רמב"ם על שביעית ב

<< · רמב"ם · על שביעית · ב · >>

שביעית פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה שביעית ב רמבם

משנה א

עד שתכלה הליחה - רוצה לומר עד שתיבש הארץ, ותכלה לחות גשמי זמן החום.

ומקשאות - מקום זריעת הקישואים.

ומדלעות - מקום זריעת הדלועין.

ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו - שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הליחה מאדמתי, וזה אומר כלתה.

ושדה הלבן - ארץ לבנה. עניינו ידועה לזריעת תבואה וקטניות. וזו הארץ, מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה, צריך להיות בה ליחה מצויה. ומפני זה אין חורשין אותה, אלא בעוד שיש בארץ לחות.

ושדה האילן - יהפכו אותו כדי שירד המטר בעומקו, ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות, שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות.

וכל זה על משנה ראשונה כמו שבארנו.

והלכה כמו שתיקן רבן גמליאל:

משנה ב

מזבלין - נותנין הדומן בגנות כדי ללחלח הארץ.

מעדרין - חופרין בעיקרי האילנות.

בית השלהין - היא הארץ הצמאה, תרגום "עיף"(בראשית כה, כט) "משלהי".

מיבלין - נגזר ממלת יבלת, רוצה לומר לכרות יבלות האילנות הנעשים בהם.

מפרקין - מסירין העלין מן האילן.

מאבקין - יפזרו עליהם האבק, מפני שיש אילנות שיועיל להם.

מעשנין - עושין עשן תחתיהם, להרוג התולעים אוכלי הפרי, והדבקים בו.

ודברי רבי שמעון, חוזר על מה שאמר "מפרקין עד ראש השנה", אמר אפילו בתוך השמטה מותר הוא.

ואמרו בתלמוד: "מיבלין - מעבירין יבלת; מפרקין - בעלין".

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ג

מסקלין - מסירין האבנים.

מקרסמין - לכרות השבולת ביד ולהניח התבן, והוא כמו "מכרסמין", וכבר פירשנוהו (פאה פ"ב מ"ז).

מזרדין - לכרות הענפים המתפשטים מן האילן. ו"זרדין" שם הענפים הכרותים בעת הזמיר.

ומפסלין - לכרות מה שיבש מן הענפים שהוא נפסד, גזור מן "פסולת".

ורבי יהושע אומר, שאינו עושה, שלא יזמור אותו עד ראש השנה, אבל הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים, שלא יזמור אחריו.

ורבי שמעון אומר, שהוא אסור, אלא עד עצרת בלבד, שהוא מותר ובעבודת האילן כמו שהיתה משנה ראשונה.

והלכה כתנא קמא:

משנה ד

זוהמא - שם לריח רע. ופירושו שמנהג עובדי האדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע, כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות, וירחקו מהם.

וכורכין - הוא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם, כדי שיעלו למעלה במישור, ולא ינטו על הארץ.

וקוטמין - הוא לכרות קצתם כשיצטרך לזה.

ועושין להם בתים - עושין להם צללים, להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקם.

ומשקין אותן - שופכין מים על ראש האילן, וירד על גוף האילן כולו וישקהו.

ואמר רבי אליעזר ברבי צדוק, שבשנה שביעית עצמה מותר זה.

ונוף - הוא ראש האילן, רוצה לומר הענפים והעלין.

ועיקר - הוא השורש.

ואין הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק:

משנה ה

סכין - מושחין בשמן, למהר בישולן.

ומנקבין - עושין בתאנים נקבים. וכן מנהג התאנים בקצת מקומות אצלנו, שאינן מתבשלין עד ימשחו בשמן עץ דק, ונוקבין בו מקצת כל תאנה מהם.

והלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון:

משנה ו

נוטעין - ידוע.

מבריכין - להשכיב האילן בארץ על אורכו, ולהחזיר העפר עליו, ויצמחו בו אילנות רבות.

ומרכיבין - פירוש לנטוע בגוף האילן.

והתנאים כולן מסכימין, שצריך שתעלה לו שנה קודם שנת השמיטה, ואז יהיה מותר הנטיעה ההיא ערב שביעית. והם חולקין בדבר זה, שדעת תנא קמא, יום אחד בשנה חשוב שנה, ודעת רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, שלשים יום בשנה חשוב שנה. וכולן מסכימין, שהוא צריך שתעלה לו שנה אחר זמן קליטה.

ופירוש "קליטה" - לקיחה וחטיפה, והיא מליצה לחיבור האילן בארץ, ולהסתבכות חוטי השורש בארץ.

והם כמו כן חולקין בקליטה, שתנא קמא אומר לשלשים יום קולטת, רבי יהודה אומר לשלשה ימים, ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות.

ואם כן נתחייב ממה שיסדנו, שדעת רבי יוסי ורבי שמעון שצריך לנטוע קודם ראש השנה ארבעה וארבעים יום, שתי שבתות לקליטה, ושלושים יום לאחר קליטה, כדי שתעלה לו שנה. ודעת רבי יהודה, צריך לנטוע קודם ראש השנה בשלושים ושלושה ימים, שלושה לקליטה, ושלושים יום כדי שתעלה לו שנה אחר קליטה. ולדעת תנא קמא צריך לנטוע שלושים יום קודם ראש השנה בלבד. אם כן מסברא שהוא צריך שלושים ואחת יום, שלושים לקליטה, ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה, כמו שבארנו מדעתו, שהוא אומר יום אחד בשנה חשוב שנה. אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן, רוצה לומר שהוא נמנה מימי הקליטה, ונמנה עם מה שאחריו, ותעלה בו שנה.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ז

אורז - ידוע, וכבר פירשנוהו.

ודוחן - בערבי "דכון", ובלע"ז "מייל".

ופרגין - בערבי "שבאיש".

ושומשמין - "סומסם".

ואלו ארבע מינין בלבד, הוא הכוונה בהם שתשריש קודם שביעית. אבל התבואה עד שתביא שליש, כמו שנבארהו בעתיד, והירק הולכין בו אחר זמן לקיטתו. וכן אמרו: "ירק, אחר לקיטתו למעשר".

ושאמר ראש השנה - אין הכוונה על ראש השנה של שנה (בשנה) שביעית, אבל הוא רוצה כשתשריש קודם ראש השנה, יהיה דינם למעשרות דין שנה שעברה, אם כן נתחייב בשנה שעברה במעשר עני, יוציאו בזאת כמו כן מעשר עני, ואם נתחייב בה מעשר שני יוציא מעשר שני. והשנים שמוציאים בהן מעשר עני במקום מעשר שני, היא השלישית משנות השמיטה והששית כמו שאמרנו במה שהקדמנו (בדמאי פ"ד מ"ג), ועוד נשנה אותו ונוסיף לבארו.

אם נזדמן להיות שנה זו שנה שביעית, יהיו אלו כמו פירות ששית ומותרין בשביעית.

,ואם לא השרישו קודם ראש השנה דינם במעשרות כדין שנה הבאה, ואם נזדמן שתהיה שנה הבאה שביעית, יהיו אסורין בשביעית, ומותר לכנוס אותם לקיום אבל דינן כדין פירות שביעית:

משנה ח

זרעו לזרע - פירוש שזרעו לזרע, לקחת ממנו זרע, ולא לאכילה.

האפונין הגמלונין - הם הגסים, וכבר פירשנוהו.

משתרמלו - פירוש משיכנסו בצקלונן, ו"תורמל" בלשונם הוא כלי עור, יעשוה הרועים והולכי דרך לתת בו צידם וצרכיהם, ותולין אותו על צוארן. והוא מדמה אליו המכסה אשר על האפונים, מפני שהיה תבנית הכלי ההוא בזמנם כתבנית קליפת האפונים.

ואין הלכה כרבי שמעון (בן) שזורי:

משנה ט

עניין הבצלים - כשימצאם לחות אחר שיעקרו אותם מן הארץ, יצמחו ויוציאו פרחים מבפנים. ויש ממנו מין שאין דרכו כך, והוא נקרא "בצלים סריסים", המשילו אותם לסריס שאינו מוליד. ולא יזרעו המין הזה אלא במקום משקה, ומפני זה אמר בהפכו ושל בעל.

ופירוש שתי עונות - שתי שעות. ימנע מהם שתי השקיות, מפני שישקו אותם לימים ידועים, אבל מונעים מהם המים כשיהיו נגמרים, וירצו לעקור אותם מן הארץ.

ועניין שאמר "לשעבר, ולהבא, ובשביעית", מבואר היטב מן הדברים אשר הקדמנו (מ"ז) בעניין האורז והדוחן.

והלכה כחכמים:

משנה י

הקשו - יבשו.

ואם לאו, אסור לקיימן בשביעית - מפני שפירות שביעית אסור לגנוז אותם ולהניחם לזריעה, כמו שיתבאר.

והתמרות - הם הציצים והניצנים.

מרביצין בעפר הלבן - מזין רסיסי מים על העפר הלבן. ונקרא "עפר לבן", המקום שיש בו אילנות מרוחקות, עד יהיו עשרה מהם ביותר מבית סאה. וכשיהיו קרובות זו מזו, הכל מסכימין שמותר להרביצם, שאינה עבודה.

וממרסין - ידוע.

ועוד יתבאר, שפירות שביעית והתבואה אסור ללקטם ולקצרם כדרך שעושין בשאר השנים. וכבר בארנו בכלאים, שמילת "כסוח" כריתת הנטישות היוצאות, תרגום "תזמור"(ויקרא כה, ד) "תכסח".

אמר רבי שמעון, זה שהתרנו לו למרס האורז בשביעית, ואף על פי שיעשה כן בשאר השנים, אל יעלה בלבך שהתירו לו כל העניינים באורז בלא שינוי, ושמותר לו כמו כן לנכשו, אבל הוא אסור בשביעית, כמו שאר הצמח והזרע שאסור לנכשו.

ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

והלכה כרבי שמעון, שאוסר ניכוש האורז:

משנה שביעית, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב