משנה שביעית ב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ב · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה.

וכן בבית השלחין.

מיבלין, מפרקין, מאבקין, מעשנין, עד ראש השנה.

רבי שמעון אומר: אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה;

וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין.
מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית.

נוסח הרמב"ם

מזבלין ומעדרין במקשיות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלהים מייבלין מפרקין מאבקין ומעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכל בשביעית.

פירוש הרמב"ם

מזבלין. נותנין הדומן בגנות כדי ללחלח הארץ:

מעדרין. חופרין בעיקרי האילנות:

בית השלחין. היא הארץ הצמאה תרגום עיף (בראשית כ"ה) משלהי:

מיבלין. נגזר ממלת יבלת ר"ל לכרות יבלות האילנות הנעשים בהם:

מפרקין. מסירין העלין מן האילן:

מאבקין. יפזרו עליהם האבק מפני שיש אילנות שיועיל להם:

מעשנין. עושין עשן תחתיהם להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו ודברי רבי שמעון חוזר על מה שאמר מפרקין עד ר"ה אמר אפי' בתוך השמטה מותר הוא ואמרו בגמ' מיבלין מעבירין יבלת מפרקין בעלין ואין הלכה כר"ש:

פירוש רבינו שמשון

מזבלין. מכניס להן זבל:

מעדרין. מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ענין חפירה כלי ברזל שחופר בידי אדם כעין חורש בשוורים והוא הדין לחורשין כדאי' בירושל' (פ"ב ה"ב) אע"ג דחרישה דאוריי' היא והי' לו לאוסרה בתוספת שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן בית המקדש כיון שעושה [לצורך פירות ששית]. וכן בית השלחין נמי גנה שיש בה ירק מיתקן בכך הירק של ששית ויש כמה חילוקין בדבר דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אע"פ שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו"ק (דף ג.) דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור:

בית השלחין. שאין די להם במי גשמים וצריך להשקות' ושלחין מפרש בריש מו"ק (שם) לישנא דצחותא כדכתיב והוא עיף (בראשית כ"ה) מתרגמינן והוא משלהי:

מיבלין. כשחותכין היבלת ענבים יבשים שבאילן:

מפרקין. בעלים שמשירין העלין להקל מן האילן:

מאבקין. שרשים המגולין מכסין אותן באבק:

מעשנין. מעלין העשן תחתיו כדי שיפלו התולעים או שימותו:

אף נוטלין. ותנא קמא לא התיר אלא עד ר"ה. בירושלמי (פ"ב ה"ב) פריך דר' שמעון אדר' שמעון מחלפא שיטתיה דרבי שמעון דתנינן תמן ממרסין באורז בשביעית דברי ר' שמעון אבל לא מכסחין וכה אמר הכין שנייה היא שהוא כמציל מן הדליקה. בסוף פרקין היא שנויה ההיא דלא מכסחין כלומר שאין חותכין עלין של אורז מלשון לא תזמור תרגום לא תכסח ומשני דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסר כי האי גוונא משנינן במס' ע"ג בפ' ר' ישמעאל (דף נ.):

ירושלמי (פ"ב ה"ב). מהו לחרוש להן תני כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל ולעדר אין מותר לחרוש אסור א"ר יוסי מתני' אמרה כן מזבלין ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה וכן בית השלחין ותני עלה חורשין בית השלחין עד ראש השנה פי' לחרוש להן אמקשאות ומדלעות קאי:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מזבלין - מכניסין להם זבל:

מעדרים - חופרים בעיקרי האילנות ד שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תקון האילן אסור, אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים ובתוספת שביעית לא גזור:

בית השלחין - שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה, תרגום והוא עיף (בראשית כה) והוא משלהי:

מיבלין - חותכין היבלת. מומין הנולדין באילן:

מפרקין - העלין מעל האילן להקל מעליו:

מאבקין - שרשים המגולים מכסים אותן באבק:

מעשנין - תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו:

אף נוטל את העלין - בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כר' שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

מזבלין. כתב הרמב"ם בגנות וכ"כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא"ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי"ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא"כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי' משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי' לקמן:

מעדרין. לשון הר"ב חופרין בעקרי האילנו' וכן כתב הרמב"ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר"ש איתא בהדיא דה"ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא"כ ה"ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ"ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א"כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב"ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה"ה לכל אילנו' ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש'. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה"נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי' עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב"ם בריש הלכות שמטה דחרישה מדברי סופרים י"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר"ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ"ש הר"ש דחרישה מדאו' ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר"ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ"כ הר"ב דלצורך פירות התירו ומה"ט נמי צריכין לפרש דברי הר"ב במאי דכתב לשון הרמב"ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ"ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר"ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי' בשביעית כמ"ש הרמב"ם בחיבורו פ"א. וכתב שם הכ"מ דרש"י לא גרס ליה אבל בפירש"י שבידינו פ"ק דמ"ק דף ג ע"א כתוב דבעתיקי שרי:

בבית השלחין. כתב הר"ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן:

נוטל אדם את העלה וכו'. עיין מ"ש בסוף פירקין בס"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על הברטנורא) לכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואין ודלועין אינם ראוים להקרא אילנות. אבל כד דייקינן שפיר על כרחך דמתניתין דוקא קשואין ודלועין תני לה ועיין באריכות בתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מזבלין ומעדרין וכו':    ובירוש' מפרש בבריי' דה"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר"ג ובית דינו דהא תקנתא דר"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה"ק לת"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג. ולרשב"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא"ש ז"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב"ג דלועין כנטיעות ורשב"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ"ע ע"כ ואלו דברים למדן מה"ר שמשון ז"ל מפ"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב"ם ז"ל מפרש הירוש' שם בפ"ג כמו שפירשו הוא ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה אף נוטל) ות"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין דמיון לדברי ר"ש עם מפרקין כי ר"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

מזבלין:    מיסטען:

ומעדרין במקשאות ובמדלעות:    חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין:

עד ראש השנה:    דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]:

וכן בבית השלחין:    ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו:

מיבלין:    חותכים יבלת שבאילן:

מפרקין:    להקל העלים מעל האילן:

מאבקין:    לכסות באבק שרשים המגולים:

מעשנין:    להמית בעשן. התולעים שבאילן:

רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה:    היינו מפרקין דת"ק:

מן האשכול בשביעית:    אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים