רבינו שמשון על מעשר שני ה

<< · רבינו שמשון · על מעשר שני · ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

קוזזות אדמה. רגבי אדמה ובערוך פירש עפר ובפרק מרובה (דף סט:) סימניה כאדמה דאיכא הנאה מיניה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאיתהנוי' מיניה ושל ערלה בחרסית במה שעושין ממנה כלי חרס סימניה כחרסית דלית ביה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף האי נמי דלית בה הנאה:

ושל קברות בסיד. סימניה דחיור כעצמות:

וממחה הסיד. במים ושופך סביב הקבר כי היכי דניחוור טפי ואמרי' בירושלמי (הל' א) מנין לציון שהוא טמא דכתיב (ויקרא יג) טמא טמא יקרא שתהא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש ר' הילא בשם ר' שמואל בר נחמני דכתיב (יחזקאל לט) ובנה אצלו ציון:

בד"א דעבדינן היכר לעוברים ושבים:

בשביעית. שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול אבל שאר שני שבוע שהן באים לגזול יניחום ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות:

כל הנלקט מזה. מהכא פריך בפ' מרובה (ב"ק סט.) לרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא חזינן דאע"ג דליתיה ברשותיה מצי פריק ותפיס פדיונו ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאם כן לא היו עושין תקנה לנאכל בנתים אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ והא דקאמר התם רבי דוסא לעיתותי ערב גבי הפקר של עניים הלוקטין שלא כדין אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כענין שפירשתי אלא עצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט כיון שהפקיר. מכאן קשה למה שכתב בהלכות גדולות בסוף הלכות ערלה ופרי דשנת רביעית בתר דפריק להו אסור למיכל מינייהו עד דנפקא רביעית ואתיא חמישית ולא יתכן כלל דהכא משמע בהדיא דלאלתר שרי באכילה דאם כן מה הועילו צנועין בתקנתן ותלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול ופשטיה דקרא הטעהו דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' וכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואשתמיטתיה הא דדרשינן בפ"ק דר"ה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית הא כיצד פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי פירוש משום דאזלינן בתר חניטה הלכך אותן שחנטו בשלישית אע"פ שנלקטו ברביעית אסורים משום ערלה ושחנטו ברביעית אע"פ שנלקטו בחמישית אסורים משום רבעי:

משנה ב

כרם רבעי. שאמרה תורה קדש הלולים וגמר קדש קדש ממעשר שני שצריך להעלות פירות לירושלים או לפדותם להעלות הדמים לירושלים ותיקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא פירות עצמן יעלה ויאכלם שם כדפרשי' בפ"ק דביצה (דף ה.) כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ובירושל' (הל' ב) א"ר הילא בראשונה היו עושין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום אחד משרבו א) המדות התקינו שיהא נפדה אפי' בכרם העומד בצד חומה לירושלים:

אימתי שירצו. אם יראו שיתמעטו הפירות יחזיר הדבר לכמות שהיה ומה שביקש רבי אליעזר להפקיר כרמו לעניים (ביצה פ"א דף ה.) לפי שלאחר חורבן נתמעטו הפירות ולא היה יודע שנמנו חבריו והתירו משום חורבן:

משנה ג

אין לו חומש. כשפודה ואפילו בעלים אין צריכין להוסיף חומש ואע"ג דבית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר [מודה] דיש לו פדיון [ואין] צריכין להוסיף חומש כדדרשינן בריש כיצד מברכין (דף לה.) מדכתיב קדש הלולים:

ואין לו ביעור. בשנה הג' והששית של שמטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסורים להשהותם יותר כדכתיב כי תכלה לעשר (דברים כו):

וב"ה אומרים יש לו. כדמפרשי' בפ' האיש מקדש (דף נד:) דילפינן קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי כן ומשנה זו במס' פיאה פ"ז (מ"ו) ושם פירשנוה יפה:

משנה ד

על פי שלשה. הא דתנן בפ"ק דסנהדרין (דף יד:) נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בג' אין דמיו ידועים לאו אנטע רבעי קאי א) (דבטל) דתניא [עלה] איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו ויין שהקרים ולא קתני בהדיא איזהו כרם רבעי [וטעמא] משום דכולהו אין דמיו ידועין דמצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ושמא הכא בעו ב"ד חשוב אע"ג דהתם גבי מעשר שני אמרינן בג' לקוחות אפי' אחד מהן נכרי ואפי' אחד מהן בעלים:

לפדות לו בסלע. כלומר ליקח לו מסלע כדאמרי' בירושלמי:

על מנת להוציא יציאות מביתו. יציאת הלקיטה כלומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע שעדיין מחוברין בעלין ויצטרך לשכור פועלים ללקט:

מניח את המעות. לאחר שישומו ג' כמה סלים העומדים ללקוט ראוי ליקח בסלע:

ואימר כל הנלקט מחולל על מעות הללו מכך וכך סלים בסלע. כמו ששמו הן אם ב' ב' ואם ג' ג':

משנה ה

ובשביעית פודהו בשויו. ואין פוחת מן הרבעי יציאות הלקיטה:

ואם היה נטע רבעי הפקר מבעלים אם בא א' וזכה בהן אין לו אלא שכר הלקיטה ולא אמרי' כיון דמהפקיר' קא זכי פטור מנטע רבעי ולא בעי פדייה אלא טעון הזוכה לפדותן או להעלותן לירושלים וא"ת שכר הלקיטה נמי לא יהא לו אלא יפדהו בשויו כמו בשביעית לא דמי דשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה (את) להבעלים עצמן ופודין אותו בשויו אבל האי תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקרי' וי"מ על מנת להוציא היציאות מביתו הוצאת הכרם חפירה וזמירה (מיכול) ובשביעית פודהו בשויו דכל הנך מלאכות לית ביה דאסירן בשביעית:

ובין שניתן לו במתנה. בפ' האיש מקדש (נד:) אמרי' מני אילימא ר' מאיר מי מצי יהיב ליה במתנה הא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו ר' יהודה ומסיק לעולם ר"מ וכגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא כרי:

תני' בתוספתא (פרק ה) כרם רבעי אין פודין אותן ענבים אלא יין דברי ב"ש וב"ה אומרים יין וענבים הכל מודין שאין פודין במחובר וקצת הי' נראה הטעם שאין מועיל חילול במחובר משום דילפי' קדש קדש ממעשר ואין מעשר במחובר אבל אי אפשר לומר כן דמשמע במרובה (דף סט.) דמועיל דאמר לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט כלומר שקודם לקיטה צנועין מחללין ולא לאחר לקיטה שכבר זכו בהן אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל דמכח קושיא זו חוזר בו מכל הנלקט והא דאין פודין במחובר היינו לפי שאין בקיאין בשומא בעודו מחובר מידי דהוה אענבים לב"ש והא דמחללין במחובר גבי צנועים התם משום תקנה עביד שלא יכשלו ומה שלא היו מחללין כל הכרם בבת אחת פעמים שרוצים להוליך [שאר הפירות] בירושלים אי נמי לפי שאין מועיל חילול למה שגדל אחרי כן וגבי צנועין מה שהיו יכולין לתקן מתקנים ועוד דהגדל אח"כ אע"פ שיש לו מתירין מדאורייתא בטיל ברובא:

משנה ו

ערב י"ט של רביעית ושל שביעית. מפרשי' בירושלמי (שם) דכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב לבער ת"ל מקצה שלש שנים יכול כיון שהגיע בראש שנה שלישית אתה חייב לבער ת"ל מקצה אין מקצה אלא בסוף בסוף שנה את מבער ואי את מבער בראש שנה אי בסוף שנה יכול בראשה של [רביעית ושל] שביעית ת"ל וכי תכלה לעשר כשתכלה לעשר את כל הפירות יכיל אף בחנוכה נאמר כאן מקצה ונאמר להלן מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה מקץ שנאמר להלן במועד אף כאן במועד אי מה להלן בחג הסוכות אף כאן בחג הסוכות ת"ל כי תכלה לעשר אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות בפסח של רביעית:

תרומה ותרומת מעשר לבעלים. לכהנים:

ומעשר ראשון לבעליו. ללוי:

ומעשר עני לבעליו. לעניים ואיתא בפ"ב דביכורים (מ"ב) ומייתי לה בפ' הערל (דף עג) יש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה (וקדשים) ביעור אלמא לא מיחייבי בביעור וי"ל דהכא בביעור של נתינה לכהן אבל התם בביעור שאוכלים אותו ומבערים אותו מן העולם כדתנן הכא מעשר שני והביכורים מתבערים בכל מקום שאף הכהן חייב לבערן והמעשר הי' נאכל עד זמן הוידוי שהיה במנחה בי"ט אחרון כדתנן בפרקין (מ"י) והיינו דפליג התם ר"ש גבי בכורים דקתני ור"ש פוטר כלומר דאין ביעור כביעור של מעשר שני כדקתני הכא ר"ש כדמפרש בפרק הערל משום דתרומה קרנהו רחמנא כדדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך:

התבשיל שיש בו יין ושמן של מעשר שני וחשבו ליה ב"ה כמבוער לפי שאין ממשו ניכר ובירושלמי (שם) אמרי' הכל מודין בפת ושמן שצריך לבער ביין ותבלין שהוא כמבוער מה פליגן בתבשיל ב"ש אומרים צריך לבער וב"ה אומרים א"צ לבער משמע שרוצה לומר פת ושמן שהוא בעין ויין ותבלין שהן בעין ופליגי בתבשיל הנעשה מפירות:

משנה ז

בזמן הזה שאין. בית המקדש קיים:

צריך לחלל על הכסף. ומפרש בירושלמי (שם) ומאי טעמא דב"ש וצרת הכסף בידך (דברים יד) ובלבד בידך וטעמא דב"ה מפרש בירושלמי (שם) אפי' מחללו מה מועיל אחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות במקום המוצנע עד שירקבו:

משנה ח

שלא באו לעונת מעשר. קודם מירוח כל אחד כמפורש בפ"ק דמעשרות ובירושלמי (הל' ד) פריך ולא טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת מעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הופרשו ומשני ר' זירא בשם שמואל יאות הוא אומר שטבל קרוי קודש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח קרוי קודש והא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין (דף יא:) ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרי מעמרי שבולייא וממעטני זיתיא דהוא קודם ר' עקיבא:

משנה ט

רחוקים ממנו. ואין יכול ליתנן לבעליהן כאשר אמרנו צריך לקרות להם שם שיזכה אותן לבעלים כדאשכחן בעובדא דרבן גמליאל וזקנים ולא כמו שמפרש שם בקונטרס בפ' שנים אוחזין (דף יא:) דרבן גמליאל היה ירא שלא יאכלו בני ביתו שיסמכו אחזקה על חבר דלדבריו הרי זה לא עשה כלום שלא אמר יהא מעשר אלא שקבע בעלים אלא משום ביעור עבד והשתא למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ניחא שהיה יכול לזכותן אבל למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין אין יכול לזכותן כדמוכח בפרק הזרוע (דף קל:) וא"כ מה הועיל לענין ביעור ושמא מקודם לכן אמר מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר ומה שלא הזכיר רבן גמליאל תרומה גדולה אע"ג דמיחייב' בביעור כדאמרי' לעיל שמא הפרישה קודם שיצא מביתו שלא היה טורח בדבר למדוד דנטלת באומד ובמחשבה ועוד דדרך להפרישה בגורן כדאמרי' בירושלמי דמעשרות (פ"ג הל' א) דבר שיש לו גורן מפרישין אותו תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה כהדא דתנן פירות ממורחין בשדה מכונסין אסור משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבים במעשר ופטורים מתרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה גדולה ובהאי דרבן גמליאל כבר היתה תבואה בבית דקאמר בתר הכי מעשרות מהיכן הם ניטלין מן הבית או מן השדה נישמעינה מן הדא חבר שמת כו' ר' חנינא בר פפא שמע לה מן הכא עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים הדא אמרה מן הבית ומה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע"ג דחזקה על חבר [כו'] קודם שיצא מביתו הודיען שהוא טבל:

נתון ליהושע. שהי' לוי כדאמר בערכין (דף יא:) מעשה שהלך ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערין ואף על גב דקנסינהו עזרא למאן דאמר קנסא לעניים נטל בתורת עניות דעני היה ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם אי נמי היו לו מאתים זוז ואף על פי כן מעשר ראשון דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמר בברכות פרק רביעי (דף כח.) ואמרי' בהוריות (דף י:) כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמאן דאמר קנסא לכהנים [סבירא ליה כרבי עקיבא דאמר בפרק יש מותרות פו: דמיקמי קנסא היה ללוי דוקא] ובתר דקנסינהו הוא אף לכהן:

נתון לעקיבא. שהיה גבאי:

נתון לאלעזר בן עזריה. שהיה כהן ונתן לו תרומת מעשר:

ונתקבלו שכר זה מזה. ותימה למה לא השאיל להם המקום ויקנה להם בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאשכחן בגיטין בפ' הזורק (דף עז:) ליתשיל לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה ומטלטלין בנתינה לא מיקנו אגבה כדבעי למימר בפ"ק דקדושין (דף כז.) גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למ"ד בפ' שנים אוחזין (דף יא:) מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן אבל לר' אבא לא שייך למימר הכי דקנו מטעם חצר:

משנה י

בי"ט האחרון. של פסח ובירושל' (הל' ה) פריך ויתודה בי"ט הראשון של פסח ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ופריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול:

זה מעשר שני ונטע רבעי. בירושל' (שם) דייק מדלא תני ביכורים ש"מ ר' שמעון היא דתנן (פ"ו מ"ב דכלאים) וחייבין בביעור ור"ש פוטר והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה נינהו דביכורין איקרי תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורים:

נתתיו ללוי זה מעשר ראשון. ודייקינן בירושל' (שם) מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה:

משנה יא

אם הקדים שני לראשון. ומן הדין הראשון קודם כדתנן בפ"ג דתרומות (משנה ז) דמעשר ראשון קודם לשני שיש בו ראשית כדכתיב גבי תרומה גדולה ראשית דגנך:

ממין על שאינו מינו. אין תורמין כדדרשי' מקראי בפ' מעשר בהמה (דף נג:):

תלוש ומחובר היינו מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור:

חדש וישן. אין תורמין מזה על זה כדכתיב (דברים יד) היוצא השדה שנה שנה:

מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. שמברכין בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה וכן להפריש מעשר ראשון להפריש מעשר שני וכן [למעשר] עני ולתרומת מעשר ולפדיון מעשר שני ולחלה על כולן מברכין:

משנה יב

לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. בפרק הערל (דף עד.) דרשינן מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר (דברים כו) ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זהו דבר השוה לחיים ולמתים הוי אומר זו סיכה מתקיף לה מר זוטרא ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אע"ג דהכא דרשינן ליה הכי התם פריך ואימא דוקא להכי אתא ולא לסיכה משום דאסור לבער ממנו בטומאה ומשני דממנו משמע מגופו מ"מ מדדרשי' ליה במתני' למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע דלחי דכוותיה שרי כגון ליקח לו מלבושין שרי וקצת הוה משמע כן דלעיל בסוף פ"ק (מ"ז) מייתי לה ובפ' האיש מקדש (דף נו.) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בדמי מעשר שני משמע הא שאר מילי שרי אבל אי אפשר לומר כן דמשמע בירושלמי (שם) ולעיל פ"ב כתבתיו דדריש ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא דאסור כ"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ותנן לעיל בפ"ב (מ"א) דמעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה נמי ותנן נמי בסוף פ"ק (מ"ז) זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע"ש יאכל כנגדן ובריש בכל מערבין (דף כז:) דרשינן מפרי וגדולי קרקע משמע מידי דחזי ליה לאכילה וצריך לומר דלא נקט תנא הכא ארון ותכריכין למימר דלחי שרי אלא לאשמעינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת דאינו יכול להתודות כדכתיב ממנו בגופו אלא אפי' אהני אין יכול להתודות והא דפריך ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אע"פ דהוה משמע דדכוותה לחי שרי וקים לן דאסירא מ"מ קודם הוה ליה לאוקומי קרא הכי למישרי להו [וממנו] קאי בסיכה דאמר רחמנא לא בערתי ממנו בטמא [ודרשי'] ממנו דהיינו סיכה:

משנה יג

השקיפה. בירושלמי (שם) אמרי' א"ר מנא בר אבא בוא וראה כמה גדול כחה של צדקה שכל השקיפה שבתורה לרעה וזו לשון ברכה כדי שיתן טעם בפירות:

משנה יד

מכאן אמרו. מדכתיב ואת האדמה אשר נתתה לנו:

משנה טו

הודיית מעשר. מפורשת בפ' עגלה ערופה (דף מז.) ביטל וידוי מעשר לפי שאין נותנין אותו כתיקונו דרחמנא אמר דיהבי' ללוים ואנן יהבינן לכהנים לבתר דקנסינהו עזרא ואפי' לרבי אליעזר בן עזריה דאמר בפרק יש מותרות (דף פו:) דמדאורייתא אף לכהנים מ"מ הואיל ונצטוו ליתנו אף ללוי כי שכר הוא לכם וגו' (במדבר יח) כשמפקיעין אותו לגמרי מלוים לתתו דוקא לכהנים אין כמצוותו ולא מצי למימר וגם נתתיו ללוי דעיקרא קרא משמע לוי ממש:

אף הוא. יוחנן כהן גדול ביטל את המעוררין מפרש בסוטה בכל יום היו לוים עומדים על דוכנן ואומרים עורה למה תישן ה' (תהלים מד) אמר להם וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר (שם קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה':

ואת הנוקפין. מפרש התם שהיו מסרטי' לעגל בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו שהיו רוצים להפילו לארץ ולשוחטו בעזרה ואינו רואה ואינו מתהדק כל כך על רגליו ונוקפין מלשון ונקף סבכי היער (ישעיה י) וכדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפין לשון חבטה ומכה כדאמרי' חולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה ואמרי' נמי דם ניקוף מרצה כדם עולה עמד והתקין להם טבעות בקרקע להכניס לתוכן ראש הבהמה:

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים בבית הנפחי' בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד ועמד הוא וגזר על נפחי' ואפי' בדבר האבד והכי אמרי' במ"ק (דף יא:):

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי דראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והתקין שכל הלוקחין מעם הארץ יהיו מפרישין ולא היה אדם צריך לשאול את חברו חבר שלקח מעם הארץ אם חזר ותיקנן דודאי חזר ותיקן: