סמ"ג עשה רכד
כתוב בפרשת בהעלותך "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו בתוך בני ישראל. [...] וידבר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל ב״י לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה׳. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו. לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי את קרבן ה׳ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא. וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה׳ כחוקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חוקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ."
שנינו בפרק מי שהיה טמא [דף צ״ג] א״ר יוסי לכך נקוד על היא שברחוקה לומר לא רחוקה היא ודאי אלא שהיה חוץ לאיסקופת העזרה כל זמן שחיטה ורבי עקיבא אומר שם איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח שהוא שיעור חמשה עשר מיל. שנינו שם [בריש פירקא דף צ״ב] מי שהי׳ טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאילו פטורין מן הכרת ואילו חייבין בהכרת, [כל הסוגיא עד סוף מלשון המיימוני פ״ה דקרבן פסח וכרבי שם דף צ״ג] כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת ואם שגג או נאנס אף בשני פטור הזיד ולא הקריב בראשון הר״ז מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אע״פ ששגג חייב כרת שהרי לא הקריב במועדו והיה מזיד. אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע״פ שהזיד בשני אינו חייב שהרי נפטר מפסח ראשון מן הכרת. [שם דף צ״ב] ומי שהי׳ בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם אע״פ שבא לערב לא הורצה וחייב עליו בפסח שני, [כך משמע שם דף צ״ד ובפרק אלו דברים דף פ״ט] טמא שיכול להטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן וכן הערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הר״ז מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה בשני אפי׳ בשגגה חייב כרת. [בפרק מי שהי׳ טמא דף צ״ו ובפרק הערל דף ע׳ וע״א ועיקרו במכילתא פרשת בא פ׳ ט״ו]
כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות הפסח, כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנ׳ המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ואם שחט קודם שימול אותו, הפסח פסול. [בתוספתא פ״ז דפסחים] וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת אותו, ודבר זה מפי הקבלה, שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים. הקטן, אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבת אותו מלהמנות על הפסח שני וכל עבד איש להוציא את הקטן. תניא [בפרק מי שהי׳ טמא דף צ״ג] רבי אומר גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור. בפרק האשה [דף צ״א] א״ר יהודא וסובר רבי אליעזר כמותו, נשים שנדחו לפסח שני, בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה, פסח שני להן רשות. רצו שוחטין רצו אין שוחטין, לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני, אבל אם היא האשה אחת מבני החבורה מותר. ת״ר [בפ׳ מי שהי׳ טמא דף צ״ג] איזהו טמא שנדחה לפסח שני? כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי ט״ו מפני טומאתו, כגון זבים וזבות, נדות ויולדות ובועלי נדות. [שם ובפ׳ האשה דף צ׳] אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהם ביום י״ד, הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב השמש יאכל את הפסח. כתב רבינו משה [בפ״ו דקרבן פסח] וע״ש בהשגות טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח, אע״פ שהוזה וטבל עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב, אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני. כמו שמפרש שם [בפ׳ האשה דף נ׳] שהטמאים במת ששאלו בימי משה, ששביעי שלהן היה. וכן דורש גם כן בפרק הישן [דף צ״ה] שלא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות ועל זה שאלו אם ישחטו עליהן והם יאכלו לערב ופיר׳ להן שאין שוחטין עליהם. בד״א שנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו. ע״כ דבריו. ואנו כתבנו לפנים את הנראה בעינינו.
בפ׳ האשה [דף צ׳] אמרי׳ שזב שראה שתי ראיות וספר שבעת ימים וטבל בשביעי שוחטין עליו והוא אוכל לערב. ואם ראה זוב אחר שנזרק את הדם, הר״ז פטור מלעשות פסח שני. וכן שומרת יום כנגד יום שטובלת ביום השמור, שוחטין עליה והיא אוכלת לערב. ואם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח, פטורה מלעשות פסח שני. ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה, שהרי אינה טובלת עד ליל שמיני ואינה ראויה לאכול קדשים עד ליל תשיעי. [שם] מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בארבעה עשר, שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהם בארבעה עשר, בין קודם שחיטת הפסח בין לאחר שחיטת הפסח, ואוכלין פסחיהן לערב. ואין שוחטין עליהן עד שימסרו קרבניהם לבית דין, שמא יפשעו ולא יקריבו אותן. עוד בפרק האשה [דף צ״ב] תניא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב פסח וצריך לבא בשער ניקנור ולהכניס ידיו לבהונות לעזרת ישראל והותרה לו ביאה זו שהיא במקצת ושער נקנור עצמו לא נתקדש בקדושת עזרה [כדאיתא בפ׳ כיצד צולין דף פ״ה] ופי׳ רבינו יעקב הטעם כדי להגן על המצורעים מפני החמה והגשמים. וראה קרי בו ביום וטבל. אמרו חכמים אף ע״פ שאין טבול יום אחר נכנס לעזרת נשים, כדתנן במס׳ כלים, [פ״ק] זה נכנס. מוטב יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה איסור שאינו אלא מדבריהם שנגזר בימי יהושפט כמו שאומר [בדף צ״ג] שם.
[שם] אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת. ערל כיצד? כמו שאומר שם אליבא דבית הלל שישראל ערל שמל בערב פסח, שוחטין עליו אחר שמל, אבל גר שנתגייר ביום י״ד ומל וטבל, אין שוחטין עליו שאינו אוכל לערב. שבית הילל אומר הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, שצריך שבעה ימים ואח״כ יטהר. גזירה שמא יטמא גר זה לשנה הבאה במת ביום י״ד, ויטבול ויאכל לערב ויאמר אישתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי, טבלתי ואכלתי לערב. והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת, והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום י״ד? מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה, כמו שביארנו בעניין הגרו׳ [בסמל״ת ל״ת סי׳ קט״ז]. לפיכך העמידו דבריהם במקום זה, שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא, ולא יבא לידי חיוב כלל.
הזאה פי׳ רבינו משה [פ״ו דקרבן פסח וע״ש בהשגות] כיצד? טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת, אין מזין עליו אלא למחר, ואפילו חל שביעי שלו להיות בי״ג בניסן והוא שבת, ידוחה ליום י״ד. ומזין עליו ואין שוחטין עליו, אלא ידחה לפסח שני. והלא איסור הזאה משום שבות והפסח בכרת, ואיך העמידו דבריהם במקום כרת? מפני שהיום שהוא אסור בהזאה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת, לפיכך העמידו דבריהם במקומן אע״פ שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת, אלו דברי רבינו משה. אבל ראיתי בירושלמי דאלו דברים בפסחים ההיא. דהשיב רבי עקיבא [במשנה קמייתא דהתם דף ס״ה] ואמר הזאה תוכיח שהיא משום מצוה ואינה דוחה את השבת ומדקדק בירו׳ וכי מצוה להזות ומתרץ תפתר כגון שחל יום שביעי שלו להיות בשבת שאלו הי׳ חול הי׳ מזה עליו ואח״כ הי׳ בא ושוחט לו את פסחו ונכנס ואוכלו בערב מתוך שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מעכב מן המצוה. ובעניין פי׳ הברייתא שהביא בגמ׳ שלנו [שם דף ס״ט] השיב רבי עקיבא הזאת טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב פסח שחל להיות בשבת תוכיח שהיא משום מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת משמע שסובר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אבל רב בפרק האשה [דף צ׳] אומר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ סובר שטמאי׳ ששאלו למשה שביעי שלהן הי׳ בחול בע״פ ואמר ולא יכלו ביום ההוא אבל למחר יכולין ואמר רחמנא לידחו. ורבי עקיבא יכול לסבור שאותו שביעי בשבת הי׳ ולכך לא יכלו ביום ההוא הא למחר יכולין.
איזמל דתניא [שם ובפר׳ ר״א דמילה דף ק״ל] כשם שאין מביאין אותו לצורך למול דרך ר״ה כך אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות. וכתב רב אלפס [בפ׳ ר״א דמילה] דרבא אליבא דרבנן קאמר אבל לר״ש דפסקי׳ כוותיה בפרק כל גגות [דף צ״א] שכולן רשות אחד הן מותר אפי׳ לדבר הרשות, אונן כיצד כמו שאמר שם [בפ׳ האשה דף צ״ב] שהאונן ראוי לאכול את הפסח לערב מפני שאנינות לילה מדבריהם לא העמידו דבריהם בדבר הזה במקום כרת אלא שוחטין עליו וטובל ואח״כ אוכל. בד״א שמת לו מת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו מת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לפסח שני כדאי׳ בפ׳ טבול יום [דף ק׳] ואם שחטו עליו וזרקו את הדם טובל ואוכל לערב כדמוכח בפ׳ מי שהיה טמא [דף צ״ב], [בפר׳ טבול יום דף צ״ט] מת לו מת בי״ג וקברו בי״ד הרי הוא ביום קבורה אונן מדבריהם ואינו תופש את לילו מדבריהם לפיכך שוחטין עליו וטובל ואוכל לערב אף בשאר הקדשים. ויום שמועה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום קבורה כדאי׳ בזבחי׳ פ׳ טבול יום [דף ק׳] לפיכך מי שלקטו לו עצמות מתו ביום י״ד או שמע שמת לו מת שוחטין עליו וטובל ואוכל בקדשים לערב ומצורע אמרנו למעלה ובית הפרס מפורש שם [בפ׳ האשה דף צ״ב] אמרינן בפ׳ כיצד צולין [דף ע״ט] רבים שהיו טמאי מתים בפסח ראשון אם היו מיעוט הקהל טמאים הרי אילו נדחים לפסח שני כשאר הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מתים או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחים אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה הטמאים עם הטהורי׳ שנ׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו׳ יחידים נדחים ואין ציבור נדחה ודבר זה בטומאת מת בלבד שיקריבו טמאים כמו שכתבנו בהל׳ איסור מקריבין. [היינו בסמל״ת ש״ה].
[שם] היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים אמר רב מחצה על מחצה כרוב וכולן עושין בראשון והטהורים עושין לעצמן בטהרה והטמאין עושין לעצמן בטומאה ואוכלין אותו בטומאה ואם היו טמאי מתים עודפין על הטהורים אפי׳ אחד יעשו בטומאה כולם. פסח שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל לטמא מת בלבד ולטמא מגע ולא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין כמו ששנינו בפ׳ מי שהי׳ טמא [דף צ״ה] ודורש בגמ׳ [שם] שנא׳ כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגו׳ הנאכל לטהורים חייבין עליו טמאים משום טומאה ושאינו נאכל לטהורים אין חייבין עליו טמאין משום טומאה בפרק כיצד צולין [דף ע״ה] מחלק שאם נטמאו הציבור לאחר זריקת הדם לא יאכלו בטומאה ואם שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הציבור קודם זריקת הדם זורק את הדם והפסח לא יאכל גזירה שמא יטמאו אחר זריקה לשנה אחרת ויאכלוהו בטומאה. ת״ר שם [דף ע״ט] אפי׳ ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה ומחלק שם רב חסדא בין נטמא הסכין במת שהאיש עצמו מטמא דחרב הרי הוא כחלל ואין יכול לעשות בטהורים לנטמא בשרץ ורבא אינו מחלק.