ברטנורא על שביעית ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

עד אימתי - שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן :

הליחה - לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים:

מקשאות ומדלעות - קשואים ודלועים אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

נתת תורת כל אחד בידו - זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי:

אלא בשדה לבן - שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח:

ושדה אילן - שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת וביטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:

(ב)

מזבלין - מכניסין להם זבל:

מעדרים - חופרים בעיקרי האילנות שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תקון האילן אסור, אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים ובתוספת שביעית לא גזור:

בית השלחין - שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה, תרגום והוא עיף (בראשית כה) והוא משלהי:

מיבלין - חותכין היבלת. מומין הנולדין באילן:

מפרקין - העלין מעל האילן להקל מעליו:

מאבקין - שרשים המגולים מכסים אותן באבק:

מעשנין - תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו:

אף נוטל את העלין - בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כר' שמעון:

(ג)

מסקלין - מסירין את האבנים:

מקרסמין - כמו מכרסמין בכ"ף, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן:

מזרדין - הענפים הלחים כשהם מרובין רגילים לקצצן ומניחין מקצת מהן וזהו זירוד:

מפסלין - שנוטל את הפסולת. ויש מפרשים מפסלין לשון פסל לך (שמות לד) שחותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה:

כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו' - תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה של שביעית. ור' יהושע סבר כשנת חמישית כן ששית מה חמישית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית, וכמו שמזרדין של חמישית בששית כך מזרדין של ששית בשביעית. ור' שמעון אומר מעצרת ואילך שהוא נאסר בעבודת האילן נאסר נמי בזירוד ופיסול. ושלש מחלוקות בדבר, והלכה כתנא קמא:

(ד)

מזהמין את הנטיעות - כשקליפת האילן נושרת מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהמין שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח או שימותו:

וכורכים - יש מפרשים שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה. ויש מפרשים כורכים הענפים זו עם זו וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ:

וקוטמין אותן - יש מפרשים לשים בשרשיהם אפר, תרגום אפר קטמא. ויש מפרשים שובר הראשים, כמו נקטם ראשו [סוכה כט]:

ועושים להם בתים - רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר. ויש מפרשים שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה:

על הנוף - של האילן, אבל לא על העיקר שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כרבי אליעזר בר' צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העיקר:

(ה)

סכין את הפגים - פירות שלא נגמר בשולן סכין אותן בשמן כשהן מחוברים לאילן למהר בשולן. ופעמים שמנקבים אותן ומשימים שמן בתוך הנקב אי נמי מנקבים הפגים כדי שיכנסו בהם גשמים ויתבשלו מהרה:

פגי ערב שביעית - פירות שאין מתבשלים עד תשרי של שביעית , אין סכין ואין מנקבין אותן בששית מאחר שאין נגמר בשולן עד שתכנס שביעית, ואפילו במקום שנהגו שלא לסוך אסר תנא קמא. ור' יהודה מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו לסוך, דבמקום שלא נהגו לסוך לא מחזיא סיכה עבודה ושרי:

ר' שמעון מתיר באילן - שהוא מלא פירות שביעית לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית , מפני שהוא רשאי בעבודת האילן אע"פ שהפירות קדושים בקדושת שביעית. והלכה כתנא קמא:

(ו)

מבריכין - כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר:

מרכיבים - מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו:

פחות משלשים יום - בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלשים יום דקליטה לתנא קמא, ושלשה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דר' יוסי ור' שמעון, צריכין קודם שלשים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו תוספת שביעית שלשים יום, הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלשים יום צריך שלשים דקליטה ושלשים דתוספת, לר' יהודה דאמר בשלשה ימים הוי קליטה צריך שלשים דקליטה ושלשים דתוספת, לדברי רבי יוסי ור' שמעון דאמרי שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ושלשים לתוספת. ופירוש קליטה שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשרשיה בארץ. והלכה כרבי יוסי ור' שמעון:

(ז)

האורז - בלע"ז רי"ש:

ודוחן - מילי"ו:

והפרגין - כעין רמון מלא זרע והזרע שלו מקשקש בתוכו, וקורין לו בערבי כשכ"ש ובלע"ז פפאוור"ו:

והשומשמין - כמין זרע ארוך, ובארץ ישראל ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס"ס:

מתעשרים לשעבר - כמעשר שנה שעברה, אם היתה שנה ראשונה ושניה של שמיטה, מעשר שני, ואם שלישית מעשר עני:

ומותרין בשביעית - כיון שהשרישו בשנה ששית לפני ראש השנה של שביעית אין בהם קדושת שביעית:

ומתעשרין לשנה הבאה - כשנת לקיטתן כיון דבאותה שנה השרישו. ואם היא שנה שביעית אין מתעשרין כלל ויש להן קדושת שביעית. אע"ג דבאילן אזלינן בתר חנטה, ובירק בתר לקיטה, ובתבואה וזיתים בתר שליש, כלומר כשיביאו שליש בשולן אז נתחייבו במעשרות, מ"מ באורז ודוחן ופרגין ושומשמין דאין לוקטים אותם כאחד ואין מביאים שליש בשולם כאחד אין הולכים בהם אלא אחר השרשה, דבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעים אותם:

(ח)

פול המצרי - פאשול"י בלע"ז:

שזרעו לזרע - כדי להוציא ממנו זרע לזרוע ולא לאכילה:

כיוצא בהם - בתר השרשה, כאורז ודוחן, בין לענין מעשרות בין לענין שביעית. ודוקא שזרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק:

הגמלונין - הגסים:

משתרמלו - שהוקשו ונעשו כמין כיס. ודוגמתו בתרמילו [שבת לא] שהוא כיס של רועים:

(ט)

הבצלים הסריסים - שאין עושים זרע כשאר בצלים:

ופול המצרי - שזרעו לירק, דאי זרעו לזרע הא תנן לעיל דאזלינן ביה בתר השרשה אפילו לא מנע מהן מים:

שמנע מהן מים שלשים יום - יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמספקת במי גשמים, הלכך מתעשרין לשעבר:

ושל בעל - שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה, ומכל מקום לירק צריכה השקאה, משום הכי קתני שמנע מהם מים שתי עונות, זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה. והלכה כחכמים:

(י)

הוקשו - נתיבשו ונעשו קשין :

אסור, לקיימן בשביעית - שפירות שביעית אסור להניחן לזרע:

התמרות - הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו נקטם ראשו ועלתה בו כתמרה בפ' לולב הגזול [לג] פירוש אחר תמרות כעין לולבי גפנים:

מרביצין בעפר לבן - כלומר משקים שדה לבן. וכן הלכה שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית:

ממרסין באורז - משקין עפר האורז ומערבין אותו במים, כמו נתנו לממרס ביומא [פ"ד מ"ג]:

אבל לא מכסחין - שאין חותכים העלין של האורז, תרגום לא תזמור לא תכסח. והלכה כרבי שמעון: