סמ"ג עשה רכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · רכג · >>


מצות עשה רכג - לשחוט הפסח במועדו

מצות עשה לשחוט את הפסח במועדו ושיהא שה תמים זכר בן שנה, שנאמר "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים." (שמות יב, ה-ו)

שנינו בפרק תמיד נשחט (פסחים נח.) שבערב פסח, תמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, והפסח אחריו. חל ערב פסח להיות בערב שבת, תמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו. ומפרש בגמרא שצריך למהר מפני צלייתו שאינה דוחה שבת. (דף סא.) שחטו קודם חצות, פסול, שנאמר בו "בין הערבים". שחטו קודם לתמיד, כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו, שלא יקרוש עד שיזרוק דם התמיד. ואם נזרק קודם דם התמיד, כשר. ותניא שם (דף נח:) תמיד נשחט קודם לקטורת, וקטורת קודם לנרות, ונרות קודמות לפסח. יאוחר הפסח שנאמר בו "בערב" ו"בין הערבים" לתמיד שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד. שנינו (דף סד.) שם, הפסח נשחט בג׳ כיתות, שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", קהל ועדה וישראל. וא״ר יצחק נפחא בגמרא (שם) אין הפסח נשחט אלא בשלוש כיתות של שלושים שלושים בני אדם, מספקא ליה האי "קהל ועדה וישראל", אי בבת אחת, אי בזה אחר זה. הילכך עבדינן שלוש כיתות של שלושים שלושים בני אדם, אי בבת אחת הא איכא, אי בזה אחר זה הא איכא. הילכך כשאין שם אלא חמישים, נכנסין בתחילה שלושים ושוחטין, ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה.

כיצד נשחט? (פרק ה, משנה ה) נכנסה כת ראשונה עד שנתמלאת העזרה, ונועלין דלתות העזרה ומתחילין לשחוט את פסחיהן. וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין, הלוים קורין את ההלל, כמו שמפורש אחרי כן במשנה. (פ"ה מ"ז) אם גמרו שנו, ואם שנו שלשו, אע״פ שלא שלשו מימיהן. רבי יהודא אומר: מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לומר "אהבתי כי ישמע ה'" מפני שעמה מועטין. מפורש במשנה (מ"ה) שתוקעין שלוש תקיעות בחצוצרות, תקעו והריעו ותקעו, בשעת שחיטה על קריאת הלל. והטעם הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך, תוקעין בשעת שחיטה. (שם) הכהנים עומדין שורות שורות ובידיהם מזרקי זהב, שורה שכולה כסף, שורה שכולה זהב. ולא היו מעורבין כדי שיהא להם נוי. ולא היו למזרקין שולים רחבים מלמטה, שלא יניחום ויקרוש הדם. שחט השוחט וקיבל הכהן, נתנו לחבירו וחבירו לחבירו, כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח. וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד, ומקבל מזרק אחד מלא, ואחר כך מחזיר את הריקן. כיצד תולין ומפשיטין? (מ"ט) אונקליאות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים, שבהם תולין ומפשיטין. וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט, מקלות דקים וחלקים היו שם, ומניחו על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט. קרעו ומיחה את קרביו והוציאו את אימוריו, נתנן בכלי, מולחן ומקטירן על גבי המזבח. (מ"י) אח״כ יצאה כת ראשונה ונכנסת כת שנייה, יצאה כת שנייה ונכנסת כת שלישית, כמעשה הראשונה כך מעשה השנייה והשלישית.

חל י״ד להיות בשבת, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. ומדיחין את העזרה בשבת אחר שיצאה כת שלישית כדרך שעושין בחול, שלא ברצון חכמים. ומפרש בגמרא (דף סה:) דוקא לר׳ אלעזר דאמר המכבד והמרבץ בשוגג בשבת חייב חטאת, אבל חכמים אומרים אינו אלא משום שבות, וברצון חכמים היו עושין שאין איסור שבות במקדש. ורב אשי אמר רבי נתן היא דאמר לא התירו במקדש אלא שבות שהוא צורך עבודה. (במשנה דלעיל) אין כל אחד ואחד מוליך פסחו לביתו בשבת, אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין בהר הבית, שנים יוצאין בפסחיהן ויושבין בחיל, והשלישית עומדת במקומה בעזרה. ושוהין עד מוצאי שבת והולך כל אחד בפסחו לביתו. שנינו בפרק אילו דברים (דף סה:) ואילו דברים בפסח דוחין את השבת? שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטר חלביו. והטעם הוא שהרי אי אפשר לעשותו מערב שבת שהרי קבוע לו זמן, שנאמר "במועדו". אבל הרכבתו על כתפו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי, אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת. ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת, חותך, ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי, שאין שבות במקדש כלל. וכן צלייתו והדחת קרביו, אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן מערב שבת.

ובגמרא מפרש (דף סח.) מאי מיחוי קרביו? רב הונא אמר מנקבן בסכין. חייא בר רב אשי אמר שירקא דמיעיא דנפיק אגב דוחקא. (דף סו.) תנו רבנן הלכה זו נעלמה מבני בתירה, שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו? אמרו להן אדם אחד יש שעלה מבבל והילל שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. שלחו בשבילו ושאלוהו, אמר להם נאמר "מועדו" בפסח ונאמר "מועדו" בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת, שנאמר "עולת שבת בשבתו", אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש בהלכות הפסח כל היום כולו והתחיל מקנטרן. אמר להם מי גרם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו? אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו את הסכין, מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניו, ומכישו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם. ואף על פי שהוא מחמר בשבת, מחמר כלאחר יד הוא, ובמקום מצוה מותר. ראה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. מכאן אמרו (דף סו:) כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו. ומפרש שם בד״א שעשו כמו שביארנו וכן היה הילל נוהג (שם) דתניא אמרו עליו על הילל הזקן מימיו לא מעל אדם בעולתו, אלא מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה בעזרה וסומך עליה ושוחטה. אבל אם הקדישה תחילה, לא יביא סכין עליה מפני שהיא עבודה בקדשים. [יבב] ומקשינן והא אנן תנן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב? אמרו קל וחומר בשבת. ומתרץ הני מילי בחובות שאין קבוע להם זמן, אבל בחובות שקבוע להן זמן, מותר. דאמר רבי יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב.

ממשמעות הגמרא פרק תמיד נשחט (דף סא.) ופרק האשה (דף פט.) אין שוחטין את הפסח אלא למנויו שנאמר "תכוסו על השה", מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי. ואלו המתמנין על הפסח הם הנקראין בני חבורה. (פ"ב מהל' קרבן פסח) ובפסחים פרק האשה (דף פז.) שנינו האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה, שחט עליה בעלה – תאכל משל בעלה. היתה רדופה לילך בבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנשואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה – תאכל משל אביה. וכן אמר רבי יוסי ברבי אבין (פ"ח ה"א) בירושלמי דרגל ראשון הוא רגל רדופין; מכאן ואילך תאכל במקום שהיא רוצה, והוא שתברר לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן (במשנה דלעיל) יתום ששחטו עליו אפוטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה. ומפרש בירושלמי (דלעיל) בד״א ביתום שהוא עצמו קטן, אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שתי פסחים. והממנה עצמו על שתי פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון. שנינו שם (דף פט.) לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד. נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט, אבל משנשחט אינו יכול למשוך ידו ממנו, שהרי נשחט עליו. עוד שנינו שם (דף פט:) הממנה אחרים בחלקו ולא ידעו בהן בני החבורה, הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה, ובני חבורה אוכלין משלהם ואוכל הוא את חלקו עם מנויו אשר מינה על חלקו.

עוד שם (דף צא.) אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה, אם יכול לאכול כזית שוחטין את הפסח עליו, ואם לאו אין שוחטין עליו, שנאמר "איש לפי אכלו" עד שיהא ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה ואין אחד מהן יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליו. אין שוחטין את הפסח על היחיד, שנאמר "יעשו אותו", דברי רבי יהודא. ורבי יוסי מתיר. ותניא (שם) וגם בירושלמי (פ"ח ה"ז) מביאה, אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים מפני קלות ראש שביניהם, אבל עושין חבורה כולה נשים או כולה עבדים. עוד שם (דף צא.) אין שוחטין על חבורה שכולם חולין בפני עצמן וכן אם היו כולם זקנים או אוננין, אף על פי שהם יכולין לאכול, הואיל ואכילתן מועטת, שמא ישאירו את הפסח ויביאוהו לידי פסול. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר.

תניא עוד בפרק האשה (דף פח.) שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו העברים, אלא מדעתן. ואם שתקו ולא מיחו, הרי זה מדעתן. שנינו בפרק תמיד נשחט (דף סא.) שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו, לערלים ולטמאין, פסול. ובגמרא תנו רבנן כיצד שחטו שלא לאוכליו? שחטו לחולה ולזקן. וכיצד שלא למנוייו? נמנו עליו חבורה זו ושחטו לחבורה אחרת. ותנו רבנן (שם) "במכסת נפשות" מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. יכול שחט שלא למנוייו, יהא עובר המצוה וכשר? תלמוד לומר "במכסת [...] תכוסו", שינה הכתוב לעכב. רבי אומר לשון סורסי הוא זה, כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה. פירוש סורסי הוא מלשון סוריא. לשון לבן הארמי אינו תרגום ממש, שהרי גל מתרגמינן דגורא ולבן קרא לו יגר. אשכחן שלא למנוייו, שלא לאוכליו מניין? אמר קרא "איש לפי אכלו תכוסו" ואיתקש אוכלין למנוייו.

שנינו בזבחים (דף כט:) ובפרק תמיד נשחט (פסחים נט:) שהפסח בזמנו ששחטו שלא לשמו, פסול. (מנחות פג:) המפריש מעות לפסחו והותירו המותר יביא שלמים. (פסחים צו: וצז. ובתוספות שם) מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהן עומדין, יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והשני יקריב שלמים. מצאו אחר ששחט פסח, הרי זה יקריב שלמים. תניא בסוף פרק התודה (מנחות פג: וכן בדפים צ״ו וצ״ז דלעיל) פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח, הרי הן כשלמים לכל דבר וטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בפסח. (פ"ד מהל' קרבן פסח)