משנה סנהדרין ה ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ה · משנה ג | >>
אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדשטו, עדותן קיימת, שזה יודע בעבורו טז של חדש וזה אינו יודע בעבורו של חדש.
אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה, עדותן בטלהיז.
אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות, עדותן קיימתיח.
אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש, עדותן בטלהיט.
רבי יהודה אומר, קיימת.
אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע, עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערבכ.
אֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ,
- וְאֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה בַּחֹדֶשׁ,
- עֵדוּתָן קַיֶּמֶת;
- שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ,
- וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ.
- וְאֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה בַּחֹדֶשׁ,
- אֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה,
- עֵדוּתָן בְּטֵלָה.
- אֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת,
- עֵדוּתָן קַיֶּמֶת;
- אֶחָד אוֹמֵר: בְּשָׁלֹשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּחָמֵשׁ,
- עֵדוּתָן בְּטֵלָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- קַיֶּמֶת.
- אֶחָד אוֹמֵר: בְּחָמֵשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּשֶׁבַע,
- עֵדוּתָן בְּטֵלָה;
- שֶׁבְּחָמֵשׁ – חַמָּה בְּמִזְרָח,
- וּבְשֶׁבַע – חַמָּה בְּמַעֲרָב:
- עֵדוּתָן בְּטֵלָה;
אחד אומר בשנים בחודש, ואחד אומר בשלשה - עדותן קיימת,
- שזה ידע בעיבורו של חודש, וזה לא ידע.
- אחד אומר בשלשה בחודש, ואחד אומר בחמישה - עדותן בטילה.
- אחד אומר בשתי שעות, ואחד אומר בשלש - עדותן קיימת.
- אחד אומר בשלש, ואחד אומר בחמש - עדותן בטילה.
- רבי יהודה אומר: קיימת.
- אחד אומר בחמש, ואחד אומר בשבע - עדותן בטילה,
- שבחמש - חמה במזרח,
- ובשבע - חמה במערב.
זו שאמרנו שכשיהיה מחלוקת ביום אחד עדותן קיימת, אמנם דין זה עד חצי החודש בלבד, אבל אם אמר האחד בששה עשר בחודש והאחד בשבעה עשר עדותן בטלה, ואף על פי שהסכימו על היום מן השבוע, לפי שאי אפשר שיעבור חצי חודש שלא ידעו כל העולם איזה יום היה ראש חודש.
ומפאת המזרח עד אמצע הרקיע נקרא מזרח, ומאמצע השמים עד פאת המערב נקרא מערב.
וכבר בארנו במסכת ברכות (פרק א הלכה ב) שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות:
שזה ידע בעיבורו של חודש - זה שאמר בשנים ידע שהחודש שעבר מלא היה, ויום ראשון של חודש שהוא יום שלשים, מחודש שעבר היה. ודוקא עד חצי החודש, אבל מחצי החודש ואילך עדותן בטילה, שחזקה אין עובר חצי החודש עד שכל העולם יודעים מתי קדשו בת דין החודש:
רבי יהודה אומר קיימת - דעביד אינש דטעי כולי האי:
חמה במזרח - ממקום זריחת החמה עד אמצע הרקיע קרוי מזרח, ומאמצע הרקיע עד מקום השקיעה קרוי מערב:
אחד אומר בשנים בחדש. וכו'. ל' הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות. עד א' אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש והשני אומר ברביעי בשבת בשלשה לחדש:
שזה יודע בעבורו של חדש. וה"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו של חדש. וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה תוספות פ"ק דפסחים דף י"א. עוד כתבו שם וכאן [דף מ"א ד"ה שזה] דקשה ומה אילו דייקי' בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעבורו של חדש וה"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא. דהכי פריך בסמוך ומה נפסיד אם נדקדק בהן י"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילי' באיזה יום ומכוונין ליום א'. ש"מ זה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. ע"כ:
אחד אומר בשלשה וכו' עדותן בטלה. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. [*והוה מצי למימר א' אומר בשנים וא' אומר בד' אלא דמתחיל במאי דסיים. ותו דג' וה' נוחים על הלשון לחברם יותר מב' וד']:
אחר אומר בב' שעות וכו' עדותן קיימת. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו דכי נמי אמרת זה שאמר שתים בתחלת שתים וזה שאמר ג' בסוף ג'. כל רגעים שבינתים שאירע המעשה בהן. יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו [*ולר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו] דאי לא תימא הכי. ומה אילו דייקי' בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת ג'. והאי דקאמר חמש. בסוף ה'. והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן. ואנן ניקום ונקטול מספיקא. ורחמנא אמר (במדבר ל"ה) ושפטו העדה והצילו העדה. גמרא פרק קמא דפסחים דף י"ב. עוד שם בגמרא. דלענין הזמה אי אתו סהדי ומזימין להו. יהבינן להו כלהו טעותייהו. דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף ה' בין שניהם. להאי דשתים יהבינא ליה שעה ראשונה. שניה. ושלישית ורביעית. ולהאי דג' יהבינא ליה עוד חמשית ותו לא. דכי אמרי [ליה] להאי דשתים בשניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה בראשונה. ועוד ה"ל לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. וכי אמרו לו ראשונה ושניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לפני ג' וד'. ואי אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל ג' נמי יהבי' לקמיה ראשונה ושניה. ולבתריה יהבינן ד' וה'. ואי מזמי ליה לכולהו ה'. [הרי] הוזם. [רש"י]. וכתבו התוספות אמאי לא נתלה הטעות במזימים. וכשאמרו המזימים עמנו הייתם עד סוף חמישית. נאמר שטעו וקרו לד' ה'. והמעשה היה בחמישית ולא יהיו מוזמים בכך. ונהי שעדות מוכחשת היא. שהרי אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה'. מ"מ מוזמין לא יהיו. ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים. ע"כ:
שעות. כתב הרמב"ם וכבר בארנו במס' ברכות [פ"ק משנה ב'. ועיין שם בפירש הר"ב] שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות. ע"כ:
אחר אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה. והקשו התוספות אמאי עדותן בטלה נשייליה דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' [אי נמי] האי דקאמר ה' תחלת ה'. וי"ל דלבטל עדות בדקינן להו. משום דכתיב והצילו העדה. ולא לקיים עדותן [ועמ"ש לקמן בסמוך] וא"ת מ"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה. וי"ל [דקסבר רבא] דאין לתלות הטעות בשניהם. [ע"כ]. כדפירשתי לעיל:
רבי יהודה אומר קיימת. בפ"ק דפסחים משנה ד' פליג ר' יהודה עם ר"מ נמי כה"ג. ופסקו שם הר"ב והרמב"ם כר' יהודה. ולכאורה ה"נ הכא. אלא שראיתי להרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות עדות דפסק כת"ק דהכא ונ"ל טעמא משום דהכא מסתם סתים ת"ק ולא תנן דברי ר"מ כמו התם. ור"מ ור' יהודה הל' כר' יהודה. ועוד דשם בגמרא דף י"ג פסקינן בהדיא כר"י מה שאין כן הכא:
שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ואין להקשות דבמשנה ד' פ"ק דפסחים גזר רבי יהודה משום יום המעונן דטעו על השביעית לומר שהיא החמישית כדפירש הר"ב ופסק כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא. ושוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה שם בפסחים. וז"ל גזירה משום יום המעונן וכו'. תוספות. אבל לענין עדות נפשות אע"ג דאמרינן יום המעונן הוה לא לקיים עדותן בין ה' לז'. דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין. לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון. ע"כ:
(טו) (על המשנה) אחד אומר כו'. ברביעי בשבת בשנים לחודש, והשני אומר ברביעי בשבת בג' לחודש:
(טז) (על המשנה) בעיבורו כו'. וה"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו דחדש שעבר חסר היה. תוס'. ועתוי"ט:
(יז) (על המשנה) בטלה. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. והוה מצי למימר אחד אומר בב' ואחד בד', אלא דמתחיל במאי דסיים:
(יח) (על המשנה) קיימת. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו, דכי נמי אמרת זה שאמר ב' בתחלת ב' וזה שאמר ג' בסוף ג' כל רגעים שבנתים שאירע המעשה בהן יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו. עתוי"ט:
(יט) (על המשנה) בטלה. וא"ת ונשאלם דלמא האי רקאמר ג' סוף ג' (א"נ) האי דקאמר ה' תחילת ה'. וי"ל דלבטל עד. ות בדקינן להו משום דכתיב והצילו העדה, ולא לקיים עדותן. תוס'. וע"ע:
(כ) (על המשנה) שבחמש כו'. ואין להקשות דבמשנה ד' פ"ק דפסחים גזר ר"י משום יום המעונן דטעי על ז' לומר ה' ופסק הר"ב כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא:
אחד אומר בשנים בחדש וכו': פ"ק דפסחים ד' י"א ואיתה נמי בר"פ בן סורר:
שזה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע: הקשו תוס' ז"ל וא"ת היכי דייק מהכא בריש פ' בן סורר דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא שאני הכא דכוונו שניהם ליום אחד וי"ל דאם איתה דלא אזלינן בתר רובא ה"ל כחוזר ומגיד במאי דקאמרי אח"כ דהרי כבר הוכחשו מידי דהוה אאחד אמר בשלשה ואחד אומר בה' דאפילו כוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמרינן חד טעה בשני עבורי משום דבשני עבורי לא טעו אינישי כדאמרינן בגמרא ע"כ:
אחד אומר בשלשה ואחד אומר בה': נראה דהה"נ אחד אומר בשתים ואחד אומר בד' דעדותן בטלה אלא משום דבעו למתני גבי שעות בשלש וחמש פלוגתא דר"מ ור' יהודה תנא הכא דגבי ימים כולהו מודו דעדותן בטלה. ושם בפסחים מפ' רבא דלר"מ אין אדם טועה אלא ב' שעות חסר משהו ומעשה דעדות רציחה או דעבירה כי הוי או בתחלת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי ב' שעות חסר משהו הלכך אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש מודה ר"מ דעדותן קיימת אבל אחד אומר בג' ואחד אומר בחמש ס"ל דעדותן בטלה דטפי מהם לא טעו ור' יהודה ס"ל דאפילו בהא עדותן קיימת דאדם טועה בשלש שעות חסר משהו ומעשה דהאי עדות כי הוה או בתחלת שלש או בסוף חמש וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסרי משהו ופרכינן עליה מדתנן בריש פירקין דחוקרין אותו לומר באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי מצו למימר לבאים להזים אותם ולומר להם עמנו הייתם בשעה חמישית מצו למימר בשעה רביעית אבל טעיתי ומשני דיהבינן לעדים כל זמן טעותייהו לר"מ כדאית ליה ומי שאומר בשתי שעות נותנין לו שתי שעות לפניו ושתי שעות לאחריו ואם אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל שלש נמי יהבינן ליה לקמיה ב' שעות ולבתריה ב' שעות ואי מזמי בכולהו חמש הרי הוזם ולר' יהודה כדאית ליה ואם אמרו לו כל שש שעות עמנו היית הרי הוזם ע"כ בקיצור:
אחד אומר בשתי שעות וכו': גמרא אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא שעות דמ"ס טעי איניש בהכי ומ"ס לא טעי איניש בהכי אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ או אפילו בתוך הנץ עדותם בטלה דסימן מובהק הוא ואין לטעות בהנץ החמה בתוך שהיא זורחת:
אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו': כך נראה שהיא הגרסא שם בפסחים וכמו שכתבתי וכן נראה ג"כ מן הירושלמי דפירקין ודפ"ק דפסחים וכתבתיו שם. אבל ביד פ' שני דהלכות עדות כתב מהרי"ק ז"ל ופסק כת"ק ע"כ משמע דלא הוה גריס דברי ר"מ וכן נראה ג"כ מתוי"ט:
אחד אומר בחמש ואחד אומר בז' וכו': כתיב שם בר"ש לוריא ז"ל מצאתי בגליון שאחד תירץ לפני מהר"ם דמש"ה נקט ה' וז' שהיא מילתא דפסיקא דאפילו אחד אמר בסוף חמש והשני אומר בתחלת ז' אפ"ה עדותן בטלה משא"כ בששה ושבעה והודה לו מהר"ם ז"ל ע"כ:
יכין
אחד אומר בשנים בחדש: בד' בשבת ב' בחודש פלוני:
ואחד אומר בשלשה בחדש: בד' בשבת ג' באותו חודש:
וזה אינו יודע בעבורו של חדש: שסבר שהחודש שעבר היה כ"ט יום, ומנה יום הל' לראשון של חודש זה [ואף שבדקום אח"כ ונודע שידעו בעיבור החודש. י"ל דאמרינן מדהושוו תחילה ביום השבוע, אנן סהדי שחוזר עתה ורוצה לבטל עדותו להכי קאמר שידע בעיבור החודש [תוס' מ"א ב' ד"ה שזה]. מיהו מחצי חודש ולהלן, לא תלינן בטעותו, דאז כבר הכל יודעין מתי ר"ח. וא"ת [בדף מ"א ע"ב תוד"ה שזה תראה דלק"מ ע"ש (אהבת איתן).] כיון דידעינן מאיזה יום בשבוע הם מדברים, א"כ ע"כ טעה ולא ידע מתי ר"ח. וכ"כ ק' בסיפא בב' ימים. וי"ל כיון דתחילה שאלוהו על ימי החודש ואחר כך על יום שבשבוע אמרינן דתחלה היה מתכוון בשקר לומר על יום אחר שבשבוע. ואח"כ נתבלבל בדעתו ואמר שהיה באותו יום שבשבוע שאמר חבירו, או אולי ביני ביני נזכר ששמע מחבירו חוץ מב"ד שהיה ביום פלוני בשבוע ואומר גם הוא כן:
עדותן בטלה: דבב' ימים א"א שיטעה. [ויש לדקדק טובא למה נקט תנא ב' וג' והדר נקט ג' וה', טפי הו"ל למנקט א' וב', וא' וג'. ונ"ל דרצה למנקט בימי החודש בגוונא דבעי למנקט בשעות, דצריך למנקט ברישא בשיעית ב' וג', דאי הוה נקט א' אומר בשעה ראשונה, וא' אומר בשנייה, לא פסיקא מלתא שתהיה עדותן קיימת, דהרי בשעה ראשונה נכלל נץ החמה והרי באחד אומר תוך הנץ וא' אומר אחר הנץ, עדותן בטלה [כש"ס מ"ב א']. ומדרצה למנקט כולה מתני' בחדא גוונא, נקט נמי בימי החודש בב' וג'. והא דלא נקט בסיפא דרישא בימי החודש ב' וד', דוגמת רישא דרישא דא' אומר בב'. נ"ל דלהכי נקט בסיפא שלשה וחמשה, דקמ"ל דלא אמרינן מדשני המלות אלו בסופן שוין בהברה שה שה מטעה טעי העד במספר השעות, ושמע וטעה, קמ"ל דלא תלינן בטעות כה"ג]:
עדותן קיימת: דכי נמי זה אמר תחלת ב' וזה אומר סוף ג', אדם אפשר שיטעה ב' שעות חסר משהו. מיהו נ"ל דכל זה במחולקים באומדן השעות שזה אומר שלפי אומדן שלו היתה שעה ב', וזה אומר שחושב שהיה שעה ג', אבל אם היה שם צל המעלות [כמלכים ב' כ'] ומחולקים באיזה מדריגה עמד הצל אז כבזמנינו שהיה להם מורה שעות אוהר בל"א ומחולקים באיזה שעה, אז אפילו אומר א' בב' וא' בג' עדותן בטילה, ודמי לא' אומר קודם נץ החמה, וא' אומר אח"כ דגם כן עדותן בטילה אפילו שניהן תוך שעה א'. תדע דהכא באומדן השעות איירינן, דאי בראיית החמה, יום המעונן מה אכ"ל, וכי יתבטל אז שאלת איזה שעה. אמנם ק"ל אדקאמר בסוף א' אומר וכו' שבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב, עכ"פ הו"ל לשאלם דאם יום המעונן היה גם בכה"ג אפשר שיטעה אחד. וצריך לדחוק דה"ק דכיון דבה' חמה במזרח וכו' רגילין בנ"א להיות בקיאין באותן השעות, ואין טועין בהן אפילו ביום מעונן, וכדאמרינן [פסחים י"ב ב'] רביעית זמן סעודה לכל היא, ואין טועה בה, משמע ודאי אף שהוא שבע ואינו רוצה לסעוד אז:
רבי יהודה אומר קיימת: אפילו זה אומר תחלת ג', וזה אומר סוף ה', ס"ל דאפשר שיטעה אדם ג' שעות. וקיימא לן כת"ק [רמב"ם מעדות פ"ב ה"ה]:
ובשבע חמה במערב: ואף דבחמץ [פסחים פ"א מ"ד], מודה דגזרינן משום יום המעונן וטעה עי"ז בין ה' לז'. הכא ספק נפשות להקל, ואפילו אמר השתא בפירוש מעונן הוה, לא מהימן מדאמר כבר בז' סתם הו"ל כאילו אמר בפירוש וודאי בז' הווה, אינו חוזר ומגיד:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת