שירצה אבא תליא בטעמא דברירה היינו דוקא אליבא דרבי שמעון דהאי ברייתא להאי אוקימתא דמוקי הש"ס פרק המדיר דף ע"ג ע"ב דר"ש ורבנן פליגי בע"מ שירצה דלרבנן היינו ע"מ שישתוק ולר"ש היינו ע"מ שיאמר אין וא"כ כיון דלר"ש היינו ע"מ שיאמר אין שייכא שפיר בטעמא דברירה דלמ"ד אין ברירה אפי' רצה לא הוו קידושין דשמא לא הוי אמר אין אילו שמע מיד בשעת קידושין משא"כ למאי דמסקינן בסמוך בשמעתין אליבא דרבי ינאי דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק לפרש"י ותוס' ומציעת' וסיפ' היינו באומר ע"מ שלא ימחה ולרב יוסף כולה מתניתין היינו ע"מ שלא ימחה א"כ תו לא שייך הא מילתא כלל בטעמא דברירה דאף למאן דאמר אין ברירה אפילו הכי מסתמא שתק ולא מיחה בשעת הקידושין כמ"ש התוספו' בסמוך בד"ה אלא ע"מ שישתוק לענין מת האב ונראין הדברי' ק"ו להיכא ששמע ושתק או לא מיחה דאמרינן נמי מסתמא הוי שתק נמי מעיקרא אף בלא טעמא דברירה. אלא דאפ"ה קשה מיהא יותר לשיטת הפוסקים דלאוקימת' דר' ינאי איירי רישא בע"מ שיאמר הן כמבואר בטו' ובש"ע סי' ל"ח ואפ"ה כתבו דהוו ודאי קידושין והדרא קושיא לדוכתא אמאי הא בע"מ שיאמר הן תליא לה הש"ס בדיני ברירה וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ולא הוו אלא ספק קידושין ועוד קשה יותר דהא לאוקימתא דפ' המדיר סברי רבנן דע"מ שיאמר אבא היינו ע"מ שישתוק ופליגי אדר"ש ולמה פסקו כר"ש לגבי רבנן כיון דע"כ האי אוקימתא דפ' המדיר עיקר כיון דר' משרשי' ורבא בפ' כל הגט שקלו וטרו בהכי כדפרישית דף י"ג ומלבד זה נוראות נפלאתי על מה שכתבו הפוסקים דע"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין ופסקו דאף אם מיחה או שתק מעיקרא ואח"כ אמר אין אפ"ה חלו הקידושין וה"ה להיפוך אם אמר שלא ימחה אע"פ שאמר הן בשמיעה ראשונה אפ"ה יוכל לחזור ולמחות ולבטל הקידושין ולפי הסוגי' בפרק כל הגט דתלי' בברירה אי אפשר לומר כן דכיון דבמה שאומר בשעת שמיעה ראשונה אמרינן הוברר הדבר שכן הי' דעתו אילו שמע בשעת הקידושין וא"כ מאי מהני מה שחזר בו אח"כ ולדעתי צ"ע גדול ליישב דאף שהפוסקים הוציאו כן מהתוספתא אפ"ה ע"כ סוגיא דפרק כל הגט לא משמע דס"ל הכי ומתון מה שכתבתי יש ליישב מיהא שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות שפסק לגמרי ההיפך מהתוספתא אלא דבכל ענין אחר השמיעה הראשונה אנו הולכין והיינו משום דמסוגיא דפרק כל הגט משמע הכי דכיון דתלינן לה בדין ברירה א"כ ע"כ דבשמיעה הראשונה תליא מילתא דבהאי שעתא שייך לומר הוברר הדבר שכן היה דעתו אילו שמע בשעת הקידושין כנ"ל ולענין קושיא הראשונה שהקשיתי דאכתי אמאי הוו קידושין ודאי הא קי"ל מדאורייתא אין ברירה בזה יש ליישב לפי שיטת התוספות דפרק כל הגט דדוקא בדבר דאפשר שאין סופו להתברר קי"ל דמדאורייתא אין ברירה משא"כ בדבר שסופו להתברר כגון הכא שהתנה בפירוש אפשר דקי"ל יש ברירה כסתם מתניתין דהכא וסברא זו נרמז ג"כ בקצרה בלשון הר"ן ז"ל בפרק כל הגט ויש לי לדקדק הרבה ואין להאריך כאן. אלא דעם כל זה לא נחה ולא שקטה הקושיא שהקשיתי להפוסקים דבע"מ שיאמר אין ושתק או מיחה אפ"ה יכול לחזור בו וא"כ הוי לגמרי דלא כסוגיא דפ' כל הגט דכיון דמטעמא דיש ברירה אתינן עלה ע"כ דבשמיעה ראשונה תליא מילתא ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון): דף סג ע"ב משנה על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת כו' משמע דמקודשת בודאי למפרע וקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכן כתבו כל הפוסקים בפשיטות והקשיתי לשאול דהא בפרק כל הגט דף כ"ו משמע מסוגיית הש"ס דע"מ שירצה אבא דמקודשת היינו משום דאית ליה ברירה וא"כ לפ"ז הוי מתני' דהכא דלא כהילכתא דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה כדאיתא בביצה בסוף פרק משילין וא"כ לא הוי אלא קדושי ספק וכתבתי ליישב באריכות ומתוך מה שכתבתי יש ליישב ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל שפסק בע"מ שירצה אבא בכל ענין הולכין אחר שמיעה הראשונה והוא להיפך מהתוספתא שהביאו הפוסקים ולפי מה דפרישית א"ש ואדרבה קשיא לי להיפך על הפוסקים שפסקו דבע"מ שיאמר הן ושתק או מיחה אפ"ה יכול לחזור בו וזה לגמרי דלא כסוגיא דפרק כל הגט דכיון דמטעם ברירה אתינן עלה ע"כ דבשמיעה ראשונה תליא מילתא דבההוא שעתא הוברר הדבר והנחתי דבר זה בצ"ע:

דף סג עמוד ב

אמר ר"ל ש"מ לדרבי ינאי דחקינן כו' ולא מוקמינן כתרי תנאי ופרש"י דהוי מצי לאוקמי כתנאי דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל. אלא דלענ"ד יש לתמוה דאכתי היאך דייק ר"ל הכי מדרבי ינאי דלמא הא דלא מוקי רבי ינאי למתניתין כתנאי היינו משום דלא אשכחן דפליגי תנאי בהכי דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמוקמינן בפ' המדיר דף ע"ג אליבא דרבה דפליגי ר"ש בן אלעזר ורבנן בלישנא דע"מ שירצה אבא היינו דלר"ש ב"א הוי ע"מ שיאמר הן ולרבנן ע"מ שישתוק משא"כ דהוי ע"מ שימחה לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי. אמנם לולי פרש"י היה נ"ל דהא דהוי מצי לאוקמי כתנאי היינו נמי הנך תנאי גופא דפרק המדיר דלרשב"א הוי ע"מ שיאמר הן וה"נ ס"ל לתנא דמתניתין ברישא וסיפא ואפ"ה קתני שפיר בסיפא דמת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה ותו ליכא למיחש שמא יאמר אח"כ הן דכיון שכבר מת הבן ואמר האב שאינו רוצה תו לא שייך לומר שיאמר אח"כ הן ומכ"ש לפי מה שכתבתי דבברירה תליא מילתא וא"כ בשמיעה ראשונה תליא ואף את"ל כשיטת הפוסקים שהביאו התוספות דבע"מ שירצה ויאמר הן אף כשמיחה אפ"ה יכול לחזור ולומר הן ונאמר גם כן דאין לחלק בין בחיי בנו ללאחר מיתת בנו אפ"ה האיכא מיהא שום תנא דס"ל דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו כדס"ל לרב יהודא לעיל דף ס' ע"ב דפלוגתא דרבי ורבנן היא וא"כ אפשר דס"ל להאי תנא דמתניתין נמי הכי וא"כ לאחר מיתת בנו נמי ממ"נ לא הוו קידושין דאין קידושין לאחר מיתה משא"כ תנא דמציעתא ס"ל כרבנן דרשב"א דע"מ שישתוק הוא ומש"ה במת האב הרי זו מקודשת ועוד יש לפרש בענין אחר דאף את"ל דנראה דוחק לאוקמי רישא וסיפא כחד תנא ומציעתא כחד תנא אפ"ה מצינן לאוקמי רישא לחוד כרשב"א דע"מ שירצה היינו שיאמר הן ומש"ה תליא בשמיעה ראשונה כמ"ש הר"ן ז"ל דבע"מ שיאמר הן דה"ל קום עשה בודאי לאחר שאמר הן אין יכול לחזור משא"כ תנא דמציעתא ותנא דסיפא ס"ל דע"מ שישתוק הוא וסבר נמי דאף על גב ששתק בשמיעה ראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות דשתיקה לאו כהודאה גמורה היא ודוקא היכא שמת האב מקודשת בודאי משא"כ במת הבן לא פסיקא להו להתוספות גופא בד"ה אלא ע"מ שישתוק שאין יכול לחזור ולמחות אלא משום דאל"כ קשיא בבא דרישא אמאי מקודשת ברצה האב ששתק שמא יחזור בו אע"כ דבע"מ שישתוק נמי בשמיעה ראשונה תליא משא"כ השתא דהוי מצי לאוקמי דתנא דרישא ס"ל דע"מ שיאמר הן ומש"ה תליא מילתא בשמיעה ראשונה אם אמר אין בראשונה אין יכול לחזור בו אבל תנא דמציעתא וסיפא דס"ל דע"מ שישתוק הוא לעולם דאף ששתק בראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות וא"כ שפיר מדייק ר"ל מדלא מוקי ר"י למתני' כי הנך תנאי דפ' המדיר ע"כ דטפי איכא לאוקמי בתרי טעמי מבתרי תנאי כן נ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ואין להאריך יותר ודו"ק:

משנה קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה כו' נאמן. לכאורה י"ל דאליבא דרב דאמר בסמוך נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס א"כ אמאי נקיט במתניתין הך מילתא בקידושי האב טפי ה"ל למיתני בקידושי דידה גופא שאמרה נתקדשתי וא"י למי ובא א' ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט דהכי הוא קושטא דמילתא כדמוכח מלישנא דגמרא וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות ונראה דמילתא אגב אורחא קמ"לן דכל כמה שלא בא א' ואמר אני קדשתיך אסורה לכל עולם ע"פ דיבורו של האב והיינו כדאמר רב הונא אמר רב לקמן בדף הסמוך דהאב נאמן לאסור את בתו מן התורה וכמו שאבאר בדף הסמון דהיינו בכה"ג גופא שאמר קדשתי ואיני יודע למי ומהימן להוציאה מחזקת פנוייה ואף על גב דע"א בעלמא לא מהימן להוציאה מחזקת פנוייה כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

גמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו כו'. ואף על גב דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא סמכינן אהאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אפילו בשאר איסורין היכא דאיתחזק איסורא מספקא לן בפ' האשה רבה אי ע"א נאמן או לא ולא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו שאני הכא דגזירת הכתוב הוא דע"א אין נאמן לסתור החזקה לגמרי משא"כ הכא דבלא"ה יצאה מחזקת פנוייה ע"פ האב נמצא שאין העד בא לגרוע החזקה אלא לברר החזקה דאשת איש בכה"ג סמכינן שפיר אהאי חזקה וכ"כ הר"ן ז"ל אליבא דרבי אסי אלא דאכתי קשיא לי דניזל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי אלא לחד מרובא דעלמא וא"כ למאי דמספקא לן בפרק האשה רבה בטבל והקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דאפשר דאין ע"א נאמן היכא שאינו בידו כיון דאיתחזק איסורא לא מהימן נגד החזקה ולא מהני חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. ולכאורה היה נראה בזה דלענין עד דעלמא שאין בעל דבר לא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"כ דהא דלא מהימן ע"א בדאיתחזק איסורא לאו משום דלא מהימן אלא משום גזירת הכתוב דדבר דבר מממון כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך או משום דאפשר דלא דייק שפיר דע"א אמר בדדמי כיון דדיבורא בעלמא הוא כמו שכתבתי בריש גיטין ולא שייך אין אדם חוטא ולא לו אלא גבי הבעל דבר עצמו דומיא דהכא דעביד מעשה ליתן גט להתירה לעלמא וכמ"ש בריש גיטין ג"כ לענין שליח הגט בהא דמסקינן מעיקרא מידק דייק ע"ש כן נ"ל לכאורה אלא דמל' הר"ן ז"ל לא משמע כן מדכתב אליבא דרבי אסי דלא הוי סמכינן אטעמא דמרתת לחוד אי הוה איתחזק איסורא וכתב ג"כ באומרת נתקדשתי דקמודה רב אסי דלא מהימן אפ"ה עד א' דעלמא מהימן לומר שנתקדשה לפלוני משום דאין אדם חוטא ולא לו אלמא דלא שני ליה בין ע"א דעלמא ובין הבעל דבר בעצמו לענין אין אדם כו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא טפי נהי דהכא לא איתחזק איסורא אפ"ה אמאי מהימן ניזיל בתר רובא דעלמא דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ולכאורה היה נראה דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא דעלמא דאפשר שנתקדשה בקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדאמרינן בנזיר דף י"ב גבי האומר לשלוחו לקדש לו אשה ומת דמסקינן דאשה הדרא לניחותא אלא דהמעיין שם נראה דלא מיקרי קבוע בכה"ג אלא לחומרא ולא לקולא כמ"ש שם בתוספות ע"ש ויש ליישב ולחלק. אמנם יותר נ"ל דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל ובכה"ג הוא דמספקא לן בפ' האשה רבה בטבל וקונמות וכן בע"א שהעיד שמת בעלה או בשליח הגט דלולי דברי העד הוי בחזקת א"א גמורה דחזקה כי האי דלא איתרע כלל עדיף מרובא כמו שהוכחתי בכמה דוכתי משא"כ היכא שיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע חזקה שפיר סמכינן אעד א' וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתון הרוב. ובזה נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין ע"פ עדות הטבח אע"פ שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב ותיקשי נמי אמאי מהימן ע"א בדבר שאינו בידו להגיד הא איכא רוב טריפות וחלב ורובא עדיף מחזקה אע"כ כדפרישית דלעולם לא סמכינן אחזקה אם לא היכא שאין ספק כלל בלא דברי העד וה"ל חזקה דלא איתרע דכודאי גמור הוא כן נ"ל ויש לישב עוד בד"א ועדיין צ"ע גדול בכל זה ואין להאריך כאן יותר ויבואר בקונטר' כלל גדול אי"ה:

(קונטרס אחרון): בסוגיא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דאמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. כתבתי דאע"ג דבכל האיסורים דאין עד א' נאמן בהם לא סמכינן אההיא חזקה דאין אדם חוטא היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא משא"כ הכא דלא איתחזק איסורא ולא היתירא דבלא"ה כבר יצאה מחזקת פנויה ואין העד בא אלא לברר החזקה דאשת איש וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל אליבא דרב אסי אלא דהקשיתי לשאול דאכתי ניזיל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאמר אני קדשתי אלא לאיש אחר מרובא דעלמא וכיון דקי"ל דאין עד א' נאמן נגד החזקה כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והעליתי בזה דהא דקיי"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה דלא איתרע כלל כגון טבל וקונמות ועד א' שהעיד שמת בעלה דבכל הנך איירי בהו בריש פרק האשה רבה וא"כ חזקה כי האי דלא איתרע כלל ודאי עדיף מרובא כמו שהוכחתי בראיות ברורות מכמה מקומות משא"כ היכא דיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע ליה חזקה שפיר סמכינן אעד אחד וא"כ ה"ה לגבי רוב כיון דהמיעוט מסייע לדברי העד סמכינן על דברי העד שאינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב:

(קונטרס אחרון): מתוך מה שכתבתי נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין וסומכין על הטבח אעפ"י שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב והוי קשיא לי אמאי מהימן הא איכא רוב טריפות ורובא עדיף מחזקה ולמאי דפרישית א"ש ואע"ג דבאמת מלשון הפוסקים נראה לכאורה דדוקא כשיש בכאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר הוא דנאמן העד לומר דזה היתר וזה איסור שבזה הלשון הובא בהגהות רמ"א בי"ד סי' קכ"ז בשם הר"ן ז"ל וא"כ הוי משמע דהיכא שיש רוב של איסור אין ע"א נאמן אבל לפי מה שכתבתי ממעשים בכל יום ע"כ דלאו דוקא כתבו בב' חתיכות אחד של איסור וא' של היתר אלא אפילו ברובא דאיסורא נמי דינא הכי:

שם תנן רצו א' נותן גט וא' כונס תיובתא דרב. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרב דהא האי דכניט לאו אהימנותא דידיה קא סמכינן אלא אהימנות' של השני שגירשה דאין אדם חוטא ולא לו ומשתריא א"כ כ"ש לגבי האי דאמר קדשתי והרשב"א והריטב"א ז"ל כתבו בזה דלא שייך הכא דאין אדם חוטא ולא לו במה שמגרשה משום דהמגרש סבר דבלא"ה מותרת לזה השני שאומר שקידשה או דסבר שיגרשנה ג"כ זה השני שקידשה ותהא מותרת לכל מצד קידושי השני והא דפשיטא ליה האי סברא להמקשה היינו משום דמגופא דמתניתין מוכח לה דאלת"ה אמאי קתני שניהם נותנין גט משמע דאם השני רוצה לגרשה אסורה לעלמא ואמאי לא משתרי' אפומא דקמא דודאי קידשה וגירשה דאין אדם חוטא ולא לו אע"כ דלא שייך הכא חזקה בכה"ג. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אדרב מהן בבא דא' נותן גט וא' כונס דהא אפילו בלא חזקה דאין אדם חוטא נמי שפיר משתריא להשני אחר גירושי ראשון דהאיכא ספק ספיקא ספק שמא נתקדשה להשני דקושטא קאמר ואת"ל שלא קידשה ומשקר אכתי שמא קידשה הראשון ואם לא שנאמר דלא שייך הכא ספק ספיקא משום דאיכא למיזל טפי בתר רובא דעלמא כדפרישית בסמוך משא"כ היכא דשייך הך חזקה דאין אדם חוטא תו לא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כדפרישית נמי בסמוך וכן לרבי אסי היכא דשייך טעמא דמירתת כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' ורב חסדא אמר אחד זה וא' זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמיה כו' אבל לא למכות ולא לעונשין תניא כוותיה דר"ח כו'. והקשו בתוספות ישנים תימא היכי מייתי דר"ח לטעמיה הא מסתמא לא פליג ר"ח אמתניתין דלקמן דאשבוייה לא הימנוהו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבוייה עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דלק"מ דודאי יש סברא לומר דלמכות ולעונשין יש להאמינו טפי משבוייה דבשלמא לענין שבוייה עיקר עדות האב אינו אלא לפסלה ולאפוקה מחזקת היתר לכהונה ואינו בידו כלל כדאיתא לקמן ומש"ה אינו נאמן כדכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת והיינו לאפוקי מחזקה דמעיקרא כמו שאבאר לקמן בהלכות שלפנינו משא"כ הכא באומר קדשתי את בתי דע"כ איירי שהאב אמר כן קודם שבא עליה אחר בזנות כמו שפירש"י ז"ל להדיא וע"כ דפירושו מוכרח דאין לפרש שהאב אינו אומר כן אלא לאחר שזינתה דהא בכה"ג ודאי לא שייך חיוב סקילה אא"כ שהתרו בהן העדים קודם ביאה שהיא אסורה עליו באיסור א"א והן קיבלו עליהם התראה וא"כ ע"כ כבר ידעו העדים בבירור שהיא בחזקת א"א והיינו שהוחזקה ע"פ עדות האב דאל"כ אין כאן התראה כלל דהא בחזקת פנוייה היא. וא"כ לפ"ז שהאב העיד עליה כן קודם שזינתה ועיקר עדותו לא היה למכות ולעונשין אלא להעיד עליה שנתקדשה ובהאי שעתא רחמנא הימניה וחיוב מכות ועונשין אינו בא אלא לאחר כך וקס"ד דנאמן לגמרי ואהא מייתי שפיר ראיה דר"ח לטעמיה דאמר בני זה בן ט' שנים בתי זו בת ג' שנים כו' אבל לא למכות ולעונשין משמע נמי דאף על גב שכבר העיד כן קודם שבא עליה אחר אפ"ה אין נאמן למכות ולעונשין דפלגינן דיבורא משום דאין האב נאמן כלל להביאו על ידו בסוף למכות ולעונשין וה"ה לענין סקילה נמי פלגינן דיבורא כן נ"ל. ולכאורה דהתוספות גופא נחתו לזו הסברא מדקשיא להו הכא אהא דאמרינן ואזדא ר"ח לטעמיה ולא קשיא להו בפשיטות טפי אדרבי אסי דאמר סוקלין ומ"ש משבוייה דאין נאמן אע"כ דמשמע להו לחלק בסבר' זו דפלגינן דיבורא אלא דלא פסיקא להו דהך מילתא דאבל לא למכות ולעונשין איירי נמי בכה"ג שהעיד קודם מעשה שנתחייב מכות ועונשין ולענ"ד ע"כ דהך איירי נמי בכה"ג דאל"כ לא שייך חיוב עונשין דהא בעינן התראה וע"כ שידעו עידי התדאה שהבת היא בת ג' שנים דאל"כ אין כאן התראת ודאי דשמא קטנה היא כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב תמיהת התוספות ועיין עוד בסמוך. מיהו קשיא לי טובא מסוגיא דהכא על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור בעצמו בע"א הוחזק כיצד אמר עד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א כו' עכ"ל וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דלמאי דפרישית ע"כ דהא דאמר ר"ח אין סוקלין וקי"ל כוותיה מדתניא כוותיה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"ב מהל' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה ע"ש ואיירי נמי בענין זה שהעיד האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ אין כאן התראה ופשיטא דאין סוקלין ומ"ט נמי דמ"ד סוקלין וא"כ לפ"ז נראין הדברים ק"ו השתא ומה בעדות האב בקידושי בתו דרחמנא הימני' כבי תרי אף בדבר שבערוה ואפ"ה היכא שבא אח"כ לידי חיוב סקילה או מכות ועונשין אין נאמן דפלגינן דיבורא דהא בהדיא מדמה בגמ' אין סוקלין לההיא דמכות ועונשין א"כ מכל שכן בשאר ע"א דאית לן למימר דאף על גב דע"א נאמן באיסורין אפ"ה אינו נאמן לחייב מלקות ועונשין כדכתיב בהדיא לא יקום ע"א באיש וגו' וכתיב נמי לא יומת ע"פ ע"א וה"ה למלקות דילפי' רשע רשע. ואי מפרש לה הרמב"ם ז"ל דפשטא דקרא איירי דוקא דבשעת העדות רוצה לחייבו בעדותן משא"כ כשהעיד מקודם מעשה כמ"ש להדיא א"כ בעדות האב נמי אית לן למימר הכי הא ודאי לא גרע עדות האב משאר ע"א דעלמא כדמשמע מכולה סוגיין וכמו שאבאר וכמו שנראה ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' עדות דלענין ע"א באיסורין אין לחלק בין עדות כשרים או פסולין וכ"ש דלא שייך באיסורין פסול קורבה למאי דשני לן בין עדות בשעת מעשה או קודם מעשה. והנלע"ד ביישוב לשון הרמב"ם ז"ל יבואר בקונטר' אחרון אי"ה ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון): שם בגמ' איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' רב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין וכן קי"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה. וכתבתי דלפ"ז יש לתמוה טובא על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו הוחזק בעד א' כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל וא"כ תקשי ליה סוגיא דהכא אמאי קאמר רב חסדא אין סוקלין הא ע"כ כבר הוקבע האיסור דאשת איש עפ"י האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של איסור כלל דהא בחזקת פנויה היא לגמרי ומאי טעמא דרב אסי דאמר סוקלין אלא ע"כ דאיירי שכבר הוחזקה במקודשת על פי האב קודם שבא עליה אחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ולדעתי היא קושיא עצומה וחזרתי על כמה צדדים ליישב ולא עלה לי כהוגן. אלא דנראה לי ליישב אחר שנדקדק עוד בלשון הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין שכתב דע"א שאמר גרושה או זונה אשה זו דע"א נאמן ואמאי הא קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ליסתור החזקה וא"כ הכא נמי הרי האשה הזאת בחזקת היתר לכהונה עומדת ואמאי מהימן ע"א לפוסלה נגד החזקה אלא ע"כ להרמב"ם ז"ל איירי בענין שאף בלא דברי העד כבר איתרע חזקת האשה כגון בגרושה שידוע לכל שנתגרשה וזרק לה הבעל גט אלא שהספק אם קרוב לו אם קרוב לה והעיד עד אחד שהיה קרוב לה דבכי האי גוונא ס"ל להרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן בה מעיקר הדין כיון דבלא"ה איתרע לה החזקה והוי לה כספק חלב ספק שומן דע"א נאמן מדינא וכמו שכתבתי בסמוך. וכי האי גוונא איירי נמי בענין זונה כגון שידוע לנו בוודאי בלא דברי העד שזינתה ונבעלה לאדם אחד אלא שאינו ידוע אם נבעלה לכשר לה או לפסול לה והעיד זה העד דלפסול לה נבעלה משום הכי ע"א נאמן בה כיון דבלא"ה הו"ל ספק השקול כספק חלב ספק שומן וא"כ לפ"ז איכא למימר דמשום הכי פסק הרמב"ם ז"ל שלוקין ע"פ עדותו של עד אחד כיון דמדינא נאמן לגמרי כשנים משא"כ הכא בנדון דידן דהאב שאומר קדשתי את בתי דמהימן אע"ג דמעיקרא היתה בחזקת פנויה לגמרי וקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים אע"כ דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא שהאב נאמן כדילפינן לקמן מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה וא"כ שפיר אית לן למימר דאין לך בו אלא חידושו שחידשה תורה שהאב נאמן לאוסרה משא"כ לקטל' לא אשכחן דהימניה רחמנא והיינו ממש לישנא דרב בשמעתין להדיא אלא דנראה לי לפרש עוד דטעמא רבה נמי אית בה דאפשר דהא דהימניה רחמנא לאב לאוסרה לאו כודאי גמור משווינן ליה להאמינו נגד החזקה לגמרי אלא דאפשר דנאמנות האב לגבי חזקה הו"ל כפלגא ופלגא וממילא דאסורה לעלמא כספק אשת איש וא"כ שפיר קאמרינן דאין סוקלין כיון דעדיין לא הוי כוודאי גמור כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ואף דשיטת הרמב"ם ז"ל בכל הספיקות השקולים דמותרים מן התורה ואין אסורין אלא מדבריהם אפ"ה יש לומר דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא דבספק כי האי שבא ע"י עדות האב אחמור בה רחמנא משום דרגלים לדבר כיון שבידו לקדשה כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמו ו"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן אבל לא למכות ולעונשין. ולכאורה נראה דהא דמחלקין מדאורייתא בין קרבן למכות ולעונשין אף על גב דתרווייהו כי הדדי כתיבי לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא משמע דעון היינו מזיד לעונשין וחטאת היינו חטאת ממש בשוגג לקדבן חטאת. אלא דמשום הא לא איריא דההיא לא איירי אלא כשהבעל דבר מכחיש כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך אבל בלא הכחשת הבעל דבר כתיב קרא אחרינא בקרבן או הודע אליו מכל מקום כדאיתא בר"פ האשה רבה וכדמסקינן נמי בכריתות בפ' אמרו לו ואפ"ה לא ילפינן מיניה למכות ולעונשין אף על גב דבר"פ האשה רבה משמע להדיא ילפינן לכל איסורין שבתורה דע"א נאמן בהאי קרא דקרבן אפ"ה לא שייך למילף מיניה למכות ועונשין איבעית אימא קרא ואב"א סברא קרא דהכתיב קרא אחרינא לא יומת ע"פ ע"א ע"פ שנים עדים יומת המת וע"כ איירי אפילו באינו מכחישן דאי בהכחשה כתיב קרא אחרינא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כ"ש לעונש מיתה אע"כ דאף בלא הכחשה ומלקות ומיתה כהדדי נינהו מג"ש דרשע רשע ועוד דלענין מלקות ועונשין אין לחלק בין הודאת הבע"ד להכחשה כיון דלא תליא מידי בהודאתו דמצד הודאתז לא מחייבינן כלל מיתה ומלקות כן נ"ל נכון וברור. ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה נאמן לנדרים ע"ש:

תוספות בד"ה בני זה בן י"ג שנה פי' בקונטרס כו' ואעפ"כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשין אינו נאמן פירוש דלמכות היכא דלא התרו בו כו' עכ"ל. נ"ל שהוצרכו לפרש למכות היכא שלא התרו בו דאל"כ היינו לעונשין אע"כ דלמכות איירי שלא התרו בו ומכות היינו מכות מרדות מדרבנן ועוד היה באפשר לפרש בכוונתם דמשמע להו דלמכות ועונשין היינו דוקא לענין נדרים והקדש לחוד דלא שייך בהו עונש מיתה אלא דמלבד שהוא דוחק ולא יתכן לפרש כן כדמשמע מדבריהם בסוף הדיבור דאיירי לענין אכל חלב או בא על הערוה אלא דאכתי יש לתמוה שהפסיקו בפירוש זה בין פירוש הקונטרס ובין הקושיא שמקשין דא"כ כל הנשים ולכאורה אין זה הפירוש נדרש כלל לא לפניו ולא לאחריו וכמו זר נחשב בעיני ולבי אומר לי שדבר גדול דברו שנמשך לפניו ולאחריו וזו יסוד הקושיא שמקשין אח"כ ותחלה אבאר דמה שכתבו רש"י ותוספות בפשיטות דשנים לחוד בלא סימנין לא מהני הביאו ג"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין והביא ראייה מדאמרינן בפרק יוצא דופן דף מ"ו דלחליצה בעיא בדיקה אף שהגיעה לכלל שנים. ולכאורה לא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה דאדרבא מסוגייא דהתם הוי משמע טפי דשנים לחוד מהני מדאורייתא דהא מייתי התם להדיא הא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומסקינן התם דאפ"ה לחליצה בעי' בדיקה וא"כ ע"כ היינו מדרבנן ולחומרא בעלמא בעיא בדיקה לחליצה ואי לא אשכחן לה סימנין תמתין עד שתגדיל ותביא סימנין משא"כ לענין קרבן ומכות ועונשין דאיירי מדאורייתא איכא למימר שפיר דאיירי שלא הביאה סימנין והאב אינו מעיד אלא על השנים ונאמן לקרבן דרוב נשים שהגיעו לכלל שנותיהן הן בחזקת גדולות ואי הוה מהימן האב נמי למכות ולעונשין לא היו מענין את דינו ולוקין לאלתר דמדאורייתא אזלינן בתר רוב נשים וחזקה שהביאו סימנין. אע"כ דעיקר ראיית הרא"ש ז"ל ודברי רש"י ותוס' היינו מהא דאמרינן בפרק יוצא דופן שם דהא דקאמר רבא בהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה סימנין היינו מסתמא דלא בדקינן לה אבל היכא דבדקו ולא אשכחו ע"כ קטנה היא דאין חוששין שמא נשרו ואף למ"ד חוששין היינו חומרא דרבנן בעלמא וא"כ יפה כתבו דע"כ שנים לחוד לא מהני למכות ועונשין דהא ודאי בדקינן לה ואי לא אשכחו לה סימנין פטירי אע"כ שמצאו סימנים וא"כ מה צורך לנאמנות של אב לענין שנים אע"כ דסימנין לחוד לא מהני בלא שנים וא"כ מקשו שפיר מכל הנשים היאך חולצות אלא דאכתי מצינן למימר לעולם דסימנים לחוד מהני והכא איירי שעברו עבירה מקודם ואחר זמן מרובה בדקום ומצאו להן סימנין אלא דאכתי מספקא לן אם היו גדולים בשעת עבירה או לא. וא"כ אי מהימנינן להאב שאומר שבשעת עבירה הגיעו לכלל שנים חייבים קרבן דמסתמא הביאו סימנין והיינו אותן הסימנים שאנו מוצאין עכשיו היו ג"כ באותו פעם דרובא דעלמא שהגיעו לשנים יש להן סימנין. אלא דאפ"ה לא מהני למכות ועונשין דבעו התראה והנך לאו בני התראה נינהו דכיון שלא ידעו בשעת התראה לא משנים ולא מסימנים אפשר דמוקמינן להו בחזקת קטנות ואפילו התראת ספק לא מיקרי כמו שאבאר בלשון התוספות בסוף הדיבור ועל כל פנים לא פסיקא להו להתוספות להקשות מכל הנשים היאך חולצין כיון דאיכא למימר כדפרישית דסימנין לחוד מהני. משא"כ השתא לאחר שכתבו התוספות ליסוד מונח וקיים דע"כ למכות איירי שלא התרו בו דאל"כ היינו לעונשין אע"כ שלא התרו בו והא גופא אתא לאשמעינן דאין הטעם משום התראה אלא משום דלא מהימן למכות ועונשין וא"כ ע"כ איירי שהביאו סימנין מדחייבין קרבן ואפ"ה לא מלקינן אפילו מכות מרדות משום דאין האב נאמן על השנים למכות ולעונשין כלל והדר הו"ל סימנין בלא שנים דלא מהני א"כ קשיא להו שפיר א"כ כל הנשים היאך יחלוצו כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת התוס' ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' ובלשון הרא"ש ז"ל אבאר בק"א ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה בני זה בן י"ג שנה דמספקא להו אי סגיא בסימנים לחוד בלא שנים או לא ומש"ה קשיא להו דא"כ כל הנשים הבאות לפנינו היאך יחלוצו וכתבתי בזה בפנים באריכות וכבר עלה בלבי להאריך בזה כאן בק"א ולהכריח דבסימנים לחוד בלא שנים סגי מדאורייתא וא"כ כיון דליכא אלא חששא דרבנן יש לומר דחלוץ וחלוצה נאמנים על פי עצמן על השנים דהוי קצת כמילתא דעבידא לגלויי כו' אלא לפי שראיתי בלשון המרדכי פרק החולץ ובכמה פוסקים דכמה נביאים מתנבאים בסיגנון אחד ודעתן נוטה להחמיר אם לא ע"י ריבוי שערות או שהם גדולי קומה לכן נמנעתי להכניס ראשי בזה וקצרתי במקום שיש להאריך בתכלית האריכות ודעתי לבאר אי"ה במקום אחר:

בא"ד ואומר ר"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן כו' עכ"ל. ולכאורה קשיא לי א"כ הא דאמרינן בעלמא דשנים אומרים א' בגבה ושנים אומרין אחד בכריסה מיקרי חצי דבר היכי משכחת לה אי בדליכא עידי שנים אפי' שנים אמרו שנים בגבה או בכריסה לא מהני כיון דליכא ריבוי שערות לא מהני סימנין בלא עידי שנים אע"כ דאיכא עידי שנים וא"כ אמאי מיקרי חצי דבר דהא בכה"ג ודאי סגי בעידי שנים לחוד דהא קי"ל מדאורייתא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין וא"כ אטו מי גרע הך בדיקה ששנים אמרו א' בגבה ולא בדקנו בכריסה ושנים אמרו ראינו א' בכריסה ולא בדקנו בגבה מהיכא דלא בדקו כלל. והא ודאי ליכא למימר דשנים אמרו ראינו א' בגבה יודעין בוודאי שאין לה שערות יותר לא בגבה ולא בכריסה ושנים אחרים אמרו להיפך דא"כ מאי איריא משום חצי דבר ותיפוק ליה דעדות מוכחשת היא ולדברי כולם קטנה היא אע"כ שלא בדקו יותר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דל עדות סימני שערות לגמרי אפ"ה הו"ל גדולה מצד עידי שנים דלעולם בחזקת גדולה היא למאי דקי"ל כרבא אם לא היכא דבדקו ולא אשכחו. ויש ליישב בדוחק דאיירי בענין דהשתא לאחר זמן אנו רואין בודאי שאין לה שערות כלל ולא הוי סמכינן אעידי שנים לחוד דהא בדקנו ולא אשכחן אלא שאלו העדות אומרין שבשעה שנתקדשה או שבא עליה אדם באיסור ראו א' בגבה ולא בדקו בכריסה וכת אחרת אמרו שמצאו אחת בכריסה ולא בדקו בגבה וא"כ אי הוי מצרפינן לעידותן הוי מחזקינן לה לגדולה ע"פ עידי שנים ועידי סימנין ואע"ג דלית לה השתא לקמן השתא הוא דנשרו משא"כ כיון דמיקרי חצי דבר תו לא סמכינן אעידי שנים לחוד כיון דהשתא לאחר זמן בדקו ולא אשכחו כן נ"ל אלא דעדיין צ"ע אי מיקרי כה"ג חצי דבר כיון דלאו אעיקר גדלות מסהדי אלא לגילוי מילתא בעלמא דמסתמא הוי לה ונשרו כמו שנשרו א' מאלו השערות ודבר זה צריך תכלית אריכות ודעתי לבאר אי"ה באריכות במקום אחר אלא דאכתי איכא למידק השתא דלפירוש ר"י הא דאמרינן בעלמא דא' בגבה וא' בכריסה מיקרי חצי דבר דשפיר מצי לאשכוחי חצי דבר בשנים אמרו על הסימנין ושנים אחרים העידו על השנים כיון דכל עדות באפי נפשה לא מהני ויש ליישב לפי מ"ש בגיטין פרק התקבל דף ס"ג ובפרק מרובה דבין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרי"ף ז"ל לא מיקרי כה"ג חצי דבר דלשיטת התוספות לא מיקרי חצי דבר דהא עדות שנים לחוד ודאי מועיל' לענין שאין צריך בדיקה ולשיטת הרי"ף ז"ל לעולם לא מיקרי חצי דבר אם לא היכא שיכולין לראות הכל בפעם אחת דומיא דגבה וכריסה משא"כ לענין עדות סימנים ושנים תרי מילי נינהו וענינים נפרדים כנ"ל ודוק היטב:

דף סד עמוד א

בא"ד עוד פירש ר"י שיטה אחרת דבמקום סימנין א"צ עדות שנים כו' עכ"ל וקשיא לי מאי מספקא ליה לר"י אי מהני סימנין לחוד או לא ניחזי אנן מסברא אי רובא דעלמא אין להם שערות גמורות קודם הזמן א"כ פשיטא דסמכינן אסימנין לחוד היכא דמספקא לן בשנים דהא קי"ל דאזלי' בתר רובא מדאורייתא ואם רגילין להביא סימנין קודם הזמן אלא דאפשר דשומא נינהו א"כ מהיכא תיתי נסמוך אסימנין למכות ולעונשין ולהקל בערוה ולענין חליצה דשמא לא הגיעו לכלל שנותיהן ושומא נינהו ועוד דהיאך אפשר לומר דסמכינן אסימנין לחוד משום דרובן אין להם סימנין עד לאחר י"ג שנים לזכר וי"ב שנים לנקיבה הא ליתא דהא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין אלמא דסימנין קודמין לשנים. ונראה דוחק לומר דרובא דעלמא נולדו להם סימנין ביומא דמישלם זימנא. ואת"ל דודאי הכי הוא דע"פ הרוב אין רגילים להביא סימנין אלא ביומא דמישלם זימנא א"כ מאי מספקא ליה לר"י בהתירוץ הראשון דבעי למימר דלא סמכינן אסימנין לחוד בלא שנים ומהיכא תיתי לא נסמוך למכות ועונשין הא קי"ל בכל התורה דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות. ולכאורה היה נ"ל לתרץ לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי הא דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא וקטלינן ליה כדמוכח מבא על הקטנה דמומתין על ידה אע"ג דאיכא למימר דלמא איילונית היא והרבה כיוצא באלו היינו דוקא היכא דגברא בר חיובא הוא ומכיון שעבר על שום איסור שהתורה עשאו כודאי משום דאזלינן בתר רובא הרי הוא כאילו ידוע בבירור גמור שעבר עבירה שחייב עליה מיתה מש"ה קטלינן ליה משא"כ הכא דהספק אי גברא בר חיובא הוא אי לא לא שייך למיסמך ארובא כיון דאיכא למיחש שמא מהמיעוט הוא שיש להן סימנין בקטנות וגברא לאו בר חיובא הוא כלל דקטן כאנוס הוא דלאו בר דעת הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג. אלא דכאן א"א לומר כן דהא עיקר מילתא דר"י בשני הפירושים משמע דעיקר הנפקותא לענין חליצה ובחליצה ודאי אזלינן בתר רובא דמסתמא גדולה היא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ניחזי אנן אי רוב נשים אין להם סימנין קודם י"ג ודאי גדולה היא ואי לאו ספיקא הוא וצ"ל דהא מילתא גופא מספקא ליה לר"י אי הוה רובא בכה"ג או לא כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים כו' עד סוף הדיבור. ונראה מבואר מדבריהם דאע"ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ"ה מלקינן ליה למפרע דאע"ג דעידי התראה לא ידעו בכך אפ"ה הוי התראה למפרע דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שכתבו התוס' להדיא ביבמות דף פ' ע"ש. אלא דבספר משנה למלך כתב דמל' התוספות דמס' נזיר דף כ"ט לא משמע כן והנלע"ד ביישוב דברי התוס' כתבתי בקונטרס אחרון ע"ש ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): שם בא"ד וי"ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתיים שאכל בנו חלב. ונראה מדבריהם דאע"ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ"ה מלקינן עליה למפרע ומיקרי שפיר התרה בכה"ג דגילוי מילתא בעלמא הוא כמ"ש תוס' להדיא ביבמות דף פ' בדבור המתחיל נעשה סריס למפרע ע"ש אלא דבספר משנה למלך כתב דמלשון התוס' במסכת נדה פרק יוצא דופן דף מ"ז לא משמע כן א"כ לפי דבריו דברי תוספות סותרים זה את זה אמנם לענ"ד יש ליישב דלא דמי דמה שכתבו ביבמות דהוי שפיר התראה בכה"ג ולא מיקרי התראת ספק היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא"כ הרי התרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע"ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין או לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דהא לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעידי התראה צריכין שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרים על זה וא"כ שפיר כתבו דהוי גילוי מילתא בעלמא וכן נראה מלשון התוס' כאן שכתבו בלשון הקושיא דכל האנשים הבאין על העריות היאך הן נהרגין כיון שאין אנו יודעין שנותיהן וא"כ משמע דהיכא שאנו יודעין אע"פ שהעדים לא יודעין בשעת התראה אפ"ה נהרגין משא"כ בהך סוגיא דנדה בפרק יוצא דופן דאיירי במופלא הסמוך לאיש שהקדיש הוא ואכלו אחרים דקאמרי רבי יוחנן ור"ל דלוקין א"כ יפה הקשו בתוס' לר"ל אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק בגוף האיסור שהרי אם עדיין לא היה מופלא סמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדישו כלום ואין כאן איסור כלל כן נ"ל נכון וברור ליישב לדברי תוס' דלא סתרי אהדדי אלא דעדיין לשונם ביבמות צריך תיקון קצת דלפ"ז לא הוה מייתי התם מידי מההיא דהכה זה וחזר והכה את זה ועדיין צ"ע:

בד"ה נאמן לנדרים דע"א נאמן באיסורין תימא הא אין ע"א נאמן אלא במה שבידו עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו דאין נאמן אלא במה שבידו כוונתם לסוגיא דפ' הניזקין דף נ"ד ע"ב דהיכא דאיתחזוק התירא אין נאמן אלא במה שבידו לאביי ולרבא היכא שכבר היה בידו וא"כ משמע להו דהכא נמי הוי כאיתחזק התירא והדברים שהדירו והקדישו הם ג"כ בחזקת היתר. מיהו נ"ל דקושיית התוספות הכא היינו לפירוש השני שכתבו בדיבור הקודם בשם ר"י דאי לפירוש הראשון לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דכיון דבדאיכא סימנין לפנינו איירי א"כ איתרע חזקת קטנות וחזקת היתר דאדרבא יותר י"ל דודאי הגיעו לכלל שנותיהם מדהביאו סימנין דרובא הכי איתא ואף את"ל דלא הוי רובא אפ"ה הוי מיהא כספק השקול ובכל ספק השקול ק"ל דע"א נאמן ולא דמי להאי דפרק הנזקין דלולי דברי העד לא איתרע חזקת טהרות כלל ומש"ה אינו נאמן אלא בדבר שבידו ועוד דלפירוש הראשון מצי איירי שפיר דבשעה שהעידו עליה האב עיקר עדותו לא הוי לענין איסור או היתר אלא לגילוי מילתא בעלמא ובהאי שעתא הוי מהימן להחזיקן בגדולים ומש"ה אם נדרו והקדישו אח"כ קיים כמ"ש לעיל לענין קרבן בשיטת הרמב"ם ז"ל משא"כ בההיא דפרק הניזקין דעיקר העדות לטמא הטהרות ולהוציאן מחזקת טהרה אע"כ דעיקר הקושיא אינו אלא לפירוש השני בדיבור הקודם דאין כאן לא סימנין ולא שנים אלא הכל ע"פ עדות האב ומיירי נמי דבשעת עדות האב כבר נעשה המעשה דנדרים והקדש או אכילת וביאת איסור וא"כ קשיא להו שפיר מההיא דפרק הניזקין דלאפוקי מחזקת היתר לא מהני ע"א אלא במה שבידו כן נ"ל לכאורה בכוונתם ובהכי הוי אתי לי שפיר מה שתירצו דעשאוהו כדבר שבידו וכן כתבו ג"כ בסוף הדיבור ומשמע דמדרבנן החמירו ועשאוהו דלישנא דעשאוהו הכי משמע ועוד דע"כ מדרבנן איירי דאלת"ה תיקשי כיון דמסקו בסוף הדיבור לחלק בין אב לאחר א"כ למה הוצרכו כלל לתי' הראשון דבפשיטות הוו מצי לתרץ דנהי דע"א דעלמא אינו נאמן אפ"ה האב נאמן יותר דדייק טובא אע"כ דמעיקרא דהוי משמע להו דמדאורייתא איירי לא שייך לחלק בין אב לאחר מטעמא דדייק. משא"כ לבתר דמסקו דחומרא דרבנן הוא דעשאוהו כמו שבידו שפיר יש לחלק בין אב לאחר. ולפ"ז דמדרבנן איירי הוי קשיא לי טובא על תירוצם תינח הך ברייתא דנדרים והקדישות מ"מ אכתי לא מיתרצא קושייתם לענין מימרא דרב חסדא לעיל דאמר דהאב נאמן לקרבן והתם ודאי מדאורייתא איירי כדפרישית ותיקשי להו אמאי מהימן כיון שאינו בידו. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהך מימרא דר"ח מיתוקמא להו שפיר דבשעת עדות האב לא הוי לענין קרבן ועונש עבירה אלא שאחר העדות עברו עבירה שחייבין קרבן מש"ה מהימן משא"כ ברייתא דהכא דאיירי ע"כ לאחר שעברו לפירוש השני בדיבור הקודם לא מהימן מדאורייתא אלא דמדרבנן עשאוהו כמו שבידו. אלא דאכתי קשיא לי טובא א"כ דקושטא דמילתא בהכי מיפרשא דמימרא דר"ח איירי שהעיד קודם מעשה וברייתא לאחר מעשה אכתי מאי מייתי הש"ס תניא כוותיה דר"ח דהא לא דמי כלל דר"ח מדאורייתא איירי וקודם מעשה והכא לאחר מעשה ומדרבנן ולא הוי סייעתא כלל דאפשר דקודם מעשה נאמן אף למכות ועונשין או להיפך דאין לחלק בין קודם מעשה ובין לאחר מעשה ובתרווייהו מדאורייתא לא מהימן כלל ומדרבנן מהימן לחומרא בעלמא ולדעתי צ"ע גדול ליישב דברי התוספות בזה הדיבור. עוד היה נ"ל לפרש דמה שהקשו התוס' דלא מהימן אלא במה שבידו לאו אסוגיא דפ' הניזקין קאי אלא אסוגיא דמתני' בסמוך דהאב גופא אינו נאמן על בתו אלא במה שבידו ומש"ה אינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה וא"כ כ"ש על בנו וכמו שאבאר בסמוך דלמסקנא נמי לא אידחי הך סברא דבידו ובזה היה אפשר ליישב קצת דלא שייך שקלא וטריא דידהו אלא אברייתא ואיירי בעדות האב לגבי בנו ובתו ממש משא"כ במימרא דר"ח אין העדות על בנו ובתו כלל דהא לאו בני עונשין נינהו אלא לחייב קרבן למי שבא עליה ותו לא דמי למתניתין דבסמוך אלא שבכל זה עדיין לא נתיישבה דעתי והדבר צריך תלמוד בכל דבריהם בענין זה ואבאר קצת בסוגיות הבאות לפנינו ועיין ג"כ בלשון התוס' בפרק אלמנה לכ"ג דף ס"ח בד"ה רישא פסולי כהונה והרבה יש לי דקדק על דבריהם מסוגיא דשמעתין ואין להאריך כאן בדבריהם:

(קונטרס אחרון): דף סד בד"ה נאמן לנדרים הקשו התוס' תימא הא אין עד א' נאמן אלא במה שבידו ותירצו דכיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו והארכתי בפנים בכוונתם אי איירי מדאורייתא או מדרבנן ויהיה איך שיהיה לא יכולתי ליישב דבריהם כהוגן כמו שכתבתי בפנים אמנם כל דבריהם כאן היינו למאי דפשיטא להו דכל ספק קטן וספק גדול מוקמינן לה מדאורייתא אחזקת קטנות דמעיקרא וכן כתבו התוספות להדיא ביבמות פרק אלמנה לכ"ג דף ס"ח גבי ספק בן ט' שנים ויום אחד ספק שאינו שהקשו שם בד"ה רישא פסולי כהונה אמאי פוסלה מן התרומה בביאתו ונוקמיה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות לענין תרומה כדמוכח בכתובות דף כ"ה גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ומוקי לה בתרי ותרי כו' ותירצו שם דהאי דספק בן ט' איירי כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' ומש"ה לא מוקמי' ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' כו' ע"ש אלא דלכאורה קשיא לי טובא דלמאי דקשיא להו אכתי לא משני שפיר דמלבד שהוא דוחק לאוקמי מתני' דוקא בהכי דאיירי דוקא בענין דהשתא הוא ודאי בן ט' שאין רמז לזה במשנה אלא דיותר קשה אמאי אזלינן בתר השתא אדרבא איכא לאוקמי טפי אחזקה קמייתא דהא קיי"ל בכל דוכתי דחזקה קמייתא עדיפא וכ"ש למאי שכתבו בלשון קושייתם דאיכא נמי לאוקמי האשה בחזקת כשרות וא"כ איכא תרי חזקי לקולא חזקת קטנות של האיש וחזקת כשרות של האשה וחדא חזקה לחומרא למיזל בתר השתא וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא כדמוכח לקמן פ' עשרה יוחסין ובדוכתי טובא ויש ליישב דבריהם בזה אלא שאין להאריך כאן אמנם כן לולי דברי התוס' היה נראה לי דחזקת קטנות לא הוי חזקה גמורה כיון שבכל יום הולך וגדל ואי אפשר לומר כמו שהוא עכשיו כמו כן היה מקודם ואף ע"ג דקיי"ל דכל חזקה אע"פ שעשויה להשתנות אפ"ה מיקרי חזקה נראה דהיינו דוקא בדבר שעשוי להשתנות בספק משא"כ הכא שהשינוי הוא בוודאי שבכל עת ורגע הקטן הולך וגדל איכא למימר שפיר דלא הוי חזקה גמורה וא"כ לפ"ז לא הוי צריכין לתרץ נמי הכא כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו אלא דטפי הו"ל לפרש כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שאין לו חזקה לא איסור ולא היתר ועוד יש לי לדקדק הרבה בזה ואין להאריך וכן בעיקר דבריהם שכתבו כאן דדוקא האב נאמן לנדרים דדייק טפי משא"כ בעד א' דעלמא ובלשון המרדכי פ' מצות חליצה מצאתי שכתב בשם רבינו ברוך וכמה גאונים דה"ה דאחר ג"כ נאמן והא דנקט אב היינו לפי דאורחא דמילתא הוא שאב יודע מספר שנותיו של הבן ע"ש. ומסיק התם מילתא בטעמא דאחר נמי מהימן מדאמרינן בכריתות אפילו אחד אומר אכלת חלב ושותק נאמן וא"כ משמע מדבריו דס"ל דשותק דהתם דמהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דלעולם עד א' נאמן לאיסור כל היכא דליכא מאן דמכחיש ליה כמו שהארכתי בזה בפנים בסוגיא דלקמן דף ס"ה ע"ב שכן הוא שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו משא"כ התוספות דהכא אזלי לשטתייהו שכתבו לקמן דטעמא דשותק מהימן הוא משום דשתיקה כהודאה דמיא ולפ"ז לא שייך האי טעמא הכא כיון דהבן עצמו אין לו לידע מספר שנותיו ועוד דקטן הוא ואין עדותו כלום ומש"ה פשיטא להו דדוקא אביו נאמן ולא אחר:

(קונטרס אחרון): מיהו אחר שכתבתי כל זה בכל זה לא הונח לי בטעמא דרב חסדא דמחלק בין קרבן למכות ועונשין כיון דתרווייהו כחדא כתיבא לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא דעון היינו מזיד שחייבין מלקות וחטאת היינו שוגג דחייב קרבן. ועוד שרגיל אני לפרש דהא מילתא דבעינן ב' עדים לעשותו כגדול אפילו לענין מכות ועונשין לאו מסברא בעלמא ילפינן להו אלא דלענ"ד מקרא מלא הוא דכתיב לא יקום עד א' באיש והאי באיש לשון מיותר הוא כדאיתא בהדיא בספרי אין לי אלא לעדות איש לעדות אשה מנין ת"ל לכל עון ולכל חטאת ואם סופינו לרבות האשה א"כ מה ת"ל באיש לעון הוא דאינו קם אבל קם לעדות אשה להשיאה וכבר כתבתי בחדושי ובקונטרס אחרון בכמה דוכתי דהך דרשה דספרי דנאמן עד א' בעדות אשה להשיאה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דהא בכולה תלמודא דידן לפי שיטת רוב הפוסקים ככולם דאין עד א' נאמן באשה להשיאה מן התורה אלא מתקנת חכמים בעלמא משום תקנת עגונות וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה באיש למה לי לכך נ"ל דפשטא דקרא הכי קאמר לא יקום עד א' באיש פי' דאין עד א' נאמן לומר שהוא איש דהיינו גדול הנקרא איש ובר עונשין כדי שיתחייב בכל עון ולכל חטאת ובזה נ"ל ג"כ לדרוש המקרא כמין חומר מאי דמסיים בסיפא דקרא ע"פ ב' עדים יקום דבר ודרשינן בגמרא בכמה דוכתי דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים א' בגבה וא' בכריסה ומ"ש דנקט בגמרא הך מילתא דחצי דבר לענין ב' שערות טפי מבשאר מילי דממון דהרי פשטא דקרא דיקום דבר בממון קאי כדאמרינן לקמן ולמאי דפרישית א"ש דכיון דפשטא דרישא דקרא היינו דאין עד א' נאמן לעשותו איש דהיינו גדול א"כ בהך מילתא גופא מסיים סיפא דקרא עפ"י שני עדים יקום דבר והיינו נמי לעשותו כגדול בין לממון בין לעונשין וא"כ שפיר שייך הך דרשה דדבר ולא חצי דבר להך מילתא גופיה דאיירי לענין גדלות דתליא בשתי שערות דבעינן שיעידו שני עדים בדבר שלם על שתי השערות ולא חצי דבר כנ"ל נכון ולבי אומר לי שקרובים הדברים אל האמת בעזרת האל:

וכיון דהכי הוא א"כ כ"ש דקשה יותר מ"ט דרב חסדא דאמר דעד א' נאמן לקרבן דהא קרא גופא בקרבן איירי לכך נלע"ד לפרש בפשיטות דדוקא באומר זה בני בן טי"ת נאמן לקרבן וע"כ דלאו לחייב בנו קרבן איירי דהא לאו בר עונשין הוא אלא לחייב קרבן את האשה הנבעלת לו אם היא גדולה ובת עונשין והשתא א"ש דלא שיין הא מילתא כלל בדרשה דלא יקום עד א' באיש שכתבתי דהיינו לעשותו כגדול לכל עון ולכל חטאת דהכא עיקר עדות העד אינו לחייבו עון וחטאת מחמת שהוא איש דהא אכתי לאו איש הוא אלא עדות העד אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שמעיד האב על בנו שהוא בן טי"ת וא"כ ממילא הוחזק הבן עפ"י עדות האב שהוא בן טי"ת וראוי לביאה ונאמן הוא בכך כיון שאין עדותו לעון וחטאת ולאחר שהוקבע עדותו ונאמן כשנים הו"ל כודאי גמור ומשו"ה האשה הנבעלת לו בעדים ממיתין אותה על ידו והשתא א"ש טובא דלקמן בברייתא דקתני בני זה בן י"ג שנה ויום א' כו' נאמן לנדרים אבל לא למכות ועונשין ומדלא מפליג הכא בדידיה בין קרבן למכות ועונשין כדמפליג ר"ח אע"כ דהכא אף לקרבן אינו נאמן במה שאומר בני זה גדול הוא לחייבו קרבן דהיינו קרא דלא יקום עד א' באיש לכל חטאת למאי דפרישית דאיש היינו גדול וחטאת היינו קרבן כן נ"ל נכון בעז"ה ודו"ק היטב:

משנה קדשתי את בתי כו' נשבית ופדיתי' כו' אינו נאמן. והקשה הר"ן ז"ל דאמאי לא מהימן לומר נשבית ופדיתיה במיגו דקדשתי וגרשתי ותירץ כיון דבטענת נשבית פוסלה אף מתרומה לא מהימן אף לפוסלה מכהונה דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ואף דבבת ישראל לא שייך פסול תרומה אפ"ה לא חשיב מיגו כיון דבבת כהן פוגמה יותר ולכאורה הוא דוחק והריטב"א ז"ל תירץ דלענין עדות לא שייך מיגו וזה ג"כ לא יתכן לפי שיטת התוס' לעיל דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא שכתבו דדוקא בשני עדים לא אמרי' מיגו לפי שאין א' יודע מה יש בלבו של חבירו כו' ע"ש משמע להדיא דהיכא דע"א מהימן שייך שפיר ענין מגו. אמנם לענ"ד נראה דבלא"ה אין כאן מיגו שאם יאמר קדשתי לפלוני וגרשתיה א"כ אוסרה בקרובים של פלוני ואפשר שאין בדעת האב לאסרה עליהם וניחא ליה טפי לומר נשבית ופדיתי ואם יאמר קדשתי ואיני יודע למי כ"ש שאוסרה על כל העולם א"כ לא שייך כאן מיגו דמסתמא רוצה יותר שתהא ברשותו לקדשה למי שירצה ועוד דאם יאמר קדשתי' ע"כ צריך שיאמר קדשתיה בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה ומתו וכה"ג בענין גירושין צריך שיאמר גרשתיה בפני פ' ופ' והלכו למ"ה או מתו והגט נאבד ממני ולא מיקרי מיגו בכה"ג דלא שכיח כלל ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכ"ש דקשה טפי על לשון הר"ן ז"ל שהרי כתב להדיא בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דהא דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ הייתי משום דמ"ע לא שכיח וא"כ למה ליה לאהדורי הכא אטעמא אחרינא דהא בלא"ה לא שייך מיגו בכה"ג. ועיין מה שכתבתי בזה בק"א דכתובות שם בסוגיא דפ"פ:

גמרא ולא והרי בידו להשיאה לממזר כו' נראה דהא דפשיטא ליה לתלמודא דביד האב להשיאה לפסול לה ולא אמרינן דלא זכי רחמנא לאב אלא בקדושי היתר אבל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא היינו משום דבהאי ענינא גופא דכתב רחמנא את בתי נתתי לאיש הזה דכתיב בפרשת מוציא ש"ר כתיב נמי ולו תהיה לאשה ודרשינן בסיפרי אשה הראוי' לו למעט אשה שאינה ראויה לו אלמא דאע"ג דאינה ראוי' לו אפ"ה הוו קידושי מעליא מה שקידשה לו האב כן נ"ל:

שם ותסברא רישא כו' ועוד אילו אמר האי דלא ניחא ליה בגווה כו' ופירש"י אילו אמר האי גברא לא ניחא לי לקדשה כו'. משמע מפשטא דלישנא דאהאי בבא דרישא קאי דאומר קדשתיה וגרשתי' ומסתמא איירי שאמר קדשתיה לפלוני וגרשתיה דבהאי דיבורא רוצה לפוסלה לכהונה ולאוסרה ג"כ בקרובי פלוני ובהא קאמר שפיר דליכא למימר דטעמא משום שבידו לקדשה לפלוני דהא אילו אמר האי פלוני דלא ניחא ליה לא מצי האב לקדשה לו בע"כ ומכ"ש דלפ"ז מה"ט גופא לא שייך לומר דבידו לקדשה לממזר או אלמנה לכ"ג דודאי לאו בידו והשתא א"ש דלמסקנא דיליף רב הונא מקרא דהאב נאמן לאסור את בתו עיקר קרא לא איצטריך אלא באומר קדשתי' ואיני יודע למי קדשתיה אע"ג דאין זה בידו כ"כ ועוד שאוסרה איסור עולם בכך ואפ"ה הימניה רחמנא כמו שפרש"י בשמעתין בד"ה לאיש אסרה וממילא דכ"ש דמהימן לומר קדשתי' וגרשתי' או קדשתיה לפסול לה והא דמייתי הכא במסקנא הזה התירה לאו עיקר דרשה הוא דהאי הזה מסקינן בפרק האשה שנתארמלה דף כ"ב הזה ולא ליבם משום דלגופא לא איצטריך דאי למימרא דנאמן לומר קדשתיה לפלוני לאוסרה לכל העולם מילתא דפשיטא היא שהרי בידו גם עכשיו לקדשה לשום אדם יהיה מי שיהיה אף למנוול ומוכה שחין ונראה דהיינו דקשיא להו לתוספות ישני' שם בפ' האשה שנתארמלה בד"ה מנין לאב שנאמן לאסור דל"ל קרא ותיפוק ליה דבידו לקדשה ומתרצין דאין בידו כ"כ ולכאורה דבריהם בזה תמוהין דהיינו קושית הגמ' דהכא גופא אילו אמר דלא ניחא ליה ולמאי דפרישית אתי שפיר דהתוס' שם מעיקרא לא הוי משמע להו שום סברא שלא ימצא שום אדם שיקדשנה מעכשיו ולא דמי לקושיית הגמרא ואפ"ה מתרצין דאפשר שאין בידו כ"כ דשמא לא ימצא שום אדם שיקדשנה כן נ"ל ברור בכוונת התוס' שם ועיין מה שכתבתי שם בדקדוק לשון רש"י דלכאורה פירושו שם ופירושו כאן נראין כסותרין וצ"ע ודוק היטב:

שם בנישואין הימני' רחמנא בשבויי' לא הימני'. נראה דבשבוייה לא שייך לומר דלא הימניה רחמנא דבלא"ה שבוייה מותרת לכהן מדאורייתא ולא מיתסרא אלא מדרבנן כמ"ש התוס' להדיא בפ' אלו נערות דף ל"ו ע"ב אלא דעיקר מילתא דלא הימני' רחמנא לאב לומר הבעלתיה לא' מהפסולין כדאיתא בירושלמי ומשום לישנא דמתניתין נקיט הכא שבוייה והעיקר מילתא דמסקינן הכא דלא הימניה רחמנא אלא בנשואין ולא ילפינן מנשואין לשאר מילי דבכל ענין נאמן האב לפוסלה כי היכי דהימניה רחמנא ע"י נשואין כדאשכחן כה"ג טובא ואף בהאי מילתא דרב הונא גופא למאי דס"ד מעיקרא בפ' האשה שנתארמלה דילפינן מהאי קרא להפה שאסר הוא הפה שהתיר לכל התורה כולה ולא מפלגינן בין נשואין לשאר מילי אלא דהכא ליכא למילף מנשואין לשאר מילי דנשואין שאני משום שבידו וכדפרישית בסמוך דעיקר סברא לא נדחית כן נ"ל:

משנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן כו' וע"כ בשעת מיתתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קתני וכ"פ הרשב"ם ז"ל בפירוש בפ' יש נוחלין והכי מוכח שם בש"ס דמקשה אמתניתין דהתם לפטור מן היבום תנינא ולא משני דאיצטריך לאשמעינן דנאמן אף שלא בשעת מיתה אע"כ דאין שום סברא לחלק ואפילו רבותא בעלמא נמי ליכא אלא דבאמת יש לדקדק הא לשינויא דרבה הכא דמשמע ליה דעיקר טעמא תליא במה שאמר בשעת מיתה ונהי דשינויא דרבה נדחה אפ"ה מאי פסיקא ליה להש"ס התם להקשות תנינא דהא ודאי איצטריך מתניתין דהתם לרבותא דאף שלא בשעת מיתה נאמן לומר יש לי בנים ומתניתין דהכא נמי איצטריך דאף בשעת מיתה אין נאמן לומר יש לי אחין:

רש"י בד"ה דלא מוחזק לן האי גברא כו' ואי אתא אח לאחר מיכן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה כו' עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י ז"ל תמוהין מאד כמו שתמה מהרש"א ז"ל דהא בלא"ה לא הוי מהימן היאך למימר אחוה דמיתנא אנא אע"כ דאיירי שהביא עדים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל ולשון רש"י ז"ל א"א לפרש על דרך זה דא"כ מאי לאו כל כמיניה דקאמר ובלא"ה לשון לאו כל כמיניה תמוה דאף אם מאמינין לו אפ"ה פטורה מחליצה כיון דמהימן הבעל במה שאמר יש לי בנים וכמ"ש כל זה מהרש"א ז"ל:

מיהו הרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין כתב שם ג"כ כלשון רש"י ז"ל בשמעתין וגם שמה תמה מהרש"א ז"ל על פירושו והנלע"ד בכוונת רש"י ורשב"ם ז"ל דלא משמע להו לפרש כפירוש הרא"ש ז"ל דנפקא מיניה בנאמנות הבעל שיש לו בנים לענין אם יבאו עדים אח"כ ויעידו שיש לו את דבכה"ג פשיטא להו דלא מהימן דהא אפילו למאי דקי"ל כרבי דאלים ליה הך סברא דמה לי לשקר טובא אף במקום חזקה גמורה אפ"ה כתבו הפוסקי' דהיכ' דאיכא עדים מעיקרא שיש לו אח תו לא מהימן הבעל לומר שיש לו בנים כמבואר בטוא"ה ובש"ע סימן קל"ו כ"ש הכא דאליבא דר' נתן קיימינן דלא אלים ליה מה לי לשקר א"כ אפי' אם באו עדים לאחר מיכן דיש לו אחים איגלי מילתא למפרע דבשעת שאמר הבעל יש לי בנים בא להוציאה מחזקת זקוקה ליבם ומש"ה לא מהימן לא מיבעיא לפירוש הרשב"ם ז"ל שם שכתב להדיא דבלא איתחזק לא בבני ולא באחי לא מהימן לומר יש לי בנים אלא משום דאיכא ספק ספיקא וא"כ כיון שבאו עדים שבודאי יש לו אח תו ליכא אלא חד ספיקא אם יש לו בנים ואדרבא לא איתחזק בבני' הרי נשארה בחזקת זקוקה ואפי' ע"א דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ"ש הבעל גופא דגרע טפי כמו שאבאר (ועיין בקונטרס אחרון) אלא דאפי' אם נאמר דהרשב"ם ז"ל לא הוצרך לפרש שם טעמא דס"ס אלא למאי דאכתי לא אסיק אדעתא התם סברא דמה לי לשקר דבידו לגרשה משא"כ הכא בשמעתין דאף לרבי נתן מהני קצת סברא דמה לשקר אפ"ה איכא למימר דאם באו עדים אח"כ שיש לו אחים בטל נאמנות הבעל למפרע דבטעות הוי ומש"ה הוצרכו רש"י והרשב"ם לפרש דמהני נאמנות הבעל לענין אם יבא לאח"כ ויאמר אחוה דמיתנא אנא דמשמע להו דאי הוי אתא מעיקרא הוי מהימן משום דהך חזקה דלא איתחזק באחי לאו חזקה גמורה היא שהוא בודאי בחזקה שאין לו אלא ספק יש לו ספק אין לו ובספק כי האי ע"א מהימן וכ"ש הכא דאליבא דאביי קיימינן דס"ל לקמן באשתך זינתה בע"א דמהימן לאפוקה מחזקה וכ"ש הכא דה"ל כמילת' דעבידא לאיגלויי במה שאמר אחוה אנא משא"כ הבעל גופא שאמר בשעת מיתה יש לי אחים אינו נאמן דלא חשיב כמילתא דעבידא לאיגלויי כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' יש נוחלין ע"ש ועוד נ"ל דבבעל שייך טפי לומר דלצעורה קא מיכוון נמצא דלפ"ז אי לאו שאמר הבעל יש לי בנים ומהימן תו לא הוי משתריא בלא חליצה דהך דאמר אחוה דמיתנא אנא הוי מהימן טפי כדפרישית אלא דמ"מ כיון שמקודם לכן אמר הבעל יש לי בנים ומהימן דמה לי לשקר מרע ליה לחזקה וחזקה אין אדם חוטא ולא לו כפרש"י לקמן תו לא מהימן האי עד א' לומר אחוה דמיתנא אנא כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י והרשב"ם ז"ל ועי"ל דמה שכתבו אם יבא האח ויאמר אחוה דמיתנא אנא היינו שיאמר שיש לו עדים על זה וכדאמר אביי גופא בפ' יש נוחלין דאף בקלא בעלמא צריכה להמתין ובזה מהני נאמנות הבעל דמוקי לה בחזקת שאינה זקוקה מצד מה שאמר יש לי בנים תו לא מהימן האח אף להצריכה להמתין אלא לאלתר שרינן לה וגם זה נכון אלא דהראשון נ"ל יותר נכון ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני. וכתבתי בפנים ביישוב לשון רש"י והרשב"ם ז"ל דהיכא שבאו עדים שבודאי יש לו אח ולא איתחזק בבני וא"כ היא בחזקת זקוקה ואפילו עד א' דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ"ש הבעל גופיה ומ"ש כן בפשיטות אף ע"ג דהרמב"ן ז"ל כתב להדיא דעד א' נאמן לומר לאשה ניתן לבעלך בן במד"ה א"כ משמע להדיא דאע"ג דמסתמא באית ליה אחי קמיירי ולא הוחזק ג"כ בבני ואפ"ה ע"א נאמן לומר שיש לו בן אלא דאכתי לא דמי דנ"ל דהתם בדינו של הרמב"ן ז"ל לא איירי אלא אם בידוע שבעלה היה במד"ה וא"כ אפשר שנשא שם אשה וילדה לו בן וכיון שאין העד סותר בזה חזקה ראשונה שלא היו לו בנים כאן אפשר שאח"כ זכה שם לבנים ומש"ה מהימן משא"כ הכא כיון דלא איתחזק בבני והעד ואומר שכבר יש לו בנים מקודם א"כ עדותו סותרת החזקה לגמרי דאי איתא דהו"ל בנים קלא הוי ליה למילתא ומשו"ה לא מהימן ובכה"ג גופא כ"ש דבעל לא מהימן לומר שיש לו בנים כבר שסותר החזקה כנ"ל ברור וכן כתב הב"ש בא"ע סי' קנ"ו ס"ק י"ד לפרש כן דברי הרמב"ן ז"ל אלא דלפ"ז יש לי לתמוה על הרמב"ן ז"ל שכתב בחידושי ב"ב דף קל"ד גבי מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשה הוא ז"ל דדבר תימא הוא דאף בלא האי טעמא דבידו לגרשה למה לא יפטר והלא אף עד א' נאמן ביבמה לשוק כגון באומר ניתן לי בן במד"ה ולמאי דפדישית ודאי לק"מ דהא לא דמי כלל דהא אומר ניתן לי בן במד"ה אינו סותר החזקה משא"כ באומר זה בני דמשמע דאיירי באומר שזה הוא הבן שיש לו מקודם וכיון שלא הוחזק בבן הרי סותר החזקה ומשו"ה אין להאמינו אלא מטעמא דבידו לגרשה ולענ"ד לשון הרמב"ן ז"ל צ"ע ומלבד זה יש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אולי אזכה לבאר אי"ה באריכות בחידושי לב"ב:

דף סד עמוד ב

בד"ה ור' נתן סבר כו' נהי דלא אתיא חזקה ועקרה לחזקה לגמרי אורועי מיהא איתרע כו' ומהימן דאין אדם חוטא ולא לו כו' עכ"ל. לכאורה הלשון תמוה ונראין כסותרין דסוף סוף מה"ט דאין אדם חוטא ולא לו עוקר לחזקה וא"כ האי חזקה דמה לי לשקר אלים טפי מהאי חזקה דזקוקה והנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דודאי הך חזקה דאין אדם חוטא והך חזקה דמה לי לשקר תרי מילי נינהו ותרווייהו צריכי להדדי דודאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו לחוד לא סגי לאפוקי מחזקה דהא בכל התורה קי"ל היכא דאיתחזק איסורא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן ולא סמכינן אהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדפרישית לעיל בדף הקדום גבי נאמן ליתן גט ע"ש אע"כ דשאני הכא דעיקר הטעם משום מה לי לשקר דשעת קידושין דנהי דבהאי שעתא לא שייך טעמא דאין אדם חוטא ולא לו דאין כאן חטא דמאן יימר שתהא זקוקה ליבם דרוב נשים מתעברות ויולדות מ"מ במה לי לשקר לחוד איתרע חזקת זקוקה וה"ל כפלגא ופלגא ומדלא הדר ביה בשעת מיתה נאמן לגמרי דאין אדם חוטא ולא לו כן נ"ל בכוונת רש"י ובזה יובנו היטב דברי התוספ' בקושייתם בד"ה רבי סבר דבלשון הקושיא וא"ת נקטו טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ובתירוצם כתבו הטעם דמה לי לשקר והיינו משום דהא בלא הא לא סגי ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי סבר כו' וא"ת א"כ אמאי מוקי מתניתין כו' עד סוף הדיבור. ויש לדקדק דהא בלא"ה צריך לאוקמי מתניתין דהכא בדלא מוחזק באחי ומתניתין דפ' יש נוחלין בדמוחזק באחי מדאיצטריך תרתי כדאיתא שם מיהו בהא איכא למימר דהא גופא קשיא להו דהא ודאי לא איצטריך משנה יתירה דפ' יש נוחלין אלא לאשמעינן דאף ע"ג דמוחזק לן באחי ולאפוקי מדר"נ וא"כ קשיא להו הכא שפיר דר"נ גופא נמי מודה דנאמן לומר יש לי בנים אף על גב דמוחזק באחי מהאי סברא גופא דאין אדם חוטא אלא דלפ"ז לא משני התוספות שפיר בתירוץ הראשון ובאמת לענין יש לי בנים אין לחלק וא"כ הדרא קושיא לדוכתא משנה יתירה דפרק י"נ למאי קתני לה ויש ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דדוקא במתניתין דהכא דאיירי בשעת מיתה אין לחלק לר"נ בין איתחזק באחי או לא דלעולם נאמן להתיר מטעמא דאין אדם חוטא משא"כ במתניתין דפ' י"נ דאיירי אף שלא בשעת מיתה דלא שייך אין אדם חוטא ואיצטריך לאשמעינן דאפ"ה נאמן לומר יש לי בנים אף ע"ג דאיתחזק באחי והיינו כרבי דלא איצטריך לטעמא דאין אדם חוטא אלא טעמא דמה לי לשקר לחוד מהני כן נ"ל נכון ודוק היטב:

משנה המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. ופרש"י שאמר המקדש בתי מקודשת לך ובודאי דעיקר כוונת רש"י בזה היינו שהמקדש ג"כ אמר בתך מקודשת לי סתם דאמירת האב לא מהני מידי אלא דלעיל דף נ"א ע"ב דמייתי הש"ס מתניתין דהכא ומפרש רש"י ז"ל שם שאמר אחת מבנותיך מקודשת וכבר פירשתי שיחתי שם ליישב דודאי למאי דס"ד בגמרא לאקשויי אדרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ומשמע להמקשן דע"כ מתניתין דהכא לא איצטריך לגופא אלא לדיוקא דקטנות בכלל וא"כ ע"כ איירי בענין קשאמ"ל וס"ל לרש"י ז"ל דלא שייך קשאמ"ל באומר בתך מקודשת אלא דוקא באומר אחת מבנותיך כדפרישנא התם משא"כ הכא מפרש רש"י לפי המסקנא דמתניתין לגופא איצטריך דאין הבוגרת בכלל ולא איירי כלל בענין קידושין שאין מסורין לביאה דבלא"ה קי"ל דהוו קידושין כאביי ומש"ה ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש הכא המתניתין כפשטא דלישנא דמקדש את בתו סתם היינו שאמר בתך מקודשת לי. אלא דלפ"ז קשיא לי בשמעתין דלמסקנא דמוקי לה אף אליבא דרבא בדשוויתי' שליח ולגופא אתא לאשמעינן דאפ"ה אין הבוגרת בכלל וא"כ מאי דוחקיה לאוקמא למתניתין דליכא אלא בוגרת וקטנה דבפשיטות מצי לאוקמי דאית ליה בנות טובא ואפ"ה לא תיקשי לרבא דהא מיתוקמא שפיר כפשטא שאמר בתך מקודשת לי דלא מיקרי קשאמ"ל וקמ"ל דאין הבוגרת בכלל ומלישנא דגמרא ודאי משמע דלמסקנא דמוקי לה בדשוויתיה שליח נמי לא הדר ביה ממאי דמוקי לה בדליכא אלא בוגרת וקטנה מדלא קאמר אלא וליכא למימר דסובר הש"ט דאף בדשוויתי' שליח ליכא רבותא דאין הבוגרת בכלל אלא דוקא בדליכא אלא בוגרת וקטנה וקאמר ליה נמי אחת מבנותין דלפי זה הוי אמינא דודאי על הבוגרת גם כן נתכוון דאם לא כן מאי אהני ליה מה שאמר א' מבנותיך קמל"ן דלא כמו שאפרש אלא דלמאי דפרישית א"א לומר כן דהא לפרש"י כאן לפי האמת דמפרש למתני' שאמר בתך מקודשת לי לא אתא לאשמעינן כלל לענין קשאמ"ל דלא שייך בבתך מקודשת אע"כ דאתא לאשמעינן לענין בוגרת גופא אע"ג דלענין בתך מקודשת לא שייך האי רבותא דליכא אלא גדולה וקטנה כמו בא' מבנותין אע"כ דאפ"ה איצטריך לאשמעינן דאין הבוגרת בכלל והוי רבותא שפיר אע"ג דשוויתיה שליח א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ונראה ליישב דודאי לפי מה שפירשתי בשיטת רש"י ז"ל אין ה"נ דלמסקנא דמוקי לה בשוויתיה שליח מיתוקמא שפיר בדאיכא בנות טובא ובדאמר בתך מקודשת לי אף לרבא אלא הא דלא קאמר בגמרא אלא היינו משום דא"כ היה במשמע דדוקא בדאמר בתך מקודשת הוא דאין הבוגרת בכלל משא"כ באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אף הבוגרת בכלל דהכי משמע לישנא דאחת מבנותיך ולקושטא דמילתא סובר הש"ס דאין לחלק בכך דאע"ג שאמר אחת מבנותיך וליכא אלא בוגרת וקטנה אפ"ה אין הבוגרת בכלל והיינו כדפרישית לעיל דף ס"ב במסקנת הש"ס דנהי דהמקדש מעייל נפשיה לספיקא לאחת מקידושי שתיהם אפ"ה כיון שאמר א' מבנותיך תלה הדבר בדעת האב ואנן סהדי שהאב לא נתרצה אלא על הקטנה דהוי מצוה דרמיא עליה כדמסיק הש"ס הכא ומש"ה בכל ענין אין הבוגרת בכלל כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא למימרא דר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא כו' אע"ג דלעיל דף נ"א משני הש"ס למתניתין דהכא בהוכרו ולבסוף נתערבו מדקתני ואינו יודע ולא קתני ואין ידוע אפ"ה שייך שפיר הך מילתא דתליא בפלוגתא דמחית אינש נפשיה לספיקא או לא כמו שפירשתי ועיין שם:

שם אמר אביי מחלוקת בשתי כיתות בנות אבל בכת א' ד"ה גדולה ממש כו' עיין בזה בל' הרא"ש ז"ל לעיל בפרק האיש מקדש בסוף הסוגייא דקידושין שא"מ לביאה שכתב שם דין זה בלשון וגם נראה. ולכאורה הוא תמוה דהא מימרא ערוכה היא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהא רבא נמי משמע בשמעתין דס"ל הכי מדמקשה ליה רב הונא בריה דר"י בסמוך הא פסח דכי כת א' דמי וא"כ למה כתבה הרא"ש ז"ל בלשון וגם נראה. אמנם ל' הטור באה"ע סי' ל"ז שהביא דברי הרא"ש אביו משמע שבא לומר דבכת אחת ואמר בתך הגדולה מקודשת אף הבוגרת בכלל בדשוויתיה שליח וכמ"ש הב"י שם בכוונת הטור ע"ש ולכאורה ל' הטור הכי דייק שכתב בבבא דשידך ועשאתו שליח וא"כ ע"כ דהא דמסיק דעל הגדולה שבכולם נתכוין היינו הבוגרת שעשאתו שליח א"כ בבא שאחר זה שכתב ואפילו לא שדיך וא"ל בתך הגדולה ע"כ היינו נמי בבוגרת אע"ג דלפ"ז לא אתי שפיר מה שכתב הטור אחר זה ועוד אומר רבינו תם דאפשר דאף אם לא אמר בתך הגדולה אלא בתך סתם ואפ"ה דעתו על הגדולה והכא ע"כ האי גדולה לאו אבוגרת קאי דמאי שנא ממתני' דקתני ברישא אין הבוגרת בכלל ואף שיש לחלק בדוחק אפ"ה פשטא דמילתא הכי הוא וא"כ לפ"ז אין לשון הטור מדוקדק ולצדדין קאמר כיון דמלשון הרא"ש גופא הכי משמע כדפרישית דאלת"ה מאי קמל"ן וא"כ אכתי לשון הרא"ש ז"ל ג"כ תמוה שכתב חידוש גדול בדין הבוגרת ומיסתם לה סתומי ולא מפרש בהדיא כלל לשון בוגרת וגם בפסקי הרא"ש שחיבר הטור ז"ל אין זכר מזה כלל ויותר יש לתמוה על הבית שמואל בסעיף קטן מ"ג) שכתב דין זה בשם רבינו תם ז"ל ומסיק עלה דהכי הלכתא דלא אשכחן מאן דפליג ארבינו תם בהא דבכת אחת ואמר גדולה הבוגרת לחוד מקודשת בודאי והמעיין היטב בלשון התוס' ובלשון הרא"ש והפוסקים שהביאו ל' רבינו תם יבין וישכיל שדין זה דבוגרת לא למדנו כלל מתורתו של רבינו תם דלא איירי כלל בבוגרת ואין להאריך כאן יותר בזה:

מיהו במה שכתב הטור שם עוד בדינא דמתניתין דיש לו שתי כיתות בנות וכולן ברשותו לקידושין כו'. וכתבו הב"י והב"ח והבית שמואל בכוונתו דבשתי כתי בנות ודאי אין הבוגרת בכלל וכמ"ש הבית שמואל לחלק ואנא נמי קיימתי מסברא דנפשאי דשפיר יש לחלק בין כת א' לשתי כיתות לענין הבוגרת בזה אלא דאכתי קשיא לי לישנא דמתניתין דלפ"ז הא דמסיק ר' יוסי במציעתא כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ע"כ היינו הגדולה שבגדולות שבנערות דהבוגרת ודאי אינה מקודשת ואילו בבבא דסיפא דאמר קדשתי בתי הקטנה דקאמר ר"מ כולן חוץ מן הגדולה שבגדולות הך גדולה שבגדולות ע"כ היינו הבוגרת גופא דהך נערה גדולה שבגדולות שאחר הבוגרת מיהא אסורה דבכלל הספק היא דאביה קרי לה קטנה לגבי הבוגרת שעשאתו שליח וא"כ קשיא לישנא דגדולה שבגדולות דמציעתא מלשון גדולה שבגדולות דסיפא דלא הוו בחד גוונא ועיקר קושיי' זו לפי מאי דאוקמינן רישא דמתניתין בשוויתיה שליח וא"כ מסתמא סיפא נמי איירי אף בכה"ג וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בל' המשנה בשיטת רש"י דלמאי דקי"ל כאביי דקידושין שאמ"ל הוו קידושין אפ"ה רישא דמתניתין מיתוקמא בדשווית' שליח וצ"ע ליישב לשון הב"י והב"ח והבית שמואל בזה ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש כוונה אתרת בלשון הרא"ש ז"ל והטור ובאמת דבש"ע השמיט דין זה אי הוה בוגרת בכלל לשון בתך הגדולה וכן בדין שתי כיתות נמי אין לשון הש"ע מוכרח ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין במה שכתבתי לעיל בפרק האיש מקדש נ"א ע"ב:

(קונטרס אחרון): אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות. ע"ש בלשון הרא"ש ז"ל בפ' האיש מקדש ובל' הטור בא"ע סי' ל"ז ומשמע מדבריו שבא לומר דבכת א' אמר רבי יצחק דגדולה מקודשת אף הבוגרת בכלל ויש בכאן מקום תימא על הבית שמואל בסעיף קטן מ"ב שכתב דין זה בשם ר"ת ז"ל ולענ"ד אין זה לדברי ר"ת ז"ל כלל כמו שהארכתי בפנים:

דף סה עמוד א

משנה האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כו'. וכתבו התוס' י"ט דהך בבא דאומר קדשתי את בתך היינו שהבת עשאה לאמה שליח לקבל קידושיה ובבתה גדולה איירי דאי בבתה קטנה אין אמה יכולה לקבל קידושיה כלל דקטנה אין לה שליחות ואף שתקנו לה רבנן קידושין ע"י אמה ואחיה היינו דוקא שהבת עצמה מקבלת קידושין כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרמב"ן ז"ל בפי"ג דיבמות ולכאורה דלפ"ז הך בבא דלעיל מינה נמי באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי מסתמא איירי נמי בכה"ג גופא דבחד לישנא נקיט להו במתניתין אלא דעיקר הוכחתו של בעל תי"ט היינו מלישנא דסיפא דקתני קדשתי את בתך משמע דעיקר טענתו של המקדש עם האם שקבלה קידושי בתה משא"כ בבבא דלעיל מיניה שהאם השיבה על טענתו אין בזה הכרח שהאם אומרת שקיבלה קידושי בתה אלא שהשיבה לו שבתה קיבלה קידושי עצמה אבל מ"מ לקושטא דמילתא עיקר פירוש המשנה מסתמא בסגנון א'. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בגמרא דסד"א מדאורייתא הימניה לאב מדרבנן הימנוה לאם היינו לענין קידושי נערה לחוד דאי בגדולה ממש שהיא בוגרת אפילו לאב נמי לא הימניה רחמנא לעיל במשנה בדף הקדום אע"כ דבנערה לחוד איירי אלא דאפ"ה נראה דוחק דאכתי מאי ס"ד לומר דהימנוה רבנן לאם כי היכי דרחמנא הימניה לאב ואכתי מי דמי דמה שהאב נאמן מדאורייתא היינו משום שבידו לקדשה משא"כ באם דאין בידה לקדש בתה נערה אף מדרבנן שוב אין להאמינה כלל נמצא דלפ"ז צריך לומר בענין אחר דהך בבא דלעיל מינה לכ"ע איירי בקטנה ממש וכדפרישית שהאם אומרת שבתה בעצמה קיבלה קידושין והך בבא דסיפא לחוד מפרש לה בעל תי"ט בנערה או בבוגרת וזה נראה יותר דחוק דבחד לישנא קתני להו:

אמנם כן רש"י ז"ל בפ' התקבל דף ס"ה כתב להדיא דהאם יכולה לקבל קידושי בתה מדדבנן ע"ש. והשתא אתי שפיר טובא לשון קטנה דמתניתין בקטנה ממש והיינו נמי דאמרינן שפיר סד"א כי היכי דהימניה רחמנא לאב שבידו לקדשה ה"ה נמי מדרבנן לאחר שתקנו שיכולה לקבל קידושי בתה מש"ה איכא למימר דהימניה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון קמל"ן דלא דאכתי לא מיקרי בידה לקדשה דהא אין בידה לקדשה בע"כ דבתה אלא מדעתה ולא דמיא לאב דבידו לקדשה בע"כ כן נ"ל. ובעיקר קושיית הרמב"ן ז"ל דלא אשכחן שליחות לקטנה נ"ל ליישב לפי שיטת רש"י ז"ל דמאחר שתקנו חכמים קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר א"כ זכות הוא לה ועוד דהא מדעתה היא ואי משום דאין לה דעת גמור' הרי יכולה למחות ולמאן לכשתגדיל וא"כ זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו אף לקטנה כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ואם נתן גט כו' מכאן יש להוכיח כו' דאם כתב לה מאי מבקשין שייך למימר הכא כו' עכ"ל. ולכאורה כוונתם מבואר' דאי בדכתב לה כתובה הרי הודה שקידשה וכופין אותו ליתן גט ויש לתמוה דהא מסקינן לעיל בפרק האיש מקדש דף נ' ע"ב דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי לא חיישינן לקידושין וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שהרגיש בזה וכתב דאפ"ה איכא רגלים לדבר לחוש שהיא מקודשת וכוונתו דלפ"ז הוי ליה למיתסר בקרובותיה אפילו לא נתן לה גט ואמאי קתני מתניתין מותר בקרובותיה כן נ"ל בכוונתו אלא דלענ"ד גם זה אינו מוכרח ואפשר דאסיפא קאי דאי איירי מתניתין בכתב כתובה מסתמא סיפא נמי איירי בכה"ג ותו לא שייך למיטען לא קדשתי אלא בתך כיון שכתב הכתובה על עצמה לא שכיח כלל שיחזור בו ויקדש את בתה כן נ"ל ועדיין צ"ע:

גמרא א"ר יהודה המקדש בעד א' אין חוששין לקידושין בעא מיניה מר"י שניהן מודים מהו אין ולאו ורפיא בידיה. ויש לדקדק א"כ דבשניהם מודים מספקא ליה לרב יהודה גופא ע"כ דעיקר מימרא דידיה היינו היכא שא' מהן מכחיש או ששניהם מכחישין וא"כ מאי קמל"ן ר"י הא מילתא דפשיטא הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים. מיהו כבר כתבתי בחידושי גיטין בריש פ"ק גבי כתב בכתב ידו ועד א' דאיכא למימר דהכא לענין קידושין נהי דהמקדש לא מהימן לכונסה כיון שמכחישתו אפ"ה סד"א דמצרפין עדות המקדש לבהדי עד א' לאוסרה לעלמא דהא מ"מ איכא תרי סהדי שאינה פנויה ובכמה דוכתי קי"ל פלגינן דיבורא אפ"ה אשמעינן רב יהודה דאין חוששין כלל ואפילו חששא דרבנן נמי ליכא דכיון דהו"ל בעל דבר ממש ונוגע בעדותו לית ביה מששא בסהדותא דידיה. ועוד נ"ל דאפשר דנהי דמספקא ליה לרב יהודה בשניהם מודין אפ"ה פשיטא ליה היכא שהמקדש לחוד מודה והיא מכחישתו דהמקדש גופא אין חושש לקידושיו ומותר בקרובותיה דאף ע"ג שהוא יודע באמת שקידשה בע"א אפ"ה לא הוי קידושין כלל כיון שמכחשת את העד בטלו הקידושין למפרע מגזירת הכתוב ודוקא בשניהם מודין הוא דמספקא ליה כן נ"ל אלא דמלשון רש"י בד"ה מהו והא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא כו' וא"כ משמע לכאורה מהאי לישנא דעיקר מימרא דר' יהודה היינו דאין חושש מי שמכחיש אבל לגבי האי דמודה חושש לקידושין וא"כ צריך לומר כפירוש ראשון ועיין עוד בסמוך בלשון רש"י בד"ה אלא לאו בעד א' דמשמע דאמ"ד אפילו שניהם מודין לחוד הוא דמקשה ולא אדרבי יהודה והיינו ע"כ כפירוש הראשון שכתבתי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

(מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע:
ויותר נראה דטובא אשמעינן ר' יהודה דלא נימא דנהי דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו בדליכא ב' עדים בדבר ברור לא משווינן הספק כוודאי כגון בסוטה דמספיקא אין לאוסרה דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה ובחזקת כשרות וכה"ג היכא דאיכא חזקת איסור לא מהני עד אחד לעשות כוודאי כדי להתיר משא"כ הכא לענין קידושין סד"א דלעולם עד אחד מיהא כספק משוי לה כיון דאיכא תקנתא בגיטא כדאשכחן נמי בממון דעד א' מחייב שבועה אלמא דספק מיהא הוי קמ"ל דאין חוששין כלל והיינו כדמסקינן לקמן משום דמחייב לאחרינא וכדפרש"י לאוסרם בקרובותיה וכוונתו למ"ש שאם נצריך גט מספק הוי חובה לאחרינא שיאסרו בקרובותיה ולדעתי הוא דבר ברור בכולה שמעתין ובלשון רש"י ז"ל ונראה דהיינו נמי טעמא דמ"ד חוששין לקידושין והיינו דספק מיהא הוי להצריכה גט כדאשכחן דהוי ספק לענין שבועה ודוק היטב:

דף סה עמוד ב

בד"ה וגובה כתובתה מן החבילה ממ"נ והמותר מוטל בספק כו' עכ"ל. נראה דרש"י לשיטתו שכתב בריש בבא מציעא דמוקמינן רישא במציאה וסיפא במקח וממכר דוקא בההוא אמרינן יחלוקו דאימר תרוייהו בהדדי אגבהוה משא"כ באומר ארגתי דחד מינייהו רמאי אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו וא"כ ה"נ בההיא דחבילה דחד מינייהו רמאי יהא מונח אבל כבר כתבתי שם דאין זה שיטת התוספות והפוסקים וכן נראה מלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין עיין בדבריהם באריכות:

בד"ה מי מצי אמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק עכ"ל. נראה דלא ניחא ליה לרש"י לפרש קושיית הגמרא מי מצי אמרה אלו שני עבדיי לחוד דא"כ לאיזה צורך נקיט המקשה לשון וחבילה שלי ועוד דהא אפשר דאיירי שפיר דלאחר שטענה הביא כ"א עדים שקידשה ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש עיקר הקושיא אף לענין החבילה גופא דמכיון שהביא כ"א עדים שקידשה וא"כ ודאי אין לה עוד שום חלק בחבילה קודם הגירושין דכל מה שביד האשה מסתמא הוא בחזקת הבעל וא"כ אף לאחר גירושין אמאי יהא מונח בשביל טענתה שהיא שלה ולאיזה צורך קתני כלל טענת האשה במה שאמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי כיון דלא נשתנה הדין בשביל כך כלל אף לענין החבילה שהרי אם נתרצו אח"כ שני האנשים לחלק או שהודה א' לחבירו אין משגיחין כלל בדבריה לומר שיהא מונח בשבילה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דאכתי איכא למידק מאי קושיא הא שפיר משכחת לה דאף לאחר שהביאו כ"א עדים שנתקדשה אפ"ה מצי טעין שפיר חבילה שלי דשמא היא ארוסה עדיין שהרי לא הביאו עידי נישואין אלא עידי קידושין כמו שפרש"י להדיא וא"כ בארוסה לא שייך לומר מה שביד האשה הוא בחזקת הבעל. ויש ליישב כיון דלמאי דס"ד השתא לא אתי התנא לאשמעינן אלא בדין החבילה לחוד א"כ למה הוצרכה ליטעון אלו שני עבדיי ה"ל למיתני דטוענת ארוסה אני אע"כ דמאחר שטענו כ"א זו אשתי היינו אשתי נשואה וא"כ מסתמא איירי שהביאו ג"כ עידי נישואין אח"כ וא"כ אילו היה דין החבילה משתנה בשביל כך שאמרה אלו שני עבדיי הוי אתי שפיר אלא דעיקר קושיית המקשה במה שלא נשתנה הדין כלל בשביל טענתה לענין מותר החבילה א"כ למאי קתני לה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסמוך:

בד"ה עד א' בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דבפשיטות ה"מ לפרש דע"א בהכחשת הבעל דבר נמי פשיטא דלא מהני כדמוכח בכולה שמעתין בסמוך במימרא דאביי ורבא בנטמאו טהרותין דלא מהימן אלא כשהלה שותק או שאומר איני יודע כמו שיבואר אכל במכחישו משמע לכ"ע לא מהימן עד א' לאסור ומותרין לכל אדם ובאמת ראיתי שהש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד כתב דלא כפרש"י וכתב ג"כ דבתשובות מהר"ם פאדווי ז"ל הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י. אמנם למאי דפרישית לעיל בשמעתין נ"ל דפירש"י כאן מוכרח דמדאמרינן לעיל דרב יהודה אמר רב דאמר המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו איהו גופא מספקא ליה בשניהם מודין ורפיא בידיה אלמא דעיקר מימרא דרב היינו בהכחשת א' מהם ואפ"ה איצטריך לאשמעי' דלא נימא דמצטרפין עדות הבעל דבר לעדות העד א' לאוסרה לעלמא מטעמא דפרישית אי מדאורייתא או מדרבנן ולפ"ו הא דאמר רבה בר רב הונא נמי משמיה דרב בהאי לישנא גופא המקדש בע"א אין חוששין היינו נמי באין מודים אלא שא' מכחיש ואהא מילתא גופא מקשה רב אחדבוי בר אמי מברייתא דהכא מהך ברייתא דצריכה שני גיטין וא"כ ע"כ סבר רב אחדבוי דע"א בקידושין מהני אף בהכחשת האשה ומטעמא דפרישית דמצרפין עדות המקדש לבהדי ע"א לשוויתה בחזקת שאינה פנוייה דפלגינן דיבורא או משום חומרא דרבנן משום לעז דאיכא תרי סהדי שאין קידושין תופסין בה לעלמא כ"ש הכא בהך ברייתא דאיכא תרי סהדי לבד מעד א' דעלמא וא"כ מאי קאמר ותסברא הא על זה אנו דנין דלרב ע"א בהכחשה לא מהימן אף לענין קידושין ולרב אחדבוי מהימן לכך הוכרח רש"י לפרש דותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן לאו אהכחשת האשה קאי אלא אהכחשת העד א' קאי כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דלפ"ז מה שכתב רש"י אח"כ דאין האחד בא אלא לשבועה כו' צריך ביאור דמהאי לישנא משמע דאהכחשת הבע"ד קאי אם לא שנאמר דכוונת רש"י גם בזה דס"ל עד המסייע פוטר משבועה וא"כ יפה כתב דהכא בממון גופא שבועה לא שייכא א"כ לכ"ע לא מהני כלל בקידושין כמ"ש רש"י להדיא לעיל בשמעתין בד"ה ואי ליכא עדים ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): ע"ב רש"י בד"ה עד א' בהכחשה דאי איכא חד סהדי דמכחיש ליה מי מהימן. וכתבתי דהש"ן בי"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד כתב שבתשובת מהר"ם פאדוה הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י דאפילו היכא דליכא חד סהדי דמכחיש ליה אלא בהכחשת הבעל דבר נמי לא מהימן ואני הוכחתי דפירש"י כאן לפי גרסתינו מוכרח מסוגיא דשמעתין:

גמרא והכא הכי קאמר צריכה ב' גיטין לגבות כתובתה מן החבילה ופרש"י ז"ל דכתובה גביא ממ"נ. ולכאורה לפ"ז היה בדין שתגבה שתי כתובות דהא מציא למימר לכל אחד ואחד ממ"נ או שהחבילה כולה שלי ולפי דבריך תן לי כתובה אלא דלשיטת רש"י ז"ל ודאי לא קשה מידי דכיון שהדין במותר כתובתה שיהא מונח עד שיבא אליהו וע"כ היינו משום דכל אחד מעכב לומר שיהא מונח כדי שהיום או למחר יביא עדים ליטול שלו וא"כ א"א להאשה לגבות כ"א כתובה אחת מכל אחד החצי ושני שלישים ע"כ יהיו מונחים שהרי כל אח' מהם מעכב לומר שיביא עדים שכל החבילה שלו וא"כ בודאי יכול לעכב שלא תטול אלא כדי כתובה שמגיע לה ממנו. אלא לשיטת הסוברים דאף על גב דאח' מהם רמאי אפ"ה הדין דיחלוקו היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת וא"כ ה"ה הדין שחולקין החבילה בין שלשתן וא"כ למה לא תטול מכל אח' כדי כתובתה ממ"נ. ובחידושי הרשב"א ז"ל נראה שהרגיש בזה ומש"ה דקדק וכתב דאיירי שהחבילה ביד השליש או ביד הב"ד וזה דוחק ויותר היה נראה להכריח מכאן שיטת רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא וכדפרישית נמי התם שהיא ג"כ שיטת הרמב"ן ז"ל:

אמנם כן הריטב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין משמע דמספקא ליה בעיקר הדין אי המותר יהא מונח עשי"א או דיחלוקו ואפ"ה אתי ליה שפיר הא דאין נוטלת כ"א כתובה אחת דהא היא גופא לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה שהרי היא מודית לפי דבריה שאינה אשתו וא"כ אין לה כתובה אלא לפי שעיקר דינם אינו אלא על החבילה וה"ל כאחד אומר כולה שלי ואח' אומר חציה שלי ומש"ה נוטלת כתובתה תחילה כיון דלדברי כולם ערך דמי כתובתה מתון החבילה שלה והמותר יחלוקו ומסיק הריטב"א ז"ל שאם חלקו ביניהם תחלה החבילה בין שלשתן בשוה ממילא דתו לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה כיון שהיא מודית שאין לה כתובה ואינה אשתו ואף שאיני כדי להכריע מ"מ נ"ל דברי הריטב"א ז"ל ברורין בטעמן והוצרכתי להעתיק כדי ליישב הסוגייא דבסמוך:

שם ורבי מאיר היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה. וכתבו הרא"ש והרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין דמכאן משמע דלרבנן דר"מ דאמרי מטלטלי לא משתעבדי היינו אפילו מיניה דידיה גופא וכ"כ בתוס' בכמה דוכתי אלא דהרשב"א ז"ל כתב בחידושיו בשם הראב"ד ז"ל דיש לתמוה הא מיניה קי"ל דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומש"ה כתב הראב"ד ז"ל דאיירי שמת ועיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בזה:

אמנם כבר כתבתי בכמה דוכתי בכתובות ובר"פ הנויקין גבי פיסקא דכתובת אשה בזיבורית דאיכא למימר דאזדו לטעמייהו דר"מ לטעמיה דס"ל כתובה דאורייתא ומש"ה לא גרע משאר חוב דמטלטלי משתעבדי ורבנן דר"מ ס"ל כתובה דרבנן וה"ל כמו שאר תנאי כתובה דלא גביא אלא מקרקע אלא דכל המפרשים הקדמונים לא רצו לפרש כן משום דיש מהן סוברים דהלכה כמ"ד כתובה דאורייתא ואפ"ה קי"ל נמי כרבנן דמדינא מטלטלי לא משתעבדי אף מיניה ומש"ה בקשו טעמים רבים אלא דלענ"ד נראה דבלא"ה סוגיא דהכא לא מכרעת מידי דלעולם אימא לך דכל כתובת גרושה שנגבית בחיי בעלה לכ"ע גביא נמי ממטלטלי כיון דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כ"ש שיורדין לנכסיו ונפרעין ממנו ממטלטלים שלו אלא דהכא בשמעתין לא שייך הך מילתא כלל שהרי האשה אין לה לתבוע ממנו כלל חוב כתובתה שהרי הודית שאינה אשתו ובתר הודאה דידה אזלינן שפיר כמ"ש בשם הריטב"א ז"ל בסמוך אלא דהא דאמרינן דגובית כתובתה מהחבילה היינו משום דה"ל כאילו א' אומר כולה שלי וא' אומר חצי' שלי וא"כ מצינן למימר בפשיטות דכל זה דוקא לרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לאחר מותו והיינו לפי שנשתעבדו לו משעת הלוואה למפרע וא"כ לפ"ז הוי שפיר כאומר חצי' שלי כיון שלפי דבריהם יש להאשה מיהא חלק בגוף החבילה כדי שיעור כתובתה וכאילו הן ברשותה משעה ראשונה משא"כ לרבנן דר"מ דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מיהא לאחר מיתה והיינו ע"כ דשיעבוד דידה לא הוי על המטלטלים כלל עד שתעמוד בדין ותתבע כתובתה ויתחייבו ואז יורדין הב"ד לנכסיו ונפרעין מהמטלטלים כדי לקיים מצות פריעת ב"ח וא"כ לא שייך הכא הא מילתא כיון שאינה יכולה לתבען כלל על כתובתה שהודית שאין לה ולא שייך פריעת ב"ח כלל א"כ הדר הוי ליה כאילו אחד אומר כולה שלי ואנן סהדי דכל מה דתפיס חד דידיה הוא כאילו הוחזק בה כבר וא"כ תו ליכא דין גביית כתובה כלל כמ"ש בסמוך במסקנת הריטב"א ז"ל כן נ"ל נכון וברור בעזה"י והתמיה קיימת על הריטב"א ז"ל שלא פירש כן ואולי מקום הניחו לי מן השמים. והמעיין פ' מי שהיה נשוי גבי שלש נשים דף צ"ג ובסוף פרק גט פשוט במה שכתבתי על קושיית התוספות על דרשת יוציא אליך העבוט דילפינן שיעבודא דאורייתא והקשו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ומתוך מה שכתבתי בכל זה נתבאר שכל דברי כאן נכונים וברורים בעזה"י ומה שהביאו התוספות והרשב"א ז"ל וסייעתו משאר סוגיות ודלרבנן דר"מ אף מיניה דידיה לא גביה ממטלטלים כבר כתבתי ליישב קצתן כ"א במקומן וגם סוגיא דנדרים יש לי ליישב ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): גמרא ור"מ היא דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה. וכתבו הרא"ש והרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין דמכאן משמע דלרבנן דר"מ דאמרי מטלטלין לא משתעבדי לכתובה היינו אפילו מיניה דידיה גופיה וכן כתבו בתוספות בכמה דוכתי אלא שהרשב"א ז"ל כתב בשם הראב"ד דמיניה דידיה קיי"ל אפי' מעל גלימא דעל כתפיה ומשו"ה מפרש לסוגיא דהכא כשמת המגרש וכתב הרשב"א ע"ז דלא נהירא והכריע כשיטת הפוסקים דאפילו מיניה דידיה לא גביא. אמנם כבר כתבתי בכמה דוכתי בחידושי לגיטין בריש פ' הנזקין דלכאורה יש לתמוה על סברא זו דנהי דלשיטת הפוסקים כתובה דרבנן איכא למימר דהם אמרו והם אמרו דמטלטלין לא משתעבדי והוי ליה כמו שאר תנאי כתובה דלא גביא אלא ממקרקעי אלא לשיטת הפוסקים דקיי"ל כתובה דאורייתא א"כ מה טעם יש בדבר לומר דאפילו ממטלטלין דידיה לא גביא ומ"ש משטר חוב דקיי"ל דגבי אף מגלימא דעל כתפיה וא"כ לפ"ז היה נ"ל לפרש כשיטת הראב"ד ז"ל ולא מטעמיה אלא דבלא"ה אע"ג דסוגיא דהכא איירי מחיים אפ"ה ליכא למישמע מינה דלא גביא ממטלטלין דידיה אלא דהכא טעמא אחרינא איכא כמו שפירשתי באריכות בטוב טעם בעז"ה. והמעיין היטב בפנים יראה שדברים נכונים וברורים הם בסייעתא דשמיא אף שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי מן השמים ובמקום אחר הארכתי יותר:

שם מאי הוה עלה. לכאורה נראה דאשניהם מודין קאי משום דרב יהודא קאמר לעיל אין ולאו ורפיא בידיה אמנם למאי דפרישית בסמוך בל' רש"י ז"ל איכא למימר דאפילו באין שניהם מודין נמי איירי ובהא נמי פליג' רב כהנא ורב פפא ובהכי אתי שפיר לישנא דרב אשי דא"ל לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר כו' אי מה להלן הודאת בע"ד כו' משמע דשייך ילפותא דדבר דבר לענין עד א' בלא הודאת בע"ד והכי קאמר ליה נהי דבהכחשה שפיר מצית למימר דטעמא דידך משום דבר דבר מ"מ אודי מיהת בהודאת בע"ד ועיין בזה בל' הפוסקים בא"ע סי' מ"ב:

גמרא א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון כו' הך גזירה שוה מייתי הש"ס סוף פרק המגרש והתם לא מייתי כלל לשון ממון אלא פשטא דקרא דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור ובפ"ק דסוטה דף ד' בברייתא נמי לא מייתי לשון ממון אלא בדף ג' ע"ב נקיט להאי לישנא סתמא דתלמודא ע"ש ולפ"ז יש לתמוה לכאורה מאי פסיקא ליה לר"א דרב כהנא יליף דבר דבר מממון דוקא ומקשה ליה מה להלן הודאת בע"ד כו' דהא פשטא דקרא דע"פ שנים עדים יקום דבר לא איירי מממון לחוד אלא עיקר קרא לענין מכות ועונשין כדכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ע"פ שנים עדים יקום דבר וא"כ דלמא יליף רב כהנא דבר שבערוה מג"ש דדבר דבר דמכות ועונשין והתם לא מהני הודאת בע"ד להלקותו או לסקלו כ"א בשני עדים דוקא:

ולכאורה היה נ"ל דע"כ דעיקר קרא לא איצטריך אלא לענין ממון דלמכות ועונשין כתיב קרא אחרינא לא יומת ע"פ ע"א ומלקות נמי ילפינן בגזירה שוה דרשע רשע אע"כ דלממון אתיא והיינו כדדרשינן להדיא בסיפרי לכל עון זה ממון ולכל חטאת זה קרבן וא"כ בהנך תרתי מהני הודאת בע"ד ומקשה שפיר ואף על גב דבהך ברייתא דסיפרי קתני סיפא לא יקום עד א' באיש אבל קם הוא בעדות אשה להשיאה והיה נ"ל לכאורה דהיינו כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין ומ"ד אין חוששין ס"ל כרבי יוסי דמשמע התם דפליג מ"מ כיון דמסוגיא דשמעתין משמע דליכא פלוגת' דתנאי בהכי מדמקשה רב אחדבויי מברייתא וע"כ דהאי אבל קם בעדות אשה להשיאה היינו בעדות שמת בעלה אי לדרשה גמורה או לאסמכתא בעלמא כדפרישית בכמה דוכתי ודעתי לבאר עוד אי"ה בקונטרס עגונות ובס' כלל גדול מיהו הא דדרשינן בסיפרי לכל עון זה ממון תלמודא דידן נמי ס"ל הכא לדרשה גמורה והיינו דדרשינן נמי לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה דכולה בממון איירי ועוד נ"ל דפשטא דלישנא דיקום דבר משמע דאיירי בתביעת ממון שע"פ שני עדים מקיימינן דברי התובע וכן מצאתי קצת בלשון הראב"ן ז"ל אלא דבפ"ק דמכות לא משמע הכי ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה כו' הא דאיצטריך קרא לענין הודאת בע"ד נראה דהיינו לענין שאין יכול לחזור בו ולטעון משטה ומשחק הייתי לאחר שהודה בפני ב"ד דאי בעומד בהודאתו מילתא דפשיטא היא ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בס"פ הנושא:

גמרא א"ל התם לא מחייב לאחרינא הכא מחייב לאחרינא. עיין פירש"י ז"ל ובחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל האריכו בזה ע"ש אלא דמ"מ תמי' לי טובא דאי הוה כתיב הך דדבר שבערוה לענין קידושין הוה אתי שפיר דע"כ גזירת הכתוב הוא דאף בב' מודין אין כאן חשש קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו ולא אמרינן דשוו אנפשייהו חתיכה דאיסורא דע"כ הקישו הכתוב לממון שיש בו חוב לאחרינא וכדמסיק הרשב"א ז"ל אלא כיון דלקושטא דמילתא הך דדבר שבערוה עיקר מילתא לא כתיב לענין קידושין אלא לענין ערות דבר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר לענין דלא מחייב לגרשה אלא בעדות ברורה שזינתה והתם ע"כ לא איירי קרא אלא כשהיא מכחשת העד או בשותקת כמו שאבאר בסמוך בפלוגתא דאביי ורבא משא"כ בשניהם מודין ודאי דחייב לגרשה וכן בא' מהם מודה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא א"כ תו לא מצינן למידרש הך ג"ש כלל לענין שניהם מודין כיון דפשטא דקרא לא מצינן לאוקמי בכה"ג וכמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אמר אביי היא היא ע"ש וא"כ אכתי בקידושין נמי מנא לן לאוקמי הך ג"ש גופא לענין שניהם מודין דלא מהני לגבי דנפשייהו מיהת ודוחק לומר דמוקמינן להך ג"ש לקידושין באם אינו ענין או שנאמר בכל עניני דבר שבערוה מיתוקמא ואכולה פרשה קאי דקידושין וגירושין נמי התם כתיבי אלא שכל זה דוחק כמו שאבאר לקמן בשמעתין דודאי לענין עד א' בהכחשה נמי איצטריך ג"ש דדבר דבר ולולי פרש"י ז"ל והרשב"א ז"ל היה נ"ל לפרש דהא דמשני רב כהנא הכא מחייב לאחרינא לאו אג"ש דדבר דבר קאי דודאי עיקר ג"ש דדבר דבר לאו לענין שניהם מודין איירי אלא לענין אם א' מהם מכחיש או למי שאינו יודע כמו שאבאר בסמוך גבי אשתו זינתה בע"א וכן לענין דכל לאפוקי מחזקה קמייתא בעינן שני עדים דוקא דומיא דממון אלא דהא דלא מהני בקידושין אף בשניהם מודין ממילא אתיא לן מסברא דכיון דעיקר ענין קידושין היינו לאסרה אכולי עלמא כהקדש דליקו עלה באיסור וחזקת אשת איש והכא כיון דלענין לחייב לאחריני לא מהני הנך קידושין לפי שאינן יודעין כלל מקידושין והיא בחזקת פנויה לגבי אחרינא מג"ש דדבר דבר כדפרישית ממילא דלא הוו קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו שאין קידושין לחצאין כן נ"ל נכון ומעתה אין צורן לכל האריכות שדקדק הרשב"א ז"ל בזה ואף שהקדמונים לא פירשו כן מ"מ לא מנעתי לכתבן דלענ"ד דברים נכונים וברורים הן בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר לו ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן פירוש דשתיקה כהודאה דמיא כו' עכ"ל. ואף ע"ג דביבמות בר"פ האשה רבה מספקא ליה לתלמודא בהאי ברייתא גופא דא"ל ע"א אכלת חלב והלה שותק אי הוה טעמא משום דע"א מהימן או משום דשתיקה כהודאה דמי' אפ"ה משמע להו להתוספות דמסוגיא דהכא משמע דהכי קושטא דמילתא דטעמא משום דשתיקה כהודאה דמיא מדנקיט אביי בכל הנך מימרי דשמעתין והלה שותק משמע דדוקא בשותק איירי וכן מהא דאמרינן בסמוך וצריכא כו' ומסיק דה"א האי דשתיק משמע עיקר טעמא משום דשתיק ועוד דהתוספות לשיטתיהו שכתבו בסמוך בד"ה נטמאו טהרותיך דמסוגיא דפרק הנזקין נמי מוכח דבאומר איני יודע ולא ה"ל למידע ואינו בידו לכ"ע לא מהימן ע"א:

מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל כתב להיפך דמסוגיא דכריתות ר"פ אמרו לו משמע דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה דמי' אלא משום דע"א מהימן אף כשהלה אמר איני יודע ולא ה"ל למידע ועיין באריכות בלשון הר"ן ז"ל ומה שיש לדקדק בדבריהם אבאר בסמוך בעזה"י:

בד"ה ותנא תונא כו' דנקיט לא אכלתי כו' ובהא איכא רבותא לר"מ כו' עכ"ל. ואפ"ה מדייק הש"ס שפיר מדיוקא דרישא טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן דאלת"ה משנה שאינה צריכה היא לגמרי דפשיטא דע"א לא מהימן לומר אכלת חלב כשהלה מכחישו דמקרא מלא הוא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וחטאת היינו קרבן אע"כ דלדיוקא אתא טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן וק"ל:

בד"ה נטמאו טהרותיך כו' וקשה דהא בפ' הנזקין כו' עד סוף הדיבור. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי פרק הניזקין וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לפי מה שראיתי דבהא דמסקו התוספות כאן דאין ע"א נאמן לאיסור במה שאינו בידו ולא היה בידו אלא דוקא היכא דשותק או שאמר איני יודע וה"ל למידע הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו כמה קושיות וכתב לתרץ קושיית התוספות בענין אחר דודאי לעולם ע"א מהימן היכא שאינו מכחישו בפועל וההיא דהניזקין שאני דהא דלא מהימן הפועל לומר נטמאו טהרותיך אלא מטעמא שהיה בידו היינו משום דעליו לשמרן שלא יטמאו וכן במפגל ע"ש באריכות וכתב הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שדבריו עיקר והוסיף לתמוה על שיטת התוספות וסייעתייהו כיון דבריש פ' האשה רבה משמע דמספקא לן בטבל וקונמות אי ע"א מהימן להתיר אף בדאיתזק איסורא א"כ מהיכא תיתי נאמר בפשיטות דאין נאמן לאיסורא דהא אי נאמן להתיר נגד החזקה כ"ש דנאמן לאיסור אף בדאיתחזק התירא כמ"ש הרא"ש ז"ל והמרדכי להדיא בי"ד כללים דבחתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור ע"ש באריכות וכבר כתבתי בפ' הנזקין דודאי מסברא אית לן למימר דנהי דנאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדאיתא לעיל דף ס"ג ע"ב גבי נאמן ליתן גט ובל' רש"י ז"ל דף ס"ד ע"ב בד"ה ור' נתן סבר ואף ע"ג דהתם בלא איתחזק איסורא איירי כמו שכתבתי במקומן אפ"ה הא מילתא גופא מספקא לן בר"פ האשה רבה אי סמכינן אהך חזקה דאין אדם חוטא אף נגד חזקת איסור או לא משא"כ היכא שהעד א' בא לאיסור נגד חזקת היתר שפיר איכא למימר בפשיטות דלא מהימן נגד החזקה כיון דליכא חזקה אחרת נגדה דהא לא שייך בכה"ג חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואדרבא איכא למימר דלצעורי קא מכוין כדאשכחן בכמה דוכתי בגמר' וכמו שפרש"י ז"ל לעיל דף ס"ד גבי נאמן לומר יש לי בנים ואין נאמן לומר יש לי אחים ע"ש וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בפירקין וברי' גיטין דהא דלא מהימן ע"א לאו משום דמשקר אלא דאפשר דלא דייק ואמר בדדמי וא"כ זה הטעם שייך טפי במעיד לאסור מבמעיד להתיר וזה ברור:

אמנם תמה תמה אקרא על דברי הש"ך שהביא ראיה מל' הרא"ש ז"ל והמרדכי שכתבו דנאמן לאסור במכ"ש דלהתיר וראייה זו ודאי איני מכיר כלל דהתם ודאי לענין חתיכה ספק חלב ספק שומן איירי דכיון דנאמן להתיר אף על גב דבלא עדותו היו אסורין מספק דספקא דאורייתא לחומרא כ"ש כשמעיד על החתיכה שהיא ודאי חלב כ"ש דמהימן דהא בלא עדותו נמי היו אסורין מספק והשתא ליכא שום תועלת בעדותו אלא לענין אם יזדמן עוד ספק אחר דלא ליהוי ספק ספיקא ובכה"ג פשיטא דנאמן דהא לא שייך לומר לצעורי קא מכוון כן נ"ל ברור דאין בזה שום קושייא כלל על שיטת התוספות והרא"ש ז"ל והמרדכי ומה שיש לדקדק עוד בזה בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו יבואר בק"א ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה נטמאו טהרותין דמסקי התוספות דאין עד א' נאמן לאיסור במה שאינו בידו ולא היה בידו אלא דוקא היכא דשותק או שאמר אינו יודע והו"ל למידע. והרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כמה קושיות על דבריהם וכתב הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שדבריו עיקר והוסיף לתמוה על שיטת התוספות וסייעתם בכמה קושיות שכתבתי בפנים ליישב קושייתו אדרבה יש לתמוה טובא על לשון הש"ך במה שהביא ראיה מלשון הרא"ש והמרדכי ז"ל והנחתי דברי הש"ך בצ"ע:

(קונטרס אחרון): שם במה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמרינן בשמעתין דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דבלא"ה כל היכא דלא מכחיש ליה עד א' נאמן והביא ראיה מפרק האשה רבה דאמרינן התם מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא כו' אלמא דכל היכא דלא איתחזק איסורא עד א' נאמן הילכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא דלא אמרינן ליה בשום דוכתי עד א' נאמן בין ששתק הלה ובין אמר איני יודע ע"כ דבריו ולא זכיתי להבין דבריו במ"ש דליכא למימר איתחזק התירא דלא אמרינן ליה בשום דוכתא ולכאורה דבר תימא הוא דהא בכמה דוכתי טובא אשכחן דחזקת היתר הוי חזקה מעליא לקולא כמו חזקת איסור לחומרא ואדרבה מעיקר ילפותא בפ"ק דחולין דילפינן דאזלינן בתר חזקה היינו מבית המנוגע וכתבו התוס' שם דמהתם מוכח דמדאורייתא אין לחלק בין קולא לחומרא ועוד דבבית המנוגע גופא נמי איתא קולא וחומרא וא"כ משמע להדיא דחזקת היתר הוי כמו חזקת איסור וכבר עלה בלבי לפרש דנהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ"ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר לחוד ואזל הרשב"א בזה לשיטתו שכתב בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א דהא דמסקינן התם דמדרבנן לא מהני חזקה בספק קרוב לו או קרוב לה לאו דוקא בעד א' אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה איירי אלא אפילו ששני העדים גופייהו אין יודעין אם קרוב לו או קרוב לה אפ"ה לא מוקמינן לה אחזקת היתר דמדרבנן החמירו דלא מהני חזקה וכן כתב הפרי חדש בי"ד סי' ק"י בכללי הספיקא דכלל גמור הוא דמדרבנן לא מהני שום חזקת היתר וא"כ בכך היה נ"ל ליישב ולפרש דברי הרשב"א ז"ל אלא דבאמת כבר כתבתי בקונטרס אחרון בכתובות בסוגיא דפתח פתוח להשיג על דברי הפר"ח דלאו כלל גמור הוא אלא בכמה דוכתי אשכחן דמהני חזקת היתר והבאתי ראיה מכמה סוגיות ע"ש א"כ נשארו דברי הרשב"א ז"ל בקושיא ומכ"ש דקשה טפי לפי מ"ש בחידושי בפנים בסוגיא דיש לי בנים נאמן וכתבתי שם דאדרבה יותר יש סברא להאמין ע"א שאומר להתיר דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ בעד אחד שאומר לאיסור דלא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא וכו' אין להאמינו כ"כ דאדרבה איכא למימר דלצעורי קא מכוון ובעיקר פי' שותק דשמעתין כבר כתבתי בפנים מה שנראה לענ"ד בזה ליישב כל הקושיות בטוב טעם בעזרת השם יתברך:

בא"ד ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר"י דהיינו דוקא בדבר שיש לו לידע כו' עכ"ל. לכאורה לפ"ז לא הוצרכו לפרש ההיא דהנזקין במכחישו אלא אפילו באמר אינו יודע ובמילתא שלא ה"ל למידע אלא דלקושטא דמילת' משמע להו דאף במכחישו נאמן בהנזקין כדפרישית בפ' הנזקין ע"ש:

בא"ד וצריך לומר דהא דאמר בכל דוכתי ע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת כו' אבל לאיסור אינו נאמן כו' עכ"ל. לכאורה אין הלשון מדוקדק דאף ע"ג דשפיר יש לחלק בין היתירא לאיסורא מטעמא דפרישית היינו אם נאמר דע"א נאמן להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואינו בידו דהיינו מאי דמספקא בר"פ האשה רבה בטבל וקונמות משא"כ כאן לענין בשר זו מנוקרת לא הוצרכו דבלא"ה פשיטא דנאמן משום שבידו כמ"ש התוספות להדיא בריש גיטין ממעשים בכל יום וכן לענין חתיכה זו שומן נמי טעמא אחרינא איכא דלא איתחזק איסורא בהך חתיכה ובכה"ג כ"ש דנאמן לאיסור כדפרישית בסמוך. והנלע"ד בזה דעיקר דבריהם בזה היינו לענין חתיכה זו שומן והיינו נמי ממעשים בכל יום שלוקחין שומן אצל הטבח אפי' היכא שידוע שיש לזה טבח כמה חתיכות חלב יותר מחתיכות שומן ואף ע"ג דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף אפ"ה מהימן להתיר א"כ כ"ש דאיפשט ספיקין דר"פ האשה רבה דטבל וקונמות אף ע"ג דאיתחזק איסורא ואינו בידו אפ"ה מהימן אף על גב דלאיסורא אינו נאמן נגד חזקת היתר ועיין מה שכתבתי לעיל דף ס"ג ע"ב גבי נאמן ליתן גט בכיוצא בזה ועדיין הדבר מוכרע ואין כאן מקומו להאריך ובקונטרס כלל גדול אבאר יותר אי"ה:

דף סו עמוד א

גמרא וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא אי לאו דקים ליה בנפשיה חולין בעזרה לא הוי מייתי. כבר כתבתי דמהאי לישנא משמע לכאורה להוכיח כשיטת ר"ת דעיקר מימרא דאביי בכל הנך הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב להעמיד שיטתו דאף באומר איני יודע נמי קאמר אביי דע"א נאמן והכא הכי קאמר וצריכא דאי אמר בקמייתא ה"א דטעמא משום דשתיקה כהודאה משא"כ באינך דלא איכפת ליה לא מהימן מיהו השתא דאשמעינן אביי בכולהו אלמא דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום דהעד גופא נאמן לאסור היכא שאין מכחישו מיהו לכל הפירושים קשיא לי בהא דאמרינן אי אשמעינן קמייתא ה"א דאי לאו דקים ליה חולין בעזרה לא הוי מייתי ותיפוק ליה שעל זה אנו דנין דהא אי לאו דגלי קרא בחטאת חלב או הודע אליו לרבות שנודע לו מפי ע"א ואינו מכחישו דחייב ה"א דפטור וא"כ תו לית לן למימר דמה"ט הימניה רחמנא דלא הוי מייתי חולין בעזרה דאדרבא הוי לן למימר דע"א אינו נאמן ולא ליהוי שתיקתו כהודאה ולא לייתי חולין בעירה. והנלע"ד בזה דודאי בלא"ה האי נאמן דאמרינן לענין קרבן חטאת חלב לאו לענין הבאה שכופין אותו להביא קרבן הא ליתא דהא קי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה וא"כ אם הוא יודע בעצמו שאינו מאמין לדברי העד ולא היה שתיקתו משום הודאה אין ה"נ דלא מייתי קרבן אלא עיקר מילתא דנאמן דקאמר אביי ותניא בברייתא וילפינן מקרא דאו הודע אליו היינו לענין שכבר הביא הקרבן לעזרה ואח"כ חזר בו ואומר שנזכר שלא אכל חלב ומכחיש העד א' תו לא מהימן והכהנים מקריבין הקרבן וכשר כמו שנראה להדיא מלשון רש"י בד"ה נאמן העד וכשר הקרבן עכ"ל. ולפ"ז אתי שפיר הא דקאמר דאי איתמר בקמייתא ה"א דהא דהעד נאמן מטעמא דשתיקה כהודאה אע"פ שחזר בו אח"כ ואמר שלא היה משום הודאה אלא שהיה סומך על דברי העד היינו משום דאי לא דקים ליה מעיקרא בשעת הבאה לא הוי מעייל חולין בעזרה אע"כ דרמי אנפשיה ומידכר שפיר שעומד בהודאה מש"ה כשר הקרבן ולא מצי לחזור בו משא"כ בהנך דא"ל דלא איכפת ליה סד"א דמהימן לומר דמה ששתק לא היה משום הודאה קמ"לן דאפ"ה הוי כהודאה ואין יכול לחזור בו כן נ"ל נכון לפי שיטת ר"ת ז"ל משא"כ לשיטת הרשב"א וסייעתו דלקושט' דמילתא לענין חטאת חלב בעיקר דין הבאה איירי דכיון שהוא אינו יודע צריך לסמוך על דברי העד וחייב קרבן א"כ לא יתכן לפרש כן האי וצריכא במאי דקאמר חולין בעזרה לא הוי מייתי ודוק היטב. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך מסברא דנפשאי כשיטת ר"ת ז"ל וסייעתו אבל לא מהטעם שכתבו התוספות דהוי טעמא משום הודאה ממש בדאיכא רגלים לדבר אלא עיקו טעמא דנקיט אביי שותק היינו דכיון ששותק ואינו אומר איני מאמינך ע"כ קים ליה שאינו חושד העד שאומר כן כדי לצערו ולהתנקם והוא לא משיב לו וא"כ א"ש טובא דאי אשמעינן בקמייתא ה"א דודאי הכי קים ליה דאל"כ הוי רמי אנפשיה ומידכר לומר להעד איני מאמינך ואיני רוצה להביא חולין בעזרה ועכ"פ קודם הבאה הוי רמי אנפשיה ומידכר דאפשר שהעד אמר כן כדי לצערו אע"כ דמהימן ליה ובהכי אתי שפיר טובא לשון נאמן דקאמר אביי דמזה הקשו הרשב"א ז"ל וסיעתו על שיטת ד"ת ז"ל וסייעתו ויתיישב ג"כ כל הסוגיא בסמוך ואין צורך לידחק במה שנדחק הר"ן ז"ל להעמיד שיטת ר"ת ז"ל ע"ש ועיין עוד בסמוך:

שם איבעיא להו אשתך זינתה בע"א ושותק מהו אמר אביי נאמן כו' וגירסת התוספות אמר אביי היא היא ומשמע לכאורה מלשונם דדמי לגמרי להנך מימרי דאביי לעיל דילפינן כולהו מאכלת חלב דנאמן וילפינן לה מקרא בר"פ האשה רבה דכתיב בחטאת או הודע אליו מכל מקום אלא דאכתי קשה מי דמי התם ובכל הנך ליכא מאן דמכחיש להעד משא"כ הכא דמסתמא איירי שהאשה מכחשת העד ואומרת שלא זינתה וא"כ למה יהיה נאמן הא לעיל מקשה הש"ס בפשיטות ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וכבר כתבתי דהיינו אף בהכחשת הבעל דבר ואף למאי דמשמע לעיל מלשון רש"י ז"ל דלאו אהכחשת הבע"ד קאי הא פרישנא טעמא דאיכא למימר דמצרפין טענת המקדש גופא שאומר ברי לטענת העד משא"כ הכא דאין כאן אלא העדאת ע"א והיא מכחשת אותו מהיכא תיתי יהא נאמן הא מקרא מלא כתיב כי ימצא בה ערות דבר דהיינו שנים דוקא ולפחות מיתוקמא כשהיא מכחשת דנאמנת ועוד דבעלמא נמי נאמנות הבע"ד הוי מיהא כמו ע"א דעלמא ונאמן באיסורין כדילפינן מוספרה לה לעצמה וכ"ש הכא דאיכא חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות דידה ומ"ט דאביי:

מיהו לשיטת התוספות אתי שפיר דמשמע להו דטעמא דאביי בכל הנך דלעיל ובחטאת חלב גופא משום דשתיקה כהודאה דמיא ה"נ דכיון שהבעל שותק והוי כהודאה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מהני הכחשה דידה. והשתא א"ש טובא גירסת התוספות דלא גרסי הכא נאמן דנהי דבהנך דלעיל קתני נאמן היינו משום דנאמנו דברי העד לגמרי משא"כ הכא לגבי דידה ודאי לא מהני נאמנות העד דע"א בהכחשת הבע"ד לאו כלום היא אלא דאסורה על הבעל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכ"ש דלא מהימן להפסיד כתובתה ומש"ה גרסי היא היא והיינו לענין עיקר איסורא וכן גירסת הרי"ף ז"ל אמר אביי היא היא והרא"ש ז"ל כתב אמר אביי אסורה לו ונראה מכוונת כולם בסיגנון א' למה שכתבתי נמצא דכל זה לשיטת התוספות וסייעתם דשותק דכולהו שמעתין דוקא:

אמנם לשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו שהסכים בה הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז דשותק דשמעתין לאו דוקא אלא ה"ה לאומר איני יודע א"כ קשה טובא מ"ט דאביי בהא דאשתך זינתה כיון דהיא מכחשת העד מאי חזית דסמכת אעד סמוך אדידה דרחמנא הימנה. מיהו לענ"ד נראה דהרשב"א ז"ל גריס בשמעתין אשתך זינתה ושותקת שכן נראה קצת מלשונו בחידושיו כאן ויותר מזה מבואר בלשונו בתשובותיו סימן אלף רל"ז עיין שם וכיוצא בזה הביא הבית יוסף בכוונת הטור בא"ע סימן קט"ו וסי' קע"ח ע"ש וכ"נ קצת מלשון רש"י ז"ל בסמוך בד"ה אפקה הואיל ולא הכחישתו וכמו שהרגיש הרשב"א ז"ל גופא בזה בתשובה הנ"ל אלא דנראה דעכ"ז רפיא הא מילתא להרשב"א ז"ל גופא והיינו נמי דמספקא ליה בשמעתין אי אמר אביי דאסורה מדאורייתא או מדרבנן בעלמא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב גבי מקוה ובן גרושה ובן חלוצה וכאן אין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר אביי היא היא כו' תימא והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקידושין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דאביי לא סבירא ליה כרב פפא דאמר לעיל בשמעתין חוששין לקידושין ואדרבא לכאורה משמע הכי להדיא בכתובות דף כ"ג דקאמר אביי שם תרגומא בע"א אמר נתקדשה דלא תיקשי שם קושיית התוספות ע"ש אלא דנראה דמסוגיא דשמעתין פשיטא להו הכי דמייתי על הנך מימרי אביי לבתר דמסיק מאי הוה עלה לענין קידושין משמע דאביי לא איירי בקידושין או שנאמר דהתוספות סברי דרב פפא גופא דאמר חוששין היינו דוקא בשניהם מודין מיהו בתוספות רי"ד כתבו דאביי סבירא ליה כמאן דאמר מקדש בע"א חוששין לקידושין:

גמרא רבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים. לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דאביי גופא לא קאמר דמיתסרא עליה אלא מדרבנן צ"ל דרבא מהדר ליה דאף מדרבנן לא שייך להחמיר בדבר שבערוה אף על גב דבכמה דוכתי החמירו חכמים בדבר שבערוה מ"מ איכא למימר דבהא מילתא דבעינן שני עדים לא שייך להחמיר כיון שהתורה הקילה והתירה בפירוש דבפחות משני עדים לא מיתסרא דכתיב כי ימצא בה ערות דבר לג"ש וכיוצא בזה כתבתי בכמה דוכתי דבמה שהתירה התורה בפירוש לא עשו חכמים סייג וגדר להחמיר ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דפתח פתוח דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים לאפוקה מחזקת היתר אלא דמלשון דבר שבערוה דקאמר רבא משמע כלשון ראשון:

שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא כו' מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא. עיין בחידושי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל שהקשו מכאן על שיטת ר"ת וסייעתו שכתבו דשותק דוקא משום דשתיקה כהודאה א"כ מאי מייתי מהאי סמיא דהכא לא שייך שתיקה כהודאה שלא היה בביתו בשעה שאמר העד שזינתה ועוד שאף את"ל דשייך ה"נ שתיקה כהודאה אפילו הכי לא אתי שפיר לישנא דאי מהימן לך דלאו גזלנא הוא והר"ן האריך ליישב ולכאורה נ"ל דוחק:

אמנם למאי דפרישית לעיל בפירוש שתיקה כהודאה דמי' היינו לענין דהו"ל כאילו מודה שמאמין העד ואינו חושדו שעושה כן כדי לצערו או לצער את אשתו א"כ א"ש טובא בפשיטות דאין ה"נ דהא דקאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא לאו דוקא גזלן אלא כל שיש חשד שאומר כדי לצערו הוי ליה כגזלן וכמעיד שקר ולכאורה בלא"ה מוכרח לפרש כן דאם לא כן מאי קאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא ה"ל למימר אי לאו גזלנא דמסתמא כל ישראל בחזקת כשרות עד שיפסל אבל למאי דפרישית אתי שפיר דבדברים המסורין ללב תליא מילתא אם חושדו שאומר לצערו או לא ובכך יתיישב כל הסוגיא לנכון לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

שם ואמר אביי מנא אמינא לה דתני' מעשה בינאי המלך כו' הנח כתר כהונה כו' שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל מה ראו לערער עליו עכשיו יותר משמונים שנה ששימש בכהונה גדולה כו' ע"ש מה שתירצו בזה:

אמנם לענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא אביי ורבא גופא דאיירי בשמעתין בהא עובדא דינאי אשכחן להו בפרק תפלת השחר דף כ"ט דפליגי דאביי אמר הוא ינאי הוא יוחנן ורבא ס"ל דינאי רשע מעיקרא ויוחנן צדיק מעיקרא וא"כ לרבא לא אשכחן כלל דינאי שימש קודם לכן בכהונה גדולה ואפשר שזה היה תחלת מעשיו כדמשמע פשטא דלישנא הקם להם בציץ שבין עיניך ולאביי נמי הא דקאמר דרשע מעיקרו הוי כדמוכח התם להדיא דקאמר בשלמא לאביי ניחא וא"כ משמע להדיא דרשע מעיקרו היינו עובדא דהכא שהרג חכמי ישראל ואח"כ חזר למוטב ונעשה צדיק כמו שפרש"י שם להדיא וכדמשמע נמי בשמעתין דשמעון בן שטח החזיר העטרה ליושנה ופרש"י דאחי אשתו היה והחזירו למוטב ומאז שימש בכהונה גדולה ואחר שמונים שנה חזר לרשעתו ונעשה צדוקי כדמשמע שם להדיא בפ' תפלת השחר כן נ"ל ברור לפי שיטת רש"י שם ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה הקם להם בציץ פי' בקונטרס כו' וקשה דאדרבה משמע כו' ומפרש ר"ת דוקא ציץ כו' עכ"ל. ונראה דרש"י לא רצה לפרש כר"ת משום דס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלמסקנא דפ"ק דיומא האי על מצחו תמיד היינו דתמיד מרצה וא"כ אין לחלק בין ציץ לשאר בגדי כהונה וכ"כ הריטב"א ז"ל ומה שהקשו על פירש"י מבואר בדבריהם יותר ביומא פר' בא לו דף ס"ט ויש ליישב אליבא דרש"י דהא דבמדינה אסור ללובשן ואחר גמר עבודה נמי היו צריכין להפשיט לאו משום חשש מעילה אלא משום איסור כלאים ולא שייך בציץ ועי"ל דמדאוריית' ודאי אף במדינה שרי כיון דניתנו ליהנות בהן אלא משום חומרא דרבנן בעלמא אסור ואפ"ה מסקינן ביומא בעובד' דאלכסנדר מוקדון דעת לעשות לה' ופרש"י כשנתכוון לשם שמים שרי וה"נ כיון דבשעת הודאה ושמחה היה ליתן שבח למקום אפשר דאין כאן איסור בכה"ג כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד וינאי היה כהן מזרע תשמונאי עכ"ל. ולכאורה אין זה המשך כלל לדבריהם הקודמים ועוד מאי כוונתם בזה ונלע"ד לפרש דבריהם ע"פ מה שכתבו ביומא דאין לתרץ קושייתם דלעיל דבענין הציץ גופא באמת עשה שלא כהוגן משום דמשמע דלא נזרקו בו מינות אלא אח"כ אלא ודאי דמדינא שרי וא"כ לפ"ז קשה מאי קאמר ליה אלעור הקם להם בציץ כיון דליכא איסורא וע"כ היינו משום לעז דשבוייה ידע אלעזר שיקפידו חכמים וממילא דע"כ לא שימש בכהונה גדולה קודם לכן דאל"כ מאי ס"ד דאלעזר דעד השתא לא מיחו בו ועכשיו ימחו אע"כ שזה היה תחלת מעשיו להשתמש בכהונה גדולה אלא דגם בזה יש לתמוה וכי תעלה על דעת ינאי להשתמש מעצמו בכה"ג בלתי רשות מסנהדרין ומשאר כהנים לכך הוצרכו לפרש דכהן היה מזרע חשמונאי ובא לו הכהונה בירושה כדדרשינן הוא קודם לכל אדם כשממלא מקום אבותיו כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

גמרא שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ופירש"י ושבויה פסולה לכהונה ונשאה אביו ונמצא חלל עכ"ל. ומשמע מכולה סוגיא דלא איירי אלא מעדות שבוייה לחוד ולא היה שום חשש עידי טומאה ולפ"ז מה שכתב רש"י ז"ל דאם היתה אמו שבוייה הרי ינאי חלל לאו דוקא חלל אלא ספק חלל דנהי שנשבית שמא לא זינתה ועוד דמדאורייתא אפילו ספק חלל לא הוי דהיא בחזקת שלא נבעלה אלא עיקר שבוייה דפסולה לכהונה לא הוי אלא חומרא דרבנן ומה"ט אמרינן בכמה דוכתי בשבוייה הקילו וכמ"ש התוספות להדיא בכתובות דף ל"ו ע"ב בד"ה ואלו אין להם קנס השבוייה עיין שם ובחידושינו אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא בהא דאמרינן בסמוך בתרי תרי מאי חזית דסמכת אהנך סמוך אהנך ומאי קושיא הא ה"ל ספק ספיקא ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא זינתה ומדאורייתא אפילו ודאי נשבית אפילו ספק חלל לא הוי ואף על גב דאסיקנא בפ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה דף י"ד ולקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ה דלענין יוחסין החמירו בספק ספיקא וקי"ל כר"ג מ"מ ר"ג גופא קאמר דמדינא כשר אלא שרבי יוחנן בן זכאי גזר שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים אין שומעין לקרב וא"כ מנ"ל לאביי למידק דלמא איירי שפיר בתרי ותרי ואפ"ה שרי מטעם ס"ס כיון דעובדא דינאי המלך מקמי תקנת ריב"ז דרי דרי הוה בימי שמעון בן שטח ועוד דהתם דוקא באלמנת עיסה איכא מיהא ספק חלל דאורייתא משא"כ הכא דלמאי דפרישית אפילו ודאי שבויה שריא מדאורייתא ועוד קשה מאי ס"ד דאביי שיהא עד א' נאמן לומר שנשבית ואוסרה ולפסול את ינאי מן הכהונה אחר שכבר הוחזק כיון דבשבויה ודאית ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא ואפילו את"ל דע"א נאמן לומר אשתך זינתה היינו באיסור דאורייתא משא"כ בשבויה דרבנן דהא בהדיא אמרינן בכתובות אם יש עדים שנשבית משמע דבעינן ב' עדים דוקא:

ובאמת מצאתי בספר הראב"ן ז"ל שכתב בדף קכ"ה דהאי אישתבאי ולא אישתבאי דשמעתין היינו בעידי טומאה ואפשר דמשום הנך קושיות מפרש לה הכי אלא דמפרש"י ותוספות וכל המפרשים לא משמע כן ואפשר דאיהו גופא לא מפרש כן אלא למאי דמסקינן שפחה הכניסו תחתיה וא"כ יש לפרש שפיר שהיה ידוע שאותה אשה שהיתה ברשות השבאי בחזקת אמו של ינאי נבעלה בודאי אלא דבהא מילתא גופא נפל הספק אם אותה השבויה היתה אמו של ינאי או שפחה בעלמא משום דאתו תרי ואמרו שאמו של ינאי לא נשבית כלל מ"מ בשקלא וטריא דמעיקרא לא משמע דאיירי בהכי. והנלע"ד בזה דהא דאמרינן בעלמא בשבויה הקילו ומשמע דליכא אלא חששא דרבנן היינו דוקא כשהיא אומרת ברי שלא נבעלה דאע"ג דקי"ל רוב נכרים פרוצים אפ"ה כיון דאיכא ברי דידה בהדי חזקת היתר עדיף מרובא ועוד דרוב נכרים פרוצים לאו רוב גמור הוא דהו"ל רובא דתליא במעשה ומש"ה שרי מדאורייתא וליכא אלא חששא דרבנן והם אמרו והם אמרו להקל דהכל נאמנין להעיד דמצרפין עדותן לבהדי ברי דידה וחזקת היתר דידה ועוד איכא סברא דמנוולא נפשה לגבי שבאי משא"כ הכא בשמעתין שאמו של ינאי אינה לפנינו ולא ידעינן שאמרה ברי איכא למימר דהו"ל ספק איסור דאורייתא דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא וחזקה רובא עדיף ואף את"ל דהו"ל רובא דתליא במעשה אפ"ה הו"ל מיהא כפלגא ופלגא דאסור מדאורייתא לשיטת רש"י ותוספות וסייעתייהו ובהכי סלקא שמעתין כהוגן דמדמי לה אביי לאשתך זינתה. אלא דאכתי הך קושיא דס"ס לא מיתרצא שפיר אי הוה מקמי תקנת ריב"ז ובסמוך בלשון התוספות אפרש בענין יותר נכון בעזה"י ועיין במה שכתבתי בזה בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב גבי לזו יש עדים דלפרש"י שבויה הו"ל כאילו יש עדים שנבעלה ועיין עוד בחידושי פ' אלו נערות דף ל"ה ע"ב בד"ה ואלו שאין להם קנס ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה מאי חזית דסמכת אהני כו' הקשה בקונטרס כו'. וא"ת מ"מ תיהני ליה חזקה דאמיה שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' עכ"ל. ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב בלשון התוס' בד"ה אנן אחתינן ליה ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דטענת ברי של האם מהני שפיר נמי לגבי הבת כדפרישית התם והכי נמי משמע לקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ד דאבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי אלמא דעיקר שריותא הוי משום טענת ברי דהאם משא"כ היכא שאין האם לפנינו לבודקה לעולם דחזקת האם לחוד לא הוי חזקה מעליא לגבי הבת וכמו שפרש"י כאן. אלא דאפשר דסברת התוספות כאן דהכא נמי כיון דאמו של ינאי ישבה תחת בעלה וילדה ממנו בנים הו"ל כאילו טוענת ברי וכן נראה מלשונם שכתבו דאית לן לאוקמי לאמו בחזקת כשרות ולכאורה מאי לשון חזקת כשרות שייך הכא דהא עיקר החששא שמא נבעלה באונס ואכתי בחזקת כשרות היא והוי להו לפרש דאוקמה בחזקת היתר אלא דהא ודאי דלא שייך הך חזקת היתר להבנים ולמאי דפרישית אתי שפיר לשון חזקת כשרות דמסתמא לא עבדה איסורא לישב תחת בעלה כהן לאחר שנתחללה והו"ל כטוענת ברי וכ"ש אם נאמר דאמו של ינאי נשבית כשהיתה פנויה ואח"כ נישאת לאביו של ינאי דהו"ל כטוענת ברי כן נ"ל ליישב שיטת התוספות. אלא דמ"מ אין זה קושייא כ"כ על שיטת רש"י ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא אמר אוקי תרי כו' עד סוף הדיבור. ועיין בתוספות פרק האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב שם כתבו ג"כ תירוצים אחרים ומה שכתבו שם בשם רבינו תם הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו ובשמעתין ג"כ שהדבר היה ידוע שמודיעים עיר שכבשוה כרכום היתה וא"כ כי מוקמינן תרי לבהדי תרי ממילא הויא בחזקת שבויה אלא שהקשה על זה א"כ מאי מייתי אביי ראייה דע"א מהימן דשאני הכא דאף בלא עדותו נמי דינא הכי וכן הקשה ר"י בעל התוספות בפ' האשה שנתארמלה שם וע"ש בחידושינו שכתבתי ליישב בזה שיטת ר"ת ז"ל ואדרבא סברת ר"ת ז"ל מוכרחת משמעתין גופא דאלת"ה מאי ס"ד דאביי דע"א נאמן בכה"ג אי משום דינאי שתיק הא לא הוי ליה למידע. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דעיקר טעמא דאביי לאו משום דשתיק אלא משום שכן הדין בע"א והלה אומר איני יודע כדפרישית לעיל בשיטתו אלא דאכתי קשה לר"י בעל התוס' דמשמע בשמעתין דבהא ס"ל כר"ת דעיקר טעמא דשותק היינו דוקא היכא שיש לו לידע כמו שמפרש ר"י להדיא בד"ה נטמאו טהרות וא"כ למאי דלא משמע לר"י סברא דר"ת דמודיעין עיר שכבשוה כרכום היה א"כ מאי ס"ד דאביי להאמין ע"א דהא לא הו"ל לינאי למידע אם נשבית אמו או לא אע"כ משום דעיר שכבשוה כרכום היה והו"ל רגלים לדבר דמהני לאביי אף בדבר שבערוה כדמשמע בל' התוס' בד"ה רבא אמר. והנלע"ד בזה דאפשר דר"י נחית להאי סברא שכתבתי לעיל מסברא דנפשאי דעיקר טעמא דשותק היינו דמתוך שתיקתו נראה שמאמין את העד לגמרי ואינו חושדו דכדי לצערו אמר כן וא"כ ה"נ יש לומר דינאי כל זמן ששתק לדברי העד לא היה משתמש בכהונה כלל וכ"ש דא"ש טובא למאי דפרישית בסמוך שבאותו היום התחיל לשמש בכהונה ואהא מילתא גופא א"ל הקם להם בציץ שבין עינין משום דעד האידנא היה ינאי מונע מעצמו מהכהונה והחזיק עצמו בחזקת ספק חלל שהאמין להעד לגמרי אלא דאח"כ שאמרו לו לבן של פרושין עליך חזר בו משתיקתו והאמין לדברי אלעזר בן פועירא דשלא כדין הורידוהו ואפשר שזה העד גופא היה מהפרושים ומש"ה חזר בו ינאי משתיקתו ומייתי אביי שפיר ראיה דאי לאו דאתו תרי דאכחישוהו הוי מהימן מטעמא דפרישית ולרבא אפ"ה לא מהימן בכה"ג בדבר שבערוה כנ"ל נכון ליישב שיטת כ"א מהקדמונים לפי דרכו. אמנם כן לענ"ד לולי דברי הקדמונים בזה היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דמקשה בפשיטות מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני לאו אעיקר דינא קאי אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא קאי דאף את"ל דאי מוקמינן תרי לבהדי תרי מוקמינן ליה אחזקת היתר כמ"ש התוס' אפ"ה אכתי לא שייך לישנא דויבוקש ולא נמצא כיון דעיקר מילתא שהיו אומרים שנשבית לא איתחזק בשיקרא ונשאר בספק וא"כ מה חרי האף הגדול של ינאי דאין ה"נ דהשתא דאתו תרי אחריני והכחישו את הראשונים יחזירוהו לכשרותו כיון שכך הדין ואי משום עיקר העדות שדימה ינאי דמהדרי אשיקרא אכתי מאן מפיס ומאי חזית אע"כ משמע ליה לאביי דאיירי בע"א ואתו בי תרי ואכחישוהו שהעד הראשון נפסל לגמרי דהא בשיקרא קמסהיד ובשביל כך בערה בו חמתו של ינאי שחשב שע"י קשר הפרושים העמידו עד שקר ואפשר דמינייהו הוי האי ע"א וכן למאי דמוקי רבא בעידי הזמה דאיגלי מילתא שהעדים הראשונים פסולים ובשקרא קמסהדי וכן למאי דמסיק שפחה הכניסו תחתיה שנתברר בבירור גמור דלמפרע שקרא קמסהדי כל זה העליתי מלבי לפרש כן זה לי כעשרים שנה ע"י תשובת שאלה אמנם כשהגעתי לכאן מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל שאחר כל האריכות שהאריך בפירושים שונים כתב דיותר נראה לו לפרש כן אלא שקיצר במובן והרי הוספתי בהם דברים בטעם לשבח. ובר מן דין נ"ל להכרח האי פירושא בשמעתין דאלת"ה תיקשי הך קושיא דמעיקרא שכתבתי בסמוך מאי קאמר אביי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דאף לפירש"י ותוס' קשה הא הו"ל ס"ס ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא נבעלה וכל ס"ס מדינא שרי אף ביוחסין קודם תקנת ריב"ז ועוד דאף לאחר תקנת ריב"ז דמעלה עשו ביוחסין דלא מהני ס"ס היינו לכתחילה שלא תינשא לכהן אבל אם ניסת לא תצא לשיטת קצת הפוסקים ואף לדברי המחמירים בבת עיסה אף בניסת דתצא היינו משום דעיקר חלל מיהא אסור דאורייתא משא"כ בהספק הראשון אף בודאי נשבית מותר מדאורייתא כדפרישית וא"כ אמאי פסיקא ליה להחמיר כ"כ לפסול מלך וכ"ג מחזקתו ולעשותו חלל דאין לך דיעבד יותר מזה וכ"ש לשיטת התוס' שכתבתי דבמה שאמו של ינאי ישבה תחת בעלה הו"ל כטוענת ברי א"כ לא דמי כלל אף לבת עיסה כדפרישית. תו קשיא לי דאכתי למאי דבעי אביי למימר דאיירי בע"א אמאי אסיק במילתא טעמא דאתו תרי ואכחישוהו ותיפוק ליה דאפילו אי אתא חד ואכחוש לעד הראשון הא קי"ל בפשיטות דע"א בהכחשה לאו כלום כדמקשינן לעיל ותיסברא תו קשיא לי מנ"ל לאביי לאוקמי בע"א מעיקרא דבפשיטות מצי לאוקמי דמעיקרא הורידוהו לינאי מחמת קול כדמשמע פשטא דלישנא שהיו אומרין אמו נשבית במודיעים דטפי משמע האי לישנא דאיירי בקול ממאי דנימא דאיירי בע"א ואח"כ בא ע"א ואמר שלא נשבית דמעלין אותו ע"פ ע"א לכהונה לבטל הקול כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו להדיא ע"ש אע"כ כדפרישית דעיקר דיוקא דאביי מלישנא דויבוקש ולא נמצא דלשון לא נמצא לא שייך כלל אלא לאחר שבאו ב' עדים דאין אחר עדים כלל כשמעידין בדבר ברור לפסול עדות הראשונה לגמרי והיינו ע"כ בב' לגבי חד או כאוקימתא דרבא כנ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

דף סו עמוד ב

ר' טרפון משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה כו' וכתבו התוספות דר"ע ור"ע בתרתי פליגי ולכאורה נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל דר"ט טעמא הוא דיהיב למילתא דכח חזקת היתר וטהרה דמקוה עדיפא טובא מחיקת טומאה כיון דמצינן דגדולה חזקת היתר טובא שאף אם היה עומד ומקריב ואח"כ נמצא בן גרושה עבודתו כשירה אע"ג דחזקה בטעות היה אפ"ה כיון שלא היה צריך לשאול וליבדק קודם עבודה מאחר שהוחזק בכשרות הו"ל האי חזקה כודאי שהכשירה התורה אף בדיעבד מכ"ש דיש להכשיר בכה"ג בחזקת מקוה שנמדד כיון שלא הצריכה התורה לכל אדם טמא למדוד המקוה בכל פעם אלמא משום דאלים האי חזקה טובא משא"כ בחזקת טומאה וחזקת איסור לא אשכחן כה"ג וא"כ ע"כ דחזקת היתר עדיף מחזקת איסור וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי נמי לענין ע"א באיסורין דיש סברא לומר כן דטפי עדיף חזקת היתר מחזקת איסור ואהא מילתא מהדר ליה ר"ע שפיר מבעל מום ומסיק מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד והיינו ע"כ משום דלא אלים טובא האי חזקת היתר טפי מחזקת איסור ואל תשיבני מבן גרושה דודאי אלים הך חזקה טובא דהוי דבר שבערוה תדע דהא פסולו בשנים ואין ע"א נאמן נגד שום חזקה בדבר שבערוה ומהכא בעי רבא למידק הא מילתא גופא ואביי מפרש לה במילי אוחרי דלעולם אין לחלק בין דבר שבערוה לשאר חזקות אלא דשאני התם דא"ל שלח אחוי כנ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוספות לא פירשו כן מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל כתוב קצת מזה ותיתי לי דקיימתי מדנפשאי ודו"ק:

שם ודכוותיה נמי גבי בן גרושה דשתיק וקתני פסולו בשנים. מכאן קשיא לי טובא על שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב לחד פירושא דהא דקאמר אביי באשתך זינתה בע"א נאמן היינו מדרבנן ורבא פליג דמדרבנן נמי אינו נאמן וא"כ מאי סייעתא מייתי רבא למילתיה הך ברייתא דהא לאביי נמי שפיר קאמר ר' עקיבא מקוה פסולו ביחיד מדאורייתא ובעל מום נמי פסולו ביחיד בדשתיק מדאורייתא דמודו אביי ורבא בכל האיסורין שבתורה ואל יוכיח בן גרושה דמן התורה פסולו בשנים אבל מדרבנן לעולם דאסור כאביי וצ"ע ליישב ומה שהקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל על שיטת התוספות דהא במקוה לא שייך הטעם דשתיקה כהודאה נלע"ד דבמקוה טעמא אחרינא איכא שהיה פעם אחד בידו לחסר המקוה ועיקר שקלא וטריא דגמ' היינו מבעל מום לחוד כן נ"ל ודוק היטב:

משנה כל מקום שיש קידושין ואין עבירה כו' ואיוה זו זו כהנת לויה וישראלית כו'. ולכאודה משנה שאינה צריכה היא דזיל קרי ביה רב בכל השבטים ובשבט לוי כתיב בכל א' למשפחותם לבית אבותם וליכא למימר דנקיט הנן דכתיבי בהדיא לאשמעינן דמהכא ילפינן לאינך דאתיא מריבוייא דכל מקום הא ליתא אלא לרבה בר בר חנא דמכ"מ דרישא לרבויי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה ולפדש"י לקמן בשמעתין דמלמשפחותם לבית אבותם ילפינן ליה אלא לרב דימי דאמר בנה שני וכ"מ דרישא לרב לא אתיא אלא לרבויי ישראל שנשא חללה והתם ודאי לאו מלמשפחותם ילפינן אלא מגזירה שוה דבעמיו ילפינן לקמן דף ע"ז והדרא קושיא לדוכתיה ומכ"ש דקשה טפי למה שאפרש לקמן דמסוגיא דיבמות דף ע"ח מוכח דלרבה ב"ב חנא נמי לאו מלמשפחותם לבית אבותם יליף למילתיה אלא דמסברא בתר אבוה שדינן ליה ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע ממשנתינו דקשיא לי אמאי לא קתני גרים בהדי כהנים ולוים וישראלים ובשלמא למאן דמוקי מתניתין כר' יהודה איכא למימר דגרים בכלל ישראל נינהו דהא איקרי קהל משא"כ למאן דמוקי כר' יוסי קשה דליכא למימר דגרים בכלל ישראל נינהו דהא סיפא דקתני ממזרת ונתינה לישראל ע"כ דגר לאו בכלל ישראל הוא דהא לר"י גר מותר בממזרת אע"כ נראה מזה דלקושטא דמילתא דבכל הגרים שנשאו ישראלית לא אזלינן בתר זכר למישרייה בממזרת לר"י אלא להחמיר שדינן ליה נמי בתר אמו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא והשיג עליו הר"ן ז"ל שהוא נגד הכלל דמשנתינו דהא יש קידושין ואין עבירה ולענ"ד אדרבא עיקר דיוקא דהרמב"ם ז"ל ממשנתינו דלא לחנם נקיט כהנים ולוים וישראלים אלא לומר דאיזהו דוקא בהנך דכתיב למשפחותם לבית אבותם ותו לא ואפי' גרים כשרים אינן בכלל דאדרבא מדאיכפל קרא בכל השבטים תריסר זימני למשפחותם לבית אבותם וכן בשבט לוי הו"ל כמה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין לכ"ע ואדרבא פשטא דקרא לא אתיא אלא למימר שלא נמנו בכל השבטים אלא ישראלים כשירים דשייך בהו למשפחותם לבית אבותם וכדדרשי' נמי משבטי יה עדות לישראל דאחת היתה ופירסמה הכתוב וממילא דכ"ש דגרים אימעטו מהכא דאע"ג דמסתמא כמה נשאו לישראלית ואפ"ה לא התפקדו בניהם בתוך בני ישראל אפילו במספר השני דפרשת פנחס והטעם מבואר שם בפסוק שהמקום לא ציוה למנות אלא אותם המתייחסים לבית אבותם כנ"ל נכון לסייע לשיטת הרמב"ם ז"ל ויבואר עוד בסמוך דסוגיא דשמעתין נמי מסייע ליה אלא שאחר העיון מצאתי בתוספתא דקידושין להדיא וז"ל כהנת ולויה וישראלית שנישאו לגר הולד גר וזה להדיא שלא כדברי הרמב"ם ז"ל אם לא שנאמר דהרמב"ם ז"ל מוקי לההיא כר' יהודא דבת גר זכר כבת חלל זכר ולעולם הולכין לחומרא ומש"ה אמרינן דלהחמיר הוי כגר ואסור לכהן לישא בתו משא"כ לר"י שדינן ליה בתר אמו לחומרא ועמ"ש עוד מזה בסמוך דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא ודו"ק:

שם וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה ואיזה זו זו אלמנה כו' לכאורה באלמנה וגרושה אין הטעם משום דהולד הולך אחר הפגום דאדרבא עיקר חילול בולד כתיב ולא יחלל זרעו דאיהי גופה לא מיפסלא לר' יוסי אלא משום דכל שזרעו פסול פוסל לקמן בפ' עשרה יוחסין לכך נראה דהנך אגב גררא נקיט ועיקר הכלל משום ממזרת ונתינה לישראל נקיט דילפינן מדכתיב בממזר לא יבא לו בקהל ודרשינן לקמן לו הלך אחר פסולו ומהתם ילפינן בכל מקום דהולד הולך אחר הפגום ועמ"ש מזה לקמן בשמעתין:

תוספות בד"ה כל מקום כו' נראה לר"י דהך סתמא אתיא כר"ש התימני כו' עכ"ל. נראה מה שכתבו בלשון נראה לר"י משום דאיכא למידחי דאע"ג דקתני בהדיא דבאלמנה לכ"ג לא תפסי קידושין אפשר דהיינו כר' סימאי אליבא דר"ע דבאלמנה לכ"ג לא הוי ממזר ולא קאמר ר"ע דהוי ממזר מחייבי לאוין אלא בלאו דשאר והא דקתני נמי בסיפא דלא הוי ממזר אלא בבא על א' מכל עריות שבתורה אפשר דלאו דשאר נמי בכלל עריות נינהו מש"ה לא פסיקא ליה לר"י אלא לפי שנראה לו דוחק לכך כתב דנראה דאתיא כר"ש התימני וק"ל:

בא"ד ואע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות כר"ע כו' עכ"ל. היינו סתמא דמתניתין בסוף פרק אלמנה לכ"ג דיש ממזר מעכו"ם ועבד ואע"ג דאמרינן התם בגמרא דאפשר דאפילו ר"ש התימני מודה בעכו"ם ועבד מ"מ לא משמע להו עיקר האי סוגייא אלא כסוגייא דתלמודא בפרק עשרה יוחסין דף ע"ה דדוקא לר"ע הוי ממזר מעכו"ם ועבד וכן נראה להדיא מלשון התוס' סוף פ"ק דיבמות וע"ש במהרש"א ולקמן בפרק עשרה יוחסין יבואר באריכות בעזה"י:

דף סז עמוד א

גמרא הרי גר שנשא ממזרת כו' דתניא גר שנשא ממזרת הולד ממזר דברי ר' יוסי. ויש לדקדק מ"ט דר"י אי משום דכתיב בממזר לו הלך אחר פסולו דלמא התם ביש קידושין ויש עבירה איירי ככללא דמתניתין אבל באין עבירה מנא לן וכ"ש לגירסת מהרש"ל דלא גרסינן במילתיה דר"י אלא גר שנשא ממזרת וצ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דהולד ממזר ומאי פשיטא דאדרבא אשכחן להדיא בישראל שנשא חללה הולד כשר וילפינן בפ' עשרה יוחסין מקרא דכתיב בעמיו אלמא דלא אזלינן בתר פגום ביש קידושין ואין עבירה והא דגלי קרא דלו הלך אחר פסולו לא איירי אלא ביש עבירה ונראה דפשיטא לתלמודא דלו הלך אחר פסולו משמע דלעולם א"א לממזר ליטהר אלא דוקא לר' טרפון בנשא שפחה משום דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וכולד במעי בהמה דמי הא לאו הכי לעולם אמרינן לו הלך אחר פסולו כדמשמע להדיא בסוף פירקין אלא דקשיא לי מאי דאיתא ביבמות דף ע"ח גבי מימרא דרבה ב"ב חנא שאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי אלמא בתר אבוה שדינן ליה וקמותיב ר"י מדר' טרפון דאמר יכולין ממזרים ליטהר ומשני הש"ס שאני התם דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וקשיא לי לר' יוסף נהי דלא סליק אדעתא האי שינויא אכתי מאי מקשה מדר' טרפון אדרבה ב"ב חנא תיקשי ליה בפשיטות אדר' טרפון גופא דקאמר יכולין ממזרים ליטהר ואמאי הא כתיב לו הלך אחר פסולו אע"כ דמשמע ליה לר"י דלו הלך אחר פסולו היינו ביש קידושין ויש עבירה ובהא מילתא לא אשכחן מאן דפליג אדר' יוסף וצריך לומר דע"כ סתמא דתלמודא דסוף פירקין דקאמר בהדיא דהאשה וילדיה מפקא מלו הלך אחר פסולו ע"כ דפליג אדר' יוסף וס"ל דלו הלך אחר פסול משמע בכל ענין חוץ משפחה דכבמעי בהמה דמי אלא דאכתי קשיא לר' יוסף מאי טעמא דר"י הכא בגר שנשא ממזרת אמאי הוי הולד ממזר תו קשיא לי מאי קס"ד דר' יוסף בההיא דיכולין ממזרים ליטהר למאי דלא ס"ד מקרא דהאשה וילדיה א"כ הא כתיב למשפחותם לבית אבותם אע"כ צ"ל דמשמע לר' יוסף דלמשפחותם לא קאי אלא אישראלים כשירים ומשמע ליה נמי דכל היכא דליכא קרא ממילא מסברא שדינן ליה בתר אמו דס"ל עובר ירך אמו כדאיתא שם ביבמות ובהכי אתי ליה שפיר מימרא דר' טרפון ומימרא דר"י והיינו דמקשה אדרבה ב"ב חנא דאמר במצרי שני דבתר אבוה שדינן ליה ואמאי כיון דלא קרינן בגרים למשפחות' לבית אבותם ממילא אית לן למימר דבתר אימיה שדינן ליה והשתא דאתינן להכי מצינן למימר בפשיטות דטעמא דך' יוסי בגר שנשא ממזרת היינו משום דבתר אימיה שדינן ליה ובהכי סלקא שמעתין כהוגן וכמו שאבאר בסמוך מיהו רש"י ז"ל לא כתב כן אלא דטעמא דר"י משום דאזלינן בתר פגום ודו"ק:

שם א"ל מי סברת מתניתין ר' יוסי היא מתניתין ר' יהודא היא. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דנהי דר' יהודא ס"ל בפרק ד' מיתות דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ תנא דמתניתין ס"ל כוותיה בחדא כו' ולא ידעתי מי הכריחו לכך דהא שם בפרק ד' מיתות מייתי הש"ס אידך לישנא דר' יהודא מילתא אחריתא קאמר ומשמע שם דלהאי לישנא אדרבה ר' יהודא אית ליה קידושין תופסין כפשטא דברייתא דאיסור מצוה אלא שהתוס' לקמן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ד ע"ב בד"ה קמל"ן הקשו בענין אחר דע"כ סובר ר' יהודא יש ממזר מחייבי לאוין מדדריש לא יגלה כנף אביו באנוסת אביו וא"כ ממילא הוי ממזר דהא במשנה תורה דריש סמוכין ע"ש מה שתירצו ואף שאיני כדי מ"מ ללמוד אני צריך דלפמ"ש התוספות לקמן בשמעתין ע"ב בד"ה מנה"מ דר"ע גופא לית ליה אין קידושין תופסין בח"ל אלא מדדריש סמוכין לענין ממזר וס"ל דהא בהא תליא ולפ"ז ע"כ לר' יהודא קידושין תופסין בח"ל דמהיכא תיתי דהא ר' יהודא לא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה כדאיתא בריש יבמות לענין אנוסת אביו גופא וא"כ כיון דדריש האי סמוכין דלא יגלה כנף אביו לאסור אנוסת אביו דסמוך לונתן האיש השוכב עמה א"כ תו לא מצי למידרש קרא דלא יגלה סמוכין לענין לא יבא ממזר דהא לא מוכח ולא מופנה כדמכח התם וכיון דלית לן קרא לר"י דליהוי ממזר ממילא דלית לן למימר אין קידושין תופסין דמהיכא תיתי והשתא אתי שפיר דלהאי לישנא דמוקמינן למתני' דהכא כר' יהודא אתי לגמרי כאידך לישנא דפרק ד' מיתות דקידושין תופסין בח"ל ודוק היטב ועוד יבואר לקמן בזה בשמעתין:

תוספות בד"ה מתניתין ר' יהודא היא הקשה הר"י מקוצי לר"י נמי איכא למיפרך הרי גר מצרי כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך בשמעתין יש ליישב דנהי דלר' יוסי בגר שנשא ממזרת הולד ממזר היינו משום דס"ל בתר אימיה שדינן דעובר ירך אמו משא"כ למאי דמוקמינן למתניתין כר' יהודא לא קשיא לן מגר מצרי דאיכא למימר דלר' יהודא גר מצרי שנשא ממזרת לא הוי ממזר דס"ל עובר לאו ירך אמו דהא לכמה אמוראי בפ' אלו טריפות הא מילתא דעובר ירך אמו פלוגתא דתנאי היא )ולכאורה היה נ"ל דפשיטא להו להתוס' דר"י לא פליג בהא מילתא אדר"י דא"כ ליפלוג בתרתי ולמימר גר לא ישא ממזרת ואם מצרי נשא ממזרת אין הולד ממזר אע"כ דלענין ממזר מודה אלא שאם נאמר דלר' יהודא הולד ממזר מחייבי לאוין ע"כ בגר מצרי שנשא ממזרת בלא"ה הוי ממזר לר' יהודה מדכתיב לו הלך אחר פסולו וע"כ ר' יהודא אליבא דנפשי' לא מצי לאוקמי דרש' דלו הלך אחר פסילו ביש קידושין ויש עבירה דלא איצטריך קרא להכי דבלא"ה כיון דהוי ליה ח"ל הוי ממזר אע"כ דאפילו ביש קידושין ואין עבירה איירי כגון מצרי שנשא ממזרת משא"כ לתנא דמתניתין דס"ל אין ממזר בח"ל מוקמינן לו הלך אחר פסולו ביש עבירה דוקא אבל באין עבירה לעולם דלא הוי ממזר במצרי שנשא ממזרת דעובר לאו ירך אמו ואפשר דהתוס' נמי נחתו להאי סברא שכתבתי בסמוך דלמאי דמוקמינן מתניתין כר' יהודא ע"כ סובר דאין ממזר מחייבי לאוין וא"כ הקשה ר"י מקוצי שפיר מדלא פליג ר' יהודא משמע דלענין ממזר מודה( ונראה דהתוס' סברי בפשיטות דנהי דלר' יוסף ביבמות ע"כ הוי טעמא דר"י משום דבתר אמו שדינן ולא משום דרשא דלו הלך אחר פסולו מ"מ למאי דמשנינן התם שאני התם דכתיב האשה וילדיה אמרינן דלו הלך אחר פסולו משמע אפילו ביש קידושין ואין עבירה כלישנא דתלמודא לקמן סוף פירקין וכדמשמע מלשון רש"י בשמעתין דטעמא דר"י משום דבתר פגום אזלינן וא"כ מקשה שפיר דלכ"ע בגר שנשא ממזרת הולד ממזר מדרשא דלו כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה הרי חלל כו' וא"ת מאי פריך כו' אלא משום דהנקבה פגומה שהיא אמו כו' עכ"ל. ויש לדקדק דעכשיו אליבא דר"י קיימינן ושמעינן לר"י לקמן דאמר כל שזרעו פסול פוסל וא"כ לא פסיקא לן שחלל פוסל את אשתו בביאתו מן הכהונה אלא משום דזרעו פסול ומקשה הש"ס שפיר דאי לאו משום דאזלינן בתר הזכר הוי לן למימר דאמו כשירה והוא כשר ויש ליישב. מיהו קשיא לי דלמאי דלא ס"ד דהתוס' עכשיו דעיקר הקושיא אסיפא דישראל שנשא חללה סמיך כמ"ש בתירוצם א"כ עדיפא הו"מ להקשות מאי מקשה מחלל שנשא ישראלית דהתם לאו משום דאזלינן בתר הזכר אלא משום שאביו פגום ואזלינן בתר הפגום ולמאי דפרישית לעיל אתי שפיר דלמאי דמשנינן איזה זו ותו לא דווקא קאמר מדנקיט כהנים ולוים וישראלים שהיא משנה שאינה צריכה אי לאו לאשמעינן דוקא איזה זו ותו לא דמדגלי קרא בכהנים לוים וישראלים למשפחותם לבית אבותם דהו"ל כמה כתובים הבאים כא' אלמא דבגר בתר אמו שדינן ליה ומינה ידעינן דגר שנשא ממזרת הולד ממזר דאי ס"ד דטעמא דר"י משום דרשא דלו הלך אחר פסולו א"כ אמאי נקט כהנים לוים וישראלים דמשנה שאינה צריכה היא דהא דיוקא דגר שנשא ממזרת מקרא דלו ילפינן אע"כ דלו הלך אחר פסולו לא איירי אלא ביש קידושין ויש עבירה כאידך כללא דסיפא דמתניתין אבל ביש קידושין ואין עבירה לא שמעינן לה אלא מדיוקא דכהנים לוים וישראלים ולפ"ז א"ש דמקשה והרי חלל כיון דע"כ התם לאו הטעם משום דאזלינן בתר הפגום והוצרכו התוספות להקשות דלמא שאני התם דשדינן ליה בתר אמו כן נ"ל לולי שכתבתי בסמוך דהתוס' ע"כ לא נחתו להאי סברא אלא כשיטת רש"י ז"ל מיהו מתוך מה שכתבתי נתיישב היטיב הא דמקשה הש"ס בתר הכי והרי ישראל שנשא חללה דעיקר הקושיא אהא דאמרינן איזה זו ותו לא לאשמעינן דמדיוקא דכהנים לוים וישראלים שמעינן דבעלמא בתר אמו שדינן ליה הא בישראל שנשא חללה אפילו להחמיר לא שדינן ליה בתר אמו אלא כפגום שבשניהם לר' דוסתאי בר' יהודא וא"כ תו לא מצינן למימר דמתניתין איזהו ותו לא אתי לגר שנשא ממזרת דהוי ממזר וכ"ש אם נאמר דבגר שנשא ממזרת הולד הולך אחר הפגום והתם איפכא דאחר הכשר אזלינן וכן נראה להדיא מל' רש"י ז"ל ובזה אזלא לה קושית מהרש"א ודו"ק שזה נ"ל ברור בעזה"י:

רש"י בד"ה בנה שלישי כו' דכיון דיש קידושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה כישראל עכ"ל. וקשיא לי טובא דהתם ביבמות דפליג רב דימי עליה דרבה ב"ב חנא וקאמר בנה שני דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה ומקשה הש"ס טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה והא אמר רבא אשת נכרי שנתגיירה מעוברת בנה א"צ טבילה כו' אלמא דעיקר שקלא וטריא דהתם אי בתר אבוה שדינן או בתר אמו תליא בסברא אי עובר ירך אמו או לא דאלת"ה ודאי איצטריך אשר יולדו דלא נימא בתר אבוה שדינן משום דכתיב למשפחותם לבית אבותם ומאי ענין אשת נכרי מעוברת להכא אלא ע"כ דפשיטא לתלמודא דלמשפחותם לבית אבותם לא שייך בגרים וע"כ דרבה ב"ב חנא נמי לאו מקרא דלמשפחותם יליף אלא מסברא דכל היכא דליכא קרא דאזלינן בתר הזכר כגון בישראלים כשירים וכן באומות הלך אחר הזכר יליף לקמן מקרא אלמא היכא דליכא קרא אוקמא אסברא ותליא בפלוגתא דעובר ירך אמו או לא והיינו דמקשה ר' יוסף אדרבה ב"ב חנא מדרבי טרפון דאמר יכולין ממזרין ליטהר אלמא דלגמרי בתר אמו שדינן ליה מטעמא דעובר ירך אמו וא"כ שיטת רש"י צ"ע:

ודע שכל מה שכתבתי בענין זה דלמ"ד בתר אמו שדינן היינו אפילו להקל זהו לסברת ר' יוסף. אמנם למסקנא מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים דלשיטת הרמב"ם ז"ל אפי' לר' דימי דאמר מצרי שני היינו לחומרא אבל הפוסקים נחלקו עליו וכתבו דמאשר יולדו משמע דלגמרי בתר אמו שדינן ליה אפילו לקולא ואפשר דמהתם ילפינן לאידך ולכאורה מהסוגיא דיבמות דמדמה לה להפריש חטאת מעוברת נ"ל לכאורה דהיינו לחומרא ולענ"ד תליא בפלוגתא דעלמא אי חיישינן לזרע האב ואין רצוני להאריך בזה ויבואר עוד בסוגיות הבאות בעזה"י:

תוספות בד"ה בנה שלישי כו' ודקדק הר"ם דלא תימא כו'. נראה מפרש"י ותוס' בשמעתין דרבה ב"ב חנא מודה להא דרבין דנתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם ולכך הוצרכו לפרש כן אלא דהתוס' ביבמות דף ע"ח בד"ה מצרי שני במה יטהר הקשו וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן דאמר בנה שלישי א"כ משמע להדיא דלמ"ד בנה שלישי אין לחלק בין אומה א' לשני אומות דבמצרי שנשא נתינה נמי לא אזלינן בתר פגום לרבה בב"ח וכן משמע מתירוצם שם וכבר הארכתי בזה ליישב שיטת התוס' שם אליבא דר' יהודא דעליה קיימי משא"כ בסוגיא דהכא ע"כ משמע להו דרבה בב"ח אית ליה דרבין מדקאמרינן כל מקום דרישא לאתויי דרבה בב"ח ואיזה זו למעוטי דר' דימי ודרבין ואי ס"ד דרבה בב"ח אתרווייהו פליג לא אתי שפיר הא דאמרינן איזה זו למעוטי כ"כ ובסוגיא דיבמות אין להאריך כאן ומ"מ אבא בקצרה דהתם מקשו התוס' שפיר כיון דלר' יהודא קיימינן דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר ואפ"ה איצטריך ליה לר"י קרא דאשר יולדו לאסור הנקיבה ול"ל קרא בלא"ה נאסור הנקיבה דאל"כ מצרי שני במה יטהר ואפילו דאי לאיסורא לא הוי דהולד ממזר מחייבי לאוין אע"כ דלר' יהודא מותרת לישא נתינה לרבה בב"ח וליכא למימר כלשון רש"י שם דאשר יולדו דקאמר ר' יהודה היינו מימרא דר' דימי דקאמר הולד שני דמ"מ מקשו התוס' שפיר אליבא דרבה בב"ח דלית ליה דר' דימי ובאמת מתרצין התם שפיר דר' יוחנן דאמר מצרי שני במה יטהר היינו כרב דימי משמיה דר' יוחנן אבל לרבה בב"ח ע"כ ר' יהודא לית ליה האי מימרא דרבין מדאיצטריך אשר יולדו ע"כ דמותר לישא נתינה משא"כ בשמעתין דאפילו למאי דמוקמינן מתניתין כר' יהודא מ"מ תנא דידן סבר להדיא דקידושין תופסין בחייבי לאוין ואין הולד ממזר וא"כ אפי' לרבה בב"ח איצטריך ליה שפיר קרא דאשר יולדו לאסור הנקיבה ולעולם דרבה בב"ח אית ליה דרבין כיון דלא מייתר ליה קרא ממילא אית ליה דלהם הולך אחר פסולן היינו נמי בשני אומות כמו שדקדק הר"ן ואין להאריך יותר:

דף סז עמוד ב

כל שאין לה עליו קידושין מנא הני מילי ופרש"י מנה"מ דאין קידושין תופסין בח"כ אבל הולד ממזר כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דהא דמשמע בעלמא דהא בהא תליא לאו מסברא נפקא לן אלא כדאיתא בחולין דף מ"ה ע"ב הביאו רש"י לקמן בשמעתין דשניהם לא למדו אלא מאשת אב דכל דלא תפסי קידושין כמו אשת אב הוי הולד ממזר והטעם בזה נראה משום דקרא דלא יקח איש את אשת אביו מיותר לגמרי ועוד דליכתב' רחמנא גבי עריות כדדייקינן בריש יבמות אע"כ דמש"ה כתב רחמנא הכא בלשון לא יקח לגלויי אלא יבא ממזר דסמיך ליה דהיינו דוקא מאי דדמי לאשת אב לענין לא יקח דאע"ג דעיקר ממזרות מלא יגלה ילפינן דהיינו שומרת יבם של אביו מ"מ גלי קרא דהנך דדמי ללא יגלה דהיינו ח"כ לא הוי ממזר אלא משום דהוו דומיא דאשת אב לענין לא יקח לאפוקי נדה נמצא כל זה לבתר דקים לן במסקנא דשמעתין דכולהו ח"כ לא תפסי קידושין מהקישא דר' יונה אלא דמהאי הקישא אכתי לא ידעינן לענין ממזרות דא"כ סד"א דמנדה נמי הוי ממזר או כמו שאפרש בסמוך דהיקישא לא שייך כלל לענין ממזרות ומש"ה איצטריך קרא דלא יקח אף למסקנא לאשמעינן דממזרות תליא בהכי ולמעוטי נדה אתי או לרבויי דיש ממזר מעכו"ם ועבד למאן דאית ליה הכי וכמו שאבאר לקמן בעזה"י כנ"ל בכוונת רש"י ובסמוך בלשון התוס' אפרש בדרך אחר הנלע"ד ודוק היטב בלשון רש"י ותמצא שכל זה מבואר בדבריו וק"ל:

תוספות בד"ה מנה"מ כו' וקשה דמאי בעי הלא דבר פשוט כו' דהא בהא תליא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלפרש"י לא קשה מידי ובאמת שהתוס' בעצמם כתבו בפרק אלו נערות דף כ"ט ע"ב דהא דפשיטא לן בכל דוכתא דהא בהא תליא היינו משום דבעינן דומיא דאשת אב כדאיתא בפ' החולץ ואפ"ה קשיא להו סוגיא דשמעתין לבתר דקים לן באשת אב ותירצו דאפ"ה אי לאו הקישא ה"א דדוקא מאשת אב ושומרת יבם של אביו הוי ממזר ולא תפסי קידושין משום דדמי לאשת אב שאין היתר לאיסורן בחיי אוסרן וה"ה כל מאי דדמי להו משא"כ אשת איש ואחות אשה ומש"ה איצטריך להקישא וכ"כ התוס' ג"כ בפרק החולץ דף מ"ד בד"ה עשאה זונה והכא בשמעתין לא סגי להו בהאי שינויא דאכתי קשיא להו אמאי דמקשה בסמוך ואימא אידי ואידי לבן ומסיק ילפינן מאחות אשה וא"כ משמע דאפי' אחות אשה ודכוותה נמי לא ילפינן מאשת אב ואהא קשיא להו שפיר דהא דמו לאשת אב כמו שומרת יבם דאתיא מלא יגלה ובאמת שאין זו קושיא כ"כ אף לפי שיטתם דודאי ניחא לש"ס לאתויי מאחות אשה דכתיב בהדיא משא"כ הא דשניהם לא למדו אלא מאשת אב לא פסיקא כ"כ ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית בסמוך דבלא יגלה גופא לא הוי ידעינן דלא תפסו קידושין מדסמיך ללא יקח אלא לבתר דילפינן מהקישא ועוד נלע"ד דנהי דהוי ידעינן דהא דהוי ממזר מלא יגלה היינו משום דדמי ללא יקח ומינה הוי ילפינן לכל ח"כ דדמו ללא יגלה אכתי לא הוי ידעינן דלא תפסי בהו קידושין בדיעבד דאיכא למימר דפסול ממזרות תליא בהנך דשייך בהו לא יקח לכתחלה דבהא מילתא הוי שפיר דומיא דאשת אב דנהי דבאשת אב לא תפסי בדיעבד היינו מקרא אחריתא דוהיתה לאיש אחר אבל לא יקח דכתב רחמנא בהאי קרא סמוך ללא יגלה וללא יבא ממזר משמע טפי דפסול ממזרות תליא באיסור קידושין לכתחלה והשתא אתי שפיר כל השקלא וטריא דשמעתין דבלא יגלה גופא מנ"ל דלא תפסי בדיעבד ועוד נלע"ד יותר נכון דשקלא וטריא דשמעתין קאי למאי דקי"ל אין קידושין תופסין ביבמה ולפ"ז לא שמעינן מידי דלעולם הא דקי"ל הא בהא תליא היינו משום דסמוך לא יגלה ללא יקח כדאיתא להדיא בפרק החולץ שניהם לא למדו אלא מאשת אב והתם נמי אהקישא סמיך דאי לאו הקישא סד"א דדוקא באשת אב הוי ממזר משום דלא תפסי קידושין בדיעבד וכן מלא יגלה דהיינו שומרת יבם של אביו משום דהו"ל ח"כ מצד אשת אחי אביו ולא תפסי בה נמי קידושין מצד שהיא שומרת יבם משא"כ בח"כ דעלמא סד"א דתפסי קידושין ולא הוי ממזר וכן בשומרת יבם אע"ג דלא תפסי קידושין אכתי לא דמי לאשת אב לפי שאינה אלא חייבי לאוין ובהכי הוי א"ש טובא הא דדרשינן מלא יגלה דאיירי בשומרת יבם של אביו ולא נצטרך לאוקמי לעבור בשני לאוין משא"כ לבתר דילפינן במסקנא בשמעתין מהקישא דבכל ח"כ לא תפסי קידושין א"ש דמכולהו הוי ממזר היכא דדמו לאשת אב לאפוקי נדה כן נלענ"ד נכון ועיין מה שאפרש בסמוך בשינויא דרב אחא בר יעקב ודוק היטב:

בא"ד דהא ר"ע הוא דאמר דאין קידושין כו' ולא ידעינן אלא משום דשמעינן כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין מדבריהם דהא דפשיטא בכמה דוכתי לסתמא דתלמודא דלר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא קים להו אלא מדסבר ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין אבל א"א לפרש כן בכוונת התוס' דהא ברייתא מפורש תניא בהחולץ דף מ"ד ע"ב דר' עקיבא אומר במחזיר גרושתו דאין לו בה עוד קידושין ועוד ברייתא אחרת ביבמות דף צ"ב תנו רבנן זו דברי ר"ע שהיה אומר אין קידושין תופסין בח"ל ועוד דלפי פירוש מהרש"א תיקשי להאי דמתרצים התוס' דלר' יהושע לית ליה הא בהא תליא אלמא דלאו סברא פשוטה היא א"כ מנ"ל לסתמא דתלמודא דלר"ע הא בהא תליא ונהי דלפמ"ש בסמוך ע"כ לר"ע ורבנן הא בהא תליא מדסמין הכתוב ממזרת ללא יקח מיהו התוס' כאן לא נתתי להכא כמ"ש בסמוך אע"כ דהוכחת התוס' מדר"ע גופא דבשום דוכתא לא מצינן טעמא דר"ע מהיכי יליף לה דאין קידושין תופסין בח"ל אע"כ משום דס"ל הא בהא תליא אלא דלפ"ז יש להקשות דילמא ר"ע מיבמה לשוק יליף לה שאר ח"ל ול"ל דקשיא להו למ"ד דלר"ע אין ק"ת באלמנה לכ"ג ומהיכא יליף לה אי מיבמה לשוק איכא למיפרך שכן איסור השוה בכל אלא דבאמת מהכא נמי לא תיקשי דבאלמנה לכ"ג איכא למימר דיליף ר"ע מפשטא דקרא דכתיב לא יקח וקי"ל דאי עביד לא מהני כדמקשינן בריש מס' תמורה לרבנן ומשני שאני התם דכתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ולר"ע ע"כ לית ליה האי דרשא לקושטא דמילתא ואפשר דקושייתם אליבא דאביי דאמר בתמורה אי עביד מהני ואפ"ה אשכחן לשום תנא דלר"ע אין ק"ת בח"ל וע"כ משום דהא בהא תליא והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דהוכחתם אליבא דשמואל דאמר קידושין תופסין ביבמה דלא תהיה ללאו הוא דאתא ואפ"ה מודה שמואל דלר"ע אין ק"ת בח"ל ומהיכא יליף רבי עקיבא אע"כ משום דסבר הא בהא תליא כנ"ל ודו"ק:

מיהו אכתי דברי מהרש"א ז"ל תמוהין בעיני דלמאי דקשיא ליה אמאי איצטריך ליה לר"ע קרא סוף פרק החולץ דהוי ממזר מחיי"ל ותיפוק ליה דאין קידושין תופסין בחיי"ל כדילפינן לקמן מיבמה ולר"ע הא בהא תליא וע"ז לא משני מהרש"א ז"ל מידי ולדידי אתי שפיר דהא בהא תליא לאו מסברא ילפינן אלא לבתר דילפינן סמיכות דלא יגלה ללא יבא ממזר ואייתר לן סמיכות דלא יקח לאשמעינן דתליא נמי בתפיסת קידושין וא"כ שפיר איצטריכו כולהו קראי ואף לפמ"ש בסמוך דהתוס' לא נחתו להכי בשמעתין מ"מ מעיקרא ליתא לקושיית מהרש"א דאי לאו דהא בהא תליא לא הוי ר"ע דחיק ומוקי קרא דכי תהיין לבעולה לכ"ג כדמשמע הש"ס לקמן אלא דהוי מוקי לה בפשיטות בכל חיי"ל ודוקא לבתר דקים ליה דהוי ממזר מחיי"ל ואית ליה נמי דהא בהא תליא אי מסברא או מקראי כדפרישית ע"כ דחיק ומוקי קרא כה"ג כן נ"ל:

בא"ד ואור"י דאין ה"נ כו' ואליבא דרבי יהושע בעי גמרא מנה"מ כו' עכ"ל. ולכאורה דברי תימה הם דמאי שיאטיה למילתא דרבי יהושע אמתניתין הא מתניתין בהדיא דלא כוותיה ולפי שיטתם יותר היה להם לפרש דמקשה מנה"מ להאי לישנא דמוקמינן לעיל למתניתין כרבי יהודה א"כ ע"כ סובר ר"י דק"ת בח"ל כדקתני מתניתין וכאידך לישנא בפרק ד' מיתות ושמעינן נמי לר"י דיש ממזר מח"ל כמו שדקדקו התוספות לקמן בפ' עשרה יוחסין דף ע"ד ע"ב מדאשכחן דדריש סמוכין ובאנוסת אביו מדבר וא"כ ע"כ דלאו הא בהא תליא וא"כ מקשה הש"ס שפיר מנה"מ דלמא לענין ח"כ נמי אף ע"ג דהוי ממזר אפ"ה קידושין תופסין וזה כפתור ופרח לשיטתם אלא דלעיל כתבתי שאין זה מוכרח דהוי ממזר מח"ל ויבואר עוד בפרק עשרה יוחסין בעזה"י מיהו לדידי בלא"ה אין צורך לכל זה דהש"ס מקשה שפיר מנה"מ אליבא דכ"ע כמו שכתבתי והוא בבירור שיטת רש"י ז"ל ותו לא מידי:

גמרא ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה הא בדיעבד. לכאורה נראה דקושיא זו אליבא דאביי דאמר בפ"ק דתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דלרבא דאמר לא מהני לא איצטריכו תרי קראי ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב בענין אחר דכיון דגלי קרא באלמנה לכ"ג דאע"ג דכתיב לא יקח אפ"ה אי עביד מהני מדכתיב לא יקח ולא יחלל כדאיתא בתמורה א"כ ה"ה לכל היכא דכתיב לא יקח אי עביד מהני מיהו לפי' התוספות א"א לומר כן דכיון דלדידהו שקלא וטריא דשמעתין אליבא דרבי יהושע קאי דלית ליה הא בהא תליא ולפ"ז באלמנה גופה איכא למימר דאי עביד לא מהני דאע"ג דכתיב לא יחלל דאין עושין ממזרים אפ"ה לא תפסי קידושין וא"כ מאי מקשה ואימא הא לכתחלה הא דיעבד הא קי"ל דאי עביד לא מהני ועוד דאי ס"ד דלר' יהושע באלמנה לכ"ג לא מהני ואם כן מעיקרא מאי מקשה לר"י מנה"מ דלמא יליף בק"ו מאלמנה לכ"ג וליכא למיפרך מה לאלמנה לכ"ג שהיא עצמה מתחללת דהיא גופא הא בעינן למילף בהאי ק"ו דכיון דבעינן למילף דלא תפסי קידושין הויא זונה כדאיתא בהחולץ דף מ"ה ע"ש ובתוספות ותראה שכוונו קצת לדברי דאי סבר ר"י דלא תפסי קידושין באלמנה לכ"ג קשיא להו סוגיא דשמעתין דתו ליכא לאוקמי אליבא דר"י ונהי דכאן הרגישו בזה דכתבו דלר"י קידושין תופסין בחייבי לאוין אלמא דלא יליף להו בק"ו מאלמנה כבר כתבו התוספות בפ"ק דיבמות דף ט"ו דלגבי חייבי לאוין לא שייך לומר היא גופא ניליף בק"ו דהא גלי קרא דאין חלל אלא מאיסור כהונה אלמא דמשאר חייבי לאוין היא עצמה אינה מתחללת וא"כ ליכא למילף מאלמנה לכ"ג משא"כ לענין חייבי כריתות שפיר מצינן למילף מאלמנה לכ"ג אע"פ דלפי' התוספות כולהו שמעתין אליבא דאביי דאמר בתמורה אי עביד מהני אלא דאכתי קשה דהא משמיה דר"י ומשמיה דרבא איירי בשמעתין ואינהו סברי בתמורה דאי עביד לא מהני וא"כ תירוץ התוספות שכתבו דאליבא דרבי יהושע איירי ממ"נ לא אתי שפיר וצריך עיון ודוק היטב:

דף סח עמוד א

גמרא א"ה אפילו נדה נמי אלמה אמר אביי הכל מודים כו' ולכאורה לשון אי הכי אינו מדוקדק דבפשיטות הוי מצי לאקשויי אמימרא דאביי מהקישא דרבי יונה דמייתי הש"ס בדוכתי טובא בפשיטות והנראה בזה דלא פסיקא ליה תלמודא דשייך הקישא דרבי יונה לענין ממזרים דנהי דקי"ל דאין היקש למחצה היינו לענין איסורי עריות גופייהו דכתיב בהאי פרשה והוקשו לכל עניני איסורין דשייך בדידהו משא"כ לאיסור ממזרים דלא שייך בעריות גופייהו אלא בולדות לא איתקשו אלא הא דמקשה הכא מנדה היינו דנימא נדה נמי הוקשה לענין דלא תפסי בה קידושין וא"כ ממילא הוי ממזר למאן דאית ליה הא בהא תליא דהיינו לשמעון התימני ור"ע דעלייהו קאי הכל מודים דאמר אביי ולפ"ז יש ליישב הא דמקשה הש"ס ממימרא דאביי ולא מייתי ברייתא דס"פ החולץ דקתני בהדיא הכל מודים הבא על הנדה וסוטה ושומרת יבם שאין הולד ממזר ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הקושייא מהאי דהא בהא תליא ומוכחא האי סברא מדר"ע דאלת"ה מנ"ל דאין ק"ת בח"ל וליכא למימר דמיבמה לשוק יליף דהא לאביי דלא קאמר שומרת יבם היינו משום דמספקא ליה אי כרב או כשמואל וא"כ דבשומרת יבם לא פסיקא ליה ע"כ דהא דלר"ע אין ק"ת בח"ל היינו משום דהא בהא תליא ועוד דבאלמנה לכ"ג מנ"ל לר"ע הא ליכא למילף מיבמה שהוא שוה בכל משא"כ באלמנה לכ"ג ואף ע"ג דבאלמנה כתיב לא יקח א"ה ס"ל לאביי דאי עביד מהני אע"כ דהא בהא תליא א"כ מקשה שפיר א"ה אפי' נדה נמי משא"כ מברייתא דקתני נמי שומרת יבם לא מצי לאקשויי דאיכא למימר דלאו הא בהא תליא אלא טעמא דר"ע בחיי"ל מיבמה לשוק ובאלמנה לכ"ג משום דכתיב לא יקח ואי עביד לא מהני כנ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה לחומרא מקשינן כו' וא"ת לר"י כו' וי"ל דשמעינן ליה דאמר פגום מיהא הוי ואי תפסי בה קידושין כו' עכ"ל. כוונתם למאי דמסקינן בהחולץ דף מ"ד ע"ב דלר"י פגום מיהא הוי מק"ו מאלמנה ומקשינן מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ומשנינן ה"נ כיון שבעלה עשאה זונה ופירשו שם התוס' דזונה הוי משום דלא תפסי קידושין כדאיתא בתמורה פ' כל האיסורין א"כ משמע דפגום תליא בתפיסת קידושין אלא דלפ"ז בפשיטות הוי להו לפרש דהא דקאמר לחומרא מקשינן היינו משום דאי לא תפסי קידושין הוי זונה ופסולה לכהונה ונ"ל משום דעיקר פסולא דידה לכהונה ילפינן בפ' אלמנה לכ"ג מקרא דלאיש זר ואע"ג דאיצטריך נמי לילפותא דמכ"ג באלמנה כמ"ש שם התו' מ"מ ניחא להו לאתויי הא דהולד פגום דתליא לה בגמרא בהדיא בההיא דעשאה זונה והיינו תפיסת קידושין כמ"ש שם התוספות אלא דלדידי צ"ע דהא דפשיטא לתלמודא דשם זונה תליא בתפיסת קידושין יליף לה בתמורה דף ל"א מג"ש דתועבה תועבה דבאתנן זונה כתיב תועבה וילפינן מכל התועבות האל דכתיב בפ' עריות היינו עריות דלא תפסי קידושין נמצא דהיינו דוקא לבתר דקים לן דבכולהו עריות לא תפסי קידושין לבד מנדה וכל התועבות א"א לפרש אנדה לחוד אלא אשארא דלא תפסי קידושין משא"כ למאי דמקשינן הכא בשמעתין דניקוש כולהו עריות לנדה דתפסי קידושין לבר מאשת אב ואחות אשה דכתיבי בהדיא וא"כ לא משני מידי לחומרא מקשינן דאדרבא לפ"ז נימא דתועבה תועבה היינו דאפילו תפסי קידושין הוי זונה מהנך דכתיבי בפ' עריות וכתיב בהו תועבה ויש ליישב וצ"ע וכ"ש דקשה יותר אליבא דרבא דאמר בתמורה דאפילו היכא דקידושין תופסין הויא זונה ויבואר ביבמות פ' החולץ אי"ה:

בגמרא רב אחא בר יעקב אמר אתיא בק"ו מיבמה. ולכאורה יש לתמוה דאכתי למ"ד קידושין תופסין ביבמה מנ"ל דאין קידושין תופסין בח"כ האיכא לאקשינהו לנדה כיון דלרב אחא לית ליה האי סברא דלחומרא מקשינן ודוחק לומר דתליא מימרא דרבי אחא בהאי פלוגתא אמנם למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות בד"ה מנה"מ אתי שפיר דאדרבא כל השקלא וטריא למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה דלדידיה איכא למימר דהא דסמיך לא יבא ממזר ללא יגלה היינו בשומרת יבם של אביו דוקא דלא תפסי בה קידושין מצד שהיא שומרת יבם והיא מחייבי כריתות מצד שהיא אשת אחי אביו משא"כ בשאר ח"כ איכא למימר דתפסי קידושין ולא הוי ממזר משא"כ למ"ד קידושין תופסין ביבמה וא"כ מדסמיך ממזר ללא יגלה ע"כ היינו דבכל ח"כ הוי ממזר דלענין ממזרות לא שייך האי פירכא דיש היתר לאיסורו כמו שיבואר וא"כ ממילא בכולהו לא תפסי קידושין מסמיכות דלא יקח דהא בהא תליא וא"כ אתי שפיר מימרא דרב אחא בר יעקב אליבא דכ"ע ודוק כי נכון הוא לענ"ד:

בד"ה ומאי יבמה כו' וא"ת אמאי לא קאמר נדה תוכיח כו' עכ"ל. פירוש בהנך דדמיין לנדה שיש היתר לאיסורן קשיא להו היאך יליף מיבמ' האיכא למימר נדה תוכיח וע"ז מתרצין שפיר דגילוי מילתא בעלמא הוא לענין הקישא דהוקשו כל העריות להדדי ואין לחלק בין יש היתר לאיסורן או לאו ולפ"ז אתי שפיר בהא דמקשה הש"ס א"ה ח"ל נמי והיינו חייבי לאוין שאין היתר לאיסורן דליכא למימר נדה תוכיח דמה לנדה שיש היתר לאיסורה ודו"ק:

שם ולר"ע דאמר אין קידושין תופסין כו' כי תהיין במאי מוקי לה באלמנה לכ"ג וכר' סימאי כו' חוץ מאלמנה לכ"ג כו'. ואע"ג דלכאורה משמע מהכא דתפיסת קידושין וממזרות הא בהא תליא מיהו כבר כתבתי בר"פ אלו נערות דלר"ע נמי היינו משום דסמיך לא יקח אשת אביו ללא יבא ממזר והיינו דבעינן דומיא דאשת אב דלא תפסי קידושין ע"ש והיינו כדפרישית לעיל בלשון התוס' בד"ה מנה"מ אלא דאדרבא לכאורה קשיא לי איפכא לשיטת התוספות דלר"ע מסברא הא בהא תליא א"כ מאי איצטריך הכא כי תהיין לאלמנה לכ"ג ות"ל דלא תפסי קידושין מדכתיב ולא יחלל שאין עושה ממזרים אלא דאיכא למימר דכי תהיין לאו יתירא דאיצטריך לדרשא דלקמן דהיכא דלא קרינן כי תהיין לא קרינן וילדו לו כמו שאפרש אלא דממילא שמעינן מיהא מפשטא דקרא דבשנואה שייך כי תהיין ותפסי קידושין כנ"ל ודו"ק:

שם פיסקא וכל מי שאין לה כו' שפחה מנ"ל א"ר הונא אמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ולא ידענא היאך משמע מהאי קרא דרשא דלא תפסי קידושין כיון דבלא"ה קודם מתן תורה לא היה דין קידושין כלל כדילפינן מקרא דאברהם ושרה גופא דכתיב והיא בעולת בעל וכמו שפרש"י ז"ל בכמה דוכתי בשם השאלתות ואף אם נאמר דבזרעו של אברהם היה נוהג דין קידושין שקיימו המצות קודם מתן תורה כדאיתא סוף מכילתין אכתי לא שייך שפיר בהא עם הדומה לחמור כיון דלקושטא דמילתא אין נוהג כלל דין קידושין בכנענים וליכא למימר דהא דקאמר עם הדומה לחמור היינו שאין נוהג בהם דין אישות כלל וכבהמה בעלמא דמי הא ליתא דהא קי"ל עכו"ם שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה ואדרבא משמע דאפילו בלא קידושין משעה שייחדה לו וקרו לה רביתא דפלניא שייך בה דין אישות אלא דיש לפרש להיפוך דאין להם אישות כלל מדעתן אלא דוקא משהשיאן רבן זה ליה ונתפרסם הדבר ימים רבים שנשאו זה את זו וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל כנ"ל מיהו מלשון הריטב"א ז"ל בחידושיו משמע דעם הדומה לחמור לתפיסת קידושין דאשת עכו"ם נמי אתי למעוטי אלא דמגירסת הספרים שלפנינו ומפרש"י ז"ל ותוספות לא משמע הכי וצ"ע:

דף סח עמוד ב

וולדה כמוה מנ"ל. ויש לדקדק אמאי לא מייתי לה מהאי קרא גופא דעם הדומה לחמור כדאמרינן סוף פירקין דכוולד במעי בהמה דמי ונ"ל דסוגיין למ"ד עובר לאו ירך אמו היא וא"כ אפילו בחמור גופא מספקא ליה ויתיישב יותר לפי מה שכתבו התוספות בפרק הנשרפין דף פ' ע"ב בד"ה אלא למ"ד דבבהמה נמי כל היכא דחד היתירא וחד איסורא לכ"ע חוששין לזרע האב ע"ש דמשמע אפילו לקולא אמרינן הכי ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה ולדה כמוה מנ"ל לפום רהיטא משמע כו' והולד כשר והיכי נוכל להכשיר יותר באין קידושין ויש עבירה כו' עכ"ל. ואף על גב דמשכחת לה שפיר באין עבירה כגון בעבד עברי שרבו מוסר לו שפחה כנענית אפ"ה עיקר משנתינו לאו בהכי איירי דבא על השפחה קתני מיהו בעיקר קושייתם שהקשו היאך נוכל להכשיר יותר יש לי לדקדק דאכתי מי דמי דנהי דביש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום דילפינן ליה מלו דכתיב גבי ממזר הלך אחר הפגום היינו משום דמקצת פסלות שבו פוגמו מש"ה אסור בישראלית לחומרא משא"כ הכא דאמרינן וולדה כמוה לגמרי וא"כ משווינן ליה כעכו"ם ועבד גמור קודם שנתגייר ופטור מכל המצות ואם קידש אשה קודם שנתגייר ונשתחרר לא תפסי קידושין כלל וא"כ מקשה הש"ס שפיר מנ"ל להקל כ"כ דולדה כמוה לגמרי ואם כתבו כן לפי מאי דמשמע להו לפום רהיטא דהכי פריך נימא דהולד כשר לגמרי והוי ישראל מעליא מ"מ למה הוצרכו לידחק ולתרץ דאיירי לענין ליורשו ולטמא לו טפי ה"ל לפרש דנ"מ טובא דמשווינן ליה כעבד ועכו"ם גמור ואהא מקשה מנ"ל והנראה מזה דהתוספות סברי בפשיטות דאין לחלק מדאורייתא אי הוי להקל או להחמיר וכולהו מילתא מוכחי לה שפיר מיש קידושין ויש עבירה דהולכין אחר הפגום אפילו להקל דהא ממזר שנולד מישראל שנשא ממזרת חשבינן ליה ממזר גמור ומותר בממזרת שנולדה משניהם פגומים וכן כהן כשר שנשא חללה והוולד חלל מותר בחללה שנולדה מחלל וחללה והיינו ע"כ משום דלגמרי בתר פגום שדינן ליה וא"כ קשיא להו שפיר דה"נ אמאי לא נימא דשדינן בתר פגום יותר דהיינו עכו"ם ועבד אלא דלפ"ז לא א"ש מה שכתבו וכי תימא דאתא לאשמעינן דאפילו בא עליה ממזר הולד כמוה כו' וכוונתם דע"כ בכה"ג דהוי לקולא מקשה שפיר מנ"ל ולמאי דפרישית לשיטתם הא אין לחלק בכך ואפ"ה לעולם הולכין אחר הפגום יותר אם לא שנאמר דמשמע להו דממזר הוי פגום יותר מעבד כיון דעבד אפשר בשחרור כנ"ל בכוונתם אלא דלפ"ז קשיא איפכא דה"מ לפרש דהכי מקשה מנ"ל דוולדה כמוה ואם נשתחרר ה"ל ישראל גמור ומותר בישראלית דלמא הוי נמי ממזר שהוא יותר פגום ותיקשי למ"ד עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר וה"ה איפכא בישראל הבא על שפחה ואשת עכו"ם כמ"ש התוספות ביבמות דף ט"ז ע"ב בד"ה עכו"ם שקידש ע"ש אלא דאיכא למימר דהתוספות לשיטתם דכתבו שם בד"ה אמוראי נינהו מתניתין דהכא כיון דסברי קידושין תופסין בח"ל ולא הוי ממזר א"כ מעכו"ם ועבד או איפכא נמי לא הוי ממזר אלא דבאמת אין דבריהם מוכרחין דהא בפרק החולץ דף מ"ד איתא להדיא דאיכא למ"ד דאפילו למ"ד אין ממזר מח"ל אפ"ה בעכו"ם ועבד מודה ועיין במהרש"א סוף פ"ק דיבמות והכי משמע נמי מסוגיא דשמעתין כמו שיבואר אבל אין לפרש דבריהם דמה שכתבו וכ"ת דאתא לאשמעינן דאפילו בא עליה ממזר היינו משום דבכה"ג אין עבירה ולא ילפינן ליה משאר פגום דיש עבירה הא ליתא דא"כ היאך כתבו הא ליתא אלא לרבי טרפון אבל לרבנן לא דהא לכאורה ר"ט ורבנן לא פליגי בהכי דלכ"ע ממזר נושא שפחה לכתחלה ואין עבירה ולא פליגי אלא לענין תקנת הולד כדמשמע סוגיא דשמעתין לקמן אע"כ דהתוס' לא נחתי להכי וע"כ כוונתם כדפרישית ודוק היטב:

בא"ד הא ליתא אלא לרבי טרפון אבל לרבנן עכ"ל. לכאורה הלשון מגומגם דהא לא אשכחן דרבנן פליגי אדר"ט אלא לרבי אלעזר לחוד פליגי בשמעתין דבסמוך וקי"ל הלכה כרבי טרפון וא"כ למה לא נפרש סוגי' דשמעתין אליבא דר"ט ואי קשיא להו לר"א דפליגי קרא דהאשה וילדיה ל"ל הא ליתא דהא בלא"ה מסקינן לקמן בסמוך דקרא דהאשה וילדיה איכא מאן דמצריך לה לדרשא אחריתא וכן קרא דכי תהיין וילדו נמי ע"כ איצטריך לדרשא אחריתא כמו שאפרש בסמוך וכבר עלה בלבי לפרש למה שאפרש לקמן סוף פירקין דעיקר טעמא דר"ט דיכולין ממזרים ליטהר היינו כדמסקינן דולד במעי שפחה כבמעי בהמה דמי והיינו משום דכתיב עם הדומה לחמור וא"כ בסוגיא דהכא דלא בעי למילף ולדה כמוה מעם הדומה לחמור ע"כ לא אתי כר"ט אלא דמסתמא לשון התוספות לא משמע כן לכך נ"ל לפרש דבריהם דהכי קאמרי כיון דלא שייך האי קושיא אלא לר"ט לחוד א"כ אמתניתין דלקמן דר"ט ה"ל לקבוע סוגיא זו ולא לרבנן דמשנתינו דסתמא קאמרי ולדה כמוה דאכתי לא איירי מממזר שנשא שפחה כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד ונראה דה"פ כו' ואפילו כבנו ממזד לא הוי לא ליורשו ולא ליטמא לו כו' עכ"ל. כבר כתבתי דיש לתמוה דנקטו ליורשו וליטמא לו דלא שייכי כ"כ למשנתינו דלא איירי אלא בעניני יוחסין וקידושין טפי ה"ל לפרש עיקר מילתא לענין אם קידש אשה קודם שנשתחרר או עכו"ם קודם שנתגייר דלא חיישינן לקידושין ונראה דניחא ליה לאתויי ליורשו וליטמא לו ועניני יבום דכל הנך שייכי אפי' לאחר שנשתחרר ונתגייר כן נ"ל:

גמרא דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה ופירש"י בשפחה כנענית שמוסרה לע"ע. וקצת קשה האיך ילפינן מהכא ות"ל דחידוש הוא שרבו מוסר לו ש"כ בע"כ כדי שירויח הוולדות ומחידוש הא לא ילפינן וי"ל דנהי דהחידוש הוא שע"ע עושה איסור הרבה מצינו כיוצא בזה איסורין שהותרו מכללן אבל לענין הולדות לא אשכחן כה"ג לפסול זרע ישראל לעשותן כעבדים עד עולם אע"כ דמעיקר דינא ולדה כמוה כנ"ל:

שם אשת עכו"ם מנ"ל. הא דלא יליף אשת עכו"ם בק"ו משפחה דשייכא במצות מבואר ביבמות דף כ"ב דאיכא למימר נמי שאני עבד ושפחה דלית להו חייס ע"ש אלא דלכאורה לא שייך האי סברא אלא לענין דולדה כמוה משא"כ לענין קידושין אלא דנ"ל דלענין קידושין איכא סברא אחרינא דנהי דבשפחה לא תפסי קידושין היינו משום שאין בידה להשתחרר משא"כ באשת עכו"ם שבידה להתגייר אפשר דתפסי קידושין אלא דלפ"ז לא שייך הא מילתא בז' אומות דהא אפילו לאחר שנתגיירה באיסורה קאי ואף ע"ג דבדיעבד תפסי לאחר שנתגייר אפ"ה ק"ו מיהא הוי משפחה דלאחר שחרור מותרת לגמרי ובזה יש ליישב הא דאמרינן בפ' אין מעמידין דף ל"ו לרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין וע"ש בתוספות שכתבו דלא שמעינן דר"ש אמר הכי בהדיא ולמאי דפרישית מדר"ש גופא מוכח דלא איצטריך קרא אלא לשאר אומות דבז' אומות אתיא בק"ו משפחה:

תוספות בד"ה אמר קרא פירש בקונטרס כו' מיהו קשה כו' כדאמר רבא בפ' הערל בגירותן אית להו חתנות כו' עכ"ל כונת הקושיא כיון דלפי האמת דאיירי בגירותן תפסי קידושין בדיעבד כדקתני מתניתין בת ישראל לנתין וא"כ נהי דבגיותן כ"ש דקיימי באיסור קידושין אפ"ה בדיעבד מנ"ל דלא תפסי ולרבא גופא נמי תיקשי במאי פשיטא ליה דבגיותן לית להו חתנות כלל אפילו בדיעבד מיהו לענ"ד יש ליישב קושייתם דכיון דילפינן מיהא דלאו בנות קידושין הן בגיותן לכתחלה ממילא דלא תפסי אפילו בדיעבד מק"ו דיבמה לשוק וליכא לרבויי מכי תהיין כיון דלא קרינן בה אחת אהובה ואחת שנואה דא"כ לאו מעם א' נינהו ונהי דמצרית מרבינן מכי תהיין היינו בק"ו משאר חייבי לאוין דתפסי בדיעבד כ"ש בחייבי עשה משא"כ מאשת עכו"ם ליכא למילף משאר ח"ל דבכולהו שייך מיהא קידושין לאחרינא אף לכתחלה משא"כ בגיותן דלא שייך קידושין לכתחלה כלל לא לדידיה ולא לאחרינא הוי שפיר ק"ו מיבמה משא"כ לאחר שנתגיירו נהי דלרבא אסורין לכתחלה מלא תתחתן אפ"ה תפסי בדיעבד כמו שאר ח"ל דהא בגירותן נמי שייך בהו קידושין לכתחלה לנתין ולממזר כנ"ל נכון למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה ואינך מ"ד אפשר דמוקי לא תתחתן בגיותן אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר:

רש"י בד"ה בנך מישראלית כו' לאו מקרא דייק לה כו' עכ"ל. נראה שהוכרח לפרש כן מהא דאמרינן בסמוך הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא ומייתר ליה כי יסיר ואי ס"ד דמגופא דקרא יליף לה ר' שמעון דבנך מישראלית קרוי בנך וכדמסיק רבינא א"כ הא איצטריך להאי דר"ש אע"כ דלאו מהאי קרא יליף לה אלא ממילא מישתמע וא"כ א"ש דלא משמע לן דכולה קרא כי יסיר לא איכתב אלא משום האי דיוקא וע"כ דלרבינא כל המסירין אתא לאסור בהן עיקר קרא וממילא משתמע שפיר דלכולהו מילתא מדמינן שאר אומות בגיותן להדדי כנ"ל בכוונתם ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה בנך הבא כו' פירש בקונטרס כו' וא"ת רבינא היינו דברי רבי יוחנן ומה בא לחדש כו' עכ"ל. ובסוף פ"ק דיבמות איתא נמי להא סוגיא ומשם יש לתמוה יותר על פירש"י דבתר דמייתי האי דרשא מקשה והאיכא בנות ואמר רבינא בן בתך הבא מן העכו"ם כו' אלמא דבלאו מילתא דרבינא לא שמעינן לה אלא דבאמת לא ידענא מאי קשיא להו על פירש"י דאפשר דמה שפירש"י כך במילתא דבנך הבא מישראלית סמיך אמימר דרבינא גופא דמפרש כך מילתא דר"ש ורבינא גופא מפרש לה הכי שלא נטעה לפרש כפירוש ר"ת ולא משמע ליה לפרש כן משום קושית התוספות דמסקו בסוף הדיבור ולכאורה לשון רש"י שכתבתי בסמוך מורה על זה דעיקר מימרא ודרשא דר"ש אתא להאי דבנך הבא מישראלית קרוי בנך ולא מייתי לה אלא אגב גררא לדיוקא דאין בנך הבא מן האשת עכו"ם קרוי בנך אלא דרבינא הוא שמפרש דבריו דאיירי מהסרת בן הבת כן נ"ל והארכתי ליישב לשון רש"י בכמה דרכים ואין להאריך:

בא"ד לכך פירש ר"ת כו' וה"ק כי יסיר החותן כו' ואתא רבינא וקאמר כו' עכ"ל. לא ידעתי למה הוצרכו להאריך כ"כ דמצינן לפרש פירוש ר"ת בקצרה מדיהיב רחמנא טעמא לבנך לא תקח לבתו ולא איפכא אלמא דיהיב טעמא לקילתא וכ"ש לחמירתא דפשיטא בבתך איכא הסרת כל זרעך אלא אפילו בבנך חיישינן להסרה דידיה לחודא ולולי שאיני כדי היה נראה בעיני לפרש מילתא דרבינא בפשיטות לפי דרכו של ר"ת דמכיון דדייק ר"ש מבנך דאין בנך מן האשת עכו"ם קרי בנך אלא בנה והוי עכו"ם גמור אע"ג דמצד אביו ישראל הוא ובין בישראל ובין בעכו"ם הולכין אחר הזכר אע"כ דאפ"ה כיון שניתנה תורה נתחדשה הלכה שלא יהא שום צד אישות בבן ישראל לעכו"ם והדרינן לעיקר מילתא דעובר ירך אמו הוא היכא דלא שייך תפיסת קידושין ואישות ומש"ה אין קרוי בנך אלא בנה א"כ ה"ה להיפך בבן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך מה"ט גופא דבתר דידה שדינן ליה דעובר ירך אמו הוא ודו"ק:

בא"ד עוד פירש ר"ת דכי יסיר כו' ופירוש זה קשה לר"י דכי יסיר משמע כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד משום הא לא איריא דודאי פשטא דקרא דכי יסיר איירי מהסרת החותן לבם מיראת שמים אלא מייתורא דכתיב מאחרי דרשינן נמי הא ולפ"ז אתי שפיר נמי הא דמקשינן בסמוך הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא ואייתר ליה כי יסיר דמסברא נאמר כן ואמאי הא קמן דבבתן לא תקח לבנו לא שייך האי טעמא לפרש"י ולפירוש שני של ר"ת ואפילו הכי אסרה רחמנא אע"כ דלכולהו פירושי עיקר איסורא דחתנות בתרווייהו אסור משום הסרת החותן לבן או לבת והא מסברא ידעינן כר"ש אלא מקראי יתירא דרשינן נמי הסרת בן הבת או בן הבן לכל חד כדאית ליה כנ"ל נכון ודו"ק:

גמרא נימא קסבר רבינא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. כך גירסת רש"י והריטב"א ז"ל בחידושיו הביא גירסא אחרת נימא קסבר רבינא הולד כשר והקשה דא"כ לא משני הש"ס שפיר. ולענ"ד אף לנוסחת רש"י לא אתי שפיר הא דמשני נהי דכשר לא הוי כו'. אמנם לענ"ד היה נראה ע"פ השיטה שכתבתי בסמוך דעיקר דיוקא דרבינא דכי היכי דשדינן ליה בתר אימא בישראל שבא על אשת עכו"ם ה"ה נמי איפכא בעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל שדינן ליה בתר אימא אלא דלכאורה אכתי לא דמי דאימא דוקא בישראל שבא על אשת עכו"ם ושפחה שדינן ליה שפיר בתר אמו דהיינו אחר הפגום משא"כ בעובד כוכבים שבא על בת ישראל לעולם דבתר אבוה שדינן ליה לחומרא והיינו אחר הפגום ואי אמרינן דהולד כשר לא הוי פגום אע"כ מדדייק רבינא למילתא מדייק הש"ס שפיר דס"ל הולד ממזר וא"כ הוי יותר פגום דאי אמרינן דדינו כעובד כוכבים אית ליה תקנתא לכשיתגייר ומסתמא יתגייר שכרוך אחר אמו אבל אי הוי ממזר פגום לעולם ואהא משני הש"ס שפיר נהי דכשר לא הוי ממזר נמי לא הוי פסול מיקרי והוי נמי לחומרא דהוא וזרעו לעולם אסורין בכהנת משא"כ אי שדינן ליה בתר אבוה יתגייר ויהא מותר בכהנת וכמ"ש התוספות לעיל עמוד א' בד"ה לחומרא מקשינן דמיקרי שפיר חומרא בכה"ג. ועל פי זה יש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו דאפילו פגום לא הוי והיינו משום דדוקא אליבא דרבינא הוצרך לשנויי הכי משא"כ למסקנא כן נ"ל נכון ודו"ק. ובפרק עשרה יוחסין אבאר יותר אי"ה:

שם אמר קרא כי תהיין וילדו לו כו' ולכאורא היה נ"ל דכולה סוגיא דהכא למ"ד קידושין תופסין ביבמה ולא איירי קרא דכי תהיין בחייבי לאוין למימרא דתפסי קידושין דלא איצטריך אלא פשטא דקרא אפילו בחייבי כריתות איירי כיון דקרינן בהו כי תהיין דתפסי קידושין לאחרינא קרינן בהו נמי וילדו לו כדאי' ביבמות דף כ"ב ומה שהכריחו לכך היינו משום דבלא"ה היה נראה דלמ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לא שייך האי סוגיא דשפחה ועבד יליף בק"ו מיבמה דלא תפסי קידושין אלא דלמאי דפרישית לעיל מיצרך צריכי ואתיא סוגיא דהכא ככ"ע ואף על גב דפשטא דקרא דכי תהיין איירי בחיי"ל אפ"ה מסמיכת וילדו לו או מיתורא דלו דרשינן נמי הא דכל היכא דאיכא מיהא צד קידושין לאחרינא קרינן וילדו לו ומרבינן נמי בני חייבי כריתות לירושה וכן ביבמה לשוק כיון שקרובה לחלוץ כמו ליבם שייך בה צד תפיסת קידושין כמ"ש התוספות ס"פ החולץ ומש"ה קרינן בהו נמי וילדו לו ולא ממעטינן אלא ולד שפחה ואשת עובד כוכבים ולפ"ז א"ש הא דלא מקשינן הכא לר"ש כי תהיין וילדו לו למאי איצטריך דלמאי דפרישית אתי שפיר דאיצטריך לגופא לרבות בני חייבי כריתות ובני יבמה לשוק לנחלה דכיון דקרינן בהו כי תהיין קרינן בהו וילדו לו ואף על גב דביבמות דף ס"ב מרבינן לבני חייבי כריתות מקרא דמולדת חוץ לענין דמיקרי אחותו נ"ל דאפ"ה איצטריך קרא אחרינא לנחלה דלאו הא בהא תלינן תדע דהא עכו"ם יורש אביו דבר תורה ואפ"ה אין לו איסור אחוה מן האב אלא מן האם כדאמרינן ביבמות פרק נושאין דף צ"ו ע"ב. ולפ"ז נתיישב לי היטיב הא דלא מייתי הש"ס ביבמות דף כ"ב האי קרא דוילדו לו לענין ולד משפחה ואשת עכו"ם דלא מיקרי אחותו ואיצטריך לדחוקי התם דרבנן דפליגי אדרבי יוסי בר יהודה ר"ש היא וכבר הרגישו שם התוספות בזה ולמאי דפרישית אתי שפיר דאף ע"ג דממעטינן לולד שפחה ואשת עכו"ם מנחלה דלא קרינן וילדו לו כיון שאין הבן מתייחס אחריו אפ"ה הוי מרבינן להו לאיסור אחותו כיון דכתיב מולדת חוץ כיון דנחלה ואיסור אחוה לאו הא בהא תליא משא"כ לר"ש דיליף מקראי דכי יסיר דאין קרוי בנך אלא בנה משמע שפיר דלשום דבר אין קרוי בנך בין לנחלה בין לאיסור עריות והיינו דמסקינן התם מאן תנא דפליג אדריב"י ר"ש הוא כנ"ל נכון וברור בעזה"י ודו"ק:

דף סט עמוד א

משנה רבי טרפון אומר יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר שנשא שפחה כו' למאי דמסקינן דנושא לכתחלה אתי שפיר בפשיטות דדוקא בשפחה מותר לכתחלה משא"כ באשת עובד כוכבים משא"כ למאי דס"ד דאם נשא דיעבד ה"מ למיתני נמי באשת עכו"ם אלא דבאשת עכו"ם לא פסיקא מילתא שיהא יכול לגיירו בע"כ דמסתמא בתר אשת עכו"ם אמו גריר משא"כ בשפחה יכול לקנות שפחה לכתחילה ויבא עליה שהולד שלו ואח"כ ישחררו בע"כ וק"ל:

גמרא ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי. נראה דהשתא לא צריך לילפותא דהאשה וילדיה אלא עיקר טעמא משום הכי דכוולד במעי בהמה דמי דכתיב עם החמור ודרשינן לעיל עם הדומה לחמור ומש"ה בתר אימיה שדינן ליה ויש ליישב בזה כמה קושיות ואין להאריך יותר ועמ"ש בזה לעיל בסוגיא הקודמת ודו"ק:

סליק פרק האומר