משנה שבת יח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יח · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן ז למאכל בהמה, מטלטלין אותן, ואם לאו, אין מטלטלין אותן.

כופין את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו.

תרנגולת שברחה, דוחין אותה עד שתיכנס.

מדדין ח עגלין וסייחין ברשות הרבים.

אשה מדדה את בנה.

אמר רבי יהודה, אימתי? בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת.

אבל אם היה גורר, אסורי.

משנה מנוקדת

[עריכה]

חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים,

אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָן;
וְאִם לָאו, אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן.
כּוֹפִין אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ.
תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס.
מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת;
אֲבָל אִם הָיָה גּוֹרֵר, אָסוּר:

נוסח הרמב"ם

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן כופין סל לפני האפרוחים שיעלו או שיירדו תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתיכנס ומדדין עגלים וסייחים והאישה מדדה את בנה אמר רבי יהודה אימתיי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת אבל אם היה גורר אסור.

פירוש הרמב"ם

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן כו': [כופין את הכל לפני האפרוחים כו': ] חבילות הם האגודות. זרדים ענפי האילנות שכורתין בשעת הזמיר וכיוצא בו. וזהו שהתירו לתת סל לפני האפרוחין ואינו מבטל כלי מהיכנו לפי שהיא אינה עומדת עליו. וסייח הוא עייר בן אתונות. ופירוש מדדין כמו מסייעין או מנהיגים ביד והיא מלה עברית אדדה כל שנותי (ישעיה לח) ויותר מבואר אדדם עד בית אלהים (תהלים מב) ובכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי הוא מפרש דברי חכמים ולפיכך הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

חבילי - אגודות:

זרדים - ענפי האילן לחים שמזרדין אותם למאכל בהמות:

כופין את הסל לפני האפרוחים - ומבטל כלי מהיכנו לא הוי, שאין האפרוחים עומדים עליו. והאומר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, מוקי למתניתין בצריך למקומו של כלי:

שברחה - מן הבית:

דוחין אותה - בידים:

עד שתכנס - ודוקא דוחין אבל לא מדדין, לפי שהתרנגולת מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שהוא מטלטלה. אבל אווזין ושאר עופות מדדין ט:

מדדין עגלים - אוחז בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו:

והאשה מדדה את בנה - אוחזתו בזרועיו מאחוריו והוא מניע רגליו והולך:

שנוטל אחת ומניח אחת - כשהתינוק מניע את רגליו מניח אחת ומגביה אחת:

אבל גורר אסור - שנושאתו. וכל מקום שאמר ר"י אימתי במשנה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים, הילכך הלכתא כותיה:

פירוש תוספות יום טוב

אם התקינן למאכל בהמה. משום דסתמייהו דהני להסקה קיימא בעי בהו הזמנה כ"כ הר"ן. ומעתה מ"ש הר"ב שמזרדין אותן למאכל בהמות ר"ל לפעמים ולא מן הסתם:

כופין את הסל כו'. כתב הר"ב והאומר אין כלי ניטל כו'. עיין מ"ש במ"ז פרק ט"ז:

דוחין אותה. עיין מ"ש בס"ד בספכ"ג:

מדדין. היא מלה עברית כמו (תהלים מ"ב) אדדם עד בית אלהים. רמב"ם:

מדדין עגלים וסייחים. למה שכתב הר"ב והכי איתא בברייתא דאווזין ושאר עופות מדדין. קשה דלחלק בעופות בין תרנגולת לאווזין ושאר עופות. ואמאי מחלק בין תרנגולין לעגלין וסייחין. ומיהו למה שפסק הר"ן לחלק בין גדולים לקטנים. דקטנים לא שרי לטלטולי אלא בחצר אבל לא ברה"ר וגדולים אפי' ברה"ר שרי ניחא. דמתני' ברה"ר מיירי כמ"ש הר"ן מכח סיפא דמדדה את בנה דמפרשינן בגמ' ברה"ר ומינה דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה"ר. ולהכי תני עגלים וסייחים ולא שאר עופות לאשמעינן דדוקא בגדולים שרינן ברה"ר. ובנוסח משנה בגמ' וכן בספרים שלפנינו גרסי במתני' עגלים וסייחים ברה"ר אבל ברי"ף וכן בנוסח משנה דוקניות ל"ג ברה"ר: אבל אם הוא גורר אסור. ולא אמרינן חי נושא את עצמו [כדלעיל משנה ה' פ"י] כיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר. הר"ן. והאי אסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו כמ"ש בר"פ דלקמן [* וע"ש דלתוספות נראה דדוקא בחולה] ועיין מ"ש במשנה ו' פרק ט"ז:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) ר"ל משום דסתמייהו להסקה קיימא ובעי בהו הזמנה. הר"נ:

(ח) (על המשנה) מדדין. הוא מלה עברית כמו אדדם עד בית אלהים. הר"מ:

(ט) (על הברטנורא) קשה דלחלק בעופות בין תרנגולת לאווזין ושאר עופות. ולשיטת הר"נ דמחלק בין גדולים לקטנים דקטנים לא שרי אלא בחצר אבל לא ברה"ר וגדולים אפילו ברה"ר שרי ניחא דמתניתין ברה"ר מיירי מכח סיפא דמדדה בנה אוקמינן לה בש"ס ברה"ר ולהכי תני עגלים וסייחים לאשמעינן דדוקא בגדולים שרינן ברה"ר:

(י) (על המשנה) אסור. ולא אמרינן חי נושא את עצמו כדלעיל מ"ה פ"י כיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר. הר"נ. והאי אסור נראה לי דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו בריש פרקין דלקמן וע"ש דלתוספ' נראה דדוקא בחולה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אם התקינן למאכל בהמה:    כתב בעל המאור ז"ל לעיל פ' כל הכלים כללו של דבר כל התקנה בלשון הפעיל אינו אלא הכנה והזמנה במחשבה בלבד ע"כ: ובגמ' בברייתא פליג רשב"ג וקאמר דוקא חבילים הניטלין ביד אחת מטלטלין אותן אבל בשתי ידים אסור לטלטלן ולית הלכתא כותיה:

ואם לאו אין מטלטלין אותן:    משום דסתמייהו דהיינו להיסק קיימי בעינן בהו הזמנה:

תרנגולת וכו':    ביד סוף פרק כ"ה מה"ש וז"ל התרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס ע"כ אבל הראב"ד ז"ל פי' כטעם שפירש רש"י ז"ל מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה:

ומדדין:    היא מלה עברית כמו אדדה כל שנותי וכמו אדדם עד בית אלהים. הרמב"ם ז"ל:

ומדדין עגלים וסייחין:    ל"ג ברה"ר דהכי תניא בברייתא בגמ' אין עוקרין בהמה חיה ועוף לגמרי מן הארץ דטלטול מידי דלא חזי הוא ומדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא לרה"ר והאשה מדדה את בנה ברה"ר ואין צ"ל בחצר והתרנגולת אפי' בחצר דוקא דוחין אבל לא מדדין מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ובשבת לא חזיא למידי אבל אווזין וכן שאר בהמה חיה ועוף כשאוחזין בהן הן הולכין ברגליהן ופי' רש"י והר"ן ז"ל ומיהו ברה"ר לא משום שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן דאיכא איסורא דאורייתא דסתמא כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בהמצניע גבי המוציא חיה ועוף בין חיים בין שחוטים חייב והאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר דאי נמי מגבהה ליה חי נושא עצמו דבאדם מודו רבנן לר' נתן ע"כ: ועוד כ' הר"ן ז"ל ואע"ג דתנן במתני' ומדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה. ומפרש בגמ' דהאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר ומינה שמעינן דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה"ר והבא בברייתא אמרינן דדוקא בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברה"ר דוקא בקטנים שבהן דמתוך שהן קשין להנהיגן ברגליהן אי שרית ליה לדדויי אתי לטלטולינהו אבל בגדולים שהן נוחין לילך ברגליהן לא גזרינן ומתני' בגדולים:

והאשה מדדה את בנה:    אפי' ברשות הרבים והכי איתא בנמרא והיינו טעמא משום דאי נמי מגבהה ליכא איסורא דאורייתא דבאדם מודו ליה רבנן דחי נושא עצמו:

אבל אם היה גורר אסור:    וכן הלכתא דביון שהוא קטן כ"כ שאינו אלא גורר לא מודו ליה רבנן לר' נתן ונמצא פסקן של דברים דאין עוקרין בהמה חיה ועוף בין גדולים בין קטנים אפי' בחצר משום דטלטול מידי דלא חזי הוא אבל מדדין אותן אם גדולים הם אפי' ברה"ר ואם קטנים הם בחצר בלבד אבל לא ברה"ר חוץ מן התרנגולת שאין מדדין אותם כלל משום שמגבהת עצמה והאשה מדדה את בנה אפיי' ברה"ר בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל גורר אסור ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפי' בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתן כדמוכח בפ' שואל דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אבר אחד מאבריו לפיכך נ"ל דהכא משום צער ב"ח נגעו בה ודוקא כשצריכין לכך אבל כשאין צריכין לא עכ"ל ז"ל:


פירושים נוספים