תוספות יום טוב על שביעית א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על שביעית · א · >>

משנה א[עריכה]

כתב הרמב"ם וסידר אחר כלאים שביעית והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים שכך סידורם בתורה לולא שראה שהערלה אינה מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה שכל זמן שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה ועוד שהשמיטה יש בה סדר מיוחד מן התורה ולפיכך הקדים לדבר בשמיטה. ע"כ:

ערב שביעית. כתב הר"ב ולקמן ילפינן: במשנה ד:

עד העצרת. כתב הר"ב ובשדה לבן כו' עד הפסח. כדברי ר"ש רפ"ב. וכתבו התוס' בפ"ק דמועד קטן [ג] דעצרת יותר מדברי בית שמאי דלעולם בית שמאי לחומרא לבד אותן דבעדיות. ומ"ש הר"ב דרבן גמליאל וב"ד נמנו וכו'. ומותר לחרוש עד ר"ה משום דסברי כרבי ישמעאל דלקמן דמפיק לקראי לדרשא אחריתא וס"ל דאיסור ערב שביעית הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים הרמב"ם והר"ש. גמ' דמועד קטן פ"ק. ועיין פ"ב משנה ב מ"ש שם בס"ד:

וקרובין דברי אלו וכו'. כיון דמלתייהו דבית הלל מפורש על כרחך לפרושי מלתייהו דבית שמאי [פי' הכי] וכ"כ התוספות [פ"ק] דמועד קטן [דף ג]. ועיין מ"ש רפ"ג דפאה:

משנה ב[עריכה]

שלשה אילנות לבית סאה. עיין במשנה ה:

אם ראויין לעשות כו'. אע"פ שאינן עושין כדמוכח לקמן דמשער בתאנים לשון הר"ש ועי' לקמן בפי' הר"ב מ"ג [ומ"ש במ"ד בס"ד]:

האורה. ומצאנו במקרא גבי גפנים (תהלים פ) וארוה כל עוברי דרך:

ג אילן סרק. בירושלמי פריך כיון דאין פרי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. ומשני דעד זמן זה מעבה הקורות והביאו הר"ש בר"פ: [רואין אותן כאילו הם תאנים. פי' הר"ב ולמה שערו בתאנים על שפירותי' גסים ועושה הרבה. פירוש לפירושו דאית ביה תרתי לטיבותא שפירותיה גסים וגם עושה הרבה פירות וכן מפור' בירושלמי דאילו אתרוג גם ואינו עושה הרבה זיתים עושים הרבה ואין פירותיהן גסים]:

משנה ד[עריכה]

עד שיהיו משלשה ועד תשעה. כתב הר"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ"כ הר"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב"ם מפרש אלא א"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"כ. והשיג עליו הראב"ד מן הירושלמי שהביאו הר"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ"ל שזה היה דעת הרמב"ם בפירושו בכאן והכ"מ מיישב דעת הרמב"ם בחיבורו לפי הירושלמי:

משנה ה[עריכה]

וחורשין כל בית סאה בשבילן. לשון הר"ש י"מ עד העצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה עכ"ל. ומצאתי בפרק לא יחפור [דף כו ע"ב] דרש"י פירש כהני י"מ. ולפיכך אני אומר דאף הירוש' מפרש למתני' הכי שהיא משנה ראשונה. והא דקאמר בירושלמי בהדיא עד ר"ה היינו לאחר תקנת ר"ג וב"ד:

וכמה יהא ביניהם. קאי נמי אדלעיל מתניתין ב וכן כתוב בהדיא בפ"ג מהל' שמטה להרמב"ם:

משנה ו[עריכה]

נטיעות. עיין במ"ח:

עד ר"ה. לשון הר"ש הלכה למשה מסיני דחסה התורה על ממונן שאם [לא] יחרוש להם מתיבשות דאין כחן יפה כזקנות:

ומוקפות עטרה. או מוקפות קתני וכ"כ בכסף משנה לפירוש הר"ש שהוא פירוש הר"ב וגם הרמב"ם והראב"ד כתבו או כו' אלא שמפרשי' עטרה בענין אחר:

משנה ז[עריכה]

[והדלועים. כתב הר"ב בדלעת יונית דוקא קמיירי כו'. עי' מ"ש בזה לקמן]. [ר"ש בן גמליאל אומר כו'. כ' הר"ב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב"ם בפירושו אבל כתב דרבן שמעון בן גמליאל דוקא בדלעת יונית קאמר ואם כן אפשר דת"ק לא פליג וכן ראיתי בירושלמי מי שרצה לפרש דת"ק מיירי בדלעת יונית ומסיק דדיקא ר' שמעון בן גמליאל כך מיירי ומכל מקום הרמב"ם בחיבורו פ"ג מה"ש העתיק דברי ת"ק בלבד ובפי' הר"ש משמע דמכח רשב"ג מוקי לכולה מתני' בדלעת יונית ואין נראה לי כן מן הירוש' ע"ש ועיין במ"ז פ"ח דעירובין]:

משנה ח[עריכה]

[רבי עקיבא אומר כו' אילן שנגמם כו' דברי רבי שמעון. ופסק הר"ב כתרווייהו. וכן כתב הרמב"ם ונתן טעם מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם. ובכסף משנה תמה על מה שפסק כרבי שמעון. סבר דהתוספתא שזכר היינו מאי דאמר בירושלמי רבי שמעון ורבי מאיר אמרו דבר אחד וכו' עיין שם. ולא זכר הכסף משנה טעם במה שכתוב הלכה כרבי עקיבא אולי משום דהלכה כרבי עקיבא מחבירו]:

מטפח ולמטה כנטיעה כו'. לשון הרמב"ם אם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות מטפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן ע"כ. [ומ"ש הר"ב דהלכה כרבי שמעון כתבתי לעיל]: