עיקר תוי"ט על מעשר שני ה

משנה מעשר שני, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ושל ערלה. אף על פי שהעלרה קודם בזמן לרבעי, הואיל ולא נשנה כאן אלא אגב רבעי, דאקרי קודש כמו מעשר שני, לא ראה להקדימו. תוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) כלומר, כדי זריעה. ובזה לא תקשי אמתניתין דסוף פרק כיסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים. ועיין תוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) כך כתבו התוס', דאי לא תימא הכי, לא הוי תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. הר"ש ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת, שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות לאכול בירושלים. תוי"ט בשם הפירוש: ולא שייך דין ברירה בענין זה, הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט. הר"ש:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) לפי שסובר דכרם לאו דוקא, אלא הוא הדין כל נטע. וכדתנן במשנה ד'. ובברכות דף ל"ה, אית תני כרם ואית תני נטע. ועיין בתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) וצריך לתנאי היה בדבר, ולא סגי בביטול סיבת האיסור ונראה לי טעמא מדמסקינן בפרק קמא דביצה דף ה: דכל דבר שבמנין (מנין שנמנו חכמים לאסור) צריך מנין אחר להתירו, ופירש רש"י, אפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר וכו'. ותנן בפרק קמא דעדיות, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן היה גדול, ממנו בחכמה ובמנין, לפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר, להחזיר לכמות שהיה לכשיתבטל הטעם, דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם. תוי"ט ועיין שם:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ו) (על הברטנורא) כלומר, ולהכי תנן בסתם שלשה, דמשמע דלעולם בעינן שלשה, ולעיל בפרק ד' גבי מעשר שני מחלקינן בין דמיו ידועים לשאין דמיו ידועים. אלא דהכא אין לחלק משום דלעולם אין דמיו ידועים, דמצריך לפחות היציאה. הר"ש:

(ה)

(ז) (על הברטנורא) ונראה לי דטעמא דמלתא, משום דאין הכל בקיאין בדיני שביעית, וכשיאמר הא לך איסר ולקוט לי בו, הדמים נתפסים בקדושת שביעית, אלא צריך שיאמר לקוט לי, כדתנן בפ"ח דשביעית. והלכך נמנעים בני אדם מללקוט בשכר. תוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) כן הוא בגמרא קידושין דף נ"ד, ומשמע דדוקא סמדר אבל בוסר לא, הואיל דלענין ערלה הוי פרי לרבעי נמי הוי פרי. ואף על גב דאיתקש למעשר שני ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות, יש לומר דלחומרא דינו כערלה דמערלה הוא בא כמו שנבאר במשנה ח' פרק קמא דערלה. תוי"ט וע"ש:

(ו)

(ט) (על המשנה) הראשון. והר"מ כתב האחרון. ועיין בכ"מ ראיה לגירסתו מהירושלמי. ועיין בתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) כלומר שכשיבא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים, ואין הכי נמי דקודם לכן נגמרים דהיינו מחנוכה, כדאיתא במשנה ו' פרק קמא דביכורים. אלא שצריך שיהיה במועד [ברגל], ובמועד הקודם לתנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים, אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כולם. תוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) וצריך עיון, מה ענין שביעית לכאן. והר"מ בחיבורו כתב, תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי:

(ז)

(יב) (על הברטנורא) ונראה לי לפרש דרוצה לומר, הואיל ואין בית המקדש, אין לך ריחוק גדול מזה, הלכך מחללן על הכסף, וכאילו וצרת הכסף אינו רשות אלא חובה, דכיון שריחוק מקום כזה שאין בית המקדש, אי אפשר להעלותם אלא וצרת, צריך לחללן. אף על גב דפשטיה דקרא בזמן שבית המקדש קיים ואינו אלא רשות. תוי"ט:

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

(יג) (על הברטנורא) ולאו דוקא נקט, דאפילו קודם שנתקננו נמי. כדלעיל, שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים, הא שהגיעו לעונת המעשרות חייבים, ואף על פי שעדין לא הופרשו:

(יד) (על הברטנורא) ולא הוי כקריאת שם דבמסכת דמאי שהוא לקבוע מקום בצפונו או בדרומו ושיזכיר הסכום מאה חולין וכו', אלא הכא אינו חייב אלא לברר להם בעלים למי יתנום. תוס' בקידושין דף כ"ו:

(טו) (על הברטנורא) ואם תאמר, הא קנסם עזרא כמו שכתב הר"ב במשנה ט"ו. ויש לומר כר' עקיבא דאמר קודם קנס דוקא ללוי, ואחר קנסא לכהן וללוי. תוס' בבא מציעא דף י"א:

(טז) (על הברטנורא) בבא מציעא דף י"א. ופריך, וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו המעשר בחליפין. ומשני, מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו, חליפין דרך מקח וממכר הוא, מטלטלי אגב קרקע נתינה אלימתא היא:

(יז) (על המשנה) שכר. כתבו התוס', דאילו חליפין, אין שכירות נקנה בחליפין. והרא"ש כתב, דכיון שעל ידי חליפין לא היה יכול להקנות כדמפרש בגמרא, אלא היה צריך להקנות להן אגב קרקע, יותר קל ליתן פרוטה לשכר, מקנין חליפין:

(י)

(יח) (על המשנה) האחרון. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון, ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו:

(יט) (על המשנה) מתודין. הוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקודש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראויים לתרומה ומעשרות, כאמרו [יחזקאל כ] ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו כמו ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו, כמצותיך, אף על פי כן אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני. הר"ע ספורנו:באוני. האונן נקרא, האדם שימות לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם. הר"מ שנאמר ושמחת בכל הטוב. הר"מ. ב"ד:

(יא)

.אין פירוש למשנה זו

(יב)

.אין פירוש למשנה זו

(יג)

(כ) (על המשנה) כדי שתתן. אפילו במקום שאינו זבת חלב ודבש. תוי"ט בשם הפירוש. וכתב הר"מ, שתתן טעם בפירות, ענינו שיהיו שמנות וטובות הטעם. וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה, אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי, אבל יודיענו בכאן על דרך הפירוש ענייני זאת הפרשה, אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שניתנה בתורה, וזה מבואר מאד:

(יד)

(כא) (על המשנה) ישראל. דאילו כהנים ולויים, פליגי בהו ר' מאיר ור' יוסי בסיפא:

(טו)

(כב) (על הברטנורא) גמרא סוטה דף מ"ו, ומסיימין בה, והלא כבר נאמר [תהלים קכ"א] הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא כל זמן שישראל שרויים בצער ונכרים בשלוה, לכך נאמר [תהלים מ"ד] עורה למה תישן ה'. וכתב הר"מ, והם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם השם יתברך והיו צועקים אליו בזה הפסוק, וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי השם יתברך:

(כג) (על המשנה) היה פטיש מכה בירושלים כלומר, בחולו של מועד. הר"מ: