סבא אליהו/חלק א/פרק כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · סבא אליהו · חלק א · פרק כה· >>

ודעו שהימים שהם בקיום התורה הם ימי חיים ולא זולתם, כמ"ש המאירי ז"ל בפ' "כי בי ירבו ימיך" ב(משלי ט, יא). "שהימים בלא חכמה אינם ימים ושנים", וכ"כ הכלי יקר בפ' "ואלה החקים וגו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יב, א). ומיישב בזה ב(מלכים א ה, א) מאי דכתיב "ועבדים את שלמה כל ימי חייו". למאן דאמר מלך והדיוט (סנהדרין כ, ב). דימי חייו הם אותם הימים שהיה עובד בהם השי"ת, שהם לבדם הם ימי חיים, וכ"כ ג"כ ב(מלכים ב יב, ג) בפ' "ויעש יאואש הישר בעיני ה' כל ימיו". דהלא לבסוף החמיץ, אלא שאותם הימים שהרשיע אל יחדו בימי שנה במספר ירחים אל יבואו, ואני עושה סמוכות לדבריהם מדברי חז"ל, הובאו בילקוט פ' עקב בפ' "למען ירבו וגו'" (דברים יא, כא) ז"ל, "מהלך ת"ק שנה יש מן השמים עד הארץ, כך יחיו ישראל כשני האבות, אברהם קע"ה, יצחק ק"פ, יעקב קמ"ז. סך הכל תק"ב, והב' שנים שהותירו הם ב' שנים של אברהם, שלא הכיר את בוראו עד שהיה בן ג' שנים, לכך לא נמנו עם שאר שני האבות" ע"כ. הרי שלא באו בחשבון אלו הב' שנים שלא היו חיי נפש, ומקרא מלא הוא "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד). ויפה אמר חנן טבא, ההוא טייעא ד(זהר חלק ב קנה, ב) פ' תרומה, כשמו חנן כן תהלתו ז"ל, "עת לעשות לה'. כד"א אשר ברא אלקים לעשות, דאשתארו גופי דשידי וכו', עד אוף הכא עת לעשות, אשתאר בלא תקונא בלא שלימו, מ"ט משום הפרו תורתך, בגין דאתבטלו ישראל לתתא מפתגמי אורייתא, בגין דההוא עת הכי קיימא, או סלקא או נחתא בגינהון דישראל" ע"כ. וב(זהר חלק א צה, א) פ' לך לך, בפ' "ויהי אברהם בן תשעים שנה ותשע שנים" ז"ל, "תו תשעים שנה, דכל יומוי קדמאי לא הוו שנים אלא כחד שנה, דלא הוו יומוי יומין, השתא דמטא להאי שנים, שנים אינון ולא שנה" עכ"ל. וכי תימא דגבי שנה ושנים דפ' ויהיו חיי שרה לקמיה דף קכ"ג, ובפ' שלח לך דף קס"ח ע"א משמע איפכא, לדידי לאו קושייא, דהתם סיפא דקרא שני חיי שרה, והיינו דאמרי רבנן כולן שוין לטובה, דלהכי אצטריך קרא לאפוקי דלא נפרש כמו הכא מיעוט שנה לגריעותא. וכן מצינו בחסר לב שחייו אינם חיים, והוא נער את בני בלהן וזעון אפי' כי יזקין, כמ"ש מהר"י אברבניל בישעיה סי' ג' דף י' ע"א ז"ל, וכבר זכר הפלוסוף באחד מהמדות, שאין הפרש בין הנער כפי השנים, ובין הבער כפי מדות השכל, ומסכימי' לזה חז"ל (סוטה מו, ב), 'נערים' אלו בני אדם המנוערים מן המצות וכו' עכ"ל. וכן פירשו (רש"י על בראשית, מא) (פ' יב) "נער שוטה ואינו ראוי לגדולה". ומסיקנא בי"ד סי' ק"ס, דאפי' גדול ולא הגיע לכלל דעת להתעסק בשלו, חשיב יתום לענין היתר ריבית דרבנן, והיינו דבפ"ק ד(עבודה זרה יג, ב) "יתמא, עבד רבך הכי?". פירש"י "יתמא בלא דעת" ע"כ. וכלישנא אנן יתמי דיתמי, ודור יתום שאמרו בגמ'. וכן בפ' כל הבשר (חולין קיא, ב), ופי' רש"י שם[1]. וכן ב(כתובות יז, ב). וזש"ה "יתומים היינו ואין אב" (איכה ה, ג). דמאחר שאמר 'יתומים היינו' מה צורך לומר 'ואין אב', אלא הכוונה לפי שיש יתום שיש לו אב, הוא היתום מבחינת עצמו שהוא בלא דעת, ויאמר על דרך הכתוב ראשון תחילה נאמר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם (איכה א, א). שפירשו רז"ל "רבתי בדיעות". כלומר שחכמתה לא עמדה לה להנצל, כמ"ש מהר"ש יפה שם על אותו מדרש. לעומת זה אמר כאן, יתומים היינו מבחינת עצמינו, דיתמי עבד לן רבן, בדיעות שלא הועילו ולא הצילו או שאבדה חכמה מבנים, וגם יתום בבחינה שנית, שאין אב. ולא שאין אב כלל אלא "אמותינו כאלמנות" כאלמנות ולא אלמנות רק כמי שהלך בעלה למדינת הים. ודייקא לישנא דאין אב, דאמרו בב"ר סוף פ' נח, "כל מקום שנאמר 'אין' הוה". עיין לקמן ח"ג פ' מ"ח. ונמצא שיש יתום מצד עצמו, ואעפ"י שיש לו אב, וכמו כן יש אב שהוא יתום מצד עצמו, ואינו בעצם לא אב ולא תולדה, משום דדא חסר דעה חסר, והיא מספח"ת אב שקרויה מספח"ה, ולא בנין אב, ולאיש אשר כזה קורא אני עליו דרך צחות א"ב, ר"ת א'תרוג ב'וסר האמור בפ' לולב הגזול (סוכה לו, א), שאינו ראוי לזריעה כדאיתא שם. ובח"מ ס"ס ר"ץ. דהשוטה דינו כקטן להעמיד לו אפוטרופוס. ונ"ל דהיינו דכתיב "אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך". כי הרשע והסכל הם מחוסרי זמן ועת ומשפט לא ידעו, ולכל חפץ יש עת. ואין חפץ בכסילים. נמצא שהרשע והכסיל ימיהם אינם ימים כנ"ל. ודוד אמר לשלמה, "וחזקת והיית לאיש". שעם היותו קטן ורך בשנים ישתדל להיות איש ולא קטן, ויגיע לפלגות ראובן בשכלו. והוא הדבר לענ"ד שקרא אביה לאביו רחבעם ב(דברי הימים ב יג, ז). "ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם". דאיך קרי ליה נער והוא היה בן מ"א שנה, כדכתיב שם לעיל בסמוך, כי בן ארבעים ואחת שנה רחבעם במלכו (דברים הימים ב יב, יג). אלא ודאי כיוון לומר שלא נתקיים בו מ"ש דוד לשלמה, "וחזקת והיית לאיש". כי לא היה לאיש כי אם כנער שלא התחזק לפניהם, נגד מ"ש דוד וחזקת וגו'. והוא לא נתחזק ולא היה לאיש, ועד"ז להפך ב(שמואל א ל, יז), "ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער". קרי להו 'איש' וקרי להו 'נער', אלא לומר שעם היותם נער חזקו והיו לאיש. וכדברי הפלוסוף הנ"ל שכתב מהרי"א, "שאין הפרש בין נער כפי השנים ובין נער כפי מדות השכל". והדבר כן אלא שמעיד הכתוב ברחבעם דליתא מה שחשב אביה. דאדרבא "ויתחזק המלך רחבעם בירושלים וימלוך". כי היה איש בן מ"א שנה. דבירושלים שהורשה מהקב"ה נתחזק וימלוך, ומה שלא נתחזק לפניהם, אלא דמן שמייא היה שנקרע מלכותו. (וראיתי בהרמב"ן בפ' כי תשא בפ' ויאושוע בן נון נער. שנתעורר על שקראו הפסוק נער, ואז היה בן נ"ו שנה, וכתב ז"ל ועל דעתי דרך לה"ק שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש והמשרת לו יקרא נער. והביא כמה ראיות יע"ש. ולפי דבריו ה"ז בכי יותן על נכון שדוד אמר לשלמה וחזקת והיית לאיש, כי בעל השררה יקרא איש כמ"ש רמב"ן. וכן איש נעמי, איש ירושלים. וירצה שינהוג נשיאותו ברמים, ואביה אמר שאביו לא כן עשה ולא היה איש אלא נער משרת, שלא התחזק בשררה שלו כאיש, וגם נ"ל שז"ש שלמה אוי לך ארץ שמלכך נער. ר"ל שאינו נוהג נשיאותו כאיש אלא כנער משרת לשרים שמקדימם לו, וז"א ושריך בבקר יאכלו, ולהפך אשריך ארץ שמלכך בן חורין, לשון שררה וגדולה כפשוטו, או לשון חירות כלומר שאינו משרת לשריו ואין להם קדימה, אלא יאכלו טובו. שזה 'בעת', ר"ל כפי עתם וחשיבותם הראוי להם.) והאמת עד בעצמו כי כפי שכלו יהולל איש, יהולל בשם איש אפי' בקטנותו, כינוקי דפ' בלק בזוהר, ורעיא עקב רע"ב, ובפ' ויחי דף רל"ט. ינוקא דרב המנונא בן ה' שנים, וינוקא דר' יוסי מפקיעין, ורבייא בריה דר' זעירא דכפר ראמון בפ' שמיני. וינוקא דשמיה אבא בפ' נח דף ע' ע"ב, דקרא עליה ר' ייסא ישמח אביך ואמך וגו'. וההוא דנשקיה ר' אבא בפ' לך לך דף צ"ב, וכל הנך דרדקי דכפר טרשא בסוף הפרשה שם, אתרא דאחלפו שמיה וקארו ליה מתא מחסייא במדרש הנעלם פ' וירא דף ק"א ע"ב. וינוקא דנשקיה ר"ש בפ' תרומה ריש דף ק"ע, וההוא בצית שמייא דפ' שלח קע"א. וינוקא דר"ל בפ"א דתענית, וינוקא דפ' רבי ישמעאל דף נ"ו ע"ב, דתאני ע"ז בשית שני, ובעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת. ופירש"י בן שש שנים. והר"ן כתב דקייל"ן כוותיה. ולאו כללא הוא מ"ש הראב"ע בדניאל בפ' "ילדים אשר אין בהם כל מום וגו'". שאותן המדות לא נמצאו בילד פחות מט"ו שנה, כי נמצאו והיו כנזכר. עם כי לא שכיחי כל כך כמו במדות המגונות, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכדין מכה בנו הגדול, כתב מור"ם בי"ד סי' ר"מ ס"ך, דבענין זה היינו בן כ' או כ"ב שנה, אבל הריטב"א ז"ל בחידושיו למ"ק שם בפ"ג דף י"ז, אזיל בתר איפכא מן הקצה אל הקצה, דגדול לאו דוקא דאפילו קטן פחות מי"ג הוי כגדול אם טבעו רבה עליו, ימלא פיהו חש"ש להבה ירבה, ובני חזקיה יוכיחו כד ארכבינהו אכתפיה לאמטויינהו להו מדרשא בפ"ק דברכות דף יו"ד. והכלל ששלימות הזמן ומהותו תלוי בשלימות השכל והמדות. והמשפטים והעדות. כקטון כגדול, הלא צבא לאנוש, יעלה למעלה ראש, כדרכו וכעלילותיו, זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, וגם מאמר הפילוסוף כך הוא בכלי יקר במלכים ב' כ'. בפ' "ויאמר חזקיהו הימים אשר הם בחרפה טוב מהם המות" ע"כ. וז"ש רבקה אמנו, "קצתי בחיי מפני בנות חת". וכן אמרה "אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה וגו' למה לי חיים". כי אוי לה לאותה בושה. זקנים שקנו חכמה אמרו "פני משה כפני חמה פני יאושע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה וכו'". אבל זקני ע"ה הבושה שלהם, ונקראים סבי דבהתא, ר"ל זקני בושה, כתרגום ירושלמי "ולא יתבוששו" (בראשית ב, כה). "ולא הוו ידעין מה היא בהתתא". וכן אמרו בב"ר פ' מ"ט. בזקני גבעונים, "ויאמרו אלינו זקננו. זקנינו כתיב (חסר דחסר), זקני אשמה סבי דבהתא". וכתב לב אהרן ביאושע שם דף ע"ה, שירצה של בושה וחרפה, שיש לחרף אותם על אשר לא נהנו מחייהם להשיג השלמות, וחסרון המלה יורה על חסרון הדבר המתואר בה מאותו התואר. וגם אפשר שלזה אמר דוד אחר כבוד תקחני, שלא יגיע לידי חרפה, ואחר כבוד יקחהו מן העולם, ואין כבוד אלא תורה ומע"ט, ואין חרפה כחרפה הנוגעת לנפש, ואשרי מי שיוכל לומר זקנתי לא ביישה את ילדותי, ואחר כבוד יקחהו ה' לעוה"ב, דלא ליזיל בכסופא קמי מריה, ולא ליכספו מיניה בעלמא דאתי, כדברי רב עמרם בקידושין.

  1. ^ יתמא. בלא דעת.