מלאכת שלמה על שביעית ב
<< · מלאכת שלמה · על שביעית · ב · >>
עד אימתי וכו': וגם הכא גרסינן שדה הלבן בלא בי"ת, וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
עד שתכלה הליחה: היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופירש הרמב"ם ז"ל, מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ, ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳).
ובירושלמי מפרש דלאו דוקא דאית ליה מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית ליה כיון דמאן דאית ליה עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע, ומפרש תו דתנא קמא דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתניתין ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כבית שמאי, דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח, והיינו כבית שמאי דכי היכי דבאילן נקטי בית שמאי כל זמן שהוא יפה לפרי ובית הלל נקטי רגל הכי נמי ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועינן דעתייהו דבית שמאי דסתם לן דעתיה דר"מ ושנאה בלשון חכמים, ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא, ומסיק אלא היינו דאשמועינן תנא דמתניתין דתנא דלעיל פרקא קמא דתנא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל גבי אילן היינו ר"מ, והכי קאמר ר"מ בההיא בית הלל מחמרי דעד עצרת ותו לא, אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלינן ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט, ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישניה ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:
אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו: סברה אחרת נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו':
מזבלין ומעדרין וכו': ובירושלמי מפרש בברייתא דהוא הדין דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ראש השנה במקשאות ובמדלעות, ובפירקין דלעיל סימן ז' פליגי רבנן ארשב"ג בהא, וליכא למימר דמתניתין כר"ג ובית דינו דהא תקנתא דר"ג בתר רבי הוה, וצריכינן לאוקומי דהכי קאמר לתנא קמא בשלשה דלועין ושלשה קשואים וארבע נטיעות וכל שכן לרשב"ג, ולרשב"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא"ש ז"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב"ג דלועין כנטיעות ורשב"ג לא קאמר אלא בדלועין, אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וארבע נטיעות וצריך עיון ע"כ. ואלו דברים למדן מה"ר שמשון ז"ל מפרקא קמא וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו', ובסוף דבריו כתב שגם הרמב"ם ז"ל מפרש הירושלמי שם בפ"ג כמו שפירשו הוא ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל (דיבור המתחיל אף נוטל), ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין דמיון לדברי ר"ש עם מפרקין, כי ר"ש לא התיר לפרק בשביעית אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע"כ:
מסקלין וכו': בירושלמי מוקי לה ר' יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ראש השנה. ומתניתין דלקמן פ"ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפילו בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי, התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין. וכתב בתי"ט ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין ע"כ, ואפשר שיתורץ האי קצת קשה עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו, להכי חלקן זה מזה:
מקרסמין: פירש ה"ר שמשון ז"ל מקרסמין היינו זימור, אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע"כ. וכתב החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל, ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפרק שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים, והאי פירכא ליתא דכי אמרינן לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור, ועוד יש לומר דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ"ל ז"ל:
מפסלין: הכי גרסינן בכל הספרים, אבל רש"י ז"ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ, פירשו הרב ז"ל מלשון הירושלמי דמתרגמינן ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתיה לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו': לאו דוקא נקט זרוד ופסול דהוא הדין קרסום, וכן ר"ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דהוא הדין קרסום וזרוד:
מזהמין וכו': בירושלמי מוקי מתניתין כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשום הכי קתני מתניתין דוקא עד ראש השנה, ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתניתין אפילו כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום, דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפילו בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות, וזיהום דמתניתין היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשום הכי עד ראש השנה אין בשביעית לא. וכן פירש ה"ר שמשון ז"ל:
וקוטמין אותם: פירש בערוך תרגום אפר קטמא, והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל, והרמב"ם ז"ל מפרש דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים, ורש"י ז"ל פירש בהיפך:
בפירוש ר"ע ז"ל (דיבור המתחיל וקוטמין), ויש מפרשים שובר הראשים כמו נקטם ראשו, וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע"כ:
ומשקין אותן עד ראש השנה: פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי, ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ראש השנה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי, ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי, ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפילו בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן. וכתב הראב"ד ז"ל בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל דכולה מתניתין דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ראש השנה אלא הא קא משמע לן דעד ראש השנה אין בשביעית לא, אי נמי לאשמעינן דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהלכה למשה מסיני היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אף על גב דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי, אי נמי בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפילו למאן דאמר שאין לוקין על חרישה בשביעית מכל מקום מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות, אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע"כ:
ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו': נוסחה אחרת על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר"א בן שמוע בית שמאי אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר, ובית הלל אומרים משקה בין על הנוף בין על העיקר:
סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן: כך צריכה להיות הגירסא.
וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומנקבין ומפטמין חדא היא, ופירש רש"י ז"ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע"כ. ובירושלמי פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור' יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי, או רישא דמתניתין בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקינן והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתניתין גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכל שכן באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם, והא דקתני מתניתין לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר' שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן, ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה, וליתא דהא לעיל קאסר ר"ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך, ונראה דגרסינן ר"ש מתיר באלו בוי"ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי, והכי קאמר דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן, כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אף על פי שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב, וכן פירש ה"ר שמשון ז"ל קצת מזה, ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל.
אמר המלקט, כמעט שהכל מבואר בפירוש ה"ר שמשון ז"ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז"ל בספר ישן, וזה לשון הר"ש ז"ל בקיצור, דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר"ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו' ועוד וכו', אלא אתא לאשמועינן דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות, כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אף על פי שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפילו שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט ע"כ, ומשמע ממה שכתב ז"ל עוד שם דלר' יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר' יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי תנא קמא בכל ענין וכדכתבינן, ור' יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע"כ. ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם, פירוש הכל שוין ר' יהודה ותנא קמא אבל ר"ש פליג כדפרישית במתניתין עכ"ל ז"ל:
מקום שנהגו שלא לסוך: ה"ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר"ש מתיר באילן וכו' פירוש לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית, כך נראה לי וצריך עיון ע"כ:
אין נוטעין ואין מבריכין וכו': ואיתא בראש השנה פרקא קמא, והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר, ר' יהודה וכו'. וכתבו שם תוספות ז"ל דמשנה היא בפרק שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסינן לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפרקא קמא דראש השנה אלא סתמא גרסינן לה, ור"מ היא דסבירא ליה התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתניתין הרמב"ם ז"ל, דתנא קמא סבירא ליה יום אחד בשנה חשוב שנה אם כן מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה, אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן רוצה לומר שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן ליה אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה, ור' יהודה ור' יוסי ור"ש סבירא ליה דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעינן שלשים אחר זמן קליטה ע"כ ועיין עליו שם בגמרא. ושם כתבו תוספות ז"ל שר"ת ז"ל יש לו דרך אחרת בפירוש הסוגיה אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר שלשים לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית, והובאו דבריו באורך בפירוש הר"ש ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל. (דיבור המתחיל פחות) שלשים דקליטה ושלשים דתוספת. כתב ה"ר יהוסף ז"ל דוחק, דלשון המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות משלשים יום לפני ראש השנה ע"כ:
יעקור: ואם לא עקר הפירות מותרין, ומתניתין דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט, אבל אי ברי לנו שהשריש אפילו לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית:
הבצלים הסריסים וכו': פירש בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע, פירוש אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע"כ. ואיתה בראש השנה פרקא קמא די"ד, ופירש שם רש"י ז"ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע"כ.
ופירש עוד שם בלשון ראשון דמתניתין מוקי לה התם בגמרא כר' יוסי הגלילי דהתם בברייתא, אבל בלשון שני פירש דגמרא מוקי הא מתניתין כר' עקיבא דסבירא ליה דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים. ומפרש טעמא בתלמוד ירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים, הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר, דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות, אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפילו מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו ע"כ. והתוספות פירשו שם כלשון אחרון דרש"י ז"ל דכן נראה בירושלמי. גם ה"ר שמשון ז"ל כתב דמן הירושלמי הזה משמע קצת דמתניתין ר' עקיבא היא ולא ר' יוסי הגלילי, אף על גב דלכאורה משמע דאתיא כר' יוסי דאיהו דריש התם בראש השנה פרקא קמא בברייתא הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע"כ:
ופול המצרי: לתנא קמא דפליג אדר"ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק, ולר"ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה:
פול המצרי: פאשולי בלע"ז, וכן כתב רש"י ז"ל במנחות דף ל' ובראש השנה דף י"ג ב', ובירושלמי דשבת דף ז' פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ"ל הר"מ דלונזאנו ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל, ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל קושיא זו אינה קושיא, דלעיל אליבא דר"ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו, וכן נראה דאפילו בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק, אך צריך עיון ע"כ:
התמרות שלהם אסורות בשביעית: הרמב"ם ז"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה, מתוספות י"ט *הערה 1: :
[ומרביצין: כו'] ובפירוש המשנה פירש דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מבית סאה. ורמב"ש ז"ל פירש עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת, וכן דעת רש"י ז"ל שכתב בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס, ור"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואף על גב דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן:
דברי ר"ש ראב"י אוסר: ירושלמי אתיא דר"ש כרבנן ודראב"י כשיטתיה, דתנן בפרקא קמא דמועד קטן ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה, זרעים שלא שתו לא ישקם, וחכמים מתירין בזה ובזה, ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר"ש, וראב"י אוסר. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו ע"כ:
ממרסין באורז בשביעית דברי ר"ש אבל לא מכסחין: כן כתוב בספרים מדוייקים, וכן הוא גם כן בירושלמי. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר"ש אומר ככולהו דוכתי, ושמא משום דכולא מילתא דר"ש ואין חולק עליו. והתם בירושלמי פריך דר"ש אדר"ש. וקשיא לי לפירוש הרמב"ם ז"ל דפירש אבל לא מכסחין רוצה לומר שאין מנכשין, מאי קפריך בירושלמי, ולעניות דעתי צריך עיון אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא:
בפירוש ר"ע ז"ל, ממרסין באורז, משקין עפר האורז וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל נראה לי דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ראש השנה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי, אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע"כ:
הערות
[עריכה]- הערה 1: כן הוא בתוי"ט ד"פ בדיבור המתחיל התמרות אחר מלות נראה לי.