משנה שביעית ב י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ב · משנה י | >>
הדלועין שקיימן לזרע, אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם, מותר לקיימן בשביעית.
ואם לאו, אסור לקיימן בשביעית.
התמרות שלהם, אסורות בשביעיתטו.
ומרביצין בעפר לבן, דברי רבי שמעון.
רבי אליעזר בן יעקב אוסר.
ממרסין באורז בשביעית.
רבי שמעון אומר, אבל אין מכסחין.
הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע,
- אִם הֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם,
- מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית;
- וְאִם לָאו,
- אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית.
- הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית.
וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן,
- דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר.
- מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הדלועין שקיימן לזרע -
- אם הקשו לפני ראש השנה, ונפסלו מאוכל אדם -
- מותר לקיימן בשביעית.
- ואם לאו -
- אסור לקיימן בשביעית.
- אם הקשו לפני ראש השנה, ונפסלו מאוכל אדם -
- התמרות שלהן - אסורות בשביעית.
- ומרבצין בעפר הלבן - דברי רבי שמעון.
- ורבי אליעזר בן יעקב - אוסר.
- וממרסין באורז - בשביעית.
- רבי שמעון אומר: אבל לא מכסחין.
הקשו - יבשו.
ואם לאו, אסור לקיימן בשביעית - מפני שפירות שביעית אסור לגנוז אותם ולהניחם לזריעה, כמו שיתבאר.
והתמרות - הם הציצים והניצנים.
מרביצין בעפר הלבן - מזין רסיסי מים על העפר הלבן. ונקרא "עפר לבן", המקום שיש בו אילנות מרוחקות, עד יהיו עשרה מהם ביותר מבית סאה. וכשיהיו קרובות זו מזו, הכל מסכימין שמותר להרביצם, שאינה עבודה.
וממרסין - ידוע.
ועוד יתבאר, שפירות שביעית והתבואה אסור ללקטם ולקצרם כדרך שעושין בשאר השנים. וכבר בארנו בכלאים, שמילת "כסוח" כריתת הנטישות היוצאות, תרגום "תזמור"(ויקרא כה, ד) "תכסח".
אמר רבי שמעון, זה שהתרנו לו למרס האורז בשביעית, ואף על פי שיעשה כן בשאר השנים, אל יעלה בלבך שהתירו לו כל העניינים באורז בלא שינוי, ושמותר לו כמו כן לנכשו, אבל הוא אסור בשביעית, כמו שאר הצמח והזרע שאסור לנכשו.
ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
והלכה כרבי שמעון, שאוסר ניכוש האורז:
ירושלמי (פ"ב ה"ז) למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין כיצד הוא בודק רבי יוסי בר' חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר:
התמרות. פי' בערוך הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרי' עלתה בו תמרה בפ' לולב הגזול (דף לג.) וי"מ תמרות כעין לולבי גפנים כדתנן (משנה, מעשרות ד, ו) גבי צלף דמתעשר תמרות ואביונות:
מרביצין. בשדה לבן כלומר משקין שדה לבן והכי תניא בהדיא בפ"ק דמו"ק (ו:) מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ופריך והתניא אין מרביצין לא במועד ולא בשביעית ומשני הא ר' אליעזר בן יעקב הא רבנן הא דקתני מרביצין בשביעית דרבנן והוא ר' שמעון דמתניתין ואידך ר"א בן יעקב דאסר וברוב ספרים גרסינן התם והתניא בין במועד ובין בשביעית. והא דשני הא רבי אליעזר בן יעקב היינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקום במועד וחכמים מתירין בזה ובזה ולפי גירסא זו ההיא דקתני מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ר' אליעזר בן יעקב וזה אי אפשר להיות דבמתניתין גבי שביעית תנן רבי אליעזר בן יעקב אוסר אלא כן הוא הגירסא כדפרישית ובירושלמי (שם) אמרינן אתיא דרבי שמעון כרבנן ודרבי אליעזר בן יעקב בשיטתיה דתניא תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה:
ממרסין באורז. שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס (יומא דף מג:):
אבל לא מכסחין. שאין חותכים עלים של אורז מלשון לא תזמור (ויקרא כה) תרגום לא תכסח:
תניא בפ"ק דמו"ק (דף ו:) מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו למוצאי שביעית:
הוקשו - נתיבשו ונעשו קשין יד:
אסור, לקיימן בשביעית - שפירות שביעית אסור להניחן לזרע:
התמרות - הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו נקטם ראשו ועלתה בו כתמרה בפ' לולב הגזול [לג] פירוש אחר תמרות כעין לולבי גפנים:
מרביצין בעפר לבן - כלומר משקים טז שדה לבן. וכן הלכה שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית:
ממרסין באורז - משקין עפר האורז ומערבין אותו במים, כמו נתנו לממרס ביומא [פ"ד מ"ג]:
אבל לא מכסחין - שאין חותכים העלין יז של האורז, תרגום לא תזמור לא תכסח. והלכה כרבי שמעון:
[אם הוקשו. פי' הר"ב נתיבשו כו'. ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודק ר"י בר חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. הר"ש]:
התמרות שלהם אסורות בשביעית. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ"ט. נ"ל. [ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב וז"ל התמרות הנץ כו' ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה ואסורות מפני מראית העין עכ"ל. ונ"ל דכ"ש לפירוש הב' שכתב הר"ב שהם [כעין] לולבי גפנים דנראה תורת אוכל עליו וכו']:
ומרביצין בעפר לבן. כ' הר"ב כלומר משקין ברפ"ק דמ"ק כ' הר"ב דשרי אפי' בבית הבעל ולאותו הפי' כ' התוס' ד"ו ע"ב דבבית השלחים שצריך השקאה נקט במשנה דריש מ"ק משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה אע"ג דמיירי נמי בהשקאה גמורה. אבל להרמב"ם הכא בשדה שיש בה אילנות ומרביצין פירוש מזין רסיסי מים וכו' כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ"ק פ"ק משנה ג. ומ"ש הר"ב שכן הלכה משום דאיתא בירושלמי דר"ש בשיטתייהו דרבנן דראב"י דמשנה ג פ"ק דמ"ק וע"ש:
ממרסין. כתב הר"ב כמו נתנו לממרס ביומא פ"ד משנה ג וע"ש:
רבי שמעון אומר אבל אין מכסחין. לשון הר"ב שאין חותכין העלין וכו'. ובירו' פריך אדר"ש דמשנה ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול. ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא [אבל] גבי אורז אברוי' אילנא הוא ואסור כך פירש הר"ש לעיל:
(יד) (על הברטנורא) מפרש בירושלמי כיצד הוא בודק עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר. פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם לאו מותר. הר"ש:
(טו) (על המשנה) אסורות בשביעית. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ"ט:
(טז) (על הברטנורא) בריש פרק קמא דמועד קטן כתב הר"ב דשרי אפילו בבית הבעל:
(יז) (על הברטנורא) ובירושלמי פריך אדר' שמעון דמ"ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול ומשני לה דנטילת עלין של אשכול איני אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסור. הר"ש:
התמרות שלהם אסורות בשביעית: הרמב"ם ז"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס' י"ט כ"ה בתוי"ט ד"פ בד"ה התמרות אחר מלות נ"ל.]:
[ומרביצין: כו']. ובפי' המשנה פי' דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב"ס. ורמב"ש ז"ל פי' עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש"י ז"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע"ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן:
דברי ר"ש ראב"י אוסר: ירוש' אתיא דר"ש כרבנן ודראב"י כשיטתיה דתנן בפ"ק דמ"ק ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר"ש. וראב"י אוסר. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע"כ:
ממרסין באורז בשביעית דברי ר"ש אבל לא מכסחין: כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג"כ בירוש'. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר"ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר"ש ואין חולק עליו. והתם בירוש' פריך דר"ש אדר"ש. וקשיא לי לפי' הרמב"ם ז"ל דפי' אבל לא מכסחין ר"ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש' ולע"ד צ"ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא:
בפי' ר"ע ז"ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר"ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע"כ:
יכין
אם הקשו לפני ראש השנה: שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב:
ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית: לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה:
ואם לאו אסור לקיימן בשביעית: שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע:
התמרות שלהם: פרחים מדלועין שהוקשו:
אסורות בשביעית: כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט:
ומרביצין בעפר לבן: משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן:
ממרסין באורז: משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית:
ר"ש אומר אבל אין מכסחין: לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת