מלאכת שלמה על שביעית ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על שביעית · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

מאימתי מוציאין וכו':    פי' הר"ש ז"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור:

משׁיפְסְקי:    גרסי' הפ"א בשב"א והסמ"ך בשב"א:

משייבש המתוק:    פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב"ם ז"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך:

משנה ב[עריכה]

ואין מוסיפין על האשפתות:    מסיק בירושלמי דאפי' בכשיעור אסרי רבנן ועלה הוא דקשרי ר"ש:

משנה ג[עריכה]

עושה אדם את שדהו וכו':    נ"ל שהפירוש של זו המשנה הוא על זה הדרך כי למעלה אמר לך עד כמה מזבלין וכו' וכא הוא שחזר לומר אותו הדין עצמו משום דבר א' שנתחדש בו דהיינו התיקון שמלמדין חכמים את הצריך להוסיף על האשפתות דהיינו שיעמיק שלשה וכו' ואע"פ שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר הבא להוסיף יעמיק שלשה וכו' ולא הי' צריך את המחלוקת של ר"ש ורבנן וכ"ש ברישא אלא משום שרבינו הקדוש לא הי' רשאי לשנות לשון רבותיו והוא למד בברייתא א' לשון המשנה הראשונה ובברייתא אחרת למד לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש. ודו"ק. ובא לומר גם בזו שבכל אופן מתיר ר"ש כמו שפי' המפ' וכן הוא בירוש'. עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל:

ויותר מכאן דברי ר"ש:    גרסי'. ואית דגרסי ויותר מכאן מותר דברי ר"ש ומלת מחצב מוחקין אותה ומהר"י קארו ז"ל כתב בכסף משנה בפ' שני דה' שמיטה ויובל סי' ב' ויותר מכאן מותר כו'. ופירוש יותר מכאן כלומר אפי' יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ע"כ. ומתוך מה שנכתב תדע כי יש טעות בדפוס בראש פי' ר"ע ז"ל וכך צ"ל יותר מכאן משלש אשפות לבית סאה וכו'. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל וא"ת בשלמא למאן דפירש לעיל בירוש' דר"ש דרישא שרי בפוחת מן המשפלות משיעורא שמנו חכמים בשלש אשפות וכ"ש כי אשלים שיעורא בהו דכ"ש דשרי להוסיף אשפה הכא אשמעי' הך מתני' בעושה בכשיעור דבעי' שלש משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבבציר משלש משפלות בהו לא שרי ר' שמעון דלא תימא דשרי בפוחת ואפי' משלש משפלות לכל אשפה ואשפה בקמייתא ואשמועי' מתני' דדוקא בעושה כשיעור דמקרי אשפה הוא דשרי ופוחת דשרי היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו שלש אשפתות ויותר מכאן דברי ר"ש דבעינן דלהוי בהו בשלש שמא דאשפתות ובהכי הוא דשרי ר"ש להוסיף יותר מכאן אלא למאן דאסיק דלעיל ברישא בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו. וי"ל דמשום דבעי לאשמועי' תקנתא דרבנן תני לדר"ש בהדייהו וכן כתב הרא"ש ז"ל והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למתני עלה מילתייהו דחכמים ע"כ. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותירוץ הרא"ש ז"ל הוא תירוץ הר"ש ז"ל ג"כ:

עד שיעמיק שלשה:    בפ"ק דמ"ק דף ד' פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני כו' עד זבלו מוכיח עליו. וכ' תוס' ז"ל דליכא למיחש שמא מאן דחזי לחפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע"כ:

עושה אדם את זבלו אוצר:    שם במ"ק מקשה דראב"ע אדראב"ע דתנינן התם פ"ק. ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וטעמא דשביעית הוי משום דמחזי כעודר והכא שרי מדקאמר עד שיעמיק ושם במקומו הארכנו ע"ש. וההיא שינוייא דהתם מהני נמי לרבנן ולר"מ דשרי הכא להעמיק אע"ג דמחזי כעודר כדכתיבנא אלא דהתם נקט ראב"ע אע"ג דאיהו בסיפא דמתני' משום דאשכח דידי' אדידי' ובירוש' נמי משני הכא סלו ומגרפו מוכיחין עליו שכוונתו לעשות אשפה ע"כ מה"ר שמשון ז"ל:

היה לו דבר מועט:    הרמב"ם ז"ל נראה שפי' הפתרון שני דבירוש' דר"ל כשיהי' לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות:

ראב"ע אומר וכו':    ירוש' תני הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גפסס מותר לשפוך שם הזבל דכל הני אינם ראויים לזריעה:

או עד שיתן על הסלע:    צ"ע במילתייהו דרבנן אי ס"ל דלא מהני נתינה על הסלע וגם צ"ע אי רבנן ור"מ וראב"ע כולהו ס"ל דבר אחד בכל הני בבות או דילמא יש לחלק וכן נמי צ"ע אי ר"ש ות"ק דר"מ ות"ק דראב"ע שוו לגמרי. ומצאתי בתי"ט שכתב או עד שיתן וכו' יע"ש:

משנה ד[עריכה]

סהר של בית סאתים:    היקף ששיעורו ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. ואיני יודע למה צריך לומר סהר כמו סחר בחי"ת דהא אפי' בה"א הוי כמו בית הסהר לחבוש אותם שלא יצאו אנה ואנה:

עוקר שלש רוחות:    פי' כי כשמקום זה מלא אי אפשר לבריות לעמוד שם. ה"ר יהוסף ז"ל. ירושל' תני בכל עושין סהרים במחצלאות ובקש ובאבנים ואפי' שלש חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליו:

ומוציא מן הסהר:    בירוש' בעי אי צריך להמתין עד שיפסיקו עובדי עבודה ולא אפשטא. ומוציא מן הסהר כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהא לא קאי אלא ארישא דהמדייר את שדהו ובא לומר שמותר להוציאו ולא אמרי' שהוא אסור להוציאו משום דאז תהיה השדה שדיירה מזובלת אלא מותר ע"כ:

משנה ה[עריכה]

לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו:    כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הנכון לפרש שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו ומסירין העפר מעל גביו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב אא"כ יהא שיעור המחצב כ"כ גדול שיהא בו שלש מורביות ופי' בערוך נדבכין דהיינו שורות כמו מורביעות והעי"ן נבלעת והשיעור דשלש מורביות הן שלש על שלש דהיינו ט' על רום שלש אמות דשיעור השלש מורביות כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבנים לבנין קעביד ולא משום עודר ומה שפי' ר"ש ז"ל בשיעור האבנים אין נראה בעיני ע"כ. אמר המלקט והוא רבינו שמשון ז"ל פי' ג"כ בסוף דלכאורה לישנא דמתני' משמע כ"ז לשלש המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום שלש אמות וניחא טפי דלפי שהאבנים אחרות קרי להו מורביות כמו מורביות של ערבה דפ"ד דסוכה וכן מורביות של תאנה דבפ' שני דתמיד ע"כ אלא דברישא דמילתיה פי' מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלשה אמות אורך ורוחב על רום שלש דהיינו כ"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורבית ומורבית ע"כ:

עד שיהיו בו שלש מורביות:    פי' ר"ע ז"ל שיהיו נגלין ונראין וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל קשה דהא לא נאמר במשנה עד שיראו בו אך לשון המשנה הוא שיהיו בו שמשמע שאינו מקפיד אלא שיהיו בו אבנים הרבה כי כשאין בו אלא מעט אבנים הרואה סובר שבודאי אינו עושה את הדבר אלא כדי לסקל את שדהו אבל כשיש בו אבנים הרבה שהוא סלע גדול בודאי שאינו חושש על הקרקע אלא על האבנים כיון שיש בו כ"כ טורח רב ע"כ:

משנה ו[עריכה]

של משאוי שנים שנים:    שכל אבן ואבן מהעשר שתים מהן משאוי של חמור כנהוג בארץ ישראל באבנים שיקירין זווייא"ש ואין לפרש דאדם נושא אותן שתים שתים דהיינו אבני כתף. ועוד דשתים שתים הוה לי' למתני דאבן לשון נקבה היא כדכתיב והאבן הזאת. פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מעשרה טפח או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים נוטל עד טפח סמוך לארץ כ"כ הרמב"ם ז"ל ולי נראה לפ' פחות מכאן שלא היה גבוה כ"כ ואפשר שהוא רחב הרבה הרי הוא כמחצב וצריך כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה וגומם הגדר עד טפח סמוך לארץ שלא יהא מתקן הקרקע וגוממו דקתני ארישא ור"ל גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ שאין גומתה שוה לארץ בפחות טפח כן נראה לי דאי כפי' הרמב"ם ז"ל ה"ל למתני וגוממו גבוה מן הארץ טפח. בד"א. אגדר קאי. אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית להורסו מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד גלוי היסוד. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל הוא מה שהביא כבר ר"ע ז"ל והוא קרוב לפי' הרמב"ם ז"ל. ובערוך פי' מחצב כלומר גדר קטן שהוא פחות מעשרה טפחים קרוי מחצב וכן משמע מן הירושלמי. דגרסי' בירוש' ר' חייא בר אבא שאל הכא את אמר שיעור גדר עשרה טפחים במה אנן קיימין אם כשהיו שני נדבכין ניתני שמונה טפחים אם כשהיו שלשה ניתני י"ב טפחים כדתנן בריש פי"ד דמס' אהלות. ומשני א"ר יוסי הכא נמי שלשה נדבכין שהן י"ב טפח כדתנן התם מיהו כשבא לסתת האבן ולהושיבה בבנין מחסר חצי טפח מלמטה וחצי טפח מלמעלה וכן בנדבך השני דנדבך הראשון הסמוך לארץ אינו מסתתו אלא השני להשלישי הרי עשרה טפחים בג' נדבכין. תני פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב ופליגא אמתני'. עוד גרסי' בירוש' תני א"ר יהודה בד"א דגוממו עד פחות מן הארץ טפח בזמן לפ"ז לא הי' להכ"מ מה להגיה בדברי ר"י אבל בכ"מ מבואר שהי' הגי' לפניו בד"א בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל אם נתכוין כו' וע"ז הגיה שצ"ל בזמן שנתכוין וכו' ודברי הכ"מ אלו אינן מובנים דהר"מ פוסק בחבור בהדיא לקולא אף שבפי' פוסק לחומרא:] שנתכוון לתקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתקון שדהו אפי' יותר מכאן מותר. אמר רשב"ג בד"א שלא נתכוון לתקון שדהו אבל אם נתכוון לתקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור פי' אע"פ שמשייר יותר מטפח אמר ר' ביבי הורי ר' ייסא לקולא כר' יהודה וע' בכ"מ פ' שני דה' שמטה ויובל שכ' דרבינו ז"ל גורס הורי ר' ייסא לחומרא וגם הגיה שם בדברי ר' יהודה בד"א שנתכוון לתקון שדהו אבל לא נתכוון אפי' יותר מכאן מותר ע"כ ותימה דברישא נקט לשון יטול ובסיפא נקט נוטל:

בפי' ר"ע ז"ל. הרי אלו ינטלו כולן. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה שהיה לו לומר הרי זה ינטל כיון דקאי אגדר ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ומניח מן הסלע בארץ וכו'. כ' קשה שהרי לא מיירי בסלע אלא בגדר לפי פירושו ואפשר דט"ס הוא וגרסי' ומניח מן הגדר אך אם היינו מפרשים דהאי וגוממו לא קאי על מה שלפניו פחות מכאן מחצב אלא קאי ארישא דקאמר הרי אלו ינטלו ועלה קאמר וגוממו וכו' וקאי נמי על מחצב שאינו רשאי ליטלו כולו הוה מתיישב הלשון טפי וכן נראה עיקר וה"פ דמתני' גדר שיש בו עשרה אבנים וכו'. הרי אלו העשר אבנים ינטלו ועלה קאי וגוממו וכו' כלומר ולא אותם העשרה אבנים בלבד הוא נוטל אלא גומם את כל הגדר עד פחות וכו' אלא שהפסיק באמצע בדבר אחר לפ' מה נקרא גדר ושיעור גדר עשרה טפחים כדי לומר אח"כ על שניהם פחות מכאן מחצב כלומר אם היו האבנים הגדולים פחות ממשאוי שנים שנים או שהי' גבהו פחות מעשרה טפחים דינו כמחצב שצריך שיהא בו שלש מורביות וכו' וצ"ע עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל וז"ל בס"א גרסי' כאן מתני' דהמזנב גפנים וכו' דלקמן בפ"ד משנה ו' ונ"ל דטעות הוא שם דאף באותו ספר גרסי' לה לקמן ג"כ ותרתי למה לי ע"כ:

משנה ז[עריכה]

אם יש בהם שתים של משאוי וכו':    בברייתא בירושל' פליגא אמתני' ומצרכא דבכל אחת ואחת בעי' משוי של שנים שנים:

גרגר של צרורות:    מפני קטנותן קרי להו הכי מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר:

גל של אבנים:    גדולות ואית דגרסי גרגש בשי"ן וכן הוא שם פרק שני א"ה לכאורה כוונתו אהרמב"ם פ"ב מה' שמטה שהראה בו מקום לפני זה ואנחנו הכנסנוהו בתוך הציונים. אבל לפנינו שם הגי' גרגר.]. ומחק הר"ר יהוסף ז"ל ממשנתו מלות או גל של אבנים וכתב וי"ס אחרים דגרסי לי' וקשה דהא היינו רישא המסקל את שדהו מגל של אבנים ע"כ. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש דהאי בבא לאו משום שביעית נקטה אלא אפי' בשאר ימות השנה אשמועי' דאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו שבבקעה משום דרוצה לקיימן דכי מנכש העשבים הרעים מן הזרוע יהיב להו עלייהו כדי שלא יצמחו כ"כ מהרה אבל אם הזרע בהרים ובטרשים מותר דטיבו חשיב לי' שמפנה המקום ע"כ וכתבתיו אמתני' דבסמוך סי' ח' בשם הראב"ד ז"ל:

משנה ח[עריכה]

אין בונין מדרגות וכו':    י"מ בונה גדר סביב המים שלא יקחנו אדם כדי להשקות שדהו:

ולא יסמוך:    ה"ר שמשון ז"ל גריס לא יסבוך בבי"ת פי' לסתום האויר שבין אבן לאבן מלשון נאחז בסבך. והראב"ד ז"ל הביא שתי הנוסחאות בהשגות. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ולא יסבוך בעפר. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפירושה לא ימלא הגאי עפר מפני שמתקן את הארץ. והראב"ד ז"ל פי' דעל המדרגה שעל שפת הגאי מיירי דכשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה אלא עושה אותה חיץ אבן על אבן ע"כ. וכתוב שם בכסף משנה ונראה שהוא ז"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזור עפר לגאיות ההם כדי שישוו פניהם ומ"מ יש לתמוה למה לא חלק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים. לשביעית משפסקו גשמים כמו שחלקו במשנה וצ"ע ע"כ. ירוש' מהו חיץ חייץ לי' כמה דתימר והוא בונה חיץ:

וכל אבן שהוא יכול וכו':    פי' הרמב"ם ז"ל אבל מה שאי אפשר לו לקחתם עד שירד בגאי אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או משלשל עצמו לקחת אותה נאמר שהוא לתקן את שדהו נתכוון. והראב"ד ז"ל פי' ע"פ הירו' דמשום גזל נגעו בה וז"ל כל אבן שכשעומד ברה"ר יכול לפשוט את עצמו וליטול מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונה בה אבל מתוך שדה חבירו פי' מאמצעה לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עשבא עליהם עכ"ל ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. לא יסמוך בעפר אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה דהא לא נזכר כלל למעלה מענין סכירת מקום יציאת המים והי' לו לומר הבונה סכירת מים לא יסבוך בעפר והיאך שייך לומר סתם לא יסבוך בעפר ויותר הי' נראה לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אין בונין מדרגות ערב שביעית וכו' אבל בונין בשביעית ועלה קאמר לא יסבוך בעפר שהבונה אותן המדרגות לא יסבכם בעפר ועלה קאמר עוד כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה כשהוא בונה המדרגות וכן נראה מדברי קצת מן המפרשים ע"כ:

משנה ט[עריכה]

אבני כתף באות מ"מ:    פי' ה"ר יהוסף ז"ל דכיון שבורר ומחפש ואינו לוקח אלא האבנים הגדולות לבד מינכר מה שא"כ בגדר או במחיצות שנוטל גדולות וקטנות ע"כ:

והקובלן:    פי' הר"ש וגם הר"ש שירילי"ו ז"ל דהיינו שקבל לעשות בניינים בקבלנות. מביא מכל מקום אפי' פחותות מאבני כתף שאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' משדותיו שרי ואין חוששין שהוא מתכוון לתקן שדהו דמידע ידעי דלבנין קבעי דאי משדות אחרים אפי' אינו קובלן כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול ע"כ. ומתוך זה תבין להגיה הטעות שנפל בדפוס בסוף פי' ר"ע ז"ל שצ"ל ואפי' מביא משדה שלו אע"פ שבעיקר פי' קבלן פי' כפי' הראשון שהוא אריס סמך לו ז"ל על פי' שני דלה"ר שמשון ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד ועל הרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ שקבלן הוא ששוכר את הארץ לעבוד אותה דינו כדין מביא מתוך של חבירו שהוא מביא מכל מקום ואיזה שיעור שיזדמן לו מן האבנים יביא ע"כ. ושם בחבורו כתב אפי' אבנים גדולות ע"כ. ומ"מ לשון ר"ע ז"ל מבולבל. והילך כל לשונו של ה"ר שמשון ז"ל. באות מ"מ. אפי' מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן את השדה. והקבלן. מלשון מקבלי קבולת שדרכו לעשות בניינים בקבולת. מביא מ"מ. ואפי' פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי. דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל. וי"מ קבלן שקבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפי' קטנות אע"פ שהוא אריס בה ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דלא מצינו אריס שיקרא קבלן ותו דהיאך שייך לומר בו מביא מ"מ הו"ל למיתני מביא משדהו דבשאר שדות אין הפרש בינו לבין אחר על כן נראה דקבלן ר"ל שקבל עליו לבנות בנין שמביא מכל מקום כלומר ואפי' מתוך שדהו כן נראה מדברי ר"ש ז"ל ע"כ:

באחת יד:    אלא בשתי ידים ור' יוסי מיקל טפי:

משנה י[עריכה]

צוברו ברה"ר:    פי' ה"ר יהוסף ז"ל. אבל אינו צוברו ברשותו שלא יאמרו לזרוע עליו הוא טומנו שם ע"כ:

כך לא יתקנו:    כתב ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דבאיזה מקום נזכר זה אלא ה"פ כך לא יתקנו כי אי אפשר לתקן הוא העפר ברשות הרבים אם לא יקלקל תחלה ע"כ:

צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין:    הכא נמי בעי בירוש' אי ממתין לכשיפסקו עובדי עבודה ולא אפשטא:

וכן החופר בור ושיח ומערה:    פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. דר"ל דגם החופר וכו' צובר העפר לתוך שדהו כדרך המזבלין ולא יפזר שמכשיר השדה לזריעה ע"כ: