משנה פאה ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ז · משנה ו | >>
כרם רבעי, בית שמאי אומרים, אין לו חומש, ואין לו ביעור.
ובית הלל אומרים, יש לו.
בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן.
ובית הלל אומרים, כולו לגת.
כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת:
כרם רבעי -
- בית שמאי אומרים: אין לו חומש, ואין לו ביעור.
- ובית הלל אומרים: יש לו.
- בית שמאי אומרים:
- יש לו פרט, ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן.
- ובית הלל אומרים: כולו לגת.
אמר הכתוב: בכל אילן שניטע, "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים"(ויקרא יט, כג). ודינו שיאכלו אותו בעליו בירושלים, כמעשר שני.
ובית הלל אומרים: כשקרא הקב"ה תבואת השנה הרביעית "קדש הילולים", וקרא המעשר "קדש" – משפטו כמשפט המעשר; וכשיפדה נטע רבעי שלו לעצמו, יוסיף חמישיתו על מה שהוא שווה, כאשר אמר הכתוב במעשר: "אם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו"(ויקרא כז, לא).
וביעור — הוא להסירו מביתו כשישלם זמנו, כמו שנבאר במסכת מעשר שני בזה הסדר, והוא מה שאמר הכתוב: "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג).
ובית שמאי לא יחייבוהו כלום מכל זה, שלא נכתב דבר בעניין זה כלל, כי אלו הפסוקים באו בעניין המעשר, ואינם מדמים כרם רבעי למעשר:
כרם רבעי. בריש כיצד מברכין (דף לה.) אמרינן רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל האילנות:
אין לו חומש. מודו בית שמאי דטעון חילול או מעלהו לירושלים ומפרש התם טעמא קדש הלולים אחליה לקדושתיה והדר אכליה דהלולים כמו חילולים כדאמר עלה בירושלמי (שם) לא מתמנעין רבנן בין ה' לח' אלא קסברי בית שמאי דאין מוסיף חומש ולא הוי כפודה מעשר שני דמוסיף חומש:
ואין לו ביעור. דאינו חייב לבערו בשנת הביעור דתנן במס' מעשר שני פרק ה' (משנה ו) ערב יו"ט ראשון של פסח ברביעית ובשביעית היה ביעור:
ובית הלל אומרים יש לו ביעור. בפרק האיש מקדש (נד:) אמרינן דבית הלל ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ותימה לבית הלל למה לן קדש הלולים למשמע דאתליה והדר אכליה ויש לומר דאי לאו הלולים נילף קדש קדש משביעית דלא מהני חילול ועוד יש לומר דמהני האי הלולים באותן שנים שאין מעשר שני נוהג כגון בשנה שלישית וששית ופלוגתא דתנאי היא בירושלמי (שם) דתניא רבי אומר לא אמרו ב"ש אלא בשביעית אבל בשני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית מעתה אל יהו לו קדושה וקדושתו מאליו ולמדו קודש הלולים הרי הוא כקודש שאומר עליו הלל והדר קאמר תני רשב"ג אומר אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור והשתא סוגיא דקדושין כרשב"ג ותו פריך בירושל' אליבא דרבי שמואל בר בא בעי הא בית שמאי אמרי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה [אין נטע רבעי בשביעית דכוותיה נמי] שלישית וששית הואיל ואין בהן מעשר שני [לא יהא בהן נטע רבעי אמר רבי יוסי שלישית וששית אף על גב דאין בהן מעשר שני] יש בהן מעשרות שביעית אין בהן מעשר כל עיקר:
יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשיבי ליה:
ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר וסבירא להו כרבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא כדאי' בפ' האיש מקדש (נד:):
כרם רבעי - הנוטע כל עץ מאכל יג, בשנה הרביעית מעלה דפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים דכתיב (וי. קרא יט) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליה והדר אכליה יד:
בית שמאי אומרים - אין לו חומש. אך על פי שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפים את החומש, דלא כתבה תורה בו חומש:
ואין לו ביעור - אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית:
ובית הלל אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור - בית הלל ילפי קדש קדש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אך כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר:
יש לו פרט ויש לו עוללות - דכחולין חשבי ליד:
והעניים פודין, לעצמן - מן דפרט והעוללות שלקטו, ואוכלים אותן במקומן ומעלין דדמים, לירושלים:
ובית הלל אומרים כולו לגת - משום דילפי ממעשר טו וסברי, להו מעשר שני ממון גבוה הוא הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין והבעלים מעלים הכל לירושלים טז:
כרם רבעי. עיין בריש מסכת פרה ומ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו' ואנן כרם תנן. הא מייתי הר"ש גמ' בר"פ כיצד מברכין (לה.) ר' חייא ור"ש בר' חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל אילנות ע"כ. ובפ"ה דמסכת מעשר שני בתלת מתניתין קמייתא תנן כרם וברביעית תנן נטע והרמב"ם בחבורו פ"ט מהל' מעשר שני פסק כמ"ד נטע רבעי וכן נראין עוד דברי הר"ב במשנה ב' פ"ה דמע"ש כמו שאכתוב שם בס"ד [*וכ"כ עוד בהדיא במשנה ה' פ"ד דעדיות גם הרמב"ם בפירושו שם. [ומ"ש] ודרשינן הלולים כמו חלולים כדאמר בירושלמי לא מתמנעים רבנן בין ה' לח'. והטעם שהם ממוצא אחת. ומ"ש הר"ב אמר רחמנא אחליה והדר אכליה בר"פ כיצד מברכין ופירש רש"י הוציאהו לחולין על ידי פדיון ע"כ. והר"ש כתב אחליה לקדושתיה והדר אכליה]:
וב"ה אומרים וכו'. ל' הר"ב ילפי קדש קדש ממעשר וכו'. דבכרם רבעי כתיב (ויקרא יט) קדש הלולים לה'. ובמעשר (שם כז) קדש לה'. וא"ת למה לן הלולים למשמע דאחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית [וששית] א"נ ה"א מאי חזית [*דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר] דגמרי מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר תוספות קדושין דף נד ע"ב וכ"כ הר"ש:
ובית הלל אומרים כולו לגת. לשון הר"ב ודורכין העוללות וכו' והבעלים מעלין הכל לירושלים ומסיים הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מעשר שני או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר ע"כ. ולב"ש תנן פודין והוא הדין נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ויראה לי דלהכי נקטו בית הלל כולו לגת. כלומר ובלאו הכי כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' ממ"ע. ואולי שמזה יצא לו. כי לא פירש לנו בכ"מ מאין לו:
(יג) (על הברטנורא) ואנן כרם תנן. ובגמרא פ' כ"מ. חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נסע רבעי דנוהג רבעי בכל האילנות. ודעת הר"מ והר"ב כמ"ד נטע:
(יד) (על הברטנורא) הוציאהו לחולין ע"י פדיון רש"י והר"ש כ' אחליה לקדושתיה והדר אכליה:
(טו) (על הברטנורא) דבכרם רבעי כתיב (ויקרא יח) קדש הלולים לה' ובמעשר כתיב (שם כז) קדש לה'. וא"ת ל"ל הלולים למשמע דאחליה כו' תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי"ל דאנן מגזירה שוה לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א"נ מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו. אבל מאחר דגמרי מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר. תוספ' קידושין דף נ"ד:
(טז) (על הברטנורא) או יפדה ויעלה הדמים ויאכלן בירושלים כמעשר הר"מ. ולב"ש תנן פודין וה"ה נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ונ"ל דלהכי נקטי ב"ה כולו לגת כלומר ובלא"ה כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן:
כרם רבעי וכו': כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בס"א גרסי' משנה זו אחר משנת הכרם שכולו כו' ע"כ. ובירושלמי פליגי תנאי רבי אומר בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע מודו ב"ש די"ל חומש וי"ל ביעור רשבג"א אחד שביעית ואחד שני שבוע בש"א א"ל חומש וא"ל ביעור. ובריש כיצד מברכין. ר' חייא ור"ש בר רבי חד תני כרם רבעי בכולהו מתני' שהוזכר רבעי דס"ל דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דס"ל דנוהג רבעי בכל האילנות. וי"מ דלמאן דתני כרם רבעי אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל בגפן יחידית לא. והילך לשון ספר הלבוש בי"ד סי' רצ"ד סעי' ז' וי"א שאין רבעי נוהג בחו"ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות וטעמא משום דאיכא פלוגתא בגמ' בדין רבעי אפי' בא"י. איכא למ"ד דרבעי נוהג בכל הנטיעות כמשמעות פשטיה דקרא דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וגו' ועליה קאי ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' וגו' שפי' אחליה והדר אכליה. ואיכא למ"ד שאפי' בא"י אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ולא בשאר נטיעות משום שהוא דורש הלולים לשון רבים שתי פירושים לשון הלול כמשמעו ולשון חלולים שפירושו אחליה והדר אכליה ומפ' אין חלול אלא במקום הלול כלומר אין פודין ומחללין אלא דבר שמהללין ואומרים עליו שירה והוא היין. שלא היו הלוים אומרים שירה במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח כדילפי' מקרא דיין משמח אלהים ואנשים. ובמאי משמח אלהים אלא בזה שאומרים עליו שירה. וס"ל לי"א שבא הכתוב ללמדך דהלולים שאין תורת רבעי נוהג אפי' בא"י אלא בכרם. כלומר אין חלול אלא במקום הלול. וקי"ל כל המיקל בא"י הלכה כמותו בח"ל לפיכך בחו"ל קיי"ל אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ע"כ. והרמב"ם בפ"ט דה' מעשר שני סי' ד' פסק כמ"ד נטע רבעי:
והעניים פודין לעצמן: אית ספרים דל"ג ליה והרשב"א ז"ל נמי ל"ג ליה. וע' במ"ש עוד על משנה זו בפ' בתרא דמס' מע"ש שנשנית גם שם סי' ג' ותוסיף לקח טוב:
ובה"א כולו לגת: תימה דלא קתני כולו לבעל הבית. ומצאתי שכ' בתוס' יו"ט ויראה לי וכו' ע"ש ואני ההדיוט נלע"ד שא"צ לדין זה מורה מקום דפסוק מלא הוא וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אותם הא מוכח בהדיא מפשטיה דקרא שהבעה"ב אינו חייב לבצור העוללות או ללקט הפרט ולתתו לעניים. ואע"פ שכבר נדרשו מלות תעזב לעיל בספ"ד וברפ"ו כמש"ש מ"מ פשטיה דקרא משמע מה שכתבנו לכ"ע. והא דקתני כולו לגת נלע"ד דעצה טובה קמ"ל דאע"ג דיכול לאכלו ענבים או צמוקים אחר פדיון אם הוא חוץ לירושלים או קודם פדיון בתוך ירושלים אם הוא קרוב לירושלים מ"מ יותר טוב לו לעשותו יין ולשמוח בו הואיל וכתיב ביה הלולים לשון הלל ושירה. דו"ק:
יכין
כרם רבעי: לאו דוקא כרם. דה"ה כל עץ מאכל. פירות שנה ד' מנטיעתו. מעלה אותן או דמיהן לירושלים ואוכלן שם כמעשר שני. רק נקט כרם רבעי מדבעי למנקט נמי פלוגתייהו בפרט ועוללות:
בית שמאי אומרים אין לו חומש: כשפודן א"צ להוסיף חומש מלבר כבמע"ש:
ואין לו ביעור: א"צ לבערו מהבית כמע"ש ושאר מעשרות כשמבער המעשרות בערב פסח של שנת ד' וז' בשמיטה [כמע"ש פ"ה מ"ו]:
בית הלל אומרים יש לו: דיליף קדש קדש ממעשר. ואע"ג דהו"ל ב"ש לקולא ולא נקט לה בפ"ו דעדיות י"ל כד אתשיל בבהמ"ד לענין סיפא אתשיל וקולא לב"ה ולא שייך לומר דהו"ל עכ"פ חומרא לעניים דהרי אין שייך לעני מיוחד [ועיין חולין נ"ב] [אב"י ועי' ר"ש לעיל פ"ו מ"ב בשם הירושלמי. דכל היכא דאיכא קולא מצד וחומרא מצד לא תני ליה בהדי מקולי ב"ש]:
בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות: ה"ה בפאה ושכחה דכחולין חשוב:
והעניים פודין לעצמם: להעלות הדמים לירושלים:
ובית הלל אומרים כולו לגת: דממון גבוה הוא כמע"ש וכולו לבעלים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת