משנה ערכין א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק א · משנה ג | >>
הגוססיא, והיוצא ליהרג, לא נידר ולא נערך.
רבי חנינא בן עקביא אומר, נערך, מפני שדמיו קצובין [ אבל אינו נידר, מפני שאין דמיו קצובין ].
רבי יוסי אומר, נודר ומעריך ומקדיש.
ואם הזיק, חייב בתשלומין.
הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג,
- לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ.
- רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר:
- נֶעֱרָךְ,
- מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין;
- אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר,
- מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין.
- נֶעֱרָךְ,
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ;
- וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין:
הגוסס, והיוצא ליהרג - לא נידר, ולא נערך.
- רבי חנניה בן עקביה אומר:
- נערך - מפני שדמיו קצובין,
- אבל אינו נידר - מפני שאין דמיו קצובין.
- רבי יוסי אומר:
- נודר, ומעריך, ומקדש,
- ואם הזיק - חייב בתשלומין.
גוסס - ידוע, והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה.
והיוצא ליהרג - רוצה לומר מיתת בית דין, שהוא עניין שאינו תלוי ברצוננו אלא התורה ממיתה אותו. אבל אם היה יוצא ליהרג במצוות המלך מעריך ונערך לדברי הכל, שלפעמים חוזר המלך מדיבורו.
ומחלוקת רבי יוסי ותנא קמא בו אם הזיק. שרבי יוסי אומר, נוטלין ממונו כנגד מה שהזיק, לפי שמאחר שדין תורה שמי שהזיק ישלם הרי זה מלווה הכתובה בשטר וגובה מן היורשין. ותנא קמא סבר מלווה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא, ואינו גובה מן היורשין.
והלכה כתנא קמא.
וכל זה לדעת האומר מלווה על פה אינו גובה מן היורשין. וכבר ידעת שפסק ההלכה הוא המעשה בידינו היום שמלווה על פה גובה מן היורשין, ולפי זה אם הזיק נוטלין כנגד הנזק מעזבונו:
הגוסס - לא נידר, דלאו בר דמים הוא, דלמיתה הוא עומד:
ולא נערך - דכתיב והעמידו והעריכו, והאי לאו בר העמדה והערכה הוא יב:
והיוצא ליהרג - שנגמר דינו בבית דין של ישראל יג. אבל יוצא ליהרג על פי המלכות, לא שנא מלכות ישראל, ולא שנא מלכות של נכרים, דברי הכל מעריך ונערך יד:
לא נידר - דלאו בר דמים הוא:
ולא נערך - דכתיב (ויקרא כז) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה טו. ור' חנינא בן עקביא דאמר נערך, מוקי להאי קרא דכל חרם אשר יחרם לדרשא אחריתי טז:
ר' יוסי אומר כו' - ר' יוסי ותנא קמא לא פליגי בנודר ומעריך ומקדיש. כי פליגי באם הזיק יז. תנא קמא סבר, אם הזיק פטור מן התשלומים. ואע"פ שהמזיק חייב בתשלומין מן התורה, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה, ומלוה על פה אינו גובה מן היורשים. ורבי יוסי סבר, מלוה הכתובה בתורה, כמלוה הכתובה בשטר דמיא וגובה מן היורשים. והלכה כתנא קמא. אבל לאחר שתקנו דמלוה על פה גובה מן היורשים יח, בית דין גובין מממונו ומשלמים מה שהזיק:
הגוסס. ידוע והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הרמב"ם. ונ"ל שהוא מלשון מגיסה בקדירה דסוף פ"ה דמכשירין שהליחה מתהפך בגרונו. כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדירה. וראיתי נדפס בגליון הש"ע ח"מ סי' רי"א גוסס פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה שזה יקרה סמוך למיתה ע"כ:
ולא נערך. לשון הר"ב דכתיב והעמידו והעריכו והאי לאו בר העמדה והערכה הוא. ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא אתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין. תוס'. וא"ת אי מוהעמידו למעוט אפי' חגר. כדאשכחן בספ"ד דסוטה [בפי' הר"ב] חגרת אינה שותה שנאמר (במדבר ה') והעמיד אותה הכהן ואמאי לא ממעט אלא גוסס. וי"ל מדרבי רחמנא בן חדש לערכין ש"מ דאהעמדה ממש לא קפיד רחמנא. תוס' שם דף כ"ז. ולעיל בפרקין דף ד' כתבו וצ"ע דפשטיה דקרא גבו נודר. דכתיב בההוא קרא (ויקרא כ"ז) ע"פ אשר תשיג יד הנודר יעריכנו. וגוסס הוא נודר ומעריך. כדתנן במסכת שמחות. [ומתניתין נמי הכי משמע מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך] ומנלן לומר מוהעמיד (בההוא קרא על פי) דכתיב גבי מעריך. לומר שלא יהא נערך. ע"כ. והרמב"ם לא כתב בחבורו דגוסס נודר ומעריך. וגם במסכת שמחות. לא ראיתי כן. אלא שמתחלת הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. לעולם זוקק ליבם ופוטר וכו'. ואולי דדיוקא דלעולם לאתויי נודר ומעריך:
והיוצא ליהרג. כתב הר"ב שנגמר דינו בב"ד של ישראל. וכה"ג בפ"ג דגיטין דף כ"ט שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו. וכתבו התוס'. אע"ג דאמר בסנהדרין [במשנה דרפ"ו] שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין. מ"מ לא שכיח ע"כ. ומ"ש הר"ב. אבל יצא ליהרג ע"פ מלכות כו'. דהיוצא ליהרג ע"פ ב"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצונינו. אלא התורה ממיתה אותו. אבל אם יוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לד"ה שלפעמים חוזר המלך מדבורו. הרמב"ם:
ולא נערך. פירש הר"ב דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. רש"י:
[רבי חנינא בן עקביא אומר נערך. וכתב הר"ב דמוקי האי קרא דכל יחרם כו' לדרשא אחריתי. לכדתניא ר"י בנו של ר"י בן ברוקה אומר. לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנים ממון ומתכפר להם. שנאמר (שמות כ"א) אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת"ל (ויקרא כ"ז) כל חרם לא יפדה. אין לי אלא מיתות חמורות וכו'. ת"ל כל חרם. ולא פירש הר"ב בדר"ת לענין גוסס לפי שהוא מודה בגוסם וכ"כ רש"י ז"ל]:
ר' יוסי אומר וכו'. כתב הר"ב ר"י ות"ק ל"פ בנודר ומעריך ומקדיש כי פליגי באם הזיק כו'. גמרא. וכתבו התוס' ובאם הקדיש ל"פ שמיד שהקדיש חל ההקדש. ולא דמיא למלוה. אבל יש להקשות אמאי ל"פ באם נדר והעריך ושמא בנודר ומעריך יחול מיד. [ומ"ש הר"ב מלוה הכתובה בתורה כו' עיין בזה מ"ש במשנה ג' פ"ח דבכורות. ומ"ש אבל לאחר שתקנו כו' תמיהני מאי תקנה איכא הא קי"ל לר"מ ור"י במ"ג פ"ח דבכורות דמלוה ע"פ גובה מן היורשים. וא"כ הל"ל אבל האידנא קיומא לן הלכה כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וכבר ידעת שפסק הלכה כו'. ואולי שהר"ב יסבור. דהא דאמר רב פפא בס"פ גט פשוט גובה מהיורשים שלא תנעול דלת כו' דוקא. ודאמר בפרק קמא דקדושין דף י"ג דטעמא דשיעבודא דאורייתא ההיא לענין קרבן וכתירון שתפסו התוספות (שם ד"ה גובה) לעיקר. והיינו כמתניתין דספ"ב דקנים. ע"ש. ועי"ל דאף לתירוץ קמא דהתוס' )דההוא דפ"ג פליגי אליבא דמ"ד דאורייתא. והרא"ש מסיק דה"ק טעמא דאוקמא אדאורייתא ביורשים. משא"כ בלקוחות שלא תנעול כו' אפ"ה [דוקא] בקרקעות שירשו ולא במטלטלין. ועל המטלטלין היא תקנה מהגאונים. כמ"ש הרמב"ם ספי"א מהלכות מלוה והטור ח"מ סי' ק"ז והואיל וכן שיש בקצת תקנה נקט הר"ב הכל בלשון תקנה. אלא שזהו דוחק ועיין במ"ב פ"ה]:
(יא) (על המשנה) הגוסס. ידוע. והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הר"מ. ונ"ל, שהוא מלשון מגיסה בקדירה, שהליחה מתהפך בגרונו, כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדרה. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) וצ"ע מנלן לומר מקרא דכתיב גבי מעריך שלא יהא נערך. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) אע"ג דאמר בסנהדרין פ"ו שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכ, ית היה הלה מניף בסודרין, מ"מ לא שכיח. תוס':
(יד) (על הברטנורא) דהיוצא ליהרג ע"פ ב"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצוננו אלא התורה ממיתה אותו, אבל המלך לפעמים מתמלא רחמים ומוחל. הר"מ:
(טו) (על הברטנורא) מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. רש"י:
(טז) (על הברטנורא) אבל בגוסס מודה ר"ח. רש"י:
(יז) (על הברטנורא) ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדיש חל ההקדש, ולא דמיא למלוה. אבל יש להקשות אמאי לא פליגי באם נדר והעריך. ושמא, בנודר ומעריך יחול מיד. תוספ':
(יח) (על הברטנורא) תמיהני מאי תקנה איכא הא קיי"ל כר"מ ור"י במ"ג פ"ח דבכורות דמלוה ע"פ גובה מן היורשים, וא"כ הוה ליה למימר אבל האידנא קיי"ל הלכה כו'. ועתוי"ט:
הגוסס: נקרא הנוטה למות גוסס שכבר הנשמה הגיעה לחזה תרגום על צד תאמנה על גססיהן דהיינו חזה שלהם ועיין בהר"ן ז"ל ר"פ מי שאחזו שכתב בשם ר"י ז"ל דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ומתנתו מתנה והביא ראיה ממתני' דקתני דגוסס נודר ומעריך אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיפא אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט מ"כ ועיין עוד במ"ש בפ"ק דאהלות סימן ו':
יכין
הגוסס: ר"ל אדם שקרוב למות, ואינו בר דמים אז, דרוב גוססין למיתה להכי אינו נידר. וג"כ לא נערך, מדכתיב והעמיד והעריך, והאי והעמיד לשון קיום הוא לאפוקי גוסס שאינו בר קיום. [ועי' בח"מ סי' רי"א פי' מלת גוסס. ולפעד"נ דנקרא כך. דתרגוס של על צד תאמנה, על גססיא יתנטלון. ור"ל הכא דמתתיל לצדד אצדודי מדרך החיים. או נ"ל ששרשו גוס, ועניינו פיהוק, כמו שפירש רש"י [נדה ס"ג ב'], על מלת רותת וגוסה, ופי' רש"י שם בַאִילָלער בלשון צרפת, והוא געהנען בל"א. כאדם שרוצה לישן, שפותת פיו ושואף אויר חדש לתוכו וחוזר ודוחהו וסוגר פיו, וכן ג"כ דרך הנוטה למות לפהק. ואף שיש גוססין שיש להן סמנים אחרים, אפ"ה בתרו חז"ל לכנותו בסי' הזה, משום שזה נאות יותר לפי מעמדו. שרוצה ג"כ לישן שינת עולם. ונכתב גוׁסָס?, ככל נחי עין ויו בבנין פוּעל. שיורה על חוזק הפעולה]:
והיוצא ליהרג: בדין הסנהדרין, שהצלתו רחוקה, מדכבר חפשו הב"ד היטב כל אופני זכותו ולא מצאו, ולפיכך ג"כ אינו בר דמים. וגם אינו נערך, מדכתיב כל חרם אשר יחרם מהאדם לא יפדה, וה"ק קרא, מי שמוכן לחרם והרג אינו בכלל פדיון, מדאינו נערך כלל. מיהו בנתחייב הרג בדיני מלכות, בין מלך ישראל או אינו ישראל, נידר ונערך, משום דברצונו תליא מלתא, ורצון של אדם משתנה. משא"כ בנתחייב מיתה מסנהדרין בדין תורה:
מפני שדמיו קצובין: ומוקי קרא דכל חרם, שלא יפדה מיתתו בכופר [ככתובות דל"ז ב']:
ואם הזיק חייב בתשלומין: ר"ל היורשים חייבים לשלם מה שהזיק, דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, ולהכי גובה מיורשים. ות"ק ס"ל כמלוה על פה דמי, ואינו גובה מיורשים. ודוקא במזיק פליגי. משא"כ בנודר, מעריך, ומקדיש, כ"ע מודו דגובה מיורשים, דאלים שעבודא דהקדש, וחל מיד כאילו כתוב בשטר. וקיי"ל דמלוה על פה נגבת מיורשים, כשצוה בחליו לשלם, או שיש עדים שלוה לזמן שלא הגיע עדיין, או שנידוהו שישלם ומת בנדויו [ח"מ ק"ח]. משום דבהנך ג' גוונא ברור שחייב, ולהכי בכה"ג גובה מיורשים, ולא משום דשעבודא דאורייתא, דהא ספיקא דדינא הוה, ודלמא אפילו מלוה הכתובה בתורה בפירוש, לאו דאורייתא היא, [כש"ך ח"מ ל"ט סק"ב]. רק מה"ט בהנך גוונא גובה מיורשים, כדי שלא תנעל דלת לפני לווין. וכל זה דוקא לגבות מקרקעות שהניח האב. אבל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ורק לדידן תקנת הגאונים הוא שיגבה בע"ח גם ממטלטלין שהניח האב [ח"מ ק"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת