תוספות יום טוב על ערכין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

משנה א[עריכה]

כשהשלים לדבר בעניני הקדשות סדר דמי הערכין. שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין. הרמב"ם:

הכל מעריכין. בנזיר ובנדרים הזכיר כנויים ושמא בערכין לא היו כינויים. והתוס' מתרצים בענין אחר אליבא טעמא דכינויי נדרים ונזיר שלא [להזכיר שם שמים שלא] הזכירו הר"ב שם:

הכל. כתב הר"ב לאתויי בן י"ג שנים ויום אחד וכן הוא בפרש"י ונראה שצ"ל בן י"ב ויום אחד. וכן הוא בתוס'. וכדתנן במ"ו פ"ה דנדה. והתם בגמ' דרשינן לה במופלא הסמוך לאיש. וה"נ כתב הר"ב ברפ"י דנדרים ובפ"ק דתרומות מ"ב דבן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין. ומ"ש עוד הר"ב והכל דקאי נמי על נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין כו'. דסד"א כו' כל שישנו בדמים ישנו בערכין [כלומר כל אדם שישנו בדמים. תוס'] קמ"ל נפשות כל דהו גמ'. ומ"ש הר"ב והכל דקאי על נודרים כו'. לאתויי פחות מבן חודש ותני והדר מפרש גמ'. וכתב רש"י דהה"נ דמצי למנקט טומטום ואנדרוגינוס חש"ו ונכרי אלא חד מתרתי תלת נקט. ל"א להכי נקט האי משום דפליגי רבנן ור"מ בהאי פירקא [בגמ'] המעריך פחות מבן חדש רמ"א נותן דמיו אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וחכ"א לא אמר כלום ולהכי סתמה ברישא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי' לרבנן היכא דאמר דמיו עלי יש לו דמים ונותן דמיו. מפי מורינו. ע"כ:

מעריכין ונערכין נודרין ונידרין. והערכין כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. הרמב"ם פ"א מה"ע:

כהנים ולוים. כתב הר"ב כהנים אצטריכא ליה לאשמעינן דנערכין דסד"א הואיל דכתיב והעמידו כו' קרא במעריך כתיב ולפיכך היה נ"ל להגיה לאשמעינן דמעריכין אלא דבתתני' דתנן הגוסס לא נערך ילפינן לה מוהעמידו כדפי' הר"ב שם לכך י"ל דנקט לישנא דמתני' דלקמן:

נשים ועבדים. כתב הר"ב והאשה משלמת כשתתאלמן כו' והעבד כשישתחרר. וכ"כ רש"י ומסיימי התוס' א"נ כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות בהן. ועמ"ש במ"ח פ' בתרא דנדרים:

ועבדים. אע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה. לפי ערך זכר הוא נערך דלא אשתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה. תוס':

אבל לא נערכין. כתב הר"ב זכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין עד שיהא זכר ודאי כו' עמ"ש בכיוצא בזה בריש פ"ב דזבים:

משנה ב[עריכה]

הנכרי רמ"א נערך אבל לא מעריך. כתב הר"ב תרי קראי כתיבי כו' איש כי יפליא ריבה כל איש כו'. שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכין. ואע"ג דאיש במעריך כתיב אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך. תוס':

רבי יהודה אומר מעריך. כתב הר"ב והלכה כר"י וכן כתב בפי' הרמב"ם. ותמיהני דבמ"ה פ"ק דשקלים. תנן סתמא ואין מקבלין מנכרי לבדק הבית. שכן מפורש ע"י עזרא [ד'] לא לכם ולנו לבנות את בית ה' אלהינו. ובגמרא דהכא. אמרינן דהלכתא דר"מ מסתברא. דכתיב לא לכם ולנו. ור"י מאי עביד ליה בהאי קרא דלא לכם ולנו ומסקינן משום רפיון ידים הוא [שלא היו מתכוונים לטובה. אלא שיסמכו גם עליהם ויאחרו הבנין] דכתיב (שם) ויהי עם הארץ מרפין [צ"ל מרפים] ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. ובנא"י שבפירוש הרמב"ם מצאתי שכתב והלכה כר"מ. וכ"כ בחבורו פ"ה [צ"ל פ"א] מהל' ערכין [ה"ו]. והראב"ד השיגו דהא קי"ל ר"מ ור"י. הלכה כר"י. כלומר ומשום דאמרי' דהלכתא [דר"מ] מסתברא. לא דחינן לכללא. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם. מדאמר רבא הלכתא דר"מ מסתברא כו'. אהא סמכינן ולא אכללא דאין למדין מן הכללות בכה"ג. ולי נראה דמשום ההוא סתמא דשקלים פסקינן כר"מ. ועיין עוד לקמן:

זה וזה מודים שנודרים ונידרים. כתבו התוס' וצ"ע. כיון דלר"מ אין נכרים מתנדבים לבדק הבית. היכי תנן זה וזה מודים שנודרים. הא נכרים לא נדרי לבדק הבית לר"מ. ודוחק לפרש דנודרים קאמר למזבח [וכדאשכחן במ"ה פ"ד דזבחים] דלכאורה מתניתין דומיא דערכין דמיירי לבדק הבית. ושמא הדר ביה רבא מהא דאמר דהלכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו. ע"כ. אבל הרמב"ם בנא"י שבפירושו וכן בחבורו כתב וז"ל נכרי שיאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הנכרי נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים. שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו'. ונאמר (נחמיה ב') ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. ומה יעשה בהן יבדוק הנכרי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו ב"ד במה שיראה להן. חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים. ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. ע"כ:

משנה ג[עריכה]

הגוסס. ידוע והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הרמב"ם. ונ"ל שהוא מלשון מגיסה בקדירה דסוף פ"ה דמכשירין שהליחה מתהפך בגרונו. כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדירה. וראיתי נדפס בגליון הש"ע ח"מ סי' רי"א גוסס פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה שזה יקרה סמוך למיתה ע"כ:

ולא נערך. לשון הר"ב דכתיב והעמידו והעריכו והאי לאו בר העמדה והערכה הוא. ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא אתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין. תוס'. וא"ת אי מוהעמידו למעוט אפי' חגר. כדאשכחן בספ"ד דסוטה [בפי' הר"ב] חגרת אינה שותה שנאמר (במדבר ה') והעמיד אותה הכהן ואמאי לא ממעט אלא גוסס. וי"ל מדרבי רחמנא בן חדש לערכין ש"מ דאהעמדה ממש לא קפיד רחמנא. תוס' שם דף כ"ז. ולעיל בפרקין דף ד' כתבו וצ"ע דפשטיה דקרא גבו נודר. דכתיב בההוא קרא (ויקרא כ"ז) ע"פ אשר תשיג יד הנודר יעריכנו. וגוסס הוא נודר ומעריך. כדתנן במסכת שמחות. [ומתניתין נמי הכי משמע מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך] ומנלן לומר מוהעמיד (בההוא קרא על פי) דכתיב גבי מעריך. לומר שלא יהא נערך. ע"כ. והרמב"ם לא כתב בחבורו דגוסס נודר ומעריך. וגם במסכת שמחות. לא ראיתי כן. אלא שמתחלת הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. לעולם זוקק ליבם ופוטר וכו'. ואולי דדיוקא דלעולם לאתויי נודר ומעריך:

והיוצא ליהרג. כתב הר"ב שנגמר דינו בב"ד של ישראל. וכה"ג בפ"ג דגיטין דף כ"ט שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו. וכתבו התוס'. אע"ג דאמר בסנהדרין [במשנה דרפ"ו] שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין. מ"מ לא שכיח ע"כ. ומ"ש הר"ב. אבל יצא ליהרג ע"פ מלכות כו'. דהיוצא ליהרג ע"פ ב"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצונינו. אלא התורה ממיתה אותו. אבל אם יוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לד"ה שלפעמים חוזר המלך מדבורו. הרמב"ם:

ולא נערך. פירש הר"ב דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. רש"י:

[רבי חנינא בן עקביא אומר נערך. וכתב הר"ב דמוקי האי קרא דכל יחרם כו' לדרשא אחריתי. לכדתניא ר"י בנו של ר"י בן ברוקה אומר. לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנים ממון ומתכפר להם. שנאמר (שמות כ"א) אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת"ל (ויקרא כ"ז) כל חרם לא יפדה. אין לי אלא מיתות חמורות וכו'. ת"ל כל חרם. ולא פירש הר"ב בדר"ת לענין גוסס לפי שהוא מודה בגוסם וכ"כ רש"י ז"ל]:

ר' יוסי אומר וכו'. כתב הר"ב ר"י ות"ק ל"פ בנודר ומעריך ומקדיש כי פליגי באם הזיק כו'. גמרא. וכתבו התוס' ובאם הקדיש ל"פ שמיד שהקדיש חל ההקדש. ולא דמיא למלוה. אבל יש להקשות אמאי ל"פ באם נדר והעריך ושמא בנודר ומעריך יחול מיד. [ומ"ש הר"ב מלוה הכתובה בתורה כו' עיין בזה מ"ש במשנה ג' פ"ח דבכורות. ומ"ש אבל לאחר שתקנו כו' תמיהני מאי תקנה איכא הא קי"ל לר"מ ור"י במ"ג פ"ח דבכורות דמלוה ע"פ גובה מן היורשים. וא"כ הל"ל אבל האידנא קיומא לן הלכה כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וכבר ידעת שפסק הלכה כו'. ואולי שהר"ב יסבור. דהא דאמר רב פפא בס"פ גט פשוט גובה מהיורשים שלא תנעול דלת כו' דוקא. ודאמר בפרק קמא דקדושין דף י"ג דטעמא דשיעבודא דאורייתא ההיא לענין קרבן וכתירון שתפסו התוספות (שם ד"ה גובה) לעיקר. והיינו כמתניתין דספ"ב דקנים. ע"ש. ועי"ל דאף לתירוץ קמא דהתוס' )דההוא דפ"ג פליגי אליבא דמ"ד דאורייתא. והרא"ש מסיק דה"ק טעמא דאוקמא אדאורייתא ביורשים. משא"כ בלקוחות שלא תנעול כו' אפ"ה [דוקא] בקרקעות שירשו ולא במטלטלין. ועל המטלטלין היא תקנה מהגאונים. כמ"ש הרמב"ם ספי"א מהלכות מלוה והטור ח"מ סי' ק"ז והואיל וכן שיש בקצת תקנה נקט הר"ב הכל בלשון תקנה. אלא שזהו דוחק ועיין במ"ב פ"ה]:

משנה ד[עריכה]

ישבה על המשבר כו'. פירש"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כלל. כדמשמע בפרק אחד דיני ממונות דף ל"ה דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. מדקאמר היכי ליעבד לדייניה במעלי דשבתא וליגמר דיניה בשבתא ולקטליה [בחד בשבת] נמצא אתה מענה את דינו [וכי] קאמר לגמור דיניה בחד בשבתא קאמר מינשו לטעמייהו. ולעינוי לא חיישינן. תוס':

האשה שנהרגה נהנין בשערה. כתב הר"ב לאו שערה ממש קאמר כו' שנויי המת אסורים בהנאה. גמ'. ופירש"י מת אסור בהנאה. דכתיב (במדבר כ') ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"כ. וכיון שהמת אסור בהנאה כל נוייו מיתסרין נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה רבותא קמ"ל. דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. אבל הרמב"ם בסוף הלכות אבל. כתב המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו משמע מדבריו דשנהרגה דוקא אכן כבר השיגו הכ"מ. ובב"י טור י"ד סי' שמ"ט העתיק זה הלשון ע"ש הסמ"ג והשיגו. ועמ"ש לקמן עוד בהא דנהרגה.

בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. כדקי"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו. ואין לו בהן הנייה של כלום. רש"י:

אסורה בהנאה. לשון הר"ב אפי' שערה. ותימה מאי אפי' דהא באשה נמי שערה מיתסר. אבל הר"ב הטעתו עינו. שראה כך בפירש"י בגמ' בסוף הפרק. ולא השגיח שרש"י פי' זה על הא דתניא האשה )שמתה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה. זו מיתתה אוסרתה. וזו גמר דינה אוסרתה. ולברייתא זו נהנין בשערה היינו שערה ממש. לפי שאין גמר דינה אוסרתה. ואהא פירש רש"י בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אפילו שערה. איברא דרב נחמן בר יצחק מפרש למתני' נמי כהך ברייתא ודנהנין בשערה שערה ממש. אבל הר"ב לא פי' כן אלא כדרבא דמוקים לה בפאה נכרית אבל שערה גופא אסורה. לדידיה ודאי דלא שייך לפרש אפי' שערה. ואף הרמב"ם מפרש כדרבא. ולא סיים בבהמה אפילו שערה. ומ"מ אני תמיה שפירש כדרבא ולא כדרב נחמן בר יצחק דהא קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק אדרבא והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופיה אף ה"נ גופיה. [והטור י"ד סי' שמ"ט כתב כדרב נחמן בר יצחק. דמחלק בין מחיים דהיינו בין גמר דין עד שתהרג דנהנין ולאחר מיתה לא ומתוקמא מתניתין כברייתא דלעיל. אבל כשלמדתי ב"ק כשחברתי מהדורא בתרא על ספרי ספר מעדני מלך דאדכתב הרא"ש שם סימן י"א דפחת נבלה איכא בכופר ושלשים דעבד. העליתי מפירש"י והסוגיא דהכא דלא כהטור. אלא לר"נ בר יצחק בכל אשה שמתה בין מעצמה בין מהריגה שערה מותר בהנאה. וכן ראיתי עוד להרמב"ם בסוף פי"ב מהלכות סנהדרון שסתם וכתב כל אשה שתיהרג מותר ליהנות משערה. ולא חילק בין מחיים לאחר שתמות והוא עקר. ואזדא לה מ"ש הכ"מ על הרמב"ם דאינו יודע מנין לו. ומן התימה לפי דרכו שלא כתב כלום על מ"ש בהלכות סנהדרין סתם מותר ולא פי' אי בפאה מאחרת כרבא אי מחיים כר"נ. והארכתי עוד שם בספרי הנזכר. אך עתה מצאתי בתשובת הרשב"א סימן ש"ל שהשיג על הרמב"ם ואמר שמה שסמך על זו הברייתא אינו סמך. דמיירי נמי בגוזזה קודם מיתה. דבגמ' סתמא פריך דהא שער מת אסור בהנאה. ורב נחמן בר יצחק אילו אהא פליג הל"ל לא דשער המת מותר. ועיין עוד שם]: