משנה מעשר שני ה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ה · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כרם רבעי, מציינין אותו בקוזזות אדמה, ושל ערלה א בחרסית, ושל קברות בסיד, וממחה ושופך.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית.

והצנועים מניחין את המעות ואומרים: כל הנלקט מזה, יהא מחולל על המעות האלו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֶּרֶם רְבָעִי, מְצַיְּנִין אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת אֲדָמָה.

וְשֶׁל עָרְלָה בְּחַרְסִית.
וְשֶׁל קְבָרוֹת בְּסִיד,
וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בַּשְּׁבִיעִית.
וְהַצְּנוּעִים מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמְרִים:
כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ:

נוסח הרמב"ם

כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה ושל ערלה בחרסית ושל קברות בסיד וממחה ושופך אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בשביעית והצנועין מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו.

פירוש הרמב"ם

מציינין. מגזרת ציון והוא כמו סימן ואמר כי כרם רבעי עושין לו תלוליות מן האדמה כדי שידעו בני אדם שהוא כרם רבעי ולא יאכלו ממנו כלל לפי שהוא קדש כמו שאמר השם יתברך ובשנה הרביעית יהיה כל פריו וגו' (ויקרא יט) ודינו שיאכלוהו בעליו בירושלים כמו מעשר שני כמו שנתבאר:

ושל ערלה בחרסית. הוא הטיט השרוף לפי שאיסור הערלה יותר חמור מאיסור כרם רבעי לפי שכרם רבעי ניתן לאכילה וערלה אסורה בהנאה כמו שיתבאר ולפיכך אין רושמין אותו בקוזזות אדמה שמא יתפרך ויתפזר ויאבד אותו הציון ולא ימצאו אותם בני אדם שום רושם ויאכלו ממנה ויבואו לידי מכשול:

ושל קברות בסיד. ענינו כי ציון הקברות צריך שיהיה בסיד היו ממחין הסיד בחמין כלומר מערבין הכל ושופכין אותו אל מקום הקבר כדי שידעו שאותו המקום טמא ויפרשו ממנו הכהנים וזהו ענין אמרם ממחה ושופך:

ואומר רשב"ג שלא נצריך לבני אדם לציין ולרשום כרם רבעי ושל ערלה שלא יאכלו מהם בני אדם אלא בשנת השמטה שהוא הפקר ויד כל אדם שוה בגנות ובכרמים אבל שלא בשנת השמטה אין צריך לרשום לפי שאין רשות בני אדם לשלוח ידם ולאכול מה שאינו שלהם ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול לפי שעון הגזלנות יותר גדול וכל זה דבר אמתי:

והצנועים מניחין את המעות וכו'. ענינו בשנת השמטה הם עושין זה כשיהיה ברשותם כרם רבעי שדינו שיפדה כאשר בארנו וכבר פירשנו (כלאים פ"ט מ"ה) כי צנועים נקראים אותם בני אדם שהם מדקדקים על עצמם בדת:

פירוש רבינו שמשון

קוזזות אדמה. רגבי אדמה ובערוך פירש עפר ובפרק מרובה (דף סט:) סימניה כאדמה דאיכא הנאה מיניה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאיתהנוי' מיניה ושל ערלה בחרסית במה שעושין ממנה כלי חרס סימניה כחרסית דלית ביה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף האי נמי דלית בה הנאה:

ושל קברות בסיד. סימניה דחיור כעצמות:

וממחה הסיד. במים ושופך סביב הקבר כי היכי דניחוור טפי ואמרי' בירושלמי (הל' א) מנין לציון שהוא טמא דכתיב (ויקרא יג) טמא טמא יקרא שתהא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש ר' הילא בשם ר' שמואל בר נחמני דכתיב (יחזקאל לט) ובנה אצלו ציון:

בד"א דעבדינן היכר לעוברים ושבים:

בשביעית. שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול אבל שאר שני שבוע שהן באים לגזול יניחום ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות:

כל הנלקט מזה. מהכא פריך בפ' מרובה (ב"ק סט.) לרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא חזינן דאע"ג דליתיה ברשותיה מצי פריק ותפיס פדיונו ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאם כן לא היו עושין תקנה לנאכל בנתים אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ והא דקאמר התם רבי דוסא לעיתותי ערב גבי הפקר של עניים הלוקטין שלא כדין אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כענין שפירשתי אלא עצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט כיון שהפקיר. מכאן קשה למה שכתב בהלכות גדולות בסוף הלכות ערלה ופרי דשנת רביעית בתר דפריק להו אסור למיכל מינייהו עד דנפקא רביעית ואתיא חמישית ולא יתכן כלל דהכא משמע בהדיא דלאלתר שרי באכילה דאם כן מה הועילו צנועין בתקנתן ותלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול ופשטיה דקרא הטעהו דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' וכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואשתמיטתיה הא דדרשינן בפ"ק דר"ה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית הא כיצד פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי פירוש משום דאזלינן בתר חניטה הלכך אותן שחנטו בשלישית אע"פ שנלקטו ברביעית אסורים משום ערלה ושחנטו ברביעית אע"פ שנלקטו בחמישית אסורים משום רבעי:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כרם רבעי מציינין אותו - בונים אצלו ציון וסימן, שיכירו שהוא כרם רבעי וטעון פדיון:

בקוזזות - גבשושית ורגבי אדמה סימנא כאדמה, מה אדמה דאיכא הנאה מינה שהיא עושה פירות אף האי נמי כי מפרקי שרי לאתהנויי מיניה:

ושל ערלה בחרסית - באדמה שעושים ממנו כלי חרס. סימנא כחרסית זו דלית בה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה ב אף זו אין בה הנאה:

ושל קברות - שלא יכנס שם כהן ונזיר:

בסיד - סימנא שהסיד לבן כעצמות:

וממחה ושופד - ממחה את הסיד במים כדי שיתלבן יותר, ושופך על הקבר:

במה דברים אמורים - דעבדי הכירא לכרם רבעי ולערלה:

בשביעית - שהכל הפקר ונוטלים בהיתר. אבל בשאר שני שבוע שבאים לגזול, הלעיטהו לרשע וימות ויקחום לאכול באיסור:

והצנועים - המדקדקים על עצמם, כשהיה להם כרם רבעי בשביעית היו מניחין המעות קודם לקיטה ג, ואומרים כל הנלקט לכשיהיה נלקט יהא מחולל על זה:

פירוש תוספות יום טוב

כרם רבעי. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק ז דפאה:

ושל ערלה. כתבו התוספות פרק מרובה דף סט וז"ל קצת קשה דלא נקט ערלה תחלה ע"כ. ולא החליטו הקושיא לפי שיש לומר דעיקר פרקין בדיני רבעי מיירי משום דשייכי למעשר שני הואיל ואקרי קדש כמוהו. אלא אגב שהזכיר דין הציון מבאר גם כן דין ציון ערלה וקבר. ולפיכך אע"פ שהערלה קודם בזמן לרבעי הואיל ולא נשנה בכאן אלא אגב לא ראה להקדימו. כך נ"ל:

בחרסית. כתב הר"ב דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה. כלומר כדי זריעה כלישנא דמתניתין ה פרק ט דבבא מציעא ודלא כלישנא דמתניתין דריש פרק ה דפאה ודברי הר"ב הללו הם דברי התוס' דפ' מרובה [דף סט] ופ' כסוי הדם [דף פח.] וטעמייהו דלא תקשה אמתני' דסוף פ' כסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים [*וע"ש]. אבל לפי מ"ש הר"ב שם כפירוש הרמב"ם דמתחלה קודם שנעשית חרסית ראוי לגדל צמחים. אינו צריך למה שכתב כאן. ועוד דהכא מפרש באדמה שעושין ממנו כלי חרס משמע שהיא גרועה לצמיחה משאר אדמה. ולפירושו דהתם משמע דמגדלת צמחים כמו שאר אדמה:

במה דברים אמורים בשביעית. פירש הר"ב אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו וכו'. גמ' דפרק מרובה [*ובמשנה של הפירוש שהזכרתי הוא כן במשנה עצמה] ופסקה הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ט מהלכות מעשר שני. ועיין מה שכתבתי במ"ה פ"ג דדמאי:

הנלקט. פירש הר"ב לכשיהא נלקט. כ"פ התוס' במרובה. דאי לא תימא הכי לא הוה תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. וכן כתב הר"ש. וכתב עוד ולא שייך ברירה בענין זה [כלומר דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמ"ש הר"ב מ"ד פ"ז דדמאי] הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט. [*וכתב בפירוש שהזכרתי ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת. שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות [לאכול] בירושלים ע"כ]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) ושל ערלה. אף על פי שהעלרה קודם בזמן לרבעי, הואיל ולא נשנה כאן אלא אגב רבעי, דאקרי קודש כמו מעשר שני, לא ראה להקדימו. תוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) כלומר, כדי זריעה. ובזה לא תקשי אמתניתין דסוף פרק כיסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים. ועיין תוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) כך כתבו התוס', דאי לא תימא הכי, לא הוי תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. הר"ש ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת, שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות לאכול בירושלים. תוי"ט בשם הפירוש: ולא שייך דין ברירה בענין זה, הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כרם רְבָעִי:    בקמ"ץ הבי"ת וכדתנן בריש מסכת פרה וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל האי דתנא הכא בהאי מסכתא כרם רבעי אע"ג דבדין הוא דבמסכת ערלה הוה ליה למתנייה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכבית הלל וטעמא משום דגמר קדש קדש ממעשר שני ובעי חומה ובעי ודוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמעשר שני אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי תני ה"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה. בקזוזות כמו קצוצות חתיכות עפר ע"כ ובירוש' גרסי' זוגא שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקו שאלון לר' יצחק דבחנית ליה כל מתנייתא פי' שבחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו נפקון ושאלון ליה אמר לון קדמאה כרם רבעי לבד. וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנן. פי' בברכות פ' כ"מ דף ל"ו פליגי ר' חייא ור"ש [ברבי] חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי דמ"ס כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעי פדיון בשנה הרביעית וגרסי' נטע רבעי ומ"ס נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חלול וזהו יין. ור' יצחק רבא ס"ל כמ"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלין אבל באילנות שהן גבוהין ועוד שאין מסתככין ליכא חשדא. וכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה ולענין רבעי אינו נוהג בחו"ל אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע ואיכא דתני כרם וקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו"ל כלל ואפי' בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל ע"כ. ומהאי טעמא נמי כתב שם דדעת הרמב"ן ז"ל דערלה לא נהגא בחו"ל בהברכה והרכבה כלל משום דקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדמפ' פלוגתא התם ע"ש. עוד גרסי' בירושלמי תניא כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה שמחמת הגשמים הם נימוחין ומכירין שבאותה שנה יש היתר כגון ע"י פדיון. של ערלה שאיסורו יותר ארוך בחיוורא שהוא עפר לבן ומשמע דלא כפי' רש"י ז"ל שפירש חרסית כתושי רעפים. וכן דלא כהרמב"ם ז"ל שפירש חרסית הוא הטיט השרוף ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל בחרסית באדמה שעושין ממנה כלי חרס כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דוכי בעבור שעושין ממנו כלי חרס אינה מוציאה אלא נראה לפ' דחרסית ר"ל שברי חרסים כתושים לעפר שאינם מגדלין צמחים מפני שנשרפו בכבשן ועל זה הדרך פי' הוא עצמו במסכת שבת בפ' המוציא יין דתנן התם חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב אלא שפירשו שם לבינה כתושה וגם זה אינו נראה דלבינה אינה נקראת חרס ותו דבפ' כסוי הדם תנן מכסין בזבל דק וכו' ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה ש"מ דחרסית אינה לבינה כתושה עכ"ל ז"ל. ושל קברות שאיסורו לעולם בסיד:

אמר רבן שמעון ב"ג בד"א בשביעית:    פי' אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ובירושלמי פריך בשלמא לרשב"ג דאמר דאין מציינין אלא בשביעית כיון דברשות מרי עלמא קאתי ביום קאתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה כיון דגנב הוא והא לא מהני ליה מידי דלא חזי ליה לציון ומשני דמביום מציין היכן יכנס וכדכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו מיומם חתמו למו מה שיגנבו בלילה. ור' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בפ"ג דדמאי סימן ה':

והצנועין וכו':    בב"ק פרק מרובה כתבו תוס' ז"ל כרם רבעי ק"ק דלא נקט ערלה תחלה ע"כ. וכבר נתיישב במה שכתבתי לעיל בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל. עוד כתבו שם ז"ל והצנועין מניחין את המעות וכו'. אי שביעית נוהגת בכרם רבעי כדמשמע ממילתיה דת"ק צ"ל דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולין לחלל ע"כ. ופירוש והצנועים אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול:

כל הנלקט:    שכבר נלקט דס"ל לרשב"ג כר' יהודה דתניא התם פרק מרובה בתר דאפכינן לה לההיא הכי ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים שאינם לקט יהיו הפקר כדי להפטר מן המעשר ולא יכשלו עניים לאכול בלתי מעושר דבר שהוא חייב במעשר ר' יהודה אומר לעתותי ערב דוקא אומר בעל הבית כן אחר שלקטו משום דר' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קאמרי אחר שנלקט דתלוש הוא ואע"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותפיס והאי צנועין רשב"ג קאמר ליה הכי משמע שם בפ' מרובה והכי מוכח בירוש' וי"מ התם דהנלקט ר"ל המתלקט ורשב"ג אתי כר' דוסא דאמר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו עניים יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים דלא הוו לקט יהא הפקר להפטר מן המעשר דס"ל דיש ברירה שזה הפקר ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר מכדי דינם. ועיין במה שכתבתי ר"פ מרובה ועיין ג"כ במסקנא שם בגמרא דמשמע דר' יהודה נמי אית ליה ברירה וטעמא דלוקח יין מבין הכותים משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה ולא תיפוך:


פירושים נוספים