ספורנו/בראשית/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספורנו · בראשית · א· >>


ספורנו על בראשית · א · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

בְּרֵאשִׁית – בתחילת הזמן, והוא רגע ראשון בלתי מתחלק, שלא היה זמן קודם לו.

בָּרָא – עשה אינו ישנו. ובזה לא יפול זמן כלל.

אֱלֹהִים – הנה מילת "אלוה" תורֶה על נצחי. ולזה, על השדים – שהם מתים כבני אדם, כמו שהעידו רז"ל – אמר: "לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (דברים לב יז). ואמר על האל יתברך "אֱלוֹהַ", כי הוא הנצחי בהחלט, כאמרו: "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ" (שם פסוק טו).

ויאמר עליו "אֱלֹהִים", לשון רבים, להורות שהוא צורת כל הצורות הנצחיות וזולתם, כאמרו: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג), כי אין לזולתו מציאות, זולת הנאצל ממציאותו, ולא יימצא שום נמצא זולת מציאותו, כאמרו: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט ו).
ועל צד התדמות, ייקרא כל נבדל מחומר "אֱלֹהִים". וייקראו השופטים המומחים "אֱלֹהִים", כאשר ישפטו בצלם אלהים.
ולהורות על מעלת נצחיותו, אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים, נאמר שהוא "אלהי האלהים".

אֵת הַשָּׁמַיִם – הנה מלת "שָׁם" תורה על מקום רחוק. וכל סימן הרבים עם קדימת פתח מלעיל יורה על שניים שוים. ובכן מלת "שָׁמַיִם" תורה על עצם רחוק ביחס אלינו בשני מרחקים שווים מכל צד. וזה לא יקרה, זולתי בגלגל סובב בתכלית העיגול. אמר אם כן שברא אותו העצם, אשר הוא עתה רחוק ממנו מכל צד בשני מרחקים שווים, והוא הגלגל. ולכן לא אמר "בָּרָא שָׁמַיִם", כי לא יאמר כן מצד עצמו, אלא ביחסו אל מקומנו.

ואמר וְאֵת הָאָרֶץ – המרכז הראוי לגלגל.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – ואותה הארץ הנבראת אז, היתה דבר מורכב מחומר ראשון הנקרא תֹהוּ, ומצורה ראשונה הנקראת בֹּהוּ. כי אמנם לא היה נאות לחומר הראשון זולתי צורה אחת, היא היתה ראשונה לכל צורות המורכבים בהכרח.

ובזה התבאר שהחומר הראשון דבר מחודש. ונקרא החומר של אותו המורכב הראשון תֹהוּ, להיותו מצד עצמו דבר כוחִיִי בלבד, בלתי נמצא בפועל, כאומרו "כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (שמואל א יב כא), כלומר, בלתי נמצאים בפועל, אבל בדמיון בלבד. והצורה הנשואה באותו המורכב הראשון נקראת בֹהוּ, כי בו בתֹהוּ שאמר נמצאת בפועל. וקרא "אַבְנֵי בֹהוּ" (ישעיהו לד יא) – הנושא הבלתי עומד עם צורתו זמן נחשב, כמו שקרה לנושא הצורה הראשונה, שתיכף לבש צורות יסודות מתחלפות.

"וְחֹשֶׁךְ" – הוא האוויר החשוך הנאצל אז מהמורכב הראשון. היה עַל פְּנֵי תְהוֹם – על פני שני היסודות השפלים, שנאצלו אז גם כן מהמורכב הראשון, והיו מקיפים זה את זה.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים" – מניעי הגלגל שנקראו רוּחַ, כאומרו: "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד ד).

"מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – הניעו אז את האוויר החשוך על פני המים הסובבים אז את יסוד הארץ. ובכן היה, שהחלק ממנו הסמוך לגלגל התלהב בתנועתו, והוא האש היסודיי. והחלק ממנו הקרוב אל המים קנה אז איזה קור מן המים, זולתי חלק מועט ממנו המתחמם במקרה בהתהפכות ניצוצות מאורי האור.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

יְהִי אוֹר – הוא אור שבעת הימים, שהיה לצורך המתהוים בלתי זרע. והוא יהיה לעתיד, כדברי רז"ל (חגיגה יב א), שיהיה אז לצורך מה שעתידה להוציא גלוסקאות וכלי מילת שלא מכוח הזרע.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב – והיה כן, כי ראה אלהים ובחר במציאותו, מפני התכלית אשר הוא הטוב, שבגללו המציאו בידיעתו הפועלת.

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – אותם הימים ששימש בהם האור הראשון, היו זמני אור וזמני חשך שלא בכוח סיבוב גלגל, אלא ברצון אלהי, שהבדיל בין זמן האור לזמן החשך.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקרא אלהים לאור יום" אע"פ שלא היה אז זמן האור והחשך מתנהג על אותו האופן שמתנהג אצלנו הזמן שאנו קוראים עתה בשם יום ובשם לילה:

" ויהי ערב ויהי בקר" אע"פ שהבדיל האור והחשך שיהיו משמשים בזמנים מתחלפים נבדלים בלתי סבוב גלגל הבדיל' בהדרגה באופן שהיה ביניהם זמן ערב בבא הלילה וזמן בקר בבא היום:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יהי רקיע בתוך המים" יהי טבע בתוך המים היסודיים כמו גלגל בתוכם סביב מבדיל בצורה קצתם מקצתם באופן שאיזה חלק עליון מן המים לצד האויר ישוב לטבע אידיי והנה בזה עלו בהכרח אל איזה גבול באויר היסודיי וקבל האויר איזה עסוי בהכרח להיות מקום לחלק שנהפך לאיד והתפשט אל מקום רב הכמות ממקומו הראשון:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויעש אלהים את הרקיע" ובהיות שכאשר סרו קצת המים היסודיים מתחת אותו החלק מהם שנהפך לטבע אידיי כמו שהי' באומרו יקוו המים מתחת השמים היה ראוי שירד אז החלק האידיי אל אותו המקום שסרו אותם המים משם ונעשה שאותו הרקיע המבדיל יהיה בו כח עוצר ומונע את החלק האידיי שלא ירד והוא המים אשר מעל לרקיע באופן שירד החלק האוירי המעוסה ונשאר האידיי במקומו הראשון. ולזה בהגיע שם האיד הלח יתעבה ויוליד הגשם והשלג והברד ובהתעבותם יכבדו וירדו כאומרו לקול תתו המון מים בשמים. רצונו באמרו השמים הרקיע המעבה את החלק האוירי כאמרו ויקרא אלהים לרקיע שמים ובהגיע שם האיד הקיטורי הנלהב יוליד רעם וברק כאמרו מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה. ובהיות קצת היסוד המימיי הכבד למעל' מהאויר הקל אשר אצלנו נגד טבעם יורה על פעולת פועל רצוניי מכוין תכלית בלי ספק כאמרו ומעש' ידיו מגיד הרקיע:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקרא אלהים לרקיע שמי'" מפני שפעולות השמימיים יגיעו לנו באמצעותו כאמרו ויתן אותם אלהי' ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל וכו':

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

יקוו המיסי לא שיבשו כאשר חשבו רבים ואמרו שיובש חלק הארץ המגולה קרה בכח מערכות השמים. אבל צוה שיקוו אל מקום אחד ולא יעברונהו ובכן גבהו מן הארץ ואינם נופלי' עליה כאשר יעיד החוש כאמרו וגבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקרא אלהים ליבשה ארץ" קרא החלק בשם הכל כי אמנם זה החלק היה עקר המכוון מכלם כאמרו לשבת יצרה:

" וירא אלהים כי טוב" רצה כן בשביל התכלית שהוא טוב המכוון:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"דשא" מיני עשבים למאכל בהמה כאמרו כי דשאו נאות מדבר: " עשב מזריע זרע" למאכל אדם: " עץ פרי עושה פרי למינו" כי המורכב משני מינין לא יוליד:

" ויהי כן" נתקיים כן בלתי שיקבל הפחות והיתר באופן שאם יקרה צמח מורכב משני מינים לא יוליד (יד) יהי מאורות ברקיע השמים. באותו הרקיע הנוצר ביום שני יהי ניצוץ המאורות ושם יתרבה ויתמזג לפעול בתחתונים כל האמור בפרשה כמו שנראה בחוש שיתרבה אור הניצוץ בעברו במים זכים.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"להאיר על הארץ" שיבא עליה מאת המאורות אור ממוזג נאות ליושביה:

" ויהי כן" נתקיים כן אותו ההתמזגות המוכרח במצותו:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולמשול ביום ובלילה" לחדש הויות בתחתוני' והוצרכו אז עם האור הא' להויות בעלי חיים אשר הם יותר נכבדים מהצמחים:

" להבדיל בין האור ובין החשך" להבדיל בתחתונים בזריחתם ובשקיעתם בין זמן האור שקראו יום ובין זמן החשך אשר קראו לילה כאמרו למעלה להבדיל בין היום ובין הלילה:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" לנקות אויר הארץ ליושביה מאיזה לחות מותריי משולח מן הרקיע הנוצר ביום השני באמצעות הנצוץ הפועל בו:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויברא אלהים את התנינים" שלא הספיק הכח המוליד המסודר במים להמציא התנינים הראשונים בלי זרע עד שברא אז כח מספיק לזה:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויברך אותם אלהים" כי לא יושג התכלית בהם זולתו בהיותם רבים:

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"תוצא הארץ נפש חיה" החיוני' נוספת על הצומחת:

" ויהי כן" ובלי תוספת וגרעון שאם יתחדש מורכב משני מינין לא יוליד:

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויעש אלהים את חית הארץ למינה" נתן לכל מין הסגולות והרגשות כפי הצריך למין:

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר אלהים נעשה" נתן אז כח בפמליא שלו להשפיע את הצלם בנושא המוכן לו: " אדם" מין ממיני נפש חיה שיצרתי ששמו אדם כאמרו ויהי האדם לנפש חיה נעשהו בצלמנו. שהוא עצם שכלי ונצחי ובזה פתח האל ית' פתח בתורתו לקנות ידיעה בעצמים הנבדלים בידיעת נפשנו:

" כדמותנו" בענין המעשיות שידמה בם קצת לפמליא של מעלה בצד מה שהם פועלים בידיעה ובהכרה. אמנם פעולתם היא בלתי בחיריית ובזה לא ידמה להם האדם. ובקצת ידמה האדם לאל ית' הפועל בבחירה. אמנם בחירת האל ית' היא לעולם לטוב ולא כן הבחירה האנושית. ועם זה הנה האלהית על אופן נכבד מאד יותר מן הבחירה האנושית. ולכן אמר כדמותנו כמו דמותנו לא כדמותנו האמיתי:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בצלם אלהים" הנה מלת אלהים על צד ההדמות תאמר על כל עצם שכלי בפעל שלם נבדל מחומר ובזה הוא נצחי בהכרח. ולכן תאמר על האל ית' ועל מלאכיו וכמו כן תאמר על השופטים ע"ש החלק השכלי הראוי בהם. אמנם בהיות כי השכל האנושי אע"פ שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חמרי ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף אבל יוסיף אומץ ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחמר בלי ספק כי אמנם הפך כל אלה יקרה לכחות הגוף החמריות מ"מ קודם שיתבונן כהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו לא יקרא אלהים אבל יקרא צלם אלהים בלבד עד שיקנה שלמות בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו כי אז יהיה עצם שכלי בפועל שלם נבדל מחומר ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף. ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנז' הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כחו השכלי על חיותו משולל מכל שלמות בפעל שמו שהיה בתחלה ויעלה בתהו ויאבד כאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו ואת כל אלה הורה האל ית' בשתי מדות כאמרו בצלם אלהים:

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכבשוה" שתגינו בשכלכם ותמנעו את החיות שלא יכנסו בגבולכם ואתם תמשלו בם:

" ורדו" במצודים וחרמים להכניסם לעבודתכם:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הנה נתתי לכם" למאכל אדם:

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולכל" חית הארץ. אבל לכל חית הארץ ולבהמה ולעוף נתתי את כל ירק עשב לאכלה. מיני העשב שאינם זורעים זרע:

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את כל אשר עשה והנה טוב מאד" תכלית המציאות בכללו טוב מאד יותר מן התכליתיות הפרטיות המכוונות אליו: " יום הששי" הראשון אשר בו היה ראשית לכל ששי אשר כו יכלו כל המעשים כדי לשבות בשבת כאמרו ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת:

ה

"ויקרא אלהים לאור יום" אע"פ שלא היה אז זמן האור והחשך מתנהג על אותו האופן שמתנהג אצלנו הזמן שאנו קוראים עתה בשם יום ובשם לילה: " ויהי ערב ויהי בקר" אע"פ שהבדיל האור והחשך שיהיו משמשים בזמנים מתחלפים נבדלים בלתי סבוב גלגל הבדיל' בהדרגה באופן שהיה ביניהם זמן ערב בבא הלילה וזמן בקר בבא היום:


ו

"יהי רקיע בתוך המים" יהי טבע בתוך המים היסודיים כמו גלגל בתוכם סביב מבדיל בצורה קצתם מקצתם באופן שאיזה חלק עליון מן המים לצד האויר ישוב לטבע אידיי והנה בזה עלו בהכרח אל איזה גבול באויר היסודיי וקבל האויר איזה עסוי בהכרח להיות מקום לחלק שנהפך לאיד והתפשט אל מקום רב הכמות ממקומו הראשון:


ז

"ויעש אלהים את הרקיע" ובהיות שכאשר סרו קצת המים היסודיים מתחת אותו החלק מהם שנהפך לטבע אידיי כמו שהי' באומרו יקוו המים מתחת השמים היה ראוי שירד אז החלק האידיי אל אותו המקום שסרו אותם המים משם ונעשה שאותו הרקיע המבדיל יהיה בו כח עוצר ומונע את החלק האידיי שלא ירד והוא המים אשר מעל לרקיע באופן שירד החלק האוירי המעוסה ונשאר האידיי במקומו הראשון. ולזה בהגיע שם האיד הלח יתעבה ויוליד הגשם והשלג והברד ובהתעבותם יכבדו וירדו כאומרו לקול תתו המון מים בשמים. רצונו באמרו השמים הרקיע המעבה את החלק האוירי כאמרו ויקרא אלהים לרקיע שמים ובהגיע שם האיד הקיטורי הנלהב יוליד רעם וברק כאמרו מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה. ובהיות קצת היסוד המימיי הכבד למעל' מהאויר הקל אשר אצלנו נגד טבעם יורה על פעולת פועל רצוניי מכוין תכלית בלי ספק כאמרו ומעש' ידיו מגיד הרקיע:


ח

"ויקרא אלהים לרקיע שמי'" מפני שפעולות השמימיים יגיעו לנו באמצעותו כאמרו ויתן אותם אלהי' ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל וכו':


ט

יקוו המיסי לא שיבשו כאשר חשבו רבים ואמרו שיובש חלק הארץ המגולה קרה בכח מערכות השמים. אבל צוה שיקוו אל מקום אחד ולא יעברונהו ובכן גבהו מן הארץ ואינם נופלי' עליה כאשר יעיד החוש כאמרו וגבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ:


י

"ויקרא אלהים ליבשה ארץ" קרא החלק בשם הכל כי אמנם זה החלק היה עקר המכוון מכלם כאמרו לשבת יצרה: " וירא אלהים כי טוב" רצה כן בשביל התכלית שהוא טוב המכוון:


יא

"דשא" מיני עשבים למאכל בהמה כאמרו כי דשאו נאות מדבר: " עשב מזריע זרע" למאכל אדם: " עץ פרי עושה פרי למינו" כי המורכב משני מינין לא יוליד: " ויהי כן" נתקיים כן בלתי שיקבל הפחות והיתר באופן שאם יקרה צמח מורכב משני מינים לא יוליד (יד) יהי מאורות ברקיע השמים. באותו הרקיע הנוצר ביום שני יהי ניצוץ המאורות ושם יתרבה ויתמזג לפעול בתחתונים כל האמור בפרשה כמו שנראה בחוש שיתרבה אור הניצוץ בעברו במים זכים.


טו

"להאיר על הארץ" שיבא עליה מאת המאורות אור ממוזג נאות ליושביה: " ויהי כן" נתקיים כן אותו ההתמזגות המוכרח במצותו:


יח

"ולמשול ביום ובלילה" לחדש הויות בתחתוני' והוצרכו אז עם האור הא' להויות בעלי חיים אשר הם יותר נכבדים מהצמחים: " להבדיל בין האור ובין החשך" להבדיל בתחתונים בזריחתם ובשקיעתם בין זמן האור שקראו יום ובין זמן החשך אשר קראו לילה כאמרו למעלה להבדיל בין היום ובין הלילה:


כ

"יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" לנקות אויר הארץ ליושביה מאיזה לחות מותריי משולח מן הרקיע הנוצר ביום השני באמצעות הנצוץ הפועל בו:


כא

"ויברא אלהים את התנינים" שלא הספיק הכח המוליד המסודר במים להמציא התנינים הראשונים בלי זרע עד שברא אז כח מספיק לזה:


כב

"ויברך אותם אלהים" כי לא יושג התכלית בהם זולתו בהיותם רבים:


כד

"תוצא הארץ נפש חיה" החיוני' נוספת על הצומחת: " ויהי כן" ובלי תוספת וגרעון שאם יתחדש מורכב משני מינין לא יוליד:


כה

"ויעש אלהים את חית הארץ למינה" נתן לכל מין הסגולות והרגשות כפי הצריך למין:


כו

"ויאמר אלהים נעשה" נתן אז כח בפמליא שלו להשפיע את הצלם בנושא המוכן לו: " אדם" מין ממיני נפש חיה שיצרתי ששמו אדם כאמרו ויהי האדם לנפש חיה נעשהו בצלמנו. שהוא עצם שכלי ונצחי ובזה פתח האל ית' פתח בתורתו לקנות ידיעה בעצמים הנבדלים בידיעת נפשנו:

" כדמותנו" בענין המעשיות שידמה בם קצת לפמליא של מעלה בצד מה שהם פועלים בידיעה ובהכרה. אמנם פעולתם היא בלתי בחיריית ובזה לא ידמה להם האדם. ובקצת ידמה האדם לאל ית' הפועל בבחירה. אמנם בחירת האל ית' היא לעולם לטוב ולא כן הבחירה האנושית. ועם זה הנה האלהית על אופן נכבד מאד יותר מן הבחירה האנושית. ולכן אמר כדמותנו כמו דמותנו לא כדמותנו האמיתי:


כז

"בצלם אלהים" הנה מלת אלהים על צד ההדמות תאמר על כל עצם שכלי בפעל שלם נבדל מחומר ובזה הוא נצחי בהכרח. ולכן תאמר על האל ית' ועל מלאכיו וכמו כן תאמר על השופטים ע"ש החלק השכלי הראוי בהם. אמנם בהיות כי השכל האנושי אע"פ שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חמרי ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף אבל יוסיף אומץ ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחמר בלי ספק כי אמנם הפך כל אלה יקרה לכחות הגוף החמריות מ"מ קודם שיתבונן כהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו לא יקרא אלהים אבל יקרא צלם אלהים בלבד עד שיקנה שלמות בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו כי אז יהיה עצם שכלי בפועל שלם נבדל מחומר ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף. ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנז' הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כחו השכלי על חיותו משולל מכל שלמות בפעל שמו שהיה בתחלה ויעלה בתהו ויאבד כאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו ואת כל אלה הורה האל ית' בשתי מדות כאמרו בצלם אלהים:


כח

"וכבשוה" שתגינו בשכלכם ותמנעו את החיות שלא יכנסו בגבולכם ואתם תמשלו בם: " ורדו" במצודים וחרמים להכניסם לעבודתכם:


כט

"הנה נתתי לכם" למאכל אדם:


ל

"ולכל" חית הארץ. אבל לכל חית הארץ ולבהמה ולעוף נתתי את כל ירק עשב לאכלה. מיני העשב שאינם זורעים זרע:


לא

"את כל אשר עשה והנה טוב מאד" תכלית המציאות בכללו טוב מאד יותר מן התכליתיות הפרטיות המכוונות אליו: " יום הששי" הראשון אשר בו היה ראשית לכל ששי אשר כו יכלו כל המעשים כדי לשבות בשבת כאמרו ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת: