ברטנורא על מעשר שני ה

משנה מעשר שני, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כרם רבעי מציינין אותו - בונים אצלו ציון וסימן, שיכירו שהוא כרם רבעי וטעון פדיון:

בקוזזות - גבשושית ורגבי אדמה סימנא כאדמה, מה אדמה דאיכא הנאה מינה שהיא עושה פירות אף האי נמי כי מפרקי שרי לאתהנויי מיניה:

ושל ערלה בחרסית - באדמה שעושים ממנו כלי חרס. סימנא כחרסית זו דלית בה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף זו אין בה הנאה:

ושל קברות - שלא יכנס שם כהן ונזיר:

בסיד - סימנא שהסיד לבן כעצמות:

וממחה ושופד - ממחה את הסיד במים כדי שיתלבן יותר, ושופך על הקבר:

במה דברים אמורים - דעבדי הכירא לכרם רבעי ולערלה:

בשביעית - שהכל הפקר ונוטלים בהיתר. אבל בשאר שני שבוע שבאים לגזול, הלעיטהו לרשע וימות ויקחום לאכול באיסור:

והצנועים - המדקדקים על עצמם, כשהיה להם כרם רבעי בשביעית היו מניחין המעות קודם לקיטה , ואומרים כל הנלקט לכשיהיה נלקט יהא מחולל על זה:

(ב)

כרם רבעי - יש לו דין מעשר שני, וצריך להעלות הפירות לירושלים ולאכלן שם, הם או פדיונם, ותקנו חכמים שמהלך יום [אחד] כל סביבות ירושלים יעלו הפירות [עצמם] לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות:

שיהא נפדה סמוד לחומה - אפילו כרם הסמוך לחומה:

שאימתי שירצו - אם יתמעטו הפירות :

משחרב בית המקדש היה התנאי - לא לפי שרבו הפירות כדאמרת, אלא משחרב בית המקדש והיתה ירושלים ביד האויבים ולא היו חוששין לעטר שוקי ירושלים בפירות:

(ג)

אין לו חומש - אין הבעלים צריכין להוסיף חומש כשפודים אותו:

ואין לו ביעור - בשנה שלישת וששית [נ"א. רביעית ושביעית שהמעשרות מתבערין, דחומש וביעור לא נאמרו בכרם רבעי אלא במעשר. ומיהו מודו ב"ש דפדיון מיהא אית ליה, ואע"ג דלא נאמר פדיון במקרא בכרם רבעי, דילפי ליה מדכתיב (ויקרא יט) קדש הלולים, קרי ביה חלולים אחליה והדר אכליה:

וב"ה אומרים יש לו - דילפי קדש קדש ממעשר, ליתן לו כל דין מעשר:

יש לו פרט ויש לו עוללות - דסברי ממון בעלים הוא ולא ממון גבוה הלכך חייב בפרט ובעוללות ככל כרם דעלמא. והעניים שמלקטים הפרט ועוללות מכרם רבעי, פודין לעצמן ואוכלין הפדיון בירושלים:

וב"ה אומרים כולו לגת - דסברי ממון גבוה הוא כמו מעשר, הלכך אין לו פרט ועוללות, אלא דורכים אותו כולו כאחת ומעלה ואוכל בירושלים, או פודהו ומעלה הדמים לירושלים:

(ד)

מניח את הסל על פי שלשה - בקיאין בשומא, דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועים לפי שצריך לחשב היציאות כדתנן הכא :

לפדות בסלע - כלומר ליקח בסלע במחובר לקרקע:

על מנת להוציא יציאות מביתו - שכר פעולת הכרם משעה שנקרא פרי, כגון שכר שמירה ועידור:

ומניח את המעות - לפי השומא, לאחר ששמו כך וכך סלים בסלע:

(ה)

ובשביעית - שאין שכר שמירה ולא עבודת קרקע, פודהו בשוויו:

אם היה הכל מופקר - אם הפקירו הבעלים נטע רבעי שלהם, אין הזוכה בו מנכה אלא שכר לקיטה, ומעלה הפירות לירושלים או פודה ומעלה הדמים. ולא אמרינן כיון דמהפקירא קא זכי אין דין רבעי נוהג בו. ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו :

מוסיף עליו חומש - סתם מתניתין כבית הלל דילפי קדש קדש ממעשר:

ובין שניתן לו במתנה - כשהוא סמדר, דאילו לאחר שנגמר בשולו הא סברי בית הלל דממון גבוה הוא כמעשר ואין יכולים ליתן אותו במתנה :

(ו)

ערב יום טוב הראשון של פסח וכו' - דכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ונאמר להלן (שם לא) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, מה להלן רגל אף כאן רגל. אי מה להלן חג הסכות אף כאן חג הסכות ת"ל (שם כו) כי תכלה לעשר, רגל שכל מעשרות כלין בו, הוי אומר זה פסח שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולן עד שיבא פסח של שנה הרביעית , וכן של שנה ששית עד שיבוא פסח של שנה שביעית:

תרומה ותרומת מעשר לבעלים - לכהנים, שהתרומה שלהם:

ומעשר ראשון לבעליו - ללוים:

ומעשר עני לבעליו - לעניים:

מתבערים בכל מקום - צריך לבערם ולאבדם מן העולם:

הבכורים נתנים לכהנים כתרומה - ואין צריך לבערם מן העולם משום דתרומה [קרינהו] רחמנא, דאמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים דכתיב בהו (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך. ואין הלכה כר"ש:

התבשיל - שיש בו מפירות שביעית, או מעשר שני בשעת הביעור:

הרי הוא כמבוער - כיון דאין ממשן ניכר:

(ז)

בזמן הזה - שאין בית המקדש קיים:

צריר לחללן על הכסף - דכתיב (שם יד) וצרת הכסף בידך, הכסף בלבד מעלין :

אחד שהן כסף ואחד שהן פירות - טעונים גניזה, ומה מועיל החלול:

(ח)

מהרו ותקנו את פירותיכם - תרומות ומעשרות לתת אותן לראוי להן, ומעשר שני להעלותו ולאכלו בירושלים:

שלא הגיעו לעונת המעשרות - כל פרי ופרי כמו שמפורש עונתו בפרק קמא דמעשרות:

פטורים מן הביעור - ובראשונה היו אומרים דקודם עונת המעשרות נמי זקוק לבער. והלכה כר"ע:

(ט)

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו - וכבר נתקנו והגיע זמן הביעור:

צריד לקרות להם שם - לזכות אותן לבעלים , כהך עובדא דר"ג וזקנים:

עשור שאני עתיד למוד - מעשר ראשון שאני עתיד ליתן מפירות שיש לי בבית:

נתון ליהושע - לוי היה . ותרומה גדולה לא נתן עתה משום דתרומה מפרישין אותה בגורן, [כדתניא] שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה תרומה גדולה וכבר הפריש אותה בגורן:

ומקומו מושכר לו - ומקום המעשר מושכר לו, ויקנה המעשר אגב קרקע :

עשור אחר - מעשר עני:

נתון לעקיבא בן יוסף - גבאי של עניים היה:

עשור שאני עתיד למוד - מעשר מן המעשר, שאני צריך ליתן לכהן מן המעשר שנתן לי רבן גמליאל:

נתון לאלעזר בן עזריה - כהן היה, והוא עשירי לעזרא:

ונתקבלו שכר זה מזה - רבן גמליאל קבל שכר מקומו של מעשר ראשון מרבי יהושע, ושכר מקומו של מעשר עני מר' עקיבא. ור' יהושע קבל שכר מקום מעשר מן המעשר מרבי אלעזר בן עזריה, ונקנה לכל אחד מקום המעשר הראוי לו בכסף שנתן למשכיר, ששכירות קרקע נקנית בכסף:

(י)

ביום טוב האחרון היו מתודין - ולא היו מתודין בי"ט ראשון מיד אחר הביעור, כדי שיהיה לו מה יאכל ברגל. הלכך ערב יום טוב ראשון היה מבער ומשייר עד יום אחרון:

זה מעשר שני ונטע רבעי - שנקראו קדש:

זה מעשר לוי - כלומר מעשר ראשון:

וגם נתתיו זו תרומה גדולה - וגם, תוספת הוא, משמע וגם נתתיו ללוי חוץ ממה שנתתי לכהן:

מן הבית זו חלה - שהיא נתרמה מן העיסה בתוך הבית:

(יא)

ולא מן התלוש על המחובר וכו' - דהיינו מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב:

ולא מן החדש על הישן - דכתיב (דברים יד) היוצא השדה שנה שנה, ולא משנה זו על של חברתה:

ולא שכחתי מלברכד ומלהזכיר שמד עליו - לפי שמברכים להפריש תרומה. וכן על מעשר ראשון ושני ומעשר עני, ולפדיון מעשר שני, ולחלה, על כולן מברכים:

(יב)

לא אכלתי באוני - כל יום המיתה הויא אנינות דאורייתא ואפילו לאחר קבורה. ולילה שלאחר יום המיתה הויא אנינות דרבנן, וכן יום קבורה שאינו יום המיתה הויא אנינות דרבנן:

לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת - וכהאי גונא אפילו לחי אסור, שהרי אסור לקנות מלבוש וכיוצא בזה ממעשר שני, כדתנן לעיל סוף פרק קמא כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה אם לקח יאכל כנגדו. ולא נקט הכא ארון ותכריכים אלא לאשמועינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת שאינו יכול להתודות, דכתיב ממנו, מגופו של מעשר, אלא אפילו קנה ארון ותכריכים דלא נתן מגופו של מעשר על מת, אינו יכול להתודות:

(יג)

' -אין פירוש למשנה זו

(יד)

מכאן אמרו. מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו:

יש להם ערי מגרש - ויכולים להתודות על המעשרות שמביאין ממגרש הערים שלהן. והלכה כר"י:

(טו)

יוחנן כ"ג - שמש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק:

העביר הודיות המעשר - לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר, כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הוידוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי:

בטל את המעוררים - שהיו הלוים אומרים בכל יום על הדוכן עורה למה תישן ה'. אמר להם וכי יש שינה לפני המקום , עמד ובטלן:

את הנוקפים - שהיו משרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהיה נוח לכפתו ולשחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה. נוקפים, מכין, ודוגמתו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה [חולין דף ז]:

היה פטיש מכה בירושלים - חרשי נחושת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלם, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד:

ובימיו אין אדם צריד לשאול על הדמאי - שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולים לומר ללוי או לעני הביא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הם מתוקנים אם לאו, אלא מיד מפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח פירות מעם הארץ הם בחזקת דמאי: