משנה סוכה א ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק א · משנה ח | >>
המקרה לא סוכתו בשפודין או בארוכות לב המטה, אם יש רוח ביניהן כמותן, כשרהלה.
החוטט בגדיש לעשות בו סוכה, אינה סוכה.
הַמְּקָרֶה סֻכָּתוֹ בְּשִׁפּוּדִין אוֹ בַּאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, כְּשֵׁרָה.
הַחוֹטֵט בְּגָדִישׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אֵינָהּ סֻכָּה.
המקרה סוכתו בשפודין,
- או בארוכות המיטה,
- אם יש ריוח ביניהן - כמותן,
- כשרה.
- או בארוכות המיטה,
- החוטט בגדיש - לעשות לו סוכה,
- אינה סוכה.
אין ראוי לסכך בשפודים, לפי שאינן גדולי קרקע.
וארוכות המטה - כלים, ומקבלין טומאה.
ואמר כמותן - רוצה בו כיוצא בהן בקירוב ולא בדיוק, כי העיקר אצלנו כי כשבסוכה פרוץ כעומד שהיא פסולה. ואלו השפודים, כמו כן כל סכך פסול, נחשוב אותו כפרוץ, ולפיכך צריך שיהיה חלל ביניהן יותר מעט מהם, כדי שימלא אותו חלל שביניהם סכך כשר ואז תהיה כשרה, מפני שהעומד מרובה על הפרוץ.
ומה שאמרנו כי החוטט בגדיש אינה סוכה - מן העיקר שזכרתי לך תעשה ולא מן העשוי, וכשפרץ בגדיש העומרים סוכה אין ספק כי גג אותה סוכה לא נתכוון הגודש בשעת גדישת אותן העומרים להיותם סוכה. ולפיכך אם היה בגדיש חלל טפח במשך שבעה, ונעשה לשם סוכה בתחילה, והשלים עליו שיעור סוכה אחר גדישת העומרים, הרי זו כשרה:
שפודין - אין ראוין לסכוך, לפי שאינן גדולי קרקע:
[בארוכות] המטה - כלים המקבלים טומאה לג:
אם יש ריוח ביניהן כמותן - לאו דוקא כמותן ממש ולא יותר, דהא מקום שפוד כפרוץ הוא נחשב, וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול לד. אלא על כרחך הריוח שביניהן משהו יותר מכמותן:
החוטט בגדיש - נטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ועשה חלל כשעור סוכה והסכך נמצא עשוי ועומד מאליו. והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. אבל אם היה בו חלל טפח לו במשך שבעה, עשוי לשם סכך, וחטט בו עד שהגביה את החלל לשעור גובה עשרה לז [אין] זו היא עשייתו, שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, והרי היא כסוכה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה:
המקרה סוכתו בשפודין. כמו שאנו עושין שמסדרים כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן. רש"י:
בארוכות המטה. ולשון הר"ב[1] בארובות בבי"ת. וכן לשון הר"ן גם המגיד. אבל מלשון המשנה דפי"ח דכלים ומייתי לה הכא בגמרא נראה ודאי הגירסא בכ"ף דקרי לשכנגדה קצרה. ומיהו מצינו בי"ת במקום כ"ף כיוצא בזה במשנה ב' פט"ו דכלים. ומ"ש הר"ב דמקבלים טומאה מוקי לה בגמרא בארוכה וב' כרעים. עיין משנה ה' פי"ח דכלים:
אם יש ריוח ביניהן כמותן. כתב הר"ב לאו דוקא כמותן ממש וכו' דהוי פרוץ כעומד ופסול וכו'. וכן כתב הרמב"ם. ותימה דבמשנה ח' פ"ק דערובין כתבו דפרוץ כעומד מותר. ושם כתב הרמב"ם שכן בכל התורה. ותירץ המגיד פ"ה דכיון דסכך פסול כפרוץ נחשב [כדמוכח בגמרא] הלכך גבי סוכה בעינן שיהא סכך כשר טפי פורתא. דאי לא מאחר דכפרוץ הוא הויא לה למטה חמתה מרובה מצלתה [כמ"ש הר"ב בריש פירקין] דזוזא מלעיל וכו' עכ"ד. ובית יוסף סימן תרל"א אמר שזהו דוחק ומיישב דהיינו טעמא דלא סגי בכמותן ממש משום שהרי גם מהסכך עצמו נכנסת חמה על כל פנים שהרי אינה מעובה כמין בית. [דהא דתנן במשנה ב' פרק ב' דמעובה כמין בית כשרה. היינו בדיעבד כדאיתא בטור סימן תרל"א]. ומצטרף מקום הסכך הפסול שהוא נחשב כפרוץ עם האוירים של הסכך עצמו כדאמרן והוי פרוץ מרובה על העומד הלכך צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול עכ"ד. ואם שפירושו זה עולה יפה בלשון הרמב"ם שבחבורו שכ"כ ואם היה זה כמו זה בצמצום כו' פסולה. מפני שסכך פסול כפרוץ נחשב עכ"ל. מיהו לשונו שבפירושו סובל יותר פירוש המגיד שכתב כי כשהסוכה פרוץ כעומד פסולה וכו'. ולפיכך צריך כו'. ואז תהיה כשרה מפני שהעומד מרובה על הפרוץ עכ"ל. ולהב"י א"צ שיהא העומד מרובה. אלא שלא יהא הפרוץ מרובה ושוב מצאתי שכדברי המגיד כתב הר"ן במשנה ב' דפרק דלקמן:
כשרה. וכשאין בהן בסכך הפסול כשעור הנזכר בפירוש הר"ב במשנה י' דפסלי בכך:
החוטט בגדיש כו'. כתב הר"ב אבל אם היה חלל טפח דאהל הוא [ועיין בסוף פירקין] וכשעשאה לשם סוכה או צל. הר"ן. וכך כתב הרמב"ם בפ"ה. ומ"ש הר"ב וחטט בו עד שהגביה את החלל לשיעור גובה י' וכו'. וז"ל רש"י. וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שיגביה כו'. ע"כ. ואין להקשות דהרי הסכך דמעיקרא ניטל וליתיה. וסכך דהשתא אית ביה תעשה ולא מן העשוי. דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סככה הוי. אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הלכך שפיר דמי כמ"ש הר"ן. אלא שהוא תלה זה בדעת אחרים ושרש"י פירש דוקא מלמעלה למטה. ובודאי שלשון אחר נזדמן לו. ואי משום שהביא ראיה מההיא דחקק כו'. והלכך על כרחין צריך להגיה בלשונו מלמעלה למטה. דומיא דחקק. לאו כלום הוא דשאני התם במימרא דחקק שאין הסכך מעובה ואי אפשר להשלים אלא ע"י החקק. אבל הכא דאפשר אה"נ. ועל הב"י אני תמה שהביא לשון רש"י בסימן תרל"ה כלשונו שלפנינו וכתב עליהם דברי הר"ן. ומ"ש הר"ב והרי היא כסוכה כו'. כ"כ רש"י. ומימרא היא בגמרא דף ד':
(לא) (על המשנה) המקרה כו'. כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן. רש"י:
(לב) (על המשנה) בארוכות. לשון הר"מ בארובות בבי"ת. ועתוי"ט:
(לג) (על הברטנורא) מוקי לה בגמרא בארוכה וב' כרעים:
(לד) (על הברטנורא) כ"כ הר"מ. ותימא דבמ"ח פ"ק דערובין כתבו דפרוץ כעומד מותר ושם כתב הר"מ שכן בכל התורה. ותירץ המגיד פ"ה דכיון דסכך פסול כפרוץ נחשב הלכך גבי סוכה בעינן שיהיה הכשר טפי פורתא. דאי לא מאחר דכפרוץ הוא הויא ליה למטה חמתה מרובה דזוזא מלעיל כו'. ועתוי"ט בשם חב"י:
(לה) (על המשנה) כשרה. וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנזכר במ"י דפסלי בכך:
(לו) (על הברטנורא) דאהל היא וכשעשה לשם סוכה או צל. הר"נ:
(לז) (על הברטנורא) וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שיגביה כו'. רש"י. ואין להקשות דהרי הסכך דמעיקרא ניטל וליתיה וסכך דהשתא אית ביה תעשה ולא מן העשוי, דכל דבהדי סככה אפילו סמוך טובא סככה הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הלכך שפיר דמי. הר"נ:
המקרה סוכתו בשפודין: ואיתא בפ"ק דעירובין דף ט"ו וביד שם פ"ה סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תרכ"ט וכתוב שם בבית יוסף ומשמע דבשפודים של עץ מיירי דאי בשל מתכת תיפוק לי מפני שאין גדולו מן הארץ פי' ואמאי נקט התם רבינו יעקב ז"ל טעמא משום דהוי דבר המקבל טומאה וכן נמי נוכל לפרש להר"ן ז"ל שפירש ושפודין מקבלין טומאה ע"כ ואיתה נמי שם בסימן תרל"א:
או בארוכות המטה: בכ"ף גרסי' לה ומפ' בגמ' כגון קצרה ושתי כרעים או ארוכה ושתי כרעים דמיטמאין בפני עצמן דראוין לסומכן בצד מקום גבוה ולהטות הנסרים או החבלים עליהם וליישן על גביהן כדתנן אליבא דרבנן בספי"ח דמס' כלים וכמו שכתבתי שם:
אם יש ריוח ביניהן וכו': לשון ר"ע ז"ל עד הוי פרוץ כעומד ופסול. אמר המלקט כרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה ושם בפ"ק דעירובין סי' ח' כתבנו דהלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא וז"ל תוספות יום טוב [ע"ש]:
החוטט בגדיש נטל וכו': לשון ר"ע ז"ל עד אבל אם היה בו חלל טפח במשך שבעה אורך ורוחב וכו'. אמר המלקט ובהא ניחא דלא תיקשי ברייתא דקתני הרי זו סוכה אמתניתין. וביד שם פ"ה סי ט' ובטור א"ח סי' תרל"ה והגיה ה"ר יהוסף ז"ל לעשות לו סוכה וכו':
יכין
מא) המקרה סוכתו בשפודין לא מבעייא של מתכות דפסול מדאורייתא, מדאין גדולו מן הארץ, וגם מקבל טומאה. אלא אפילו שפוד של עץ, דהו"ל פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה מדאורייתא, עכ"פ מדסומך את ידו לפעמים על השפוד בשעה שצולה בו בשר, הו"ל משמש לאדם ולמשמשיו, דבכה"ג גם פשוטי כ"ע מק"ט עכ"פ מדרבנן (ועי' בפתיחה לטהרות אות מ"ז).
מב) או בארוכות המטה היינו הקרשים שהן דופני המטה מכאן ומכאן. ומיירי אפילו נשברה שאר המטה, שאז הארוכות אמקט"ו אפ"ה עכ"פ הו"ל שברי כלים. והניח הארוכות על הסוכה כקורות, כדי להניח הסכך עליהן. וקמ"ל דלא מבעיי' בשפודין שהן כלים, רק אפי' ארוכות שהן שברי כלים, אפ"ה פסולין לסכך (תרכ"ט ודלא כר"ב וכתוי"ט).
מג) כשרה ודוקא בסכך כשר מרובה על הפסול, ואין בהפסול ד' טפחים במקום א'.
מד) החוטט בגדיש לעשות בו סוכה בגדיש מונחים אגודות תבן הרבה זה על זה, והוציא אגודות התחתונות מתחת העליונות, ונעשה עי"ז חלל כשיעור סוכה.
מה) אינה סוכה דהסכך נעשה ממילא ע"י החטיטה, והו"ל תעשה ולא מהעשוי. מיהו בסיכך תחלה על גובה טפח אויר, ואח"כ חטט והרחיב החלל עד כשיעור סוכה, כשר (תרל"ה).
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- ^ כצ"ל וכ"ה בתוי"ט דפוס פראג וקראקא הראשונים. ובדפוסים החדשים שהגיהו ולשון הרמב"ם לא יפה עשו כי לא נמצא זה ברמב"ם לא בפירושו ולא בחיבורו.