משנה ערכין א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק א · משנה ד | >>
האשה שהיא יוצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד.
ישבה על המשבריט, ממתינין לה עד שתלד.
האשה שנהרגה, נהנין בשערה.
בהמה שנהרגה, אסורה בהנייהכא.
משנה מנוקדת
הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג,
- אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד;
- יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר,
- מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד.
- הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה,
- נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ;
- בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָה,
- אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה:
נוסח הרמב"ם
האשה שהיא יוצאה ליהרג - אין ממתינין לה עד שתלד.
- ישבה על המשבר - ממתינין לה עד שתלד.
- האשה שנהרגה - נהנין בשערה.
- בהמה שנהרגה - אסורה בהניה.
פירוש הרמב"ם
משבר - שם המקום שמכינין לאשה שתלד עליו.
וזה מה שאמרו נהנים בשערה - על מנת שתאמר בעודה בחיים תנו שער לפלונית, לפי שהוא מובדל ממנה כאילו אמרה לתת שום דבר ממה שיש לה, אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום שערה אסור בהנייה.
וכן כל בהמה שתהרג במיתת בית דין הרי זו היא אסורה בהנאה כשור הנסקל:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אין ממתינין לה עד שתלד - דמהו דתימא ולדות ממונא דבעל הן כדכתיב (שמות כא) כאשר ישית עליו בעל האשה, ולא נפסדינהו מיניה קמשמע לן דכתיב (דברים כב) ומתו גם שניהם, גם לרבות את הולד:
ישבה על המשבר - מקום מושב האשה היולדת קרוי משבר:
ממתינין לה עד שתלד - דכיון דנעקר לצאת, גופא אחרינא הוא ואינו כגוף אמו:
נהנין בשערה - לאו שערה ממש קאמר, אלא פאה שהיתה לה משער אשה אחרת קשורה לשערה. ודוקא כשאמרה תנו אותה לבתי או לפלונית, דכיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתהוי כגופה לאתסורי, וכנטולה מחיים דמיא. אבל בענין אחר אסור, שנויי המת אסורים בהנאה כ:
בהמה שנהרגה אסורה בהנאה - אפילו שערה כב:
פירוש תוספות יום טוב
ישבה על המשבר כו'. פירש"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כלל. כדמשמע בפרק אחד דיני ממונות דף ל"ה דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. מדקאמר היכי ליעבד לדייניה במעלי דשבתא וליגמר דיניה בשבתא ולקטליה [בחד בשבת] נמצא אתה מענה את דינו [וכי] קאמר לגמור דיניה בחד בשבתא קאמר מינשו לטעמייהו. ולעינוי לא חיישינן. תוס':
האשה שנהרגה נהנין בשערה. כתב הר"ב לאו שערה ממש קאמר כו' שנויי המת אסורים בהנאה. גמ'. ופירש"י מת אסור בהנאה. דכתיב (במדבר כ') ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"כ. וכיון שהמת אסור בהנאה כל נוייו מיתסרין נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה רבותא קמ"ל. דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. אבל הרמב"ם בסוף הלכות אבל. כתב המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו משמע מדבריו דשנהרגה דוקא אכן כבר השיגו הכ"מ. ובב"י טור י"ד סי' שמ"ט העתיק זה הלשון ע"ש הסמ"ג והשיגו. ועמ"ש לקמן עוד בהא דנהרגה.
בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. כדקי"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו. ואין לו בהן הנייה של כלום. רש"י:
אסורה בהנאה. לשון הר"ב אפי' שערה. ותימה מאי אפי' דהא באשה נמי שערה מיתסר. אבל הר"ב הטעתו עינו. שראה כך בפירש"י בגמ' בסוף הפרק. ולא השגיח שרש"י פי' זה על הא דתניא האשה )שמתה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה. זו מיתתה אוסרתה. וזו גמר דינה אוסרתה. ולברייתא זו נהנין בשערה היינו שערה ממש. לפי שאין גמר דינה אוסרתה. ואהא פירש רש"י בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אפילו שערה. איברא דרב נחמן בר יצחק מפרש למתני' נמי כהך ברייתא ודנהנין בשערה שערה ממש. אבל הר"ב לא פי' כן אלא כדרבא דמוקים לה בפאה נכרית אבל שערה גופא אסורה. לדידיה ודאי דלא שייך לפרש אפי' שערה. ואף הרמב"ם מפרש כדרבא. ולא סיים בבהמה אפילו שערה. ומ"מ אני תמיה שפירש כדרבא ולא כדרב נחמן בר יצחק דהא קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק אדרבא והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופיה אף ה"נ גופיה. [והטור י"ד סי' שמ"ט כתב כדרב נחמן בר יצחק. דמחלק בין מחיים דהיינו בין גמר דין עד שתהרג דנהנין ולאחר מיתה לא ומתוקמא מתניתין כברייתא דלעיל. אבל כשלמדתי ב"ק כשחברתי מהדורא בתרא על ספרי ספר מעדני מלך דאדכתב הרא"ש שם סימן י"א דפחת נבלה איכא בכופר ושלשים דעבד. העליתי מפירש"י והסוגיא דהכא דלא כהטור. אלא לר"נ בר יצחק בכל אשה שמתה בין מעצמה בין מהריגה שערה מותר בהנאה. וכן ראיתי עוד להרמב"ם בסוף פי"ב מהלכות סנהדרון שסתם וכתב כל אשה שתיהרג מותר ליהנות משערה. ולא חילק בין מחיים לאחר שתמות והוא עקר. ואזדא לה מ"ש הכ"מ על הרמב"ם דאינו יודע מנין לו. ומן התימה לפי דרכו שלא כתב כלום על מ"ש בהלכות סנהדרין סתם מותר ולא פי' אי בפאה מאחרת כרבא אי מחיים כר"נ. והארכתי עוד שם בספרי הנזכר. אך עתה מצאתי בתשובת הרשב"א סימן ש"ל שהשיג על הרמב"ם ואמר שמה שסמך על זו הברייתא אינו סמך. דמיירי נמי בגוזזה קודם מיתה. דבגמ' סתמא פריך דהא שער מת אסור בהנאה. ורב נחמן בר יצחק אילו אהא פליג הל"ל לא דשער המת מותר. ועיין עוד שם]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יט) (על המשנה) ישבה כו'. פירש"י, קודם שנגמר דינה. וליתא, דאיוצא ליהרג קאי, וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעטא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין, דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. תוספ'. ועתוי"ט:
(כ) (על הברטנורא) גמרא. ופירש"י מת אסור בהנאה, דכתיב ותמת שם מרים, וגמר שם שם מעגלה ערופה. וכיון שהמת אסור בהנאה, כל נויו מיתסרי נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה, רבותא קמ"ל דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. עתוי"ט:
(כא) (על המשנה) אסורה כו'. כדקיי"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנייה של כלום. רש"י:
(כב) (על הברטנורא) ותימה, מאי אפילו, דהא באשה נמי שערה מיתסר. והר"מ לא סיים אפילו שערה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
האשה שנהרגה נהנין בשערה וכו': בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ' ע"א) ע"ב ודפ' התערובות דף ע"ב. וירושלמי דגיטין פרק התקבל ומפ' רב נחמן בר יצחק בגמ' דבשער גופה דאשה עצמה מיירי דומיא דבהמה שנהרגה דגופה ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו לא קשיא דשיער המת לא מיתסר בהנאה דל"ד לשיער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאינו עשוי להשתנות אבל הבהמה גמר דינה אוסרה דממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ואסור באכילה ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ותניא כותיה וכן לפירוש שפי' רעז"ל שהוא אוקמתא דרבא בגמ' תניא נמי כותיה. וביד סשי"ב דהל' סנהדרין ובטור י"ד סי' שמ"ט:
תפארת ישראל
יכין
האשה שהיא יוצאה ליהרג: שנגמר דינה למיתה בדין ישראל:
אין ממתינין לה עד שתלד: סד"א וולדות ממונא דבעל הן, ולא נפסדינהו מניה, קמ"ל דעכ"פ אין מענין דינה משום וולדות:
ישבה על המשבר: געבערשטוהל. ולאו דוקא, רק ר"ל שכבר יש לה חבלי לידה:
ממתינין לה עד שתלד: אף שכבר נגמר דינה, ואיך יענו דינה. עכ"פ מדנעקר הולד לצאת, גוף אחר הוא, ומשום צער גופה בענוי הדין, אין דוחין חייו. [ואף לר' יוסי [נדרים ד"פ ע"ב] דאפילו כביסתו קודם לחיי חבירו. הכא דבדידן תליא, שב ואל תעשה עדיף]:
האשה שנהרגה נהנין בשערה: שגזזו ממנה לאחר שנגמר דינה קודם שנהרגה. אבל שער עצמה שנשאר מחובר בגופה בשעת הריגה או מיתה, אסור מדאורייתא. ואפילו פיאה נכרית שקשורה בה או רק קלועה בשערותיה בשעה שנהרגה או שמתה, אסור עכ"פ מדרבנן [ב"ח י"ד שמ"ט. וכן נ"ל דלא גרע מכלים שזרקו על מת ונגעו במטה דאסורים אם נתכוון שיקברום עמו. דאז דמי לתכריכי המת דאסורים בהנאה, ה"נ בנשארו השערות מחוברין בגופה בשעת מיתה. ואפילו רק ע"י קליעה, הו"ל כהתכוונה בעצמה שיהיה כגופה להקבר עמה. ולא דמי למלבושים שלבשה בשעת מיתה דמותרים בהנאה, דבשער שאני, שעשתן שיהיה נראין כגופה, ועי"ז טפי איכא למחלף לשער הגוף ממש דאסור מדאורייתא. ולרמב"ם פי"ב מסנהדרין וסוף הלכות אבל מתני' מיירי אפילו בשער עצמה שהיה מחובר בה בשעת מיתה בין במת ובין בנהרג, משום דשער אינו כגופה, ונ"ל דטעמו משום דאין השער משתנה בשעת מיתה. וכמ"ש רש"י. ומבהמה בסיפא משמע כרמב"ם [עש"ס]. ולא דמי לכלים שנגעו במטה דאסורים. דהתם מדזרקום על המת הו"ל כיחדום בפירוש להקבר עמו, אם לא שהתכוון להיפך]. מיהו בצוותה שיתנו הפיאה נכרית שעליה לשום אדם, לכ"ע הו"ל ככלים שנגעו במטה על דעת שלא לקברן עמו, ושריין. אבל שערות המת ממש שנשארו מחוברין בו בשעת מיתה, אפילו אמר שיתנום לשום אדם, לדודו אסורים בהנאה מדאורייתא [י"ד סי' שמ"ט]:
בהמה שנהרגה: בדין ישראל:
אסורה בהנייה: אפילו שערה, והחילוק שבין אשה לבהמה, דאשה רק מיתתה אוסרתה בהנאה, דקודם מיתתה מותרת בהנאה [כלעיל סי' כ'], והרי השער לא מת, דאינו מתפעל מהמיתה. משא"כ בהמה גמר דינה אוסרתה, וכל המחובר בגוף בשעת גמר דינה נאסר מדאורייתא, מדרבי קרא בשור הנסקל את בשרו את הטפל לבשרו [כב"ק דמ"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת