משנה תמיד א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מי שזכה לתרום את המזבח, הוא יתרום [ את המזבח ], והם אומרים לו, הזהר כא שמא תגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך כב מן הכיור, והרי המחתה כג נתונה במקצוע בין הכבש למזבח במערבו כד של כבש.

אין אדם נכנס כה עמו, ולא נר בידוכו, אלא מהלך לאור המערכה.

לא היו רואין כז אותו, ולא שומעין את קולו כח עד ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והן אומרים הגיע עתכט.

קידש ידיו ורגליו מן הכיור, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, ופנה את הגחלים הילך והילך, חתה מן המאכלות הפנימיות, וירד.

הגיע לרצפה, הפך פניו לצפוןלא, הלך למזרחו של כבש כעשר אמות.

צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחיםלב, מקום שנותנין מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורהלג.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יִתְרֹם [אֶת הַמִּזְבֵּחַ], וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הִזָּהֵר שַׁמָּא תִּגַּע בַּכֶּלִי, עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר, וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בְּמִקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׂ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ. אִין אָדָם נִכְנַס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה. לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ, וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קֹלוֹ עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים הִגִּיעַ עֵת. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וָחָתָּה מִן הַמְּאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מָקוֹם שֶּׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה.מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יִתְרֹם [אֶת הַמִּזְבֵּחַ], וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הִזָּהֵר שַׁמָּא תִּגַּע בַּכֶּלִי, עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר, וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בְּמִקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׂ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ. אִין אָדָם נִכְנַס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה. לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ, וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קֹלוֹ עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים הִגִּיעַ עֵת. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וָחָתָּה מִן הַמְּאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מָקוֹם שֶּׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה.

נוסח הרמב"ם

מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום את המזבח אומרים לו היזהר שמא תיגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור והרי המחתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש אין אדם נכנס עימו ולא נר בידו אלא מהלך לאור המערכה לא היו רואין אותו ולא שומעין את קולו עד ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור והן אומרין הגיע קידש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה מן המאוכלות הפנימייות וירד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון הלך במזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה.

פירוש הרמב"ם

מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום את כו'. דבר תורה הוא שאין קרבים למזבח ולא לשום דבר מן העבודות אלא לאחר קדוש ידים ורגלים אמר רחמנא בבואם אל אהל מועד. מקצוע היא קרן זוית וכבר נתבאר בג' מיומא שבן קטין עשה כלי על הכיור להיות מלא מים והיה סביב לכיור כדי שלא יפסלו מימיו בלינה ר"ל שלא ילינו אחר שנתקדשו המים בכיור לפי שכל דבר שנתקדש בכלי שרת אם לן נפסל. המאוכלות הפנימיות הם הגחלים המאוכלות היטב שבמזבח שהרי הם באמצע האש ושאר הענין מבואר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הזהר שלא תגע בכלי - במחתה שהיא כלי שרת. שאין אדם רשאי לקרב אל המזבח ולא לשום עבודה עד שיקדש ידיו ורגליו:

במקצוע - בקרן זוית:

בן קטין - כך שמו של כהן גדול שעשה מוכני לכיור. גלגל הסובב שעל ידו משקעים הכיור בבור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה, לפי שכל דבר שנתקדש בכלי שרת נפסל בלינת לילה, וכשהיה משוקע הכיור בבור לא היו מימיו נפסלין. ורמב"ם אומר, שהמוכני הוא כלי סביב לכיור, שלא נתקדש בכלי שרת, ושם היו מניחים המים בלילה כדי שלא יתקדשו ויפסלו בלינה:

המאוכלות הפנימיות - הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב והן קרובים להיות דשן ל:

צבר את הגחלים על גבי הרצפה - משום דכתיב ושמו, ודרשינן [תמורה דף ל"ד ע"א] ושמו כולו, ושמו שלא יפזר:

פירוש תוספות יום טוב

והם אומרים לו הזהר. אע"פ שהוא יודע בדבר צריך להזהירו שהוא יהא הולך יחידי ושמא ישכח ויגע ומתוך שמזהירין אותו הוא נזהר. לשון המפרש:

עד שתקדש כו'. דלינה פוסלת מן קדוש ידים ורגלים. וצריך לחזור ולקדש [כר' בברייתא פ"ב די"ט] המפרש:

והרי המחתה. כל זה היה אומר לו. הרי המחתה נתונה כו'. המפרש:

בין הכבש למזבח במערבו של כבש. כלומר באלכסון היא נתונה ממוצעת בין כבש למזבח בזוית הכבש היא נתונה אצל מקום שכלה הכבש. דהיינו בין הכבש למזבח. המפרש.

אין אדם נכנס עמו. שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה. וכי היכי דאדם אסור ליכנס בין אולם למזבח הכי [נמי] הוא דאסור ליכנס בין אולם לכבש דכבש הוא כמזבח לכל דבר. [כדתנן ספ"ט דזבחים] המפרש:

ולא נר בידו. לשון המפרש לפי שהולך יחידי. ע"כ. ונ"ל שר"ל דמשום שהולך יחידי הוה אמינא שהיה נר בידו קמ"ל מתני' דלא:

לא היו רואין אותו. לפי שהיו מצד [אחר] של כבש במזרחו [דהא] גובה הכבש שהוא גובה [הרבה] אמות. היה מפסיק. המפרש.

ולא שומעין את קולו. מפני שרוצה לומר עד שיהיו שומעין את הקול וכו' [תני] ולא היו שומעין את קולו. המפרש:

מוכני. פירש הר"ב גלגל הסובב שעל ידו משקעים כו'. הארכתי בזה בס"ד במשנה י' פ"ג דיומא. ומ"ש הר"ב שהרמב"ם אומר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו'. הקשה על זה בכף נחת מה קול היה בהוצאת הכיור מן המוכני. ע"כ. ואשתמטתיה מ"ש הרמב"ם בפירוש משנה ח' פ"ג דמכילתין דשם כתב וז"ל. בגמ' יומא [דל"ז] נתבאר שהמוכני שעשה בן קטין היה מכסה [עולה] ויורד בגלגל והוא מה שאמרו מאי מוכני גלגלא דהוו משקעי ליה והיו שומעין לגלגול הגלגל ההוא [קול גדול]. ע"כ. וגם מהכ"מ אישתמטתיה להא בספ"ג מהל' בית הבחירה אדכתב שם הרמב"ם כדבריו שבכאן ובפ"ה מהל' ביאת מקדש כתב שמשקעים אותו כתב הכ"מ שאפשר שמפרש שני פירושים. וכאן כתב האריך ושם כתב האחר. ע"כ. וזה דוחק לומר כן לפי ששני הפירושים אינם עולים כאחד ונמצא הרמב"ם יהיה כמסתפק. אבל מלשונו זה שבפי' בפ"ג דלקמן מוכח שדבריו עולים בסגנון אחד. שהיה כלי סביב ושהיו משקעים אותו הכלי:

הגיע עת. לקדש. המפרש.

המאוכלות הפנימיות. פירש הר"ב הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב כו' דאשר תאכל האש כתיב (ויקרא ו') ועמ"ש בס"ד במשנה ג' פ"ד דיומא.

הפך פניו לצפון. כלומר לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח ויוצא חוץ לעזרה. אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו לדרום המזבח:

הלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים וכו'. וא"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי [כמ"ש לעיל] מ"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות [לפי המדה דתנן במשנה ג' פ"ג דמדות] אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן. דכתיב במוראה ונוצה (שם א') והשליך אותה אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מקרו השלכה פחות [מכ'] אמות ועולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית [כדתנן במשנה ה' פ"ו דזבחים] הלכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח כ' אמות מקום שנותנים שם מוראה ונוצה כו'. כ"כ המפרש:

מקום שנותנין מוראת העוף וכו'. וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נ"ל דלא היתה נבלעת [אע"ג דדשון מזבח פנימי ומנורה נבלעים כמ"ש הר"ב בספ"ג] מדאמרינן ביומא [דף כ"א] עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו'. ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי [ודשון המנורה] נבלעים במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת הוי ליה לאחשובה ואמרינן בכריתות [דף ו'] ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן כ"כ המפרש. וכלומר כיון שטעונין גניזה אלמא דלא הוה נבלע במקומו. אבל התוס' דיומא [שם] כתבו די"ל דקרא לאו אניסא סמך. וה"ק אי לרו הוה ניסא שיהא נבלע במקומו טעון גניזה. א"נ נ"ל אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור. וכן פירש"י בסוף תמורה ע"כ. ועוד כתבו התוס' רפ"ו דזבחים דף ס"ד דאין ראיה מדלא חשיב תרה"ד. דה"נ אשכחן בת"כ כו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כא) (על המשנה) הזהר. אע"פ שהוא יודע בדבר צריך להזהירו, שהוא הולך יחידי ושמא ישכח ויגע, ומתוך שמזהירין אותו נזהר. מפרש:

(כב) (על המשנה) עד כו'. דלינה פוסלת מן קדוש ידים ורגלים, וצריך לחזור ולקדש. מפרש:

(כג) (על המשנה) והרי כו'. כל זה היה אומר לו, הרי המחתה נתונה כו'. מפרש:

(כד) (על המשנה) במערבו. כלומר באלכסון [היא נתונה] ממוצעת בין כבש למזבח בזוית הכבש היא נתונה אצל מקום שכלה הכבש, דהיינו בין הכבש למזבח. מפרש:

(כה) (על המשנה) אין כו'. שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה, וכבש הוא כמזבח לכל דבר. מפרש:

(כו) (על המשנה) ולא נר כו'. לפי שהולך יחידי. מפרש. ונראה לי שרוצה לומר דמשום שהולך יחידי הוה אמינא שיהיה נר בידו, קמ"ל מתניתין דלא:

(כז) (על המשנה) לא כו'. לפי שהיו מצד אחר של כבש במזרחו דהא גובה הכבש שהוא גובה הרבה אמות. היה מפסיק. מפרש:

(כח) (על המשנה) ולא כו'. מפני שרוצה לומר עד שיהיו שומעין כו' תני ולא היו. כו'. מפרש:

(כט) (על המשנה) עת לקדש. [עיין פרק ג' משנה ב'. ב"ד]. מפרש:

(ל) (על הברטנורא) דאשר תאכל האש כתיב:

(לא) (על המשנה) לצפון. כלומר, לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח ויוצא חוץ לעזרה אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו לדרום המזבח:

(לב) (על המשנה) הלך כו'. וא"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח, ונהי דכבש כמזבח לכל מילי, מכל מקום היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמה. ואמר לי רבי. דמוהשליך כו' דייקינן דקים ליה לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמה, ועולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית, הלכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח עשרים אמה מקום שנותנים שם מוראה ונוצה כו'. מפרש:

(לג) (על המשנה) מוראת כו'. וכל אלו נבלעים במקומן. אבל תרומת הדשן נראה לי דלא היתה נבלעת, כדמוכח ביומא דף כ"א ובכריתות דף ו'. מפרש. אבל התוס' ביומא שם ובזבחים דף ס"ד כתב דאין ראיה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מי שזכה לתרום את המזבח וכו':    ביד שם פ' שני סימן י"ב:

והן אומרים הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך וכו':    לר"א בר"ש דס"ל אין לינה מועלת לקדוש ידים ורגלים מתניתין דהכא ודריש פירקין דלקמן לא מיירי בכהני עתיקי פירוש באותן שעסקו עד הנה באברים ופדרים אלא בכהני חדתי הכי מוקמינן לה בזבחים פ' שני וכתבתיו יותר מבואר לקמן ר"פ שני:

והרי המחתה:    כל זה היה אומר לו הרי המחתה נתונה בזוית בין הכבש ולמזבח כן פירש המפרש שבדפוס ולא משמע כן מפירוש הראב"ד ז"ל. וכתב עוד הראב"ד ז"ל מה שמקשים היאך היה נכנס לקדש ידיו ורגליו מן הכיור והרי הכיור תנן בפ"ג דמסכת מדות שהיה בין האולם ולמזבח ותון בפ"ק דתוספתא דכלים דשלא רחוץ ידים ורגלים אסור ליכנס בין האולם ולמזבח וי"ל דלאו פרכא היא דדוקא שלא רחוץ ידים ורגלים לא הוה נכנס וכגון שהטיל מים אבל מי שהיה ט"י כגון זה התורם את המזבח יכול בטוב ליכנס כיון שלא הטיל מים לאחר טבילה ועוד י"ל דההוא דשלא רחוץ דקתני בתוספתא רחיצה בעלמא קאמר דאין צריך קדוש ידים ורגלים אלא לעבודה ומטיל מים עכ"ל ז"ל:

ולא נר בידו:    לפי (פירוש אפילו שהולך יחידי) שהולך יחידי אלא מהלך לאור המערכה ולא היו רואין אותו לפי שהיו מצד אחד של כבש במזרחו דהוא גובה הכבש שהוא גובה ד' אמות היה מפסיק כן פירש המפרש שבתלמוד ומובן הענין אע"פ שהלשון שלא כסדרו אבל הראב"ד ז"ל פירש אין אדם נכנס עמו כלומר אינו צורך לשום כהן להיות נכנס עמו לעשות תרומת הדשן מפני שאין שם שום עבודה שלא היה הוא לבדו יכול לעשותה:

ולא נר בידו:    כלומר ולא נר היה בידו אלא היה מהלך לאור המערכה ועל כן אינו צריך לכהן להוליך נר בידו ולא כהן אחר היה צריך ללכת עמו כדי שיתפוס לו הנר כשיוצא מן הכיור וגם כשיקדש ידיו ורגליו מפני שלא היה צריך לאורה שהרי [מהלך] לאור המערכה אבל ודאי אם היה צריך לנר אז יהיה ודאי צריך כהן לזכות עמו בהולכת הנר כי זו היא עבודה נכרת בפני עצמה ומי שיהיה זוכה בה שוב לא הוה רשאי כהן אחר להתעסק בה כמו במחתה עכ"ל ז"ל:

לא היו רואין אותו וכו':    פ' קבלה דף כ"א:

מוכני לכיור:    הגיה הר"ר יהוסף ז"ל מִכְנֶה ונקד חירק במם וסגול בנון וכתב כן מצאתי. וכתב עוד על הפירוש שפירש רעז"ל בשם רמב"ם ז"ל שהמוכני וכו' עד שלא יתקדשו ויפסל בלינה כתב פירוש זה כמה הוא רחוק מן האמת כי המים שכבר קדשו בכלי דהיינו בכיור מה יועילו להם מה שיתקדש לכלי של חול כלל ע"כ:

ולא שומעין את קולו:    מפני שר"ל עד שהיו שומעין את קול העץ שעשה בן קטין שכשמעלהו נשמע קולו של העץ קתני הכי:

והן אומרים הגיע:    כלומר שאר אחיו הכהנים שהיה להם לעבוד באותו יום אומרים הגיע התורם לכיור והיו גם הם מזמנים עצמן לצורך עבודה כדקתני לקמן פ' שני הראב"ד ז"ל. ומשמע מפירושו ז"ל דמלת עת לא גרסינן. וכן בפירוש המפרש שבדפוס אינו כתוב אלא והם אומרים הגיע לקדש ע"כ. גם הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מחקה מן המשנה שבתלמוד:

נטל מחתת הכסף וכו':    פ' קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד:)

ופינה את הגחלים:    אילך ואילך כצ"ל:

וחתה מן המאוכלות הפנימיות:    זהו תרומת הדשן שהיו מערבין הדשן והגחלים. ומצאתי בת"כ פרשת צו פרק שני דמדכתיב אשר תאכל האש את העולה שמעינן שאין לו להרים אלא מדשן העולה ולא מדשן העצים. ועיין במה שכתבתי בפ' טרף בקלפי סימן ג':

הגיע לרצפה:    של עזרה כשירד מן הכבש שהוא בדרום והפך פניו לצפון העזרה אז הוא הולך במזרחו של כבש:

צבר את הגחלים:    היינו מאוכלות שתרם עם הדשן:

מקום שנותנגין וכו':    והיינו ושמו אצל המזבח:

רחוק מן הכבש שלשה טפחים:    כלומר רחוק מן הכבש שלשה טפחים היה שם מקום עשוי לצורך מוראת העוף ודישון וכו' שקבלה היא למשה מסיני שכך צריך הראב"ד ז"ל. והוא עצמו ז"ל נתן טעם אחר לקמן רפ"ק דקנים. ושם בזבחים דף ס"ד מפרש רש"י ז"ל הגיע לרצפה וכו' לסוף הכבש הפך פניו כלפי צפון כי בירידתו מן הכבש פניו הם לדרום וכשהוא ברצפה מתזיר פניו לצפון כלפי המזבח והולך במזרחו של כבש ומתקרב למזבח עשר אמות ממקום שכלה דהיינו רחוק מראש המזבח כ"ב אמה ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת צו. תו גרסינן התם בגמרא עלה דמתניתין דקתני מקום שנותנין מוראת העוף וכו' א"ר יוחנן בוא וראה כמה כחן של כהנים גדול שאין לך בעופות יותר קל ממוראה ונוצה ופעמים שהכהן זורקה יותר משלשים אמה כשהיא עושה עולת העוף בקרן מערבית דרומית אם היתה רבה במזרח צריך לזורקה למוראה ונוצה כל אלכסון של עשרים ושתים על עשרים ושתים שהרי ממקום שהוא עומד עד מזרחו של כבש אין פחות מכ"ב ששה מן הקרן לכבש ורוחב הכבש ט"ז אמה הרי כ"ב וכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשא באלכסונא נמצא תוספת שמנה אמות וד' חומשים הרי שלשים אמה וד' טפחים [הגה"ה פירוש הם הד' חומשים של השנים הנותרים אלא מפני שהאמה היא ששה טפחים וחמשה חומשים יש באמה לבד הוצרך לקרותם גדולים והיא היא] גדולים ובית הדשן היה משוך ממזרחו של כבש ג' טפחים הרי שלשים ואחת וטפח ע"כ. ופירש המפרש שבדפוס צבר את הגחלים ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים צבר דכתיב ושמו ואמרינן ושמו שלא יפזר וא"ת והא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי מכל מקום היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן דכתיב במוראה ונוצה והשליך אותה אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מד' אמות ושיעור שמנה אמות דעולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית הלכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח עשרים אמות מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה וכל אלו נבלעין במקומן אבל תרומת הדשן נ"ל דלא היתה נבלעת מדאמרינן ביומא עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו' ופרכינן ותו ליכא והא אמר אביי מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעים במקומן ואם איתא דתרומת הדשן נמי כן נבלעת ה"ל לאחשובה ואמרינן בכריתות ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן ע"כ. ואני בעניי בינותי בראיה אשר הביא מההיא דבפ"ק דיומא דף כ"א דקחשיב דברים הנבלעים במקומן מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה ולא קחשיב תרומת הדשן וכתבו שם התוספות בשם הר"ר פורת ז"ל דה"ה דישון מזבח החיצון ואין נראה לר"ת דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרינן בפ' כל שעה ובשלהי תמורה ואפר הקדש לעולם אסור באותם שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוי נבלע במקומן מדטעון גניזה. מיהו י"ל דקרא לאו אניסא סמוך וה"ק אי לא הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה. א"נ נראה לי אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פירש רש"י ז"ל בסוף תמורה עכ"ל יז"ל. ותוס' דזבחים פ' קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד) כתבו דאין ראיה מדלא חשיב תרומת הדשן דה"נ אשכחן בת"כ וכו'. ועוד כתבו שם וז"ל כיון דתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן אמאי מועלין בזה יותר מזה דבתרומת הדשן מועלין כדאיתא ס"פ ב"ש דזבחים ובדישון מזבח הפנימי והמנורה תנן במעילה לא נהנין ולא מועלין וי"ל דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו וכי תימא כיון דנבלעין היכי משכחת בהו מעילה ושמא דלא היו נבלעין מיד ע"כ:

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים