סבא אליהו/חלק א/פרק כו
והכל הולך אחר החתום, לצאת בכי טוב לעולם שכולו טוב, דהיינו דאר"י בפ' כל כתבי (שבת קיח, ב), "יהא חלקי ממתים בדרך מצוה". וגם אל מכוון זה נ"ל שאמר הקב"ה למשה בפ' מטות, "נקום נקמת [בני] ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" (במדבר לא, ב). אחר סמוך. וטוביה לדזכי כרשב"י באידרא, במלת חיים על שפתיו, ור' אליעזר הגדול במלת טהור ויצתה נשמתו בטהרה, כדאיתא ב(סנהדרין סח, א) בסנהדרין פ' ד' מיתות. ובמדרש הנעלם (זהר חלק א צח, א) פ' וירא. וכן רש"י סיים במלת טהור ב(מכות יט, ב). (ומהר"ר דליאון באחד כמ"ש בסוף ספרו תהלה לדוד), וכרבה בר נחמני בפ' הפועלים (בבא מציעא פו, א). וב(זהר חלק ג קפה, ב) פ' בלק, שיצתה בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה. כדקרי ליה ר' ישמעאל לבן דמא בפ"ב ד(עבודה זרה כז, ב). והענין לענ"ד לפי דאמרי' בפ"ק ד(נדה ט, א), "מי יתן טהור מטמא וכו' (איוב יד, ד). זו ש"ז שהוא טמא, ואדם הנוצר ממנה טהור". ורומז לענ"ד למאי דתנן בסוף (משנה כלים ל, ד), "א"ר יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה". ירצה שהגוף והאיברים כלים לנשמה, ונכנס בטומאה ש"ז שהוא טמא ויוצא בטהרה, והצדיק עץ השדה, נקצץ נופו כולו עומד במקום טהרה בפ"ק ד(קידושין מ, ב). וגבי רבה ב"נ יצתה בת קול ואמרה שגופו טהור ויצתה נשמתו בטהרה, תיק הספר עם הספר שוין לטובה, שהגוף הוא תיק ונרתק הנשמה כידוע (תיק גדול ונרתק קטן, הר"ן פ' בני העיר מגילה) כמ"ש השל"ה דף ס"ג ע"א, ומהרש"א בפ' חלק (סנהדרין קח, א). בלישנא "דלא ידון רוחי, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה". וכן פי' הבחיי מלת ידון, מגזרת נדנה. וכתב "שהגוף תיק וכלי לנפש". וקרא כתי' ב(דניאל ז, טו), "אתכרית רוחי אנה דניאל בגוא נדנה". וכ"כ היפה מראה בירושלמי שם, כי הנשמה סגורה בו בחדרי חדרים, וכמו לשון תיקו האמור בגמרא, שהוא לשון תיק, שפשיטות הסוגיא סגור בתוכו ואינו נודע, כמ"ש העירוך ובעל כללי שמואל הנדפס בסוף ספר תומת ישרים פרק התי"ו, (אבל התי"ט בסוף עדיות פי' בענין אחר, והרמ"ז בפירושו לזוהר פ' פינחס דף רי"ד כתב, שלדעתו ר"ל לעתיד תיקום ותתקיים שאלה זו בתירוצה עי"ש). והיינו לענ"ד שאמר טהור טהור ב' פעמים, א' לגוף וא' לנשמה. ואניף ידי אל המקום ההוא, כי מעשה זה מביא לידי תלמוד, שהרמב"ם בפ"ב מהל' טומאת צרעת פסק, "ספק שער לבן קדם, ספק בהרת קדמה, ה"ז טמא". דלא כמסקנא דרבב"נ, ומר"ן בכ"מ שם כתב וז"ל, "ואע"ג דאמרינן (בבא מציעא פו, א) מאן נוכח רבב"נ, ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה. י"ל כיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי, הוי בכלל לא בשמים היא. ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק וכו'" ע"כ. והרב זהב שיבה השיג עליו, ועמו הסליחה לא הועיל כי פגע בו, כי תירוץ הכ"מ נכון ומוכרח בהבנת הענין, דכיון דהקב"ה אמר טהור, שר"ל דכפי מ"ש בתורה משמע שטהור כמו שרש"י דקדק, וכתב דכתיב "והנה נהפך וגו' טהור" (ויקרא יג, יז). לפי מ"ש בתורה ע"כ. ומתיבתא דרקיעא אמרי שיש לדון בו טומאה, ואמרי מאן נוכח רבב"נ, ושדרו שליח בתריה להביאו בישיבה של מעלה, א"כ התם הוא דבעו להו, ואולי משום דלא מסתגי שיפסוק הלכה בישיבה של מטה מהכא להתם, דלא כל אפייא שוין כידוע, כמ"ש (עירובין יג, ב) על "אלו ואלו דברי אלקים חיים". וכדברי האר"י ז"ל הובאו במקדש מלך בראשית דף י"ז ע"ב, ומהספר דף ע"א ע"א, ועיין של"ה דף ש"ס ע"א בהגה"ה, וס' רב פנינים על משלי דף קי"ט ע"ב בסי' כ"ב, וז"ל ה(זהר חלק ג ו, ב) פ' ויקרא, "לית לך מלה דאמרין כלהו חבריא, דא הכי ודא הכי באורייתא, דלא אזיל כולא לאתר חד, ולמבועא חד אתכנש והולך, כד"א כל הנחלים הולכים אל הים, וכתיב הכל הולך אל מקום אחד" ע"כ. ועיין הרמ"ע מאמר חקור דין חלק ב' פי"ו. ובלשון הזוהר הנז' אתי שפיר הנוטריקון שכתב יואל משה על הרמ"ע שם, "אח"ד נוטריקון דברי אלקים חיים". ולכן לא הניחוהו לפסוק בהאי עלמא היכא דיתיב, ושלחו בתריה להביאו אצלם בשמים. ופי' מתיבתא דרקיעא הוא מתיבתא דמט"ט, והקב"ה מתיבתא עילאה, כמ"ש ב(זהר חלק ג רז, ב) פ' בלק, במתיבתא עילאה, ומגבעות אשורנו חסר ו', במתיבתא דרקיעא באות ו', וכתב שם הרמ"ז "מתיבתא עילאה מתיבתא דקב"ה, ומתיבתא דרקיעא דמט"ט". כן מצא בנא"י, והביא ג"כ ראיה מ(זהר חלק א ד, א) פ' בראשית. ובסוף פ' חקת מיישב בזה כל שינויי חסרות ויתרות שבס"ת שלנו, ממ"ש בזוהר ובגמרא, שבא' מב' ישיבות כתיב עי"ש. ובעל מקדש מלך בפ' בראשית דף ד' כתב זה בשם הז"ח, והגהת מהרח"ו בפ' שלח עי"ש. וכן כתב בבראשית דף ח' ע"ב, וכן משמע בהדיא בפ"ק ד(עבודה זרה ג, ב), "ברביעית הקב"ה יושב ומלמד תורה וכו'. ומקמי דליחרב בה"מ מאן מגמר להו, אבע"א מט"ט, ואבע"א הקב"ה הא והא עביד". ובזוהר פ' שלח הוזכר ריש מתיבתא, ונכתב בצדו ממהרח"ו ז"ל שם בדף קס"ז ע"א מט"ט, וכתב המקדש מלך שם ז"ל, ואעפ"י שבדף קס"ג פי' הרח"ו שם, מתיבתא עילאה היא דקב"ה, ומתיבתא דרקיעא היא של מט"ט, אפשר שגם מתיבתא דקב"ה, ראש החכמים שבה הוא מט"ט עי"ש. והשתא דכי הוה ניחא נפשיה אמר טהור, א"כ מוכח שמאז חשבוהו כאילו הוה בצית שמיא אתם במחיצתם. וא"כ אין מביאין ממנו ראיה לדידן דלא בשמים היא, וכפי זה דברי הר"ב הכ"מ דברי טעם הם, דאלת"ה אמאי שדרו שליח אבתריה, לישבקוהו בשלמא היכא דאיתיה, אלא ש"מ דאצטריכו ליה בההוא עלמא, ומההיא שעתא דנח נפשיה ופסק הדין התם קאים. ועיין בתשב"ץ חלק ב' סי' ע"ב, דמשעת מיתה דאזיל ליה האי עלמא עוה"ב מיקרי, ולא דמי יציאת הנפש לגוסס שדינו כחי לענין גט, עיין מ"ש הרב גט פשוט ס"ס קכ"א. דיציאת נשמה שאני, שהוא הסתלקות ממש מהאי עלמא, ונסתלקה מעיקרא קושיית הזהב שיבה על הכ"מ, שהקשה עליו מדין מי שהיה נוטה למות ואמר כתבו גט וכו'. וכדברי מצאתי בזה בס' פרי האדמה בהל' טומאת צרעת, שכתב דבפ' יציאת נשמה ליכא בדיקה והוכחה עי"ש. ובכל זה מתפרש אצלי פסוק ברחל, "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין". דמאי כי מתה, וכן הקשה ר' אבא בזוהר ז"ל, "וכי כיון דאמר ויהי בצאת נפשה, לא ידענא כי מתה". ועוד צריך טעם למה שינה יעקב השם, ולא הניח בשם שהניחתו אמו כמו שהסכים בכל הבנים. וגם מהר"ש יפה נתעורר בזה בב"ר פ' פ"ב פיסקא יו"ד, וכתב שלזה נזקק המדרש לומר בן אוני, בן צערי בלשון ארמי, שאינו ראוי שיקרא בשם נכרי. אבל לדידי ניחא לי לומר דאשמועינן קרא דביציאת נשמה הויא סילוק גמור מהעוה"ז כדעת הב"י ודעימיה, ובצאת נפשה היא מתה, ולכן יעקב לא השגיח ולא הסכים לשם שקראה באותה שעה של יציאת נשמה וקראו בנימין, ודעת הרמב"ן ז"ל שגם בשם זה הסכים עמה, עיין לקמן בח"ג פ' ל"א. ומן התימה מהרב זאבי ז"ל בעל ס' אורים גדולים שבפ' מקץ הפריז על המדה והשוה קודם מיתה סמוך למיתה לשעת יציאת נשמה, שכתב הכ"מ דבכלהו איכא משום לא בשמים היא, ואין הדבר כן, ואל יעלה על הדעת, ועם כי פי' הכ"מ מרווח ונכון ודבריו שרירין וקיימין, מקום יש בראש לתרץ תירוצים אחרים. ואני בעניותי בחידושי על מציעא, באתי לכלל יישוב באופנים אחרים, בקצתם מצאתי אח"כ בשו"ת פנים מאירות ח"ג בפתיחה, ובס' עיון יעקב. ושמחתי שכיוונתי לדעת גדולים. ושם כתבתי עוד דלאו בר סמכא הוא פסק דין הניתן בשעת יציאת נשמה, ומה גם בדיני נגעים ואהלות שהן הלכות חמורות ובעו צילותא, כמ"ש התוס' בפ' הזהב (בבא מציעא נט, א) בלישנא דדוד, "ולא עוד אלא כשאני עוסק בנגעים ואהלות" עי"ש. ונראה דמשום הכי ר"י קיהא וטיהר. שפירשו התוס' ב(יבמות קי, ב) פ' ב"ש, ד"ה וקמקוו. שפי' ר"ח דקדק בדבר הרבה וטיהר, לפי שצריך דקדוק ועיון רב. ואפי' להרמב"ם שפירש לשון מניעה הוא כן, ורש"י ב(כתובות עה, ב) פי' לשון הקהת שיניים עי"ש. וא"כ איך נסמוך בזה לפסק רבה בב"נ בשעת יציאת נפשו שא"א לו לדקדק כמו שדקדק בדבר הרבה ר"י, והלא אפשר שדעתו של אבא נטרפה, והיינו הך שלא נסמך עליו הרמב"ם ז"ל. וגם הלום ראיתי להר"ב פרי אדמה שכתב כדברים האלה בקיצור, דבשעת יציאת נשמה לא היתה דעתו צלולה לסמוך עליו. וגם על דרך זה פירשתי פ' הנ"ל "בצאת נפשה כי מתה" (בראשית לה, יח). ליישב ההערות שהערתי, ופשוט. ועיין ס' דת ודין פ' טהרה. וס' שושנים לדוד שם במשנה דנגעים. ועוד אני אומר שאין אנו מכריעין כמותו, הואיל ויצתה ב"ק ואמרה אשריך רבב"נ שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, דאלמא לא סגי בלאו הכי שיאמר טמא בשעת יציאת נשמתו, כי גופו טהור ונשמתו טהורה, ולא מצי למימר טמא בההיא שעתא. ואפשר לי לומר דהיינו ממש מה שאמרה ב"ק, שכמדומה דממתיבתא דרקיעא נפקא לומר שאין הכרעתו הכרע הואיל וגופו טהור וכו', ולא יכון לדבר (לא) [נ"ל שצריך להגיה לו] כן, ולכן פסק הרמב"ם דלא כוותיה, ומ"מ מ"ש מרן שאינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק וכו' כנ"ל. כפי מה שנ"ל לאו כללא בהאי ענינא, בשכבר העלה מהרי"ק בשרש קס"ה, דכללות דהלכות לא נאמרו בנגעים ואהלות וכיוצא, שלא היו נוהגים בימי חכמי הגמרא, והתי"ט הביא כלל זה במשנה ט' פרק בתרא דאהלות. ובעל חוות יאיר בסי' צ"ד הביא סייעתא לדבריו מתוס' דשבת דף ע'. אמנם אח"כ ראיתי שכלל זה של מהרי"ק אינו מוסכם מן הכל, יעויין ס' יד מלאכי בכללי הה"א סי' רל"ד. וש"מ דלית ליה למרן האי כללא. ואני בעניותי בכללים שלי יש לי עוד בזה, בהצטרפות ההוא כללא שכתב רש"י בשם רבו, גבי גופא בפ"ק ד(סוכה יד, א) דאע"ג דלא שייך למיתני גופא כי אם במימרות האמוראים, מתני התם גופא במתניתין דכל ידות האוכלים, משום דהוי משנה מן הטהרות שאין בהם שום גמרא בעולם וכו'. ונוהג התלמוד לומר גופא כדי לפרש ע"כ. ובכללא אחרינא שכתבו התוס' שם דף י"ח ע"א ד"ה אין. שדרך הגמ' לקצר המשניות של סדר טהרות ע"כ. בקשוהו ממקומו כי אין ההפסקה משמשת כאן. ואחרי כתבי ראיתי להר"ב מ"י בח"א פי"ז, שכתב שלא היה כדאי הכרעת רבב"נ אלא בעת דניח נפשיה, דהוצרכה ההכרעה בעודו חי משום לא בשמים היא, ברם סמוך למיתה כי אז תוסף רוחם עי"ש. ואחר כמה גלגולי מחילות, לא אדון הוא בדבר זה כמו שהוכחתי, דאדרבה כמו מן העליונים היה נחשב באותה שעה, ולא היה כדאי הכרעתו לתחתונים, וגם טעם חלוש דהוצרך דוקא בשעת מיתה משום תוסף רוחם, כיון דיחיד בנגעים ואהלות היה בכל זמן, ואמאי אסקוהו ואפקוהו למיתה, וליתא דמכרעא הכרעתו לדידן למסקנא.
ומהאי עובדא נפקא לן מה שהוא מוסכם ובפי הכל, שמי שהוא טוב בחייו גם במיתתו יוצא בכי טוב, ואשרי מי שנשמתו יוצאת בטהרה ותלמודו עמו. והא דאמרינן במשה שנסתתמו ממנו מעינות החכמה, כבר תירצה בעל עיון יעקב בסנהדרין דף ק"ו על מ"ד בדואג ששכח תלמודו קודם מותו, דגבי משה ר"ל שלא הוסיף חכמה להיות כמעיין נובע, ולא ח"ו ששכח תלמודו שכבר למד, כי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וידוע מ"ש משם האר"י ז"ל, הובא מהמקובל שיח יצחק פי' פרקי שירה בסוף הפתיחה, ותלמודו בידו, בידו ממש, בפרקי אצבעותיו, ואשרי המזומן לחיי העוה"ב, שהוא בלא דין ובלא יסורין, כמו שהעלו התוס' בגמ' דכתובות, ויאחז צדיק דרכו בקרנות המז"בח, ר"ת מ"זומן ז"וכה ב"ן ח"לק, לישני דאמרי רבנן לעוה"ב, מדרגה אחר מדרגה, וגדול שבכולם מזומן לחיי העולם, הנאמר במי שבמעשיו מושלם, דין הב"א למלכא למלכא שלם.
תם חלק א'.