משנה שביעית א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק א · משנה ד | >>
היה אחד עושה ככר דבלה ושנים אין עושין, או שנים עושין ואחד אינו עושה, אין חורשין להם אלא לצרכן, עד שיהיו משלשה ועד תשעה.
היו עשרה, מעשרה ולמעלה, בין עושין בין שאינן עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן.
שנאמר (שמות לד כא): "בחריש ובקציר תשבות"; אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית.
רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות, אף קציר רשות, יצא קציר העומר.
הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין,
- אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה,
- אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן,
- עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה.
- הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה,
- בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין,
- חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד): בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת,
- אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית,
- אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
- רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר,
- מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת,
- יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:
היה אחד עושה כיכר דבלה, או שנים עושין -
- אין חורשין להן אלא לצורכן,
- עד שיהו משלשה, ועד תשעה.
- אין חורשין להן אלא לצורכן,
- היו עשרה, מעשרה ולמעלן,
- בין עושין, בין שאינן עושין -
- חורשין כל בית סאה בשבילן,
- שנאמר "בחריש ובקציר תשבות"(שמות לד, כא),
- אין צורך לומר - חריש וקציר של שביעית,
- אלא חריש של ערב שביעית - שהוא נכנס לשביעית,
- וקציר של שביעית - שהוא יוצא למוצאי שביעית.
- רבי ישמעאל אומר:
- מה חריש רשות, אף קציר רשות -
- יצא קציר העומר.
- מה חריש רשות, אף קציר רשות -
- שנאמר "בחריש ובקציר תשבות"(שמות לד, כא),
- חורשין כל בית סאה בשבילן,
- בין עושין, בין שאינן עושין -
עד שיהו משלשה ועד תשעה - רוצה לומר כשיהיה כשיעור בית סאה משלשה אילנות עד תשעה, אסור לחרוש כל בית סאה בשבילן, אלא אם כן כולן עושות פרי, ויתקבץ מפירותיהן ככר של ששים מנה, ושיערנו באבני משקלנו ששים ושנים ליטרין ושבע אונקיות ושני שלישיות אונקיא בקירוב מן הליטרא, שבכל ליטרא שש עשרה אונקיות, והאונקיא ששה עשר דרכמונים, והדרכמון שלושים ושנים גרגירי שעורה. ואם היו עושין פרי פחות מזה, אסיר לחרוש אלא סביבות האילנות בלבד כמו שיתבאר.
אבל אם היו מעשרה אילנות ולמעלה בשיעור בית סאה אחד, שיתנו פרי לרוב או מעט, חורשין כל בית סאה בשבילן. וזו הראיה אשר הביאו מן הפסוק שנאמר בו "בחריש ובקציר", חוזר על כל מה שאמר אין חורשין להם אלא בשבילן, ועל כן אסרו לחרוש זולת זה ואפילו בערב שביעית.
ורבי ישמעאל - כבר פירשנו דעתו.
ומה שאמר רשות - רוצה לומר שאינו מוכרח לעשותו, וכשירצה יעשהו וכשירצה יניחהו, וכדומה לזה ישבות בשבת, אבל קציר העומר שהוא מצווה להניף ממחרת השבת, הוא דוחה את השבת. וזה אמת, ויתבאר במקומו במסכת מנחות:
אחד עושה ככר דבילה ושנים אין עושין או שנים עושין ואחד אינו עושה אין חורשין אלא צרכן. וכן ד' וה' עד תשעה אם כל אחד ואחד עושה ככר דבילה חורשין כל הבית סאה ואם לאו שיש בהן אחד שאינו עושה ככר אין חורשין לכל א' אלא צורכו דהיינו מלא אורה וסלו וחוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושין חורשין ואמרינן עלה בירושלמי (שם) ר' ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים כלומר שכל ג' מהן יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא אמר ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד:
שנא' בחריש ובקציר תשבות. אמרי' בירושל' (שם) לא אתיא אלא על רישא אינן חורשין להן אלא צרכן שנא' בחריש ובקציר תשבות:
אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית. קרא הכי כתב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ובשביעית משתעי קרא דאי בשבת מאי איריא חריש וקציר אפי' כל מלאכה נמי אי נמי כדקאמר בירושל' לעיל (הל"א) אם לענין שבת בראשית והלא כבר נאמר אלא בשביעית משתעי קרא והכי קאמר אותן ששת ימים שאמרתי לך תעבוד בחריש ובקציר תשבות דהיינו בשביעית ואם אינו ענין לחריש ולקציר של שביעית עצמה דנפקא לן בריש מועד קטן (דף ג.) שדך לא תזרע לרבות כל מלאכה שבשדך מדלא כתב לא תזרע ולא תקצור ותו לא תניהו ענין לחרישה של ערב שביעית הנכנס לשביעית כגון הנך ל' יום לפני ר"ה דמהניא ההיא חרישה בשביעית וקציר של תבואה גדילה בשביעית כגון ספיחים או שעבר וזרע בשביעית אתה נוהג מנהג שביעית בשמינית שחייבת בביעור רבי ישמעאל אומר לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמעינן מה חריש רשות שאין לך חרישה של מצוה אף קציר דאמר רחמנא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה שאע"פ שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש ובפ"א דר"ה (דף ט.) מפרש ורבי ישמעאל דמוסיפין מחול על קדש מנא ליה יליף לה מיום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת מתשבתו שבתכם והוא הדין שביעית דכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על קדש ותנא קמא דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני התם בברייתא ומשמע סוגיא דהתם דקראי דיום הכפורים לא צריכי לר"ע דיליף כולהו משביעית ותימה ר' ישמעאל נמי (ל"ל למילף שביעית מיוה"כ) דבפרק קמא דמו"ק (דף ג.) אמרינן הלכתא בעשר נטיעות לרבי ישמעאל וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקנה אסורה ותירץ ר"ת דצריכי קראי לרבי ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין קל וחומר מהלכה (ואצטריך קרא משום שבת ויו"ט) וכי תימא א"כ לישני הכי לרבי עקיבא בפ"ק דמועד קטן ואע"ג דאיכא הלכתא צריכי קראי דבחריש וקציר לאגמורי אשבת ויום הכפורים ויום טוב אם איתא דלא אתי אלא לאחריני לא הוה ליה למיכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופיה לא צריך:
בפ"ק דמו"ק (שם) החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בדרבי אבין אמר רבי אלעא קא מיפלגי דאמר כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותם בכלל ופרט מאן דאמר לוקה אית ליה דרבי אבין ומאן דאמר אינו לוקה לית ליה דרבי אבין לא דכולי עלמא אית ליה דרבי אבין מאן דאמר לוקה שפיר כן כתוב בכל הספרים ויש מגיהין הספרים שסוברין שהיא כלל ופרט וכלל דשבת שבתון יהיה לארץ כלל לא תזרע ולא תזמור לא תבצור לא תקצור פרט שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל והשתא מאן דאמר לוקה לית ליה דרבי אבין ומרבינן כעין הפרט למלקות דהיינו כל עבודה שבקרקע ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דרבי אבין דאין דנין בכלל ופרט ולא מרבינן מידי ללאו והדר מסיק דכ"ע לית להו דרבי אבין ומאן דאמר לוקה שפיר וכל הסוגיא אינה מוכחת כן דקתני זריעה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך משמע דדריש ליה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד ונראה לקיים גרסת הספרים ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ הוא הכלל והוי כלל ופרט גרידא כדאי' בהדיא בירושלמי דכלאים בריש פ"ח (פ"ח ה"א) דר"א אמר לוקין על החרישה בשביעית ר' יוחנן אמר אין לוקין מ"ט דר"א ושבתה הארץ שבת לה' כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט זרע וזמר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה זרע וזמר מיוחדין שהן עבודת הארץ ובטלין והיינו כר' אבין דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי בכלל ופרט א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ובמסקנא דירושלמי מפרש טעמא אחרינא שאינו בגמ' שלנו במועד קטן:
עד 'שיהיו מג' ועד ט' - כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' ועד ט' ח, אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינן עושין חורשין:
שנאמר בחריש ובקציר תשבות - ארישא קאי, דתנן "אין חורשין להן אלא לצרכן", ומנין שאין חורשין כל הבית סאה? שנאמר "בחריש ובקציר תשבות", ואם אינו ענין לשבת בראשית, שכבר נאמר (שמות כ) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולא לשמטה, שכבר נאמר (ויקרא כה) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, תנהו ענין לאיסור ב' פרקים של ערב שביעית, מפסח לשדה לבן, ומעצרת לשדה אילן. והכי קאמר קרא: "בחריש" שקצירו אסור, ואיזה זה - חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, "תשבות". "ובקציר" שחרישו אסור, ואיזה זה - קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית, נמי "תשבות", שספיחים שגדלו בשביעית או שעבר וזרע בשביעית אסור לקצרם בשמינית:
ר' ישמעאל אומר - לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמעינן מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר רחמנא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה דבעינן קצירה לשמה שזה דוחה את השבת:
עד שיהיו משלשה ועד תשעה. כתב הר"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ"כ הר"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב"ם מפרש אלא א"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"כ. והשיג עליו הראב"ד מן הירושלמי שהביאו הר"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ"ל שזה היה דעת הרמב"ם בפירושו בכאן והכ"מ מיישב דעת הרמב"ם בחיבורו לפי הירושלמי:
(ח) (על הברטנורא) משמע דאי איכא ט' ולא יותר וי'ם בהן אחד שאינו עושה ככר אין חורשין לכ"א אלא צורכו. וכ"כ הר"ש. ותימא דאם נשארו ח' והיא נמי ג' שכ"א עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא ג' בלבד והר"מ מפרש פירוש אחר ע"ש:
היה וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא, וגירסת הדפוס נראה לי דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר, ואם כן למה אין חורשין אף על גב שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו, אלא נראה דפירוש המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן אחד והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל:
או שנים עושין ואחד אינו עושה: בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו, אבל אם היו עשרה או יותר אף על פי שאינם עושים חורשין. ואמרינן עלה בירושלמי רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד, זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד, הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [עיין תי"ט]:
שנאמר בחריש ובקציר תשבות: תנא קמא דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמועד קטן ובראש השנה:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפילו לפני שביעית ואם כן לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ראש השנה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ראש השנה ע"כ נראה לפרש דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל:
אין צריך לומר: יש סוברים דגרסינן אין צורך לומר וכו'. וכתוב בספר לקח טוב סוף פרשת כי תשא וזה לשונו, ולתנא קמא מדבר בתוספת שביעית שמוסיפים מחול על הקדש וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל:
רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו': ירושלמי ר' ישמעאל כדעתיה, ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכל שכן מחוצה לארץ. פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פרק התרומה דהכי פירושו, דבפרק ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתניתין דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי סבירא ליה דכל שלא נקצר כמצותו פסול, דאי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצותו פסול. ופירש רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל, וכל שכן כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אלא אם כן יקצרוהו קודם זמנו, ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או על ידי שם אפילו הכי פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של חוצה לארץ, ואין העומר בא מסוריא היינו דאפילו בדיעבד פסול, ומתניתין דכל קרבנות הצבור בירושלמי דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בחוצה לארץ:
ה"ג: במשנה יצא קציר העומר ולא גרסינן יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירושלמי הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה, ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאף על פי שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאיתא במסכת שבת פרק ר"א דמילה, אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ, והכי מפרש לה רבא גם כן בפרק שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונראה לי דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ:
יכין
היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין: ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר:
עד שיהיו מג' ועד ט': יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין:
היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין: אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות:
חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר: ארישא קאי דמש"ה אין חורשין:
אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית: דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית:
אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית: וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות:
וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית: וה"ה ספיחי שביעית דאסירי:
ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר: ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת