משנה תמיד ו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ו · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

החלו עולים במעלות האולם.

מי שזכו בדישון א מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם.

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי, נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא.

מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין, מדשן את המזרחי, ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים.

מצאו שכבה, מדשנו ומדליקו ממזבח העולה.

נטל את הכוז ממעלה שניה, והשתחוה ויצא.

נוסח הרמב"ם

החלו עולין במעלות האולם מי שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחווה ויצא מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מערביין דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערביים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה נטל את הכוז ממעלה שניה והשתחווה ויצא.

פירוש הרמב"ם


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

החלו - אותם שזכו בכך של קטורת ובמחתה של גחלים להיות עולים במעלות האולם, ששתים עשרה מעלות היו לאולם. ולפניהם היו מקדימים ללכת מי שזכה בדשון מזבח הפנימי כדי להוציא את הטני שהניח שם, מאחר שצריך לתת דשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, היה ממתין עד לאחר זריקת התמיד שהיה הזוכה בדשון המנורה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהן מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכים הדשן במקום אחד אצל המזבח קדמה:

והשתחוה ויצא - שעתה נגמרה מצותו:

מצאו שכבה - כגון לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס, בין שכבה עכשיו לאחר שחיטת התמיד ב, בין שמצאו שכבה קודם שחיטת התמיד והדליקו כדאמרן לעיל בפרק אמר להם הממונה קמא, אע"פ שעכשיו מצאו עדיין דולק, כיון שלא היה הנס קיים, מכבהו ומדשנו כדי לגמור הטבת שתי נרות יחד:

ומדליקו מעל מזבח העולה - שאין מדליקין נר מערבי לעולם ג אלא מאש של מזבח העולה, דכתיב (ויקרא ו) אש תמיד תוקד על המזבח, אש שנאמר בה תמיד דכתיב (שם כד) להעלות נר תמיד, מעל המזבח החיצון תוקד:

ממעלה שניה - של שלש מעלות שהיו לפני המנורה:

והשתחוה ויצא - שהרי גמר מצותו:

פירוש תוספות יום טוב

מי שזכו בדשון מזבח הפנימי והמנורה כו'. וכפי סדר השנוי במשנתינו שניהם הקדימו ליכנס ולצאת קודם שיקטיר המקטיר. וכבר כתבתי בסוף פ"ג דאתיא כאבא שאול. אבל לרבנן לאחר שהקטיר נכנס זה שזכה בדשון המנורה ומטיב שתי הנרות. וכך כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות תמידין ומסיים ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה:

ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים כו'. מפורש ספ"ג [ושם כתבתי גם לפי' הרשב"א. ודהך דהכא בשל בין הערבים היא ואע"ג דכתבתי שם בשמו דאפשר שאין הפסקה בין הטבת הנרות בשום עבודה. היינו דוקא התם דבשל בקר. אבל בין הערבים כתיב בהדיא ובהעלות [אהרן את] הנרות בין הערבים יקטירנה. וא"א שידליק ואח"כ יקטיר דאין עבודה לאחר העלאה כמ"ש לעיל שם ד"ה והניחו כו'. אלא בעידן העלאה יקטיר קאמר רחמנא. וכך סדר הטבתן והדלקתן בין הערבים בזמן שנכנס ומצא שכבו כולן [שהרי בבקר כל שלא כבה אינו מכבה כמ"ש שם להרשב"א] חוץ משני המזרחיים. מדשן ה' נרות ואח"כ מקטיר. או מפסיק בדם התמיד. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדלעיל שם. ואח"כ מטיב את המזרחי ומניח את המערבי דולק. ואח"כ מדשן את המערבי שבו היה מסיים ואותה פתילה הישנה תופסה בידו או מניחה בכלי. ומדליק את המערבי בפתילה חדשה מן הפתילה הישנה שהיה בנר המערבי. ואח"כ מדליק את המזרחי ואח"כ החמש. ובזמן שמצאן שכבו כולן. מדשן את ה' הנרות ומפסיק בעבודה אחרת וחוזר ונכנס ומטיב את שתי נרות המזרחיים ומדליק את המערבי ממזבח החיצון ואח"כ מדליק את השאר. ומתני' ה"ק מי שזכה בדישון המנורה בערב נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי כלומר קודם שידשן את המערבי שבו מסיים לעולם. וממנו מדליק בין הערבים ולא הזכיר כאן הטבת ה' נרות לפי שלא בא עכשיו אלא ללמד איזו מאלו המזרחיים מדשן תחלה. אבל השאר לא אצטריך למתני דפשוט הוא שמדשנן ומדליקן מן המערבי. ולא מדשן את המזרחי ומניחו כך זמן מרובה קאמר אלא להקדים ולומר שאותו מדשן תחלה ומניח את המערבי כדי לסיים בו ולהדליק ממנו את המנורה. ויש לפרש דהא דקתני בין הערבים שמשמש שני ענינים. שממנו מדליקין בין הערבים. ומה שאמרנו היינו בין הערבים. וכאילו אמר שממנו מדליק את המנורה וזה בין הערבים. ואף מה ששנינו ברישא שמי שזכה בדשון מזבח הפנימי כו' ודישון המנורה כו' בערב הוא. שבשחר מניח הכוז על מעלה שניה. כדי ליתן שמן בשני המזרחיים לערב כי משזכה בתמיד שחרית יזכה בו ערבית חוץ מקטורת שלא שנה בה אדם מעולם כמ"ש טעמא במ"ד פ"ב דיומא. והלכך אינו מוציא ומשתחוה עד לערב. ואף בטני כך לפי שצריך לדשן גם בערב מערכת הבקר ואינו מוציא הטני עד לערב. ותדע לך שא"כ מי שזכה בדשון מזבח הפנימי אחר [שכיבד] את הכל לתוך הטני למה מניחו עוד שם ואינו מוציאו מיד וכי ליכנס שניה עם מי שזכה בדשון המנורה הוא צריך אלא שלעולם שני אלו מקדימין לפניהם ועיין לקמן. ובערב זה גומר דישון מזבח [הפנימי] ומוציא הטני. וזה גומר דישון כל הנרות ומוציא הכוז ויוצא ומשתחוה. ואין להקשות דקתני הכא מי שזכה בדישון המנורה. והרי ההדלקה עיקר בבין הערבים. דיש שני טעמים בדבר. חדא שהדישון הוא ההתחלה. ועוד שהדישון היא עבודה ועליו מפייסים אבל ההדלקה אינה עבודה לענין זה שהדליק. כדאיתא ביומא פרק בראשונה דף כ"ד ע"ב אלו דברי רשב"א ז"ל. והחכם אשר שאל ממנו והשיב לו חזר וכתב לו ושבחוהו לפירוש זה ושהוא כפתור ופרח אלא שיש לתמוה על המסדר משנה זו איך קבעה במקום הזה ללמד על עבודה של בין הערבים. וכל מה שקדם לה והבא אחריה בעבודה של בקר. וגבי הטבה של בקר ה"ל למתני העלאה דבין הערבים. ומ"ט נטר ליה עד הכא. ע"כ. ואע"פ שהרשב"א השיבו גם על זה שלא היה יכול לשנות אותו למעלה. כדי שלא להפסיק בעבודה של בקר ואחר שסיים את עקרי העבודות שנאה. ע"כ. תירוץ תלוש הוא ואינו מספיק. אבל אפשר לי לומר אחר נטילת רשות מכבודו של הרשב"א ז"ל לתרץ באופן אחר והוא זה משום דהחלו עולים כו' מי שזכו כו' היה בשחרית וגם בין הערבים לעולם. וכמו שהוא בלשון הרשב"א שכתבתי לפיכך יש מקום למסדר המשנה לשיסמוך ויסדר כאן עבודת המנורה בשל הערבים באותו המקדים שזכה בדשון המנורה. כדאמרן. אלא שצריך טעם למה מקדימים בשחר כלל. כיון שאין עושים אז כלום לפי דברי הרשב"א ז"ל]:

מצאו שכבה. כתב הר"ב בין שכבה עכשיו אחר שחיטת התמיד כו'. לא דייק דאחר זריקה הוא שהיתה כניסה זו כמ"ש לעיל בסמוך היה ממתין עד לאחר זריקת התמיד. וכבר נמצא בלשונו כיוצא בזה ספ"ג. ושם הארכתי דאחר זריקת התמיד הוא בדווקא:

ומדליקו ממזבח העולה. לשון הר"ב שאין מדליקין נר מערבי לעולם. אלא מאש של מזבח העולה כו'. צריכים לדחוק דהא דכתב לעולם לא דוקא. דהא בספ"ג תנן ומדליקן מן הדולקים. ופירש הר"ב. ואם אין בנרות דולקין מדליקן ממזבח העולה. ש"מ דכי יש דולקין שפיר טפי למדלקינהו מינייהו. אלא לעולם דקאמר לאו דוקא ולא בא לומר אלא שאין מדליקין בשום אש אחר שבמקדש ולא למעוטי נרות דמנורה אם יש בהם דולקין. ויותר נראה בעיני שהר"ב נמשך בכאן אחר לשון הרמב"ם בפירושו. שכך הוא סובר שנר מערבי אין מדליקין אותו כלל אלא ממזבח העולה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מה"ת. אע"פ שהשיגו הראב"ד מהמשנה דספ"ג דתנן מדליקין מן [הדולקים אלמא דכל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף] נדחק הכ"מ ליישב דלשון רבינו לאו דוקא. ולא קאי אלא על המזרחי שבב' הנרות ולא על המערבי. והנה הנם דברי הר"ב דהכא כהרמב"ם. ודלעיל כהראב"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) בדשון כו'. וכפי הסדר השנוי במשנתינו שניהם הקדימו ליכנס ולצאת קודם שיקטיר המקטיר. וכבר כתבתי בסוף פרק ג' דאתיא כאבא שאול. אבל לרבנן, לאחר שהקטיר נכנס זה שזכה בדשון המנורה ומיטיב שתי הנרות. וכן כתב הר"מ, ומסיים ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה.

(ב) (על הברטנורא) ולא דייק, דאחר זריקה שהיא שהיתה כניסה זו:

(ג) (על הברטנורא) לאו דוקא, דהא בסוף פרק ג' תנן ומדליקן מן הדולקים, ופירש הר"ב ואם אין הנרות דולקין מדליקן ממזבח העולה, ש"מ דכי יש דולקין שפיר טפי למדלקינהו מנייהו. ולא בא לומר אלא שאין מדליקין בשום אש אחר שבמקדש, ולא למעוטי נרות דמנורה אם יש בהם דולקין. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

החלו עולין במעלות האולם כו':    עד סוף הפרק פ"ג דהל' תמידין ומוספין סימן ז' ח' ט' י"ב י"ג י"ז. החלו עולין וכו' אותם שזכו בקטרת ובמחתה הרא"ש ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש החלו עולין אאותם שהגיעו בין האולם ולמזבח קאי:

היו מקדימין לפניהם:    לפני אותם שזכו בתמיד:

נכנס נטל את הטני:    דכיון דבלא זה היה צריך ליכנס להשתחוות יעשה גמר מצוה עם השתחוואה ע"כ וכמו שפירש בנטל את הטנא כן פירש בנטל את הכוז דבסיפא דמתניתין:

מי שזכה בדישון המנורה:    עיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ע"ט שהאריך שם כמו שרמזתי ג"כ לעיל ספ"ג:

ומצא שתי נרות מזרחיים:    הרמב"ם ז"ל נראה מפירושו ז"ל שגורס מערביים וכמו שכתבתי לעיל ספ"ג. ואיתה בת"כ פרשה י"ג דפרשת אמור. ואיתה להאי בבא בתוס' ס"פ כל קרבנות שם ופירש שם רש"י ז"ל בכתיבת יד נר מערבי נר אמצעי היה פונה פיו כלפי מערב וכל שאר הנרות היה פיהם כלפי נר מערבי כדאמרינן בפרק שתי הלחם ולהכי קרי נר מערבי ע"כ. ועיין במה שכתבתי לעיל ס"פ הממונה רבה.

