משנה מעשר שני ה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ובשביעית, פודהו בשוויו.

ואם היה הכל מופקר, אין לו אלא שכר לקיטה.

הפודה נטע רבעי שלו, מוסיף עליו חמישיתו; בין שהוא שלו, ובין שניתן לו במתנה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וּבַשְּׁבִיעִית, פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ.

וְאִם הָיָה הַכֹּל מֻפְקָר, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה.
הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה:

נוסח הרמב"ם

ובשביעית פודהו בשווייו אם היה הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה.

פירוש הרמב"ם

בשויו. כלומר בערכו ולא אמר להוציא יציאות לפי שאין בשנה שביעית יציאות לפי שהארץ אינה נעבדת ואינה צריכה שמור. ואמר ואם היה הכל מופקר ענינו שאם היה אותו הכרם הפקר שהוא חייב לפדותו בשויו ולא יפחות מן הדמים אלא שכר לקיטה בלבד כיצד כגון שיהיה סל בסלע ושכר לקיטתו איסר וכשלקט סל של ענבים מכרם רבעי הפקר פודה אותו בסלע פחות איסר ולא נעשה כן בשנת השמטה לפי שכל אחד מלקט לעצמו: ואמר ומוסיף עליו חומש. הוא דעת ב"ה שמחייבים לכרם רבעי חומש כאשר קדם ולא תתקיים מתנה בכרם רבעי אלא אם נתנו הפירות קודם שיבאו לעונת המעשרות לפי שכבר בארנו שהוא ממון גבוה ולא תתקיים בו מתנה:

פירוש רבינו שמשון

ובשביעית פודהו בשויו. ואין פוחת מן הרבעי יציאות הלקיטה:

ואם היה נטע רבעי הפקר מבעלים אם בא א' וזכה בהן אין לו אלא שכר הלקיטה ולא אמרי' כיון דמהפקיר' קא זכי פטור מנטע רבעי ולא בעי פדייה אלא טעון הזוכה לפדותן או להעלותן לירושלים וא"ת שכר הלקיטה נמי לא יהא לו אלא יפדהו בשויו כמו בשביעית לא דמי דשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה (את) להבעלים עצמן ופודין אותו בשויו אבל האי תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקרי' וי"מ על מנת להוציא היציאות מביתו הוצאת הכרם חפירה וזמירה (מיכול) ובשביעית פודהו בשויו דכל הנך מלאכות לית ביה דאסירן בשביעית:

ובין שניתן לו במתנה. בפ' האיש מקדש (נד:) אמרי' מני אילימא ר' מאיר מי מצי יהיב ליה במתנה הא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו ר' יהודה ומסיק לעולם ר"מ וכגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא כרי:

תני' בתוספתא (פרק ה) כרם רבעי אין פודין אותן ענבים אלא יין דברי ב"ש וב"ה אומרים יין וענבים הכל מודין שאין פודין במחובר וקצת הי' נראה הטעם שאין מועיל חילול במחובר משום דילפי' קדש קדש ממעשר ואין מעשר במחובר אבל אי אפשר לומר כן דמשמע במרובה (דף סט.) דמועיל דאמר לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט כלומר שקודם לקיטה צנועין מחללין ולא לאחר לקיטה שכבר זכו בהן אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל דמכח קושיא זו חוזר בו מכל הנלקט והא דאין פודין במחובר היינו לפי שאין בקיאין בשומא בעודו מחובר מידי דהוה אענבים לב"ש והא דמחללין במחובר גבי צנועים התם משום תקנה עביד שלא יכשלו ומה שלא היו מחללין כל הכרם בבת אחת פעמים שרוצים להוליך [שאר הפירות] בירושלים אי נמי לפי שאין מועיל חילול למה שגדל אחרי כן וגבי צנועין מה שהיו יכולין לתקן מתקנים ועוד דהגדל אח"כ אע"פ שיש לו מתירין מדאורייתא בטיל ברובא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ובשביעית - שאין שכר שמירה ולא עבודת קרקע, פודהו בשוויו:

אם היה הכל מופקר - אם הפקירו הבעלים נטע רבעי שלהם, אין הזוכה בו מנכה אלא שכר לקיטה, ומעלה הפירות לירושלים או פודה ומעלה הדמים. ולא אמרינן כיון דמהפקירא קא זכי אין דין רבעי נוהג בו. ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו ז:

מוסיף עליו חומש - סתם מתניתין כבית הלל דילפי קדש קדש ממעשר:

ובין שניתן לו במתנה - כשהוא סמדר, דאילו לאחר שנגמר בשולו הא סברי בית הלל דממון גבוה הוא כמעשר ואין יכולים ליתן אותו במתנה ח:

פירוש תוספות יום טוב

שכר לקיטה. פירש הר"ב ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו. וכן פי' הרמב"ם ונראה לי דטעמא דמלתא משום דאין הכל בקיאין בדיני שביעית וכשיאמר הא לך איסר ולקוט לי בו הדמים נתפסים בקדושת שביעית אלא צריך שיאמר לקוט לי כדתנן במ"ד פ"ח דשביעית. והלכך נמנעים בני אדם מללקוט בשכר. ומיהו אכתי לא ניחא לי דמשמע מדבריהם דבשאר שני שבוע מנכים שכר לקיטה נמי [*וכדמוכח גבי הפקר] ולא פירשו כן במשנה דלעיל. ובחבורו כתב שומרים חמרים ופועלים. ואולי דבכלל פועלים הלוקטים. והר"ש כ' דיש מפרשים למתניתין דלעיל יציאות מביתו. חפירה. וזמירה. ובשביעית כל הנך לית ביה דאסורין בשביעית. ע"כ. משמע דאילו לקיטה בשביעית נמי מנכה. ותנא לא בא למעט בשביעית אלא הנך ושכר לקיטה לעולם מנכין בין בשאר שני שבוע בין בשביעית. ולקיטה בסיפא מתניא ועלה קא סמיך בכולהו. ובתחלה כ' הר"ש דיציאות דלעיל שיצטרך לשכור פועלים ללקט ובשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה פודין בשיוויו אבל הפקר תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקריה ע"כ:

ובין שניתן לו במתנה. פי' הר"ב כשהוא סמדר דאילו לאחר שנגמר בישולו וכו' אין יכולים ליתן [אותו] במתנה. בגמרא פ"ב דקדושין דף נד כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר. ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר פרי לענין ערלה ומשמע דדוקא סמדר אבל בוסר לא. הואיל דלענין ערלה הוי פירי לרבעי נמי הוי פירי. ואע"ג דאתקש למעשר שני [ועיין במשנה ח פ"ק דערלה] ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות כמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מעשר. י"ל דלחומרא דינו כערלה דהיתירא דאסורא דערלה ניהו ומערלה הוא בא כמ"ש בסייעתא דשמיא במשנה ח פ"ק דערלה. והרמב"ם בחיבורו כתב אינו נקנה במתנה אלא אם נותנו בוסר. וכתב עליו הכ"מ דיש לתמוה דעד כאן לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר. ואין לומר דטעמא דשרינן סמדר משום דאינו פירי. ובוסר נמי אינו פירי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ. וצ"ע. ע"כ. וכלומר ולא ה"ל לסתום ולכתוב בוסר בסתם. דמשמע דכל בוסר אפילו הגיע כפול הלבן נקנה במתנה. ועוד קשה לי דבפרק ה מהל' נזיר כתב הרמב"ם בפירוש דבוסר הוא פירי. ונ"ל דלפי מה שכתב בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות דלא קשיא ולא מידי. דהא כתב בפ"ב מהל' מעשר. פירות שאינן ראוין לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו. אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר (ויקרא כז) מזרע הארץ מפרי העץ עד שיעשו פרי. ע"כ. וסייעתא לדבריו בר"פ שלישי ממסכת בכורים בירושלמי הביאו הרמב"ם והר"ב בפירושם הנה הבאתי את ראשית פרי בשעת הבאה צריך שיהא פרי ולא בשעת הפרשה אלא אפי' בוסר. הרי שבוסר אינו פרי ותו כתב הרמב"ם הענבים משיראו החרצן שלהם מבחוץ. ע"כ. והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע כפול הלבן. וכמו שנראה ממה שאמר עד שיעשו פרי והרי כשהגיע לכפול הלבן הוי פרי לברכה. א"כ כמו שסותם בהלכות מעשר וקראו בוסר סתם ורוצה לומר בזה כל שלא הגיע לכפול הלבן. הכי נמי הכא לענין נטע רבעי קורא לבוסר סתם לשלא הגיע לכפול הלבן. וכן יפורש בוסר שכתב בהלכות נזיר [*כשהגיע לכפול הלבן]. ואם שיראה החרצן מבחוץ גדול יותר מבהגיע לכפול הלבן. אכתי שפיר קאמר בוסר דנקנה במתנה לפי טעמו דיהיב דכל שלא בא לעונת מעשרות לא הוי ממון גבוה. והא דבגמרא נקט סמדר לרווחא דמילתא נקט סמדר שעדיין אינו פרי כלל אפי' לברכה. דאילו בוסר שהגיע לכפול הלבן הוי פירי לענין ברכה. אע"ג דלפום קושטא דמלתא אפי' בוסר שהגיע כפול נקנה במתנה. משום דהואיל ועדיין לא הגיע לעונת המעשרות אינו ממון גבוה. מ"מ גמרא לא נחית השתא אלא לומר דשייך מתנה בנטע רבעי. ונקט מלתא דרווחא. והיינו סמדר דלכולי עלמא לא הוי פירי אלא לר' יוסי. והשתא דברי הר"ב יכולין להתפרש כדברי הרמב"ם ועיין בפירושו משנה ז פ"ק דערלה ומה שכתבתי שם. [*ובדברי הר"ב במשנה ו פ"ג דעוקצין מוכח כמו שכתבתי באחרונה ועיין סוף פ"ג דגיטין]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) ונראה לי דטעמא דמלתא, משום דאין הכל בקיאין בדיני שביעית, וכשיאמר הא לך איסר ולקוט לי בו, הדמים נתפסים בקדושת שביעית, אלא צריך שיאמר לקוט לי, כדתנן בפ"ח דשביעית. והלכך נמנעים בני אדם מללקוט בשכר. תוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) כן הוא בגמרא קידושין דף נ"ד, ומשמע דדוקא סמדר אבל בוסר לא, הואיל דלענין ערלה הוי פרי לרבעי נמי הוי פרי. ואף על גב דאיתקש למעשר שני ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות, יש לומר דלחומרא דינו כערלה דמערלה הוא בא כמו שנבאר במשנה ח' פרק קמא דערלה. תוי"ט וע"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ובשביעית פודהו בשוויו:    ס"א כשוויו בכא"ף:

אם היה הכל מופקר:    פי' בשאר שני שבוע אם היה כל זה המין מופקר כלומר שהוא מפרי של הפקר זה הרבעי. ה"ר יהוסף ז"ל:

אין לו אלא שכר לקיטה:    מפ' בירוש' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הלכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה:

הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חומש:    דומיא דמעשר שני דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר:


פירושים נוספים