משנה מעשר שני ה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ה · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד.

ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום ועקרבת מן הצפון, לוד מן המערב והירדן מן המזרח.

ומשרבו הפירות, התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה.

ותנאי היה בדבר, שאימתי שירצו, יחזור הדבר לכמות שהיה.

רבי יוסי אומר: משחרב בית המקדש, היה התנאי הזה; ותנאי היה, אימתי שיבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד לְכָל צַד.

וְאֵיזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ?
אֵילַת מִן הַדָּרוֹם,
וְעַקְרַבַּת מִן הַצָּפוֹן,
לוּד מִן הַמַּעֲרָב,
וְהַיַּרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.
וּמִשֶּׁרַבּוּ הַפֵּרוֹת, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא נִפְדֶּה סָמוּךְ לַחוֹמָה.
וּתְנַאי הָיָה בַּדָּבָר, שֶׁאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ, יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הַתְּנַאי הַזֶּה;
וּתְנַאי הָיָה, אֵימָתַי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה:

נוסח הרמב"ם

כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום לכל צד ואיזה הוא תחומה אילת מן הדרום עקרבת מן הצפון לוד מן המערב והירדן מן המזרח ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה הדבר אימתיי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש היה תנאי זה ותנאי אימתיי שייבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה.

פירוש הרמב"ם

מה שנתחייב להעלות מכרם רבעי לירושלים הוא מה שהוא קרוב לירושלים מהלך יום או פחות כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כמו שאמרו חכמים וכאשר רבו הפירות בירושלים התקינו שיוכלו לפדותו אפילו סמוך לחומה והתנו בעיקר זו התקנה שלא תהיה עולמית אלא אימתי שירצו שיחזור הדבר לכמות שהיה מפני שנחוש שמא ימעטו הפירות ונצטריך להעלותן:

ואמר רבי יוסי כי אחר החורבן היה זה התנאי ולאחר חורבן הבית והיותו ביד האויבים לא נחוש ולא נקפיד על הפירות בין רב למעט ומכל מקום לא נצריך היום שיעלה לירושלים בין שהיתה זו התקנה כשיהיו פירות מרובות קודם החורבן או שהיתה אחר החורבן:

פירוש רבינו שמשון

כרם רבעי. שאמרה תורה קדש הלולים וגמר קדש קדש ממעשר שני שצריך להעלות פירות לירושלים או לפדותם להעלות הדמים לירושלים ותיקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא פירות עצמן יעלה ויאכלם שם כדפרשי' בפ"ק דביצה (דף ה.) כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ובירושל' (הל' ב) א"ר הילא בראשונה היו עושין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום אחד משרבו א) המדות התקינו שיהא נפדה אפי' בכרם העומד בצד חומה לירושלים:

אימתי שירצו. אם יראו שיתמעטו הפירות יחזיר הדבר לכמות שהיה ומה שביקש רבי אליעזר להפקיר כרמו לעניים (ביצה פ"א דף ה.) לפי שלאחר חורבן נתמעטו הפירות ולא היה יודע שנמנו חבריו והתירו משום חורבן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כרם רבעי - יש לו דין מעשר שני, וצריך להעלות הפירות לירושלים ולאכלן שם, הם או פדיונם, ותקנו חכמים שמהלך יום [אחד] כל סביבות ירושלים יעלו הפירות [עצמם] לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי ד שלו יתמלא השוק שאר פירות:

שיהא נפדה סמוד לחומה - אפילו כרם הסמוך לחומה:

שאימתי שירצו - אם יתמעטו הפירות ה:

משחרב בית המקדש היה התנאי - לא לפי שרבו הפירות כדאמרת, אלא משחרב בית המקדש והיתה ירושלים ביד האויבים ולא היו חוששין לעטר שוקי ירושלים בפירות:

פירוש תוספות יום טוב

כרם רבעי היה עולה לירושלים. כתב הר"ב מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו וכו' לפי שסובר דכרם רבעי לאו דוקא אלא הוא הדין כל נטע וכדתנינן לקמן במ"ד כיצד פודין נטע רבעי וכו' וכמו שכתבתי כבר במשנה ו פרק ז דפאה. [*וכן כתב עוד במשנה ה פרק ד דעדיות] וכן במסכת ביצה פרק קמא דף ה כתב רש"י אהך מתני' דהכא פלוגתא דפ' כיצד מברכין [דף לה.] אית תני כרם. ואית תני נטע. וכלומר דלדתני נטע הכי נמי בנטע איירינן וכן סתם מתניתין ו פרק ב דבכורים כמאן דאמר נטע רבעי. אבל הרמב"ם בפ"ט מהלכות מעשר שני כתב ענבים של כרם רבעי עולין וכו' ושאר כל הפירות אפילו בזמן בית המקדש נפדין סמוך לחומה. וכתב עליו הכסף משנה בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים עכ"ל. וז"ל הירושלמי א"ר הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים. ולא היו ענבים מצויות התקינו וכו'. ולרש"י והר"ב יש לומר שסוברים דמתחלה היתה התקנה על ענבים מטעם הנסכים. ואחר כך היה התקנה על כל הפירות מטעם שאמרו בבבלי בביצה וראש השנה דף לא בשם רבי יוחנן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשמע בכל פירות דמה לי עיטור השוק בענבים מה לי בשאר פירות ועוד בפירות סתמא קאמר. וגם רבי יוחנן גופיה איהו מריה דתלמוד הירושלמי. הלכך מפרשים דמתניתין דהכא אע"ג דתני כרם רבעי לא עדיפא ממשניות אחרות דתני נמי כרם רבעי. ומתלי תליין בפלוגתא דאית דתני וכו'. וסברי דלהכי נקט ר' ייחנן סתם. דסבר כמאן דאמר דתני נטע רבעי. והר"ב שבא לפרש להלכה מפרש למתניתין כמאן דתני נטע רבעי. דהכי הלכתא. אבל להרמב"ם שפוסק במתניתין דהכא כרם רבעי דוקא. צריך לומר דפירות דנקט ר' יוחנן היינו פירות דכרם. [*ובירושלמי דר"פ. זונא שאל לרבי מה נתני כרם רבעי. או נטע רבעי. אמר לון פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא. נפקין ושאלון ליה אמר לון קדמיא כרם רבעי. ותנינא נטע רבעי. ונ"ל דרוצה לומר זו המשנה ומטעם דר' יוחנן שהיתה התקנה לבסוף על כל הפירות. ומיהו י"ל נמי דר"ל מתניתין דד' וה' וי' ששם נשנו נטע רבעי. ובין כך ובין כך קשיא למה קתני פעם [כרם. ופעם] נטע. אלא ודאי דהיינו טעמא שיש פלוגתת התנאים ושנה רבי פעם כזה ופעם כזה. ובהכי נראה לי ליישב ג"כ אמאי השיב רבי לזונא שישאל לר' יצחק שהמשניות בחונות ומצורפות אצלו והרי רבי חברם. ואם הוא לא ידע ר' יצחק מנא ליה. אבל למה שכתבתי דרבי לא רצה לסתום כחד ומש"ה פעם תנא כרם ופעם תנא נטע. אפשר שנשכח ממנו איזו היא ששנאה כך ואיזה היא ששנאה כך. שמפני שלא היתה נפקותא להלכה מכיון שלא סתם כחד לא רצה להטריד עצמו שיהיה בקי בכך ודומה לדאמר ר' חייא לרב [שבת דף ג.] בר פחתי כי קאי רבי בהא מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי לפי שהיה טרוד בחבור המסכת ההיא משא"כ ר' יצחק שלא הוה ליה טרדא זו ידע רבי ביה שהיו מובחנות אצלו כל המשניות היאך הן שנויות אע"ג דלא נפקא מינה מידי להלכה]:

ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור וכו'. פירש הר"ב שאם יתמעטו הפירות. וכן כתבו הרמב"ם והר"ש. ולא סגי בבטול טעם האיסור. ונראה לי טעמא מדמסקינן בפ"ק דביצה [דף ה:] דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ופרש"י אפי' אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפילו הכי אסור עד שהתירוה חכמים בפירוש בקבוץ חכמים ע"כ. והואיל ואין שום דבר שבמנין מתבטל מעצמו וצריך מנין אחר להתירו. חששו המתקנים שמא אותו המנין שיבא אחריהם לא יהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ותנן בפ"ק דעדיות אין ב"ד יכול לבטל [דברי] ב"ד חברו אא"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. לפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר להחזיר לכמות שהיה לכשיתבטל הטעם. דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם. וסובר אני שמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ממרים אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם עד כאן. שממשנה זו למד כן דמדהוצרכו לתנאי שמע מיניה שצריך שיהיו המבטלים גדולים מהמתקנים אפי' אם נתבטל הטעם. והראב"ד שהשיג עליו ואומר שכל שנתבטל טעם התקנה א"צ שיהיה ב"ד המבטל גדול מן המתקנים. נראה שמפרש למשנתנו דתנאי היה שיחזור וכו' כל אימת שירצו אפי' כשעדיין לא נתבטל הטעם. וא"ת בין להרמב"ם וסייעתו בין להראב"ד. מה היה צריך כלל לתנאי שהרי התקנה שיהא נפדה וכו' אינה תקנה אלא דין תורה הוא שאין לנטע רבעי אלא דין מעשר שני. ומעשר שני פודהו סמוך לחומה כדלעיל בפ"ג משנה ז ח. וא"כ זאת התקנה שיהא נפדה. אינה אלא עקירת התקנה הקודמת שיעלו לירושלים ולא יפדו. ועקרוה והעמידו הדבר על דין תורה. ומעתה ודאי הרשות נתונה לכל ב"ד שבכל דור ודור לתקן כטוב וכישר בעיניהם לעלות לירושלים אם יום או יומים פחות ויתר כמו שהראשונים תקנו במהלך יום. ונראה לי דמתני' דייקא דתני התקינו ומאי התקינו הא לא הוה אלא בטול ועקירת התקנה הראשונה. אלא ודאי דהתקינו תקנה שיהיה נפדה ולא יעלו כלל לפי שרבו הפירות ואין קונה. וכיוצא בו מצאנו לר' יהודה בסוף פ"ד דבבא מציעא [דף ס.] שסובר לא יחלק החנוני קליות וכו'. ולא יפחות השער. הרי לסברתו ראוי לתקן שלא יפחות השער. ונראה דהיינו סברת רבי יוסי שחולק לפי שהוא סובר כחכמים דפליגי על רבי יהודה וסברי זכור לטוב להפחית השער ולפיכך אומר שהתקנה היתה מפני שחרב הבית. ולר' יוסי נמי הוצרך תנאי מפני שהתקנה היתה שלא יהו רשאים להעלות כדי שלא לעטר שוקי ירושלים הנתונה בידי האויבים ואף אם יתבטל זה הטעם שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ולא יהו אותו בית דין שבאותו דור רשאין לבטל כי אולי לא יהיו גדולים מזה הבית דין. כי בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי אמתניתין. וכל שכן קודם לתחיית המתים. ומזה ודאי קשיא להראב"ד דהואיל והתנאי עצמו לא היה אלא לכשיבנה בית המקדש. וממילא בטל הטעם וא"כ מה צורך לתנאי. וגם בזה יש לי להליץ בעדו מזה הירושלמי שבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד. ונמצא שעד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו וכמו שהיה בתחלת בית שני. ובשלוט האויבים בנו ויהיו בירושלים. עדיין לא נתבטל הטעם לגמרי. לפיכך הוצרכו לתנאי שהבית דין שבאותו דור יחזרו הדבר לכמות שהיה על פי זה התנאי. ולפי מה שכתבתי דת"ק אתיא כרבי יהודה ורבי יוסי כחכמים. יצא לי טעם נכון למה שהרמב"ם העתיק בחבורו דברי רבי יוסי ולא דברי תנא קמא. אע"ג דקיימא לן הלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו. משום דרבי יוסי כחכמים דהתם דהלכה כוותייהו. ועוד נראה לי דפסק כרבי יוסי משום דסוגיא דמסכת ראש השנה [דף לא:] מוכחת דזאת התקנה אחר החורבן היתה. לרב פפא מתקנות רבן יוחנן בן זכאי שאחר החורבן. ולרב נחמן בר יצחק בדור שאחריו. ותמיהני על הכסף משנה שלא העיר ע"ז שפסק כרבי יוסי. ולא נהירא לומר דהרמב"ם כתב משחרב בית המקדש וכו' משום דאף לת"ק הואיל ונחרב הבית אין מעלין כדכתב בפירושו. דאין זה מדרך הרמב"ם בחבורו להשמיט דין הנוהג בפני הבית:

[*משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. קצת קשה דהיתה התקנה הזאת הוה ליה למימר]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על הברטנורא) לפי שסובר דכרם לאו דוקא, אלא הוא הדין כל נטע. וכדתנן במשנה ד'. ובברכות דף ל"ה, אית תני כרם ואית תני נטע. ועיין בתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) וצריך לתנאי היה בדבר, ולא סגי בביטול סיבת האיסור ונראה לי טעמא מדמסקינן בפרק קמא דביצה דף ה: דכל דבר שבמנין (מנין שנמנו חכמים לאסור) צריך מנין אחר להתירו, ופירש רש"י, אפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר וכו'. ותנן בפרק קמא דעדיות, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן היה גדול, ממנו בחכמה ובמנין, לפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר, להחזיר לכמות שהיה לכשיתבטל הטעם, דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם. תוי"ט ועיין שם:



פירושים נוספים