משנה שבת כג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כג · משנה ב | >>
מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב.
ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד קטנה, משום קוביאט.
משנה מנוקדת
נוסח הרמב"ם
מונה אדם -
- את אורחיו,
- ואת פרפרותיו,
- מפיו,
- אבל - לא מן הכתב.
- ומפיס -
- עם בניו,
- ועם בני ביתו,
- על השולחן,
- ובלבד שלא יתכוון,
- לעשות מנה גדולה - כנגד מנה קטנה,
- משום קוביה.
- מטילין חלשים - על הקדשים,
- ביום טוב -
- אבל - לא על המנות.
פירוש הרמב"ם
טעם מה שאסרו למנות מן הכתב - גזירה שמא יקרא אגרת שלום בשבת והוא אסור, כי לבד ספרי הנבואות או פירושיהם אסור לקרות בשבת או ביום טוב, ואפילו היה אותו הספר בחכמה מן החכמות.
ומפיס - פירושו מטיל גורלות.
ושיעור זאת המשנה כך, "ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השולחן בשבת, אבל לא עם אחר, ובחול מותר להפיס עם אחר, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, משום קוביא".
וקוביא - שם נופל על כל מיני שחוק, שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק, כמו הפספסין והנרדיש וזולתם מן הדומים להם.
וחלשים - מין מן הגורלות, והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחברו כמנין האנשים, ויפרוש כל אחד מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו, ויתנו אותן החפצים לאיש אחר נכרי שיבוא במקרה, וישים אותם החפצים חפץ אחד על כל מנה ומנה ממנות הקדשים, ונוטל כל אחד ואחד מנתו כפי גורלו. והתירו החכמים לעשות זה ביום טוב, לפי שהזריזות באכילת קדשים ולטול מהם מנה גדולה ויפה מצוה.
ומה שאמרו אבל לא על המנות - רוצה לומר מנות של חולין, שאין מטילין חלשים עליהם ביום טוב.
ומלת "חלשין" מלה עברית, "חולש על גוים"(ישעיה יד, יב):
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
פרפרותיו - מיני מעדנים:
אבל לא מן הכתב - אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת, גזירה שמא ימחוק ד. א"נ שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ואין מותר לקרות בשבת אלא בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה לאחר שכתבוה, ובפירושיהן, אבל בשאר דברים או בספרי חכמות, שאינו מדברי נבואה או מפירושיהן, אסורים:
מפיס - מטיל גורל ה לחלק למי יגיע כל מנה ומנה:
עם בניו ועם בני ביתו - שהן סמוכים על שולחנו שאין כאן קפידא. אבל עם אחר לא, דבני חבורה המקפידים זה על זה שאינן מוחלין ואינן מוותרים זה לזה עוברים ו משום מדה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לווין ופורעין דגזרו בהו רבנן שמא יכתבו:
ובלבד שלא יתכוין וכו' - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ודוקא עם בניו ועם בני ביתו ז אבל עם אחר לא, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ואז הוא דביו"ט אסור ח ובחול שרי, אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה אפילו בחול אסור משום קוביא, דגזל הוא ואסמכתא לא קניא, והאי אסמכתא היא דסמיך על הגורל אם יפול לו הגורל על המנה הגדולה יזכה בה, ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק, ואילו ידע מתחילה שכן, לא היה מתרצה:
חלשים - גורלות, כמו חולש על גוים (בישעיהו יד יב):
על הקדשים ביו"ט - שנשחטו בי"ט, לחלק אותם בין הכהנים. אבל לא על המנות. של קדשים של אתמול:
פירוש תוספות יום טוב
אבל לא מן הכתב. כתב הר"ב גזירה שמא ימחוק. פי' רש"י שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם:
ומפיס. כתב הר"ב מטיל גורל. שכן הוא בתרגום משלי (א') גורלך תפיל בתוכינו פייסך תרמא בינתנא ונ"ל שענינו כלשון להתחנן לו דאסתר (ד') שתירגמו לפייסא ליה. שעל ידי הגורל מתפייסין ומתרצים זה לזה לפי שהשוו המדות ואין קנאה ומחלוקת:
עם בניו ועם בני ביתו. כתב הר"ב אבל עם אחר לא כו' דבני חבורה כו' עוברים משום מדה כו'. כולהו מתניתין במ"ו וח' פ"ג דביצה ומסקי' בתוספות דהכא דה"פ כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שעל ידי שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם ביו"ט יעשו כך וכו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה ולפי שיאמר [השואל] אם אזכיר לשון שאלה משמעה דהדרא בעינה לכך אומר לשון הלואה:
ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. וכתב הר"ב דבבניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כו' נמי שרי משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל. ומ"ש אבל עם אחר כו' ואז הוא דביו"ט אסור טעמא כתב הרמב"ם בחבורו בפכ"ב מפני שהוא כמקח וממכר ומ"ה אסר שם הפסה ומשחק בקוביא. וז"ש הר"ב ביו"ט ואנן בשבת איירינן. אף ע"ג דדין שבת ויו"ט שוין בזה. מ"מ מכילתין דשבת היא והל"ל בשבת. אלא נקט ליה סירכא דלישנא דרב יהודה אמר רב בגמ' בהך דלעיל בסמוך בבני חבורה המקפידים כו' ומשום לווין ופורעין ביו"ט וטעמא דכולהו דינין דנקט משום מדה וכו' גבי יו"ט במס' ביצה פ"ג הן שנוין כמ"ש כבר לעיל:
קוביא. ל' הרמב"ם שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק כמו הפספסין והנ"ר דישי"ר וזולתן מן הדומים להם ע"כ. ודומה לי שהפספסין הוא מה שקוראין ברע"ט שפי"ל שע"י פסים וחתיכות מעצים שוחקים. והנ"ר דישי"ר ל' לע"ז על השחוק שבל"א שא"ך צואע"ל [א) שאך צואע"ל שאך שפיעל]:
חלשים. לשון הרמב"ם מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחבירו כמנין האנשים ויפרוש כל א' מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן לאיש א' נכרי שיבא במקרה וישים אותן החפצים חפץ א' על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד ואחד מנתו לפי גורלו:
על הקדשים ביו"ט. הר"ן כ' בשם הרמב"ם פ"ד מהל' יו"ט שהטעם כדי לחבב את המצוה ובסיפא אבל לא על המנות כתב וז"ל ושל חול קדשים של אתמול כיון דהוה אפשר למעבד מאתמול ע"כ. ולכאורה דברי הר"ן בסיפא סמוכין גם על דברי הרמב"ם שמפרש לדבריו בה' יו"ט שמ"ש וז"ל אין מטילים חלשים [על המנות אבל מטילים חלשים] על בשר הקדשים ביו"ט כדי לחבב המצוה ע"כ שזה שכתב בשר הקדשים ביו"ט שר"ל השחוטין ביו"ט ולאפוקי דאתמול והיינו מנות שכתב ברישא וזהו ג"כ פי' רש"י והר"ב במתני' אבל הראב"ד לא הבין לדבריו כן. גם המגיד לא פירשו כן אלא דבכל קדשים אפילו דאתמול מתיר ביו"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש מה לי דאתמול מה לי דהיום ומנות ר"ל של חולין. וכן מבואר בלשונו שבפי' המשנה שפירש בהדיא אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו"ט ע"כ. ונ"ל דלפירוש רש"י והר"ב ועמהם הסכים הראב"ד וכדברי הר"ן בסיפא דבשל אתמול איירינן לאו טעמא דרישא משום חבוב מצוה כדכתב הרמב"ם דלאותו טעם בכל קדשים אפילו דאתמול שרי וכדפסק הוא לפי טעמו הזה. אבל הטעם הוא שהתירו חז"ל לכהנים להפיס ביו"ט על הקדשים יראה לי מהא דאיתא בגמ' מאי אבל לא על המנות אמר רבי יעקב ברה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ביו"ט פשיטא מ"ד הואיל וכתיב (הושע ד') ועמך כמריבי כהן אפילו מנות דחול נמי [כי היכי דלא לינצו] קמ"ל. והשתא בקדשים דביו"ט התירו להם להפיס הואיל ובעלי מריבה הם כי היכי דלא לינצו אבל קדשים דאתמול שהיה אפשר להם להפיס מאתמול לא התירו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על הברטנורא) מן האורחים שיראה שלא הכין כ"צ ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם. רש"י:
(ה) (על הברטנורא) שכן הוא בתרגום גורלך תפיל בתוכינו, פייסך תרמא בינתנא. ונ"ל שעניינו כלשון להתחנן לו שתרגם לפייסא ליה שע"י גורל מתפייסין ומתרצין זה לזה לפי שהושוו המדות ואין קנאה ומחלוקת:
(ו) (על הברטנורא) כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שע"י שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם בי"ט יעשו כך כו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה לפי שיאמר השואל אם אזכיר ל' שאלה משמע דהדרה בעיניה לכך אומר לשון הלואה. תוספ':
(ז) (על הברטנורא) משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל:
(ח) (על הברטנורא) סירכא דלישנא דגמרא לעיל בבני חבורה כו' ומשום לווין ופורעין בי"ט (דבביצה הם שנויין) אבל הכא בשבת היא:
(ט) (על המשנה) קוביא. שם נופל על כל מיני שחוק שיקח אדם ממון דזבירו בהסכמת אותו השחוק:
(י) (על המשנה) חלשים. מין מן הגורלות:
(יא) (על המשנה) בי"ט. הר"נ בשם הר"ם כתב שהטעם כדי לחבב את המצוה. ובסיפא כ' אבל לא על המנות. של חול קדשים של אתמול כיון דהיה אפשר למעבד מאתמול אבל הר"א והה"מ פי' דבכל קדשי' אפי' דאתמול מתיר בי"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש לו מה לי דאתמול מה לי דהיום. ומנות ר"ל של חולין. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אבל לא מן הכתב: הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפי' להסתכל בכתב ולמנותו במחשבתו אסור דהא ההיא ברייתא וכו' ודלא כתוס' ז"ל שמתירין להסתכל ולמנות במחשבה הר"ן ז"ל ובגמ' מפרש רב ביבי טעמא גזרה שמא ימחוק פי' שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם ע"כ:
מטילין חלשים כו': ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל ומטילין המ"ם בשבא. וביד פ"ד דהל' יו"ט סי' כ' פי' הוא ז"ל מטילין חלשים וכו' משום חבובי מצוה. ובכאן בפי' המשנה פי' חלשים מין מן הגורלות. והתירו חכמים לעשות זה ביו"ט לפי שהזריזות באכילת קדשים וליטול מהם מנה יפה וגדולה מצוה ומה שאמרו אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו"ט ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים ע"כ. ונלע"ד דחלשים הוי לשון גורל משום שהגורל נעשה בלחש וכדכתיב בחיק יוטל את הגורל וחלשים בהפוך אותיות לחשים דוק ולפי דעת הרמב"ם ז"ל אפי' קדשים של חול דהיינו שנשחטו מעיו"ט יכולין להפיס כיון שאינו בשר חולין ממש אכן ר"ע ז"ל שפי' אבל לא על המנות של קדשים של אתמול דהיינו חול נמשך אחר פי' רש"י ז"ל והיא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות:
תפארת ישראל
יכין
מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו: מיני מעדנים שצריך לסעודה:
מפיו אבל לא מן הכתב: דאפי' ליכא חשש שימחק אפ"ה אסור לקרות בשבת רק בדברי תורה. או בספרים ומליצות וחכמות שכתובים בלשון הקודש. דאל"כ הוה שטרי הדיוטות דאסור לקרותן בשבת. ולרמב"ם גם אגרות שלום. והצעטטעל לשמש לקרוא האורחים לסעודה. מותר לקרות [אב"י ודוקא אחר לא בעל הסעודה] (ש"ז רט"ז סקי"א):
ומפיס: מטיל גורל על החלקים. ולשון פיוס הוא. מדמתפייסין זה לזה ע"י הגורל:
עם בניו ועם בני ביתו על השלחן: כי כך היה מנהגם לבלי להטיל קנאה בין הבנים. (כשבת דף י' ע"ב). ודוקא בב' לטיבותא. שהחלקים כולן שלו דכוונתו רק שלא להטיל קנאה בין הבנים אבל חדא לטיבותא. שרוצה להגריל בינו לחבירו. אף שהחלקים שוין. עכ"פ מדמקפידין להגריל. דמי למקח וממכר. ולהכי אפילו על ידי עובד כוכבים אסור להגריל. וכמ"כ אפילו במגריל בין בניו. אבל אין החלקים שוין. י"א דאף בחול אסור. משום קוביא. וי"א דבכה"ג אף בשבת שרי (שכ"ב ס"ו):
ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא: (ווירפעלשפיעל) בלשון יון. והרי אסור לשחוק במעות. דהו"ל גזל. דאסמכתא לא קניא:
ומטילין חלשים: גורלות:
על הקדשים ביום טוב: שנשחט ביו"ט. דחביבה מצוה בשעתה:
אבל לא על המנות: מקרבנות דאתמול. וי"א דמטילין דרישא ר"ל בכל קדשים. ומנות דסיפא בחולין מיירי. מיהו מותר להגריל מי יאמר קדיש. או מי יעלה לתורה (מג"א שם סק"ט).
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת