מלאכת שלמה על שביעית א
מלאכת שלמה · על שביעית · א · >>
עד אימתי חורשין שדה האילן: בלא בי"ת גרסינן, וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל.
והחכם הר"ש שירילי"ו ז"ל פירש וזה לשונו, כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת, ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש, דמתניתין סברא כר"ע דפרקא קמא דמועד קטן ודפרקא קמא דראש השנה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ראש השנה של שביעית, ולית ליה לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ראש השנה אלא ממילא הוא דקא שרי ר"ע ילדה עד ראש השנה דסבירא ליה דאוקומי אילנא הוא, וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ראש השנה אלא מתקנת בית שמאי ובית הלל, הכי מסקינן לה במועד קטן פרקא קמא:
עד העצרת: דהיינו מעט קודם שיעורייהו דבית שמאי, ומשום הכי תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דבית הלל. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפילו הנהו דאליבא דיחיד, ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לבית שמאי, והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן ובית הלל מקילין עד עצרת והוו בית הלל לקולא ע"כ. ורש"י והתוספות ז"ל לא כך פירשו בפרקא קמא דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ"ל ז"ל.
ובירושלמי ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים, ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו, בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פירוש, ר"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא.
ובמועד קטן פרקא קמא דף ד' מסיק רב אשי דר"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אף על גב דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דסבירא ליה כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא, דקרא דבחריש ובקציר תשבות מפיק ליה ליצא קציר העומר שהוא מצוה, וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא. וכתבו התוספות ז"ל וקא דייק ר"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי, דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע"כ:
שלשה אילנות לבית סאה: בית סאה חמישים על חמישים דהוו להו תרי אלפי וחמש מאות גרמידי, ושלשה אילנות גדולים וזקנים מפוזרים בבית סאה ובתנאי שלא יהיו מקורבין יתר מכשיעור דהיינו כשאין ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו כדתנן לקמן דאז מקורבין הן, וצריכין נמי שלא יהו רחוקין יותר מכשיעור וכגון שאינם תוך בית סאה תוך טבלא של חמישים על חמישים, דבכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואין חורשין להם אלא צרכן, ועוד בעינן שיהו עושין בין כולם פירות משקל ככר של חול דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא מאה דרהם. באיטלקי, מפרש בפרקא קמא דקידושין גבי פרוטה דלפי שקבעה מטבע ומשקל בימי משה משערים בה. פחות מכאן, שאינו עושה כל כך,
אין חורשין *הערה 1: , כל הבית סאה אלא תחת האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו, ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו. מלא האורה וסלו, חוצה להן סביב האילנות למקום שכלים נופותיהם ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא המלקט וכמלא הסל ללקט פירות הנופות החיצונות, ומפרש בירושלמי דכלאים פרק איזהו עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות, ונראה דהוא הדין נמי הכא דהיינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי תאנים תני אורה ומשום דכולהו אילנות משער להו תנא דמתניתין בתאנים כדתנן לקמן תני בכולהו לישנא דאורה עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל בפירוש הרמב"ם ז"ל ככר רוצה לומר גוף מחובר כדמות ככר לחם:
אם ראויים: רוצה לומר כל אחד מן השלשה אילנות:
אורה: ברוב הוא מלקט התאנים דכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'], ואשכחן נמי דקרוי עודר כמו שכתבתי בפרק ט"ו דמסכת יבמות וכן נמי במציעא פרק הפועלים דף פ"ט, תניא בהדיא הפועלים שהיו עודרים בתאנים גודרין *הערה 2: בתמרים בוצרים בענבים מוסקין בזתים וכו'. אלא שבספר אהל מועד אות הלמ"ד מלת לקט, משמע דגריס התם במציעא אורין בתאנים וכו':
אחד אילן סרק: מפרש בירושלמי טעמא מפני שהוא מעבה את הקורות שבו דאי לאו משום הכי כיון דאין פירות נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית, ודוקא עד הפרקים הנזכרים אבל מכאן ואילך הוא מתיש את כחו בחרישה שכבר כלתה הליחה ואם נתיר לו אחרי כן אף הוא יתכוון לחרוש הקרקע ולעובדה לצורך שביעית:
ככר דבלה של ששים מנה: כשתדקדק בחשבון תמצא שהן חמשה עשר ליטרין דמשקלות של זמננו זה שהרי שתים עשרה אוקיות בכל ליטרא וכל אוקיא היא חמשים דרה"ם, וזה אחר שתבין מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל או בפירוש הרמב"ם ז"ל שהביאו ר"ע ז"ל. וזה לשון הרמב"ם ז"ל במוגה ככר של ששים מנה שערנו באבני משקלינו ששים ושני [ליטרין] ושמונה אוקיות לא פחות ולא יותר, שבכל ליטרא ששה עשר אוקיות והאונקיא ששה עשר דרכמונים והדרכמון שלושים וששה גרגרי שעורים ע"כ.
ירושלמי ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסים כו', א"ר חייא בר אבא כל אילנייא עבדין שתא ומדלגין שתא והדא תאנה עבדה כל שתא. וכתב החכם הר"ס ז"ל אם ראויים לעשות ככר דבלה וכו', מדברי הרא"ש ז"ל מפורש שצריך כל אחד שיהא ראוי לעשות ככר דבלה וזה הדין הוא משלש ועד תשע, ואם הם עשרה או יותר אף על פי שאינם עושים חורשין כל בית סאה בשבילן, ועל עשרה קאי מה שאמר רב ביבי בירושלמי דבלבד שיהיו משולשין פירוש שכל שלשה יעשו ככר. אבל דעת הרמב"ם ז"ל יראה שאין צריך אלא שכל השלש ראויין לעשות ככר דבלה. וכן דעת הראב"ד ז"ל, ופירש הוא ז"ל דהא דאמר רב ביבי שיהיו משולשין קאי אשלש אילנות, וזעירא בר חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה והוא הדין אחמשה וששה ושבעה דהוי מחומשים ומשותים ומשובעים וכן לכולן, ולדעת הרא"ש ז"ל זעירא בר חנינא קאי אעשרה ופליג על רב ביבי עכ"ל ז"ל:
היה וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא, וגירסת הדפוס נראה לי דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר, ואם כן למה אין חורשין אף על גב שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו, אלא נראה דפירוש המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן אחד והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל:
או שנים עושין ואחד אינו עושה: בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו, אבל אם היו עשרה או יותר אף על פי שאינם עושים חורשין. ואמרינן עלה בירושלמי רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד, זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד, הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [עיין תי"ט]:
שנאמר בחריש ובקציר תשבות: תנא קמא דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמועד קטן ובראש השנה:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפילו לפני שביעית ואם כן לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ראש השנה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ראש השנה ע"כ נראה לפרש דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל:
אין צריך לומר: יש סוברים דגרסינן אין צורך לומר וכו'. וכתוב בספר לקח טוב סוף פרשת כי תשא וזה לשונו, ולתנא קמא מדבר בתוספת שביעית שמוסיפים מחול על הקדש וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל:
רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו': ירושלמי ר' ישמעאל כדעתיה, ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכל שכן מחוצה לארץ. פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פרק התרומה דהכי פירושו, דבפרק ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתניתין דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי סבירא ליה דכל שלא נקצר כמצותו פסול, דאי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצותו פסול. ופירש רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל, וכל שכן כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אלא אם כן יקצרוהו קודם זמנו, ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או על ידי שם אפילו הכי פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של חוצה לארץ, ואין העומר בא מסוריא היינו דאפילו בדיעבד פסול, ומתניתין דכל קרבנות הצבור בירושלמי דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בחוצה לארץ:
ה"ג: במשנה יצא קציר העומר ולא גרסינן יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירושלמי הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה, ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאף על פי שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאיתא במסכת שבת פרק ר"א דמילה, אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ, והכי מפרש לה רבא גם כן בפרק שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונראה לי דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ:
וחורשין כל בית סאה בשבילן: יש מפרשים עד עצרת, אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ראש השנה, ה"ר שמשון ז"ל ורש"י ז"ל גם כן פירש שם עד עצרת, אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירש דלתנא דמתניתין דסבר כר' עקיבא לא שרי אלא עד עצרת. וברייתא דמייתי בירושלמי דקתני שלשה אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ראש השנה אף על פי שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו הרי זה מותר, ההיא סברא כר"ג ובית דינו דבטילו איסור שני פרקים דסבירא ליה כר' ישמעאל דעשר נטיעות הלכתא הוא והיינו בזמן המקדש ומכי בטילו אפילו בזקנים חורשים עד ראש השנה:
הַבַּקָר: כמו חמר צייד ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל, (דיבור המתחיל כמלא) אבל פחות מכאן למיעקר קיימי וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה, דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה כיון שאינם מתפשטים בכל השדה ע"כ:
עשר נטיעות וכו': כתב רשב"ם ז"ל בפרק חזקת (בבא בתרא דף ל"ז) דגבי נטיעות אשכחן עשרה לבית סאה ובאילנות אמרו שלשה לבית סאה, ועל כרחך נטיעות היו מתחילה והיו עשרה לבית סאה אלא שכן דרך אילנות לנטוע הרבה ביחד בתחלה ואחר שגדלו מפזרין אותם ומיעטום לשלש לבית סאה כמו שעושים לירקות ע"כ. ירושלמי ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות, אמר ליה בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש. פירוש עשר נטיעות הלכה למשה מסיני דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להן מתייבשות דאין כחן יפה כזקנות, וניתנה הלכה בנטיעות על מנת שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על שני פרקים הללו והתירום, ה"ר שמשון ז"ל.
וזה לשון החכם הר"ס ז"ל בסוכה פרק לולב הגזול פירש"י ז"ל וזה לשונו, אבל אם אינם עשר או שאינם מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל אחת ואחת כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ע"כ. וכן בשלש אילנות זקנות שאמרו בהן שחורשין כל בית סאה בשבילם עד העצרת, פירש שם ז"ל וזה לשונו, ואם אינם שלשה חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון ע"כ. וזה דבר תימה דבזקנות תנן פחות מכאן אין חורשין להם אלא מלא אורה וסלו חוצה לו, וכן בנטיעות תנן היו עשויות שורה וכו' אין חורשים להם אלא צרכן דהיינו מלא אורה וסלו ולא כפי חשבון עשר לבית סאה, ועוד אם כדברי רש"י ז"ל שכשיהיה פחות נותנין להן כפי חשבון אם כן מאי רבותייהו דעשר המפוזרות הרי אפילו לפחות מכאן כך נותנים ואפילו לאחד, ואם כן היה ראוי להלכה למשה להודיענו סתם שלכל נטיעה נותנין כפי חשבון עשירית בית סאה וצריך עיון, עכ"ל ז"ל:
היו עשויות שורה ומוקפות: אית דגרסי או מוקפות, וכן גרסת הראב"ד ז"ל בהשגות, ומ"מ הפירוש אפילו הרמב"ם ז"ל מודה שהוא כמו או אלא שפירש הרמב"ם ז"ל שורה שיהיו בשורה אחת על קו אחד ומוקפות עטרה שהוא דומה לקשת. ולפירוש שהביא ר"ע ז"ל קצת קשה דאי שורה לשון חומה הוה ליה להיות באל"ף:
בפירוש ר"ע ז"ל, עטרה גדר סביב. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה מגומגם הרבה שהיה לו לומר גדר מה ראה לומר עטרה, ונראה דהכי פירושא היו עשויות שורה וכו' כלומר אם אינם מפוזרות בכל השדה אלא שהן עשויות בשורה זה אחר זה או שהם נטועים בעיגול כעטרה אין חורשין וכו', והאי עשויות דרישא קאי גם אסיפא והכי קאמר היו עשויות כשורה או שהיו עשויות מוקפות כעטרה ע"כ. עוד כתב אין חורשין להם אלא צרכן, פירוש אבל צרכן חורשין אפילו עד ראש השנה ע"כ:
רשבג"א עשרה דלועין וכו': אית דלא גרסי מלת כל במשנה, וכן הוא בירושלמי. וכתב הר"ש ז"ל והא דתניא שלשה דלועין שלשה קשואין וארבע נטיעות מצטרפות מוקי לה בירושלמי כרשב"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתניתין ע"כ, ומשמע קצת מן הירושלמי הזה דגרסינן מלת כל:
חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה: כך צריך להיות:
עד אימתי נקראו וכו'. ר' יהושע אומר בת שבע שנים: סברה אחרת עד שבע שנים. ובתוספתא מוכח דלא א"ר יהושע עד שבע שנים אלא בזיתים, ובתאנים בני שש ובגפנים בני חמש:
כנטיעה: בין לענין חרישה בין לענין ערלה, ור"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד, דא"ר אלעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין, דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ, ואיכא מאן דפסק דלא כר"ש משום דשיטה הוא, ואיכא מאן דפסק כותיה משום דראב"י דמשנתו קב ונקי סבירא ליה כותיה:
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגה"ה: פירש ה"ר יהוסף ז"ל, פירוש העצרת כדין שדה אילן אלא שאין חורשין את כל השדה.
- הערה 2: הגה"ה: מצאתי ברש"ל ז"ל בפרק במה טומנין (שבת דף נ') שהגיה בשני דלתי"ן כל קציצת תמרים קרוי גדידה עיין שם, ואין הכרח גמור לו מן הערוך שלא הביאו אלא בערך גד הרביעי, אלא דהכי נמי מסתבר לעניות דעתי.