ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק יח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף נ עמוד א

מפנין ארבע וחמש קופות. אם צריך למקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לדרשא ולא חיישינן לטרחא דשבת:

אבל לא את האוצר:    בגמ' מפרש לה:

מפנין תרומה טהורה:    דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה אינה ראויה לבהמת כהן דלהיסק עומדת כדאמר רב בפרק במה מדליקין [דף כה א] כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת כלומר דהאי קדש איקרי והאי קדש איקרי וקי"ל דכל טומאה דקדש בשריפה:

לוף:    מין קטנית:

לעורבים:    כגון העשירים שמגדלין עורבים לגדולה:

גמ' ארבע מחמש:    אם לא היה שם אלא כשיעור חמש קופות לא יפנה אלא ד' מהן ואע"פ שמותר לפנות ה' מאוצר גדול מחמש לא הותר לפנות אלא ארבע שאסור לגמור את האוצר דלמא אתי לאשויי גומות:

וחמש מאוצר גדול:    ואם יש שם הרבה מפנים חמש אבל טפי לא דטרחא יתירא הוא ואסור:

תחלה:    אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או לבהמתו ומתני' ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה:

ושמואל אמר ארבע וחמש כדאמרי אינשי:    חשבון קטן תחלה ואם יצטרך לו יותר יפנה יותר ומש"ה נקט ארבע ברישא והדר חמש והוא הדין דאפילו טובא:

שלא יגמר את האוצר:    דלמא אתי לאשוויי גומות כלומר במתכוין שכן דרך מכבדי אוצר מפני האורחים להשוותן אבל שלא במתכוין ודאי לא חיישינן לדידן דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכמו שכתבתי בפרק המצניע בס"ד:

משום דסוגיא דשמעתא כותיה:    דאיבעיא לן לקמן הני ארבע וחמש קופות דאמרינן אע"ג דאית ליה אורחין טובא וכו' אלמא ה' קופות הוא דשרי לפנויי אבל טפי לא דהיינו כרב חסדא וסתם מתנית' כותיה הנך דבסמוך דת"ר דאין מתחילין באוצר תחלה:

ואע"פ שלא הכריע הרב אלפסי ז"ל בפסק כחד מינייהו נראה שהוא ז"ל כרב חסדא פוסק שהרי כתבה לבעיין דבעינן בסמוך הני ארבע וחמש דקא אמרינן אף על גב דאיכא אורחים טובא או דלמא הכל לפי האורחים וההיא ודאי לרב חסדא שייכא דאילו לשמואל לא נפקא לן מינה מידי דהא אמרינן דאפילו טובא מפנין הלכך נקטינן כרב חסדא ומיהו אע"ג דלרב חסדא צריכין למימר דמאי אבל לא האוצר שלא יתחיל באוצר בתחלה דלא מצינן לפרושי שלא יגמר את האוצר דהא תנא ליה ארבע [מחמש] וחמש מאוצר גדול אלא ודאי שלא יתחיל קאמר ואפ"ה בהא לא קי"ל כסתם מתניתין דהא אליבא דר' יהודה אתיא דאית ליה מוקצה ואנן קיימא לן [בדף צה א] כר' שמעון ואע"ג דבסוף פרק מי שהחשיך [דף קנז א] מקשינן סתמי ולא מקשינן מהא משום דהא לא מיכרעא דמצינן לאוקמא כרבי שמעון וכפירוש דשמואל אבל רב אחא משבחא גאון ז"ל גריס בהא דשמואל ארבע וחמש כדאמרי אינשי ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר ולא גריס בה ואי בעי אפי' טובא מפני ולפי גירסא זו בעיין דלקמן דבעינן הני ארבע וחמש קופות דאמרינן אע"ג דאיכא אורחין טובא כשמואל נמי אתיא דשמואל נמי לא שרי טפי מה' קופות וכיון דסוגיא דשמעתא לא קשיא ליה קי"ל כותיה חדא דמוקי למתני' כרבי שמעון ועוד דשמואל קשיש מרב חסדא ועדיף מיניה:

תנו רבנן אין מתחילין באוצר תחלה:    משום מוקצה:

ברגלו:    מפנה ברגל לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול ולא קי"ל כי הך ברייתא דכר' יהודה אתיא דאית ליה מוקצה ולא הביאה הרב אלפסי ז"ל אלא כדי לפרש מה שכתב למעלה דסתם מתנית' כרב חסדא זה נראה לי:

תבואה צבורה:    מוכחא מילתא דמוקצית לאוצר:

מותר לטלטלה בשבת:    לפנותה מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש:

כלפי לייא:    היכן פונה הדבר הזה ואמר להפך ר"ש שמתיר במוקצה בכל מקום וכאן הוא אוסר:

כמה שיעור תבואה צבורה:    אליבא דרבי שמעון בעי לה דשרי לטלטלה וה"ק לר' שמעון כמה מפנין ממנה מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש דממתני' לא שמעינן שיעורא אלא בתבואה שבקופות אבל בתבואה [צבורה] שבאוצר לא שמענו [ומשום הכי] בעי כמה מפנין ממנה ומהדרינן לתך דהיינו ט"ו סאין ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ד' וה' קופות דגרסי' התם ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שעורין של קופות אמר רבי נלמוד סתום מן המפורש דתנינן בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה:

איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמרינן אע"ג דאית ליה אורחין טובא:    הך בעיא אליבא דרב חסדא אתיא דאמר חמש קופות דוקא:

חד גברא מפני לכולהו:    כל מה שמותר לפנות מפנה איש אחד או דלמא כל חד וחד מפני לנפשיה ה' קופות ומסקנא דגמרא דהכל לפי האורחים מיהו לא איפשיט אי חד גברא

דף נ עמוד ב

מפני לכולהו או כל חד וחד מפני לנפשיה:

ואיבעיא לן תו בגמרא הני ד' וה' קופות דקאמרינן בד' וה' אין בטפי לא משום דמעוטי בהלוכא עדיף או דלמא מעוטי במשוי עדיף ומסקנא דמעוטי בהלוכא עדיף:

פיסקא מפני האורחים כו' כהשכמת בית המדרש:    מדמשוי להו מתני' כהדדי:

מהשכמת בית המדרש:    דתנא דידן אקדמיה ברישא:

אל נא תעבור:    והניחו והלך לקבל אורחים וסבירא ליה דהאי שם קדש הוא ודלא כמאן דסבירא ליה בשבועות (דף לה ב) דהוא חול:

ששה דברים שאדם עושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו':    מפרשי' בגמרא משום דכל הני בכלל גמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחבירו ותלמוד תורה דתנן בהו במס' פאה [פ"א] דאדם אוכל פירותיהן בעה"ז:

ועיון תפלה:    כלומר מכוין בתפלתו בכלל ג"ח כדכתיב [משלי יא] גומל נפשו איש חסד: השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה:

דן את חבירו לכף זכות:    בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריע לזכות ואומר לא חטא לי בזה אנוס היה או לטובה היה מתכוין יש שלום ביניהם ור' יוחנן אתא לפרושי דבכלל הנהו דתנן במס' פאה איתנהו להנך ו' ואיכא נמי כיבוד אב ואם ור' יוחנן לא פליג עליה:

בפחי נפש:    בדאבון נפש:

מוחכרת:    שנותנה לחבירו בכך וכך כורין לשנה:

מעשה בחסיד אחד:    כל היכא דאמרי' מעשה בחסיד אחד [ב"ק דף קג ב] או ר' יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי:

ריבה:    נערה:

שאינו בדוק לרבי:    שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו:

מטרוניתא:    נכרית:

דבר מלכות:    וצריך להעלימו:

צנורא:    רוק וגזרו על הנכרים שיהו כזבין לכל דבריהם:

פיסקא ולא את הלוף ולא החרדל:    חצב עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטים ובו תיחם יהושע את הארץ:

נעמיות:    בנות יענה ודרך מלכים לגדל אותן:

כל ישראל בני מלכים הם:    ומותר לסוך על גבי מכותיהן בשבת שמן ורד ולא גזרינן משום שחיקת סמנין שכן דרך בני מלכים לסוך בלא מכה הלכך לא מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד:

ומסקנא בגמרא [דף קכח א] דאי אית ליה נעמיות או פילין אף שברי זכוכית וחבילי זמורות מותרין לטלטל אלא דר"ג מפרש טפי ואמר דאע"ג דלית לי' נעמיות מטלטלין שברי זכוכית כיון שדרכן של בני מלכים לגדל אותן ולא קיימא לן כותיה דלא מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעוף כל היכא דליתנהו ברשותו אלא אם כן דרך בני אדם לגדל אותן והא דתניא ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים פליגא אמתני' דתנן לא את הלוף ולא את החרדל ואף על פי כן פסקה הרב אלפסי ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שבת ומשמע דס"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתניתין לא היו רגילים בהם אבל לכ"ע אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצוים אצל בני אדם:

מתני' חבילי קש וכו':    אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם [ואם לאו אין מטלטלין אותם] משום דסתמייהו דהני להסקה קיימי בעינן

דף נא עמוד א

בהו הזמנה:

גמ' בשתי ידיו אסור לטלטולינהו:    ואפי' הזמינה למאכל בהמה משום דטרחא הוא:

סיאה אזוב וקורנית:    לקמן מפרש להו:

הכניסן לעצים:    לייבשן:

שלא יקטום בכלי:    כדרך חול כדאמרינן [דף עד ב] דמאן דפרים סילקא דמי לטוחן:

ומולל ואוכל:    אם בא לאכול הזרע מולל שרביטין שהזרע בתוכן:

וכן באמינתא:    לקמן מפרש מאי אמינתא ניניא מינטא בלע"ז:

פיגם:    רודייא:

גרסינן בפרק ביצה (דף יב ב) המולל מלילות מע"ש למחר מנפח על יד על יד ואוכל מעט מעט:

אבל לא בקנון:    כלי הוא שראשו אחד רחב והשני קצר ועשוי כמין מרזב ונותן הקטנית בראשו הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי:

חדא אחדא:    בין גודל לאצבע:

חדא אתרתי:    בין גודל לשתי אצבעות:

והלכתא כרבא דקאי כחכמים דאמרי הכא מולל בראשי אצבעותיו וסבירא ליה לרב אלפסי ז"ל דליכא פלוגתא בין חבילי תלתן לחבילי תבואה וקטנית דבכולהו שרי למלול בשבת בראשי אצבעותיו אבל הרז"ה ז"ל כתב דכי שרי' הכא בשבת דוקא בחבילי תלתן כגון סיאה אזוב וקורנית ואמינתא ופיגם אבל בחבילי תבואה וקטנית לא התירו בשבת כלל וראיה לדבר מדאמרי' התם בפרקא קמא דיו"ט [דף יב ב] דאמר רבה בר חנין לאושפזיכניה מוללים מלילות ומפרכין קטנית ביו"ט ודייקי' מינה דביו"ט הוא דשרי אבל בשבת אסור וכדאותבינן מברייתא דקתני המולל מלילות מערב יו"ט תירצה איידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא נמי מערב יו"ט אלמא מערב שבת דוקא הוא דשרי אבל בשבת אסור למלול והא דאמרינן התם בפ"ק דיו"ט כיצד מולל דאלמא שרי למלול ביו"ט מפרשי' ליה ולא בשבת ובמסכת יו"ט אכתוב בזה יותר בס"ד ולית הלכתא כרשב"ג דקא אסר חבילה הניטלת בשתי ידיו:

איתמר בשר חי מות' לטלטל:    דהא חזי לאומצא:

בשר תפוח:    סרוח:

רב הונא אמר מותר לטלטלה בשבת:    דלית ליה מוקצה:

רב חסדא אמר אסור לטלטלה:    בשבת דאית ליה מוקצה והאי כיון דאפילו לכלבים לא חזי אלא לחיה מקצה ליה איניש מדעתיה:

מים מגולין:    מפני שהן ראויין לחתול דלא מזיק ליה ארס של נחש שאף הנחשים הוא אוכל:

מפני הסכנה:    שמא ישתה [אדם] מהן:

דג תפל אסור לטלטלו:    דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למשדייה אבל מליח נאכל חי ע"י מלחו:

בשר חי בין מליח בין לא מליח מותר לטלטלו:    דהא חזי לאומצא:

מתני' כופין את הסל לפני האפרוחים:    אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורב יצחק דלית ליה הכי משני לה בפרק כירה [דף מג א] בצריך למקומו:

שברחה:    מן הבית:

דוחין אותה:    בידים:

מדדין עגלים:    אוחזו בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסייעו לילך ומנענע לו רגליו:

והאשה מדדה את בנה:    אוחזתו בזרועותיו מאחריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:

שנוטל אחת ומניח אחת:    שהתינוק מניע רגליו כשמגביה אחת אבל גורר אסור מפני שנושאתו:

גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו:    דמשהניחן תחתיה אין יכול ליטלן ודומה לסותר בנין מדרבנן:

צער בעלי חיים דאורייתא:    דכתיב עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמיה דקרא משום צער בעלי חיים בפרק אלו מציאות (דף לב ב):

דוחין אין מדדין לא:    שלא יהא אוחזה באגפיה ורגליה נוגעין בארץ ומוליכה:

תנינא להא דת"ר מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר:    לפי שכשאדם מדדה אותן אין מגביהין עצמן מן הארץ:

אבל לא את התרנגולת:    מפרשי' בגמ' משום דמקפיא נפשה כלומר שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה ובשבת לא חזיא למידי אבל שאר בהמה וחיה ועוף כשאדם אוחזן הן מהלכין ברגליהם ואפ"ה דוקא בחצר אבל ברה"ר לא דגזרי' שמא יגביהם מן הארץ ואיכא מלאכה דאורייתא וכדרבנן דפליגי עליה דר' נתן בפ' המצניע [דף צד א] דאמר המוציא בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב ואע"ג דתנן במתני' מדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה ומפרש בגמ' דהאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר ומינה שמעינן דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה"ר והכא אמרי' דדוקא בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברה"ר דוקא בקטנים שבהן דמתוך שהן קשין להנהיגן ברגליהם [אי שרית להו דדוי אתי לטלטלינהו אבל בגדולים שהן נוחין לילך ברגליהם] לא גזרינן ומתניתין בגדולים:

אין עוקרין בהמה חיה ועוף:    בחצר:

אבל דוחין אותן עד שיכנסו:    בגמ' פרכינן הא גופה קשיא אמרת אין עוקרין הא דדוי מדדינן והדר אמרת דוחין דוחין אין מדדין לא ומפרקינן סיפא אתאן לתרנגולת דאפילו דדוי לא עבדינן משום דמקפיא נפשה וכדכתיבנא:

דף נא עמוד ב

והאשה מדדה את בנה. אפי' ברשות הרבים והכי איתא בגמרא והיינו טעמא משום דאי נמי מגבה ליה ליכא איסורא דאורייתא דבאדם [דף צד א] מודו ליה רבנן לר' נתן דחי נושא את עצמו:

אבל אם היה גורר אסור וכן הלכתא דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו ליה רבנן לר' נתן:

ונמצא פסקן של דברים דאין עוקרין בהמה חיה ועוף בין גדולים בין קטנים אפילו בחצר משום דמטלטל מידי דלא חזי אבל מדדין אותם אם גדולים הם אפילו ברשות הרבים ואם קטנים הם בחצר בלבד אבל לא ברשות הרבים חוץ מן התרנגולת שאין מדדין אותן כלל משום דמקפיא והאשה מדדה את בנה אפי' ברשות הרבים בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל גורר אסור:

ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפילו בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתו כדמוכח בפ' שואל [דף קנא א] דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אחד מאיבריו לפיכך נראה לי דהכא משום צער בעלי חיים נגעו בה ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לא:

מתני' אין מילדין את הבהמה ביו"ט:    דאיכא טירחא יתירא:

אבל מסעדין:    אותה ביו"ט ובגמרא מפרש כיצד מסעדין:

ומילדין את האשה בשבת:    וא"צ לומר שמסעדין וכ"ש ביו"ט:

וקושרין את הטבור:    של ולד שהוא ארוך ואם [לא] יתקשר ויתכרך בשום דבר ויגביהו התינוק יצאו מעיו:

גמ' ונופח בחוטמו:    שנחיריו סתומים ברירין:

מרחמין:    מאהיבין את הולד עליה:

בול של מלח:    מלוא אגרוף מלח:

כדי שתזכור צערה:    דכאיב לה וזוכרת צער לידה ומרחמת לולד אם ריחקתו:

מי שליא:    שורין את השליא במים:

לא מרחקה:    אין דרכה לרחק:

פיסקא ומילדין את האשה בשבת:    מביאה לה שמן דרך רה"ר ביד בכפה אבל לא בכלי דכמה דאפשר לשנויי משנינן:

בשערה:    סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חלול שבת שאין דרך הוצאה בכך:

פשיטא:    דהא פקוח נפש דוחה את השבת:

תיפוק לי' משום סחיטה:    למה לא תביאה לה בכלי שלא תחלל את השבת בהוצאה הכי נמי הא קא מחללה בסחיטה:

אין סחיטה בשער:    לפי שהוא קשה ואינו בולע:

דרך שערה:    [כורכת] הכלי בראש בשערה:

אמר רב יהודה אמר שמואל חיה:    יולדת:

כל זמן שהקבר פתוח:    בית הרחם:

צריכה אני:    לחלול:

בין לא אמרה צריכה אני:    אלא ששתקה מחללין עליה את השבת:

אבל אם אמרה אין צריכה אני:    אין מחללין:

נסתם הקבר וכו' לא אמרה צריכה אני:    וכ"ש אם אמרה אין צריכה אני אין מחללין:

מר זוטרא מתני הכי וכו' בין שאמרה אין צריכה אני מחללין:    וכ"ש אם שתקה מחללין:

נסתם הקבר וכו' לא אמרה צריכה אני אלא ששתקה מחללין וכ"ש שאם אמרה שצריכה אני שמחללין:

באגפיה:    בזרועותיה שאינה יכולה לסמוך עצמה מרוב צערה. ודייקי רבוותא וכו' בהאי דיוקא איכא למידק דלישנא דמשעה לא מוכח דקדים דמשום דקאי אמאימתי פתיחת אפילו לא קדים אשיעוריה דאביי שייך למימר משעה ועוד היה לו לרב אלפסי ז"ל לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר משעה שהדם שותת ויורד דספק נפשות להקל וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

חיה שלשה שבעה ושלשים:    שלשה ימים ושבעה ימים ושלשים יום הוזכרו בה בחלוק הלכות שבת:

שבעה:    משלשה עד השלמת שבעה:

שלשים:    משבעה עד השלמת שלשים וכדמפרש ואזיל וכתב הרמב"ן ז"ל דכשאין שם חכם ורופא עסקינן ולפי שהדברים שעושין לחיה בחול ידוע הן לכל אמרינן דתוך שלשה אע"פ שאמרו אין צריכה אני שיחללו עליה שבת ואין אנו יודעין אם יכולה זו להמתין עד הערב ולא תבא לידי סכנה אפ"ה כיון שידוע הוא שהדבר הזה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דלמא תונבא הוא דנקיט לה ודוקא בשאין שם חכם ורופא אבל יש שם חכם ורופא ואומר אינה צריכה שומעין לה ולהם אבל שבעה אפילו לה לבדה שומעין לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה ואפשר שיכולה להמתין אבל שלשים אפילו אמרה צריכה אני כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאין משום לידה אין לה סכנה לאותן דברים שהחיה רגילה בהם:

דבר שאין בו סכנה:    שאם לא יעשו לו רפואה זו [אינו] מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לחולה אומר לנכרי ועושה אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו: ומיהו דוקא אומר לנכרי אבל על ידי עבד ואפילו ערל לא דאדם מצווה על שביתת עבדו ובעבד ערל דיבר הכתוב וכיון שעל ידי ישראל אסור על ידי עבד נמי אסור וכבר הארכתי בצרכי חולה בפרק שמונה שרצים בס"ד:

לטבילה:    עד ל' יום לא תטבול מפני הצנה:

דף נב עמוד א

שאין בעלה עמה. וטובלת לטהרות:

בעלה מחממה:    לאחר טבילה בתשמיש והגוף מתחמם מן הגוף:

ואסיקנא לא שנא חיה לא שנא חולה וכו':    אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני מהלכות שבת עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לה הרבה במקומות הקור אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ע"כ ומשמע דהכי מפרש לה סבור מיניה דלחיה הוא שעושין מדורה אבל לשום חולה לא ודחי' לה מדאמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז אלמא עושין [מדורה] לחיה אפי' בימות החמה שאין לך הקזת דם גדולה מזו ובודאי היא מצטננת והא דסברי נמי למימר לחיה אין אבל לשום חולה לא אדחיא לה נמי מדאמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז אלמא יש חולה שעושין לו מדורה כגון מי שנצטנן אחר שהקיז דם כי הצנה אחר הקזת דם חולי הוא ולעולם לחולה זה הוא שעושין מדורה אבל לחולה אחר לא:

תכתקא דשגא:    לא מצאו עצים מוכנים להסיק ביום הקזה וצנה ובקעו לו כסא של תדהר שהיה מעולה בדמים:

שרשיפא:    ספסל:

ויקנה מנעלים לרגליו:    שאין לך ביזוי יותר מן המהלך יחף בשוק:

טומנין את השליא:    רפואה היא שיתחמם הולד:

של שני תינוקות:    תאומים וקשורין טבורן זה בזה:

משום דמנתחי:    זה אילך וזה אילך וימצאו מסוכנין:

בפרשת תוכחה:    שהוכיח יחזקאל לישראל על חסדי הקב"ה שעשה עמהם לשון תוכחה הוא שמתוכח עם חבירו ומודיע מי הוא שסרח על שכנגדו:

למשעי:    לטוח ולהחליק את בשרו:

שמולחין:    כדי שיתקשה בשרו:

מלפפין:    מחליקין ומסדרין איבריו שכשהוא נולד איבריו מתפרקין זה מזה וצריך לישבן:

סליקו להו מפנין