[הגה"ה וראה ראיתי שבזו המשנה נזכר נרות בכולה מתניתין בלשון זכר שני נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערביים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו וכו' ואפשר שגם לעיל במתני' דבספ"ג גרסינן שני נרות מזרחיים דולקים שני בלשון זכר כמו כאן אכן במתניתין ד' דבפ"ד דמסכת יום טוב גרסינן בגמרא וגם בפי כל המפרשים לשתי נרות בלשון נקבה וגם בסדר המערכה דאביי גרסינן חמש שתי בלשון נקבה וגם במפרשים שהבאתי על מסכת תמיד דומה שלא נשמר בלשונם בין זכר לנקבה וכן בברייתא זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה והיתה דולקת עד הערב והיה מדליק ממנה שאר הנרות וכו' ואעתיקנה בסמוך הרי שאע"פ שהוא נר בלשון יחיד נקטיה בלשון זכר ובלשון נקבה וכדקיימא לן בשם הראב"ע ז"ל דכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ומ"מ מאי דאשכחן בלשון מקרא בלשון זכר גרסינן ליה נמי בלשון זכר במשנה וכדאיתיה במתניתין דבסוף הקומץ רבא שבעה נרותיה מעכבין זה את זה הואיל ואשכחן נמי במקרא פ' תרומה ועשית את נרותיה שבעה ובהפטרת רני ושמחי ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות ופירוש שם רש"י ז"ל שהם צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר ע"כ הרי אע"ג דנר בלשון יחיד הוי משמעותיה לשון זכר בלשון מקרא לכל הפחות הקבוץ הוא לשון נקבה וכמו שכתב רד"ק ז"ל בשרש נור פירוש דבריו שהמלה עצמה בלשון יחיד משמעותה לשון זכר ובלשון רבים משמעותה לשון נקבה אע"ג דכתיב גבה שבעה ולא כתיב שבע. ומלת מוצקות דהיינו צנורות קטנים כדפירש רש"י הוי דומה לה דמוצק בלשון יחיד הוי לשון זכר ובלשון רבים מוצקות לשון נקבה מדלא כתיב מוצקים וגבי רבוי נר נרים כדאשכחן גבי כיור דרבים בלשון נקבה כיורות עשרה בס' מלכים ובספר דברי הימים כיורים ודומה לו רבים]. וזה פירוש הרא"ש ז"ל במעלות האולם כדתנן במדות די"ב מעלות היו בין מזבח לאולם: היו מקדימין לפניהם. ליטול הכלים שהניחו שם ובשביל שדישון מזבח הפנימי והמנורה ניתנין במקום אחד והוצרך מדשן את המנורה להניח שם את הכוז בשביל הטבת שתי נרות הניח גם מדשן את המזבח כדי שיוציאום ביחד: והשתחווה ויצא. לפי שנגמרה עתה העבודה היה משתחווה כעבד ששימש לרבו ונוטל רשות ויוצא: מדשן את המזרחי. מסיר את הפתילה והשמן ומקנח את הנר ונותן לתוכו פתילה חדשה ושמן ומניח את המערבי דולק כדכתיב להעלות נר תמיד זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה והיתה דולקת עד הערב והיה מדליק ממנה שאר הנרות ועדות היא ששכינה שורה על ישראל ואע"ג דאמרינן בסדר מערכה דאביי הטבת שתי הנרות קודמת לקטרת אלמא דמטיב שתי הנרות כאחת קרא אניסא לא קסמיך פירוש הפסוקים סדרו סדר המערכה כשאין ישראל ראייין שיעשה להם נס כמו אחר שמת שמעון הצדיק ע"ה מצאו שכבה בזמן שאין הנס מדשנו כמו האחר ומדליקו בערב ממזבח העולה ומדליק ממנו שאר הנרות ובפרק טרף בקלפי מפרש טעמא למה מדליקו ממזבח העולה: נטל את הכוז. ממעלה שניה שהניחו שם כשהטיב ה' הנרות כדתנן לעיל וא"ת הרי כבר נטלו כשדישן שתי הנרות והרי הוא בידו ומחמת קושיא זו מפרשים ומדליקו ממזבח העולה מיד בבקר ומניח את הכוז על המעלה בשעה שהולך להביא אש מעל המזבח אבל משמע בכל דוכתא שלא היה נר מערבי דולק ביום אלא בשעת הנס עכ"ל הרא"ש ז"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל שתי נרות מזרחיים דולקין כבר פירשתי לעיל למה היה מניחן דולקים: מדשן את המזרחי ומניח את המערבי. אע"פ ששתי הטבת הנרות הללו היה מפסיק בעבודות אחרות כגון בקטרת והקטרת אברים של תמיד ובכל עבודות של היום כולו שהרי לא היה מטיב נר מערבי עד בין הערבים אעפ"כ להא לא חיישינן דלא קפיד קרא אלא רק שלא ייטיב אלו שתי נרות עם אותם חמשה דלא בעינן הפסקה אלא בין ה' לשתים אבל הנך שתי נרות אם היה הפסק ביניהם לא חיישינן וה"ק בהטיבו את הנרות יקטירנה כלומר בזה תזהר שהקטרת תקטיר בעוד שנשארו עדיין שתי נרות להקטיר והא נמי בעינן למימר דהאי קרא דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה לאו משום דלא הוה מצי להעלות קודם כלל אפילו אחד מהם או שניים דהתנן בפירקין דלעיל אם מצא מזרחיים שכבו מדשנן ומדליקן אלא להעלות את כולן לא היה רשאי עד בין הערבים אבל אחד או שנים אפילו בבקר בשעת הטבה אם מצאם בבקר שכבו מדשנן ונותן בהם שמן מעט אותו זמן שיהא הקטרת מוקטר והיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס בנר מערבי אבל קודם עד שלא מת שמעון הצדיק היה הנס בנר מערבי על זה שנינו במשנתינו דהאיך פירקין שמניח את המערבי דולק כלומר יניחנו עד הערב מפני שרגיל להיות דולק עד הערב בנס וממנו היה מדליק את השאר אבל מצאו עכשיו ערבית שכבה דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שהיה רגיל להיות כבה ויכול להיות שבשחרית עדיין מצאו דולק שהרי פעמים היה מוצאן אפילו לשני מזרחיים דולקים כדתנן בפירקין דלעיל והרי היה מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן מלדשן והיה מניחן כך דולקות והיו כבין אח"כ במהרה ולא היה חושש מלהטיבן עד הערב ופעמים שלא היה מוצא דולק שחרית כי אם אותו של מערב ואח"כ ערבית היה מוצא כבה ואז היה מדשנו ערבית ומדליקו ממזבח העולה ואותו השני היה מדשנו בשחרית לאחר הקטרה או לאחר דם התמיד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל זה המערבי לא היה מדשן כיון שבאותה שעה עדיין לא כבה אלא עדיין היה מניחו דולק אע"פ שבבירור לא היה דולק עד הערב לאחר שמת שמעון הצדיק אלא היה כבה אח"כ מהרה אעפ"כ לא היה מכבהו בשעת הדישון השני אלא מניחו עד הערב ובערב היה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואח"כ ממנו היה מדליק את השאר והיינו דאמרינן בעלמא דבו היה מתחיל ובו היה מסיים דהיינו קודם שמת שמעון הצדיק שהיה מוצא דולק ערבית אז היה מתחיל בו להדליק ואח"כ היה מכבה ומדשנו ומדליקו ונמצא שסיים בו כל ההדלקה עכ"ל הראב"ד ז"ל:

דולקין מדשן:    כך צ"ל:

שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים:    כך נראה שהיא גירסת הרשב"א ז"ל עיין בתשובותיו סוף סימן ש"ט:

נטל את הכוז וכו':    ירושלמי פרק שני דיומא:

תפארת ישראל

יכין

החלו עולים במעלות האולם:    ר"ל כשאותן ב' שזכו בכף קטורת ובמחתה גחלים כלעיל, התחילו לעלות בי"ב המעלות שלפני האולם, אז מי וכו':

היו מקדימין לפניהם:    כדי שיגמרו הן עבודתן ויצאו קודם שיכנסו אלה להקטיר, מיהו מתני' כאבא שאול. אבל לרבנן מקטירין תחלה ואח"כ מטיבין ב' הנרות, והכי קיימא לן [רמב"ם פ"ו מתמיד. ולטור א"ח מ"ח קיי"ל כאבא שאול].

נכנס ונטל את הטני:    ממקום שהניחו כלעיל סוף פ"ג.

והשתחוה:    כל השתחוואה היא בפישוט ידים ורגלים [מגילה כ"ב ב']:

מי שזכה בדישון המנורה:    עי' לעיל פ"ג סי' ע"ו:

מצאו שכבה:    כגון לאחר שמת שמעון הצדיק. דמקודם לכן היה נר המערבי דולק והולך תמיד בנס, אף שלא נתן בו שמן בכל יום רק כבשאר הנרות, דהיינו כדי לדלוק רק בלילה. והכא מיירי בין שמצאו שכבה עכשו לאחר זריקת דם התמיד, ובין שמצאו שכבה קודם שחיטת התמיד, שחזר והדליקו מיד כלעיל [פ"ג סי' ע"ט], בכל גוונא השתא מכבהו ומדשנו וכו'.

והשתחוה ויצא:    וב' אלו הולכין יחד ומניחין דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה יחד במזרח הכבש:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים