משנה סוטה ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ג · משנה ו | >>
נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותיפדה.
ואם משקדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותישרף.
ואלו שמנחותיהן נשרפות: האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאהכב, והאומרת: איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך.
וכל הנשואות לכהנים, מנחותיהן נשרפות.
נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בַּכְּלִי,
- הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת, וְתִפָּדֶה;
- וְאִם מִשֶּׁקָּדְשָׁה בַּכְּלִי,
- הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת, וְתִשָּׂרֵף.
- וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת:
- הָאוֹמֶרֶת: טְמֵאָה אֲנִי לְךָ,
- וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה,
- וְהָאוֹמֶרֶת: אֵינִי שׁוֹתָה,
- וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ,
- וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ.
- וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים, מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת:
נטמאת מנחתה -
- עד שלא קידשה בכלי -
- הרי היא ככל המנחות - ותיפדה.
- משקידשה בכלי -
- הרי היא ככל המנחות - ותישרף.
- עד שלא קידשה בכלי -
- ואלו שמנחותיהן נשרפות -
- האומרת - טמאה אני לך,
- ושבאו לה עדים - שהיא טמאה,
- והאומרת - איני שותה,
- ושבעלה - אינו רוצה להשקותה,
- ושבעלה - בעלה בדרך,
- וכל הנשואות לכהנים,
- מנחותיהן נשרפות.
מנחת סוטה אמנם מביא בעלה, וכשהיה בעלה כהן חייב בשריפת זאת המנחה כולה, לפי שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה"(ויקרא ו, טז):
נטמאת מנחתה עד שלא ק דשה בכלי הרי היא ככל המנחות - שנטמאו עד שלא קדשו בכלי:
ותפדה - ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת:
ות - שרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין:
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות - ואפילו קרב קומץ כהלכתו ולא נטמאת, נשרפים שיריה על בית הדשן ואינן נאכלים, מפני שיש לכהן בעלה חלק בה שמשלו היא באה, והתורה אמרה (ויקרא ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאבל, ואין כולה כליל מפני שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה, הא כיצד, הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין בעצמן כג:
ואלו שמנחותיהן נשרפות. דדמיא לאשם תלוי [שהרי על ספק היא באה] ותנן [בריש פרק ו' דכריתות] אם משנשחט נודע לו. הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. תוס' בשם ירושלמי. וצריך לומר דקדושת כלי מדמי ליה לנשחטה ואף כשלא קמץ איירי וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוטה. ומ"מ לא דמי ממש לאשם תלוי דהתם תנן משנזרק הדם הבשר יאכל ואילו הכא נשרפת אפילו קרב הקומץ נמי כמ"ש (בהלכות) [בשם] הרמב"ם. וצ"ע טעמא מאי דמדמינן לה במקצת ולא לכולה:
האומרת טמאה אני לך. [עיין מ"ש משנה ג' פ"ק] ושבאו לה עדים. בגמ' פ"ק דף ו' מותיב למאי דאמרינן [כדפירש הר"ב שם משנה ג'] שאם יש לה עדים אין המים בודקין אותה דהשתא לאו בת בדיקה היא. ותגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש. ומשני שזנתה בעזרה כגון שנצרכה לנקביה שאין לה שומרים [ופירש"י ועל זנות זה באו לה העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה] והקשו התוס' כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מאי שנא מהא דתנן בפ"ד דנזיר האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה [ואח"כ הפר לה בעלה [אם] שלו היתה בהמתה] תצא ותרעה בעדר ואע"ג דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו [כמ"ש שם הר"ב בראש הפרק] דבדעת הוקדש אפי' הכי כיון דמשלו היא תרעה. ועוד תנן התם בפ"ה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו כו' אם משנגנבה נזר אינו נזיר וה"נ היו עדים קודם הקדש ולאו אדעתא דהכי אקדיש. ולא דמי לאשם תלוי דתנן ר"פ בתרא דכריתות דנודע לו קודם שנשחט ירעה עד שיסתאב. דהא מפרש התם טעמא דמתוך שלבו נוקפו בשעת הפרשה ומתירא מספק החטא גמר ומקדיש ליה ע"כ. ונראה בעיני דמנחת סוטה אע"ג דאיהי מכפרה ונבדקת בה אפ"ה יש לבעל קצת שייכות בגווה הואיל וע"י קנויו היא באה ושמה תוכיח. מנחת קנאות היא. ולפיכך דמיא לאשם תלוי שע"י ספקו שמא חטאה באה. וקנויו גרמה להביא המנחה. מקדיש מספק ולפיכך אין מצדו שום טעות. אבל הא דפריך הגמרא תגלי מלתא למפרע כו' היינו מצד העדים שאז אין המים בודקין. ואין כאן בת מנחה מכח זה פריך בגמ' דלהוי הקדש טעות. לפי שעל בירור הספק בא. וכיון שיש עדים א"א לברר הספק ויהיה טעות למפרע. אבל אשם תלוי שלא בא לבירור ספק אלא לכפר אם חטא. וכן דעת נדרו במנחה זו אין בה טעות שהוא גומר ומקדיש מכח ספק. ודוק מה שאכתוב לקמן בשם התוס' והשתא אתי שפיר נמי. ולא קשיא מה שהקשו בתוס' שישאל על הקדשו ולא תשרף דכיון דמספק גמר והקדיש אי אפשר שימצא פתח ויאמר אדעתא דהכי לא נדרתי. ואינו מתחרט מעיקרו הוי:
ושבאו לה עדים. וכן במשנה ב' פרק ד' אבל במשנה ג' דפרק קמא ל"ג לה:
[ושבעלה אינו וכו'. וכן תנן בפ"ק במ"ג. ולא כן בפרק דלקמן משנה ב']:
ושבעלה בא עליה בדרך. כתבו התוספות ותימה לר"י כיון שבא עליה בדרך היינו קודם שתקדוש ואין המים בודקין [כמ"ש הר"ב במשנה ג' דפ"ק] ותגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש. ונראה דדוקא לגבי שבאו לה עדים שייך למימר הכי משום דמנחה לברר עון. וכשיש שם עדים הרי העון מבורר ואין צריך בירור. אבל הכא שבא עליה בדרך שצריך לברר. אף על גב דאין המים בודקין כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מאחר שלא נתברר העון. ע"כ:
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. פירש הר"ב נשרפין שיריה על בית הדשן וכו' ובסוף מסיק הא כיצד. הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבים בעצמם. שלא בדקדוק כתב כן. דהא דכתב נשרפים שיריה על בית הדשן. לאו היינו קריבה דבסיפא דקריבה היינו על המזבח. ואילו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים כמ"ש הר"ב לעיל משנה ג'. אלא כתנאי. וכ"ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב (ויקרא ב) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. דממנו מיותר אלא למדרשיה באנפיה נפשיה כל שממנו וכו'. דר"א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן כדאיתא בגמ':
(כב) (על המשנה) עדים כו'. בא עליה ואע"ג דבהני אגלי מלתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש גזירה שמא יאמרו מוציאים מכלי שרת לחולין. גמרא. ת"ח:
(כג) (על הברטנורא) שלא בדקדוק כתב כן, דקריבה היינו על המזבח, ואלו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים, כמ"ש הר"ב לעיל מ"ג. אלא כתנאי, וכו"ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב לא תקטירו ממנו כו'. כל שממנו כו'. דר"א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן. כדאיתא בגמרא:
נטמאת מנחתה: וכו'. פ"ק דמכילתין דף ו'. וביד שם פ"ד סי' י"ד:
ואלו שמנחתיהם: כו' ואיתה נמי שם בפ"ק דמכילתין. ודייקי' התם אליבא דרב ששת דכתבינן לעיל בפ"ק סי' ג' ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתיקדוש בכלי שרת תפדה ותיפוק לחולין אלא וכו' ומסיק רב פפא אין ה"נ דמדאורייתא יצאה לחולין ומדרבנן הוא דנשרפת לפי שאין הכל בקיאין בהלכות לידע שבשביל שהיו לה עדים לא היתה ראויה לקדש ואתו למימר מוציאין דבר שקדש בכלי שרת לחולין. והקשו תוס' ז"ל כל הני משניות דתנן בהוא תצא ותרעה בעדר ניגזור שמא יאמרו מוציאין מקדושת הגוף לחולין ותרצו דהתם לא מוכחא מילתא וליכא היכרא בין קדושת פה לקדושת הגוף ויאמרו קדושת הפה היה אבל הכא איכא היכרא בין קדושת הפה לקדושת כלי שרת וצ"ע בפ' שתי מדות ובפ' התודה עכ"ל ז"ל:
ושבעלה בא עליה בדרך: כתבו תוס' ז"ל אע"ג דאין המים בודקים אותה אפ"ה נשרפת דכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש והוי כמי שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה קודם לכן דאין המים בודקין ואפ"ה מנחה שפיר קדוש. והאי דלא חשיב במתני' מנחת ארוסה ושומרת יבם אלמנה לכ"ג מפני שידוע פסול שלהן שאינם נבדקות ואין מביאין אותם לשתות ע"כ. בסוף פי' רע"ב ז"ל והשירים קרבין לעצמן. אמר המלקט ובגמרא פריך איקרי כאן כל שהוא ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו דה"ל למיכתב כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו למה לי אלא ודאי לדרשא אתא דכל שממנו עלה כבר אשה לה' לא תקטירו שירים שלו. ומשני דמסיק להו לשום עצים כר' אליעזר דאמר לשם ריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים ובמסקנא משני לה אפי' כרבנן וכדאמר ר"ש בר"פ ואלו מנחות גבי מנחת חוטא של כהנים דנקמצת והקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין לעצמן ומתפזרין לאבוד ולית ליה כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"ש וס"ל דאינה נקמצת אלא דוקא במנחת חוטא של כהנים דבת הקרבה היא דמקשי חובתו לנדבתו בקרא דוהיתה לכהן כמנחה לומר דלא בעיא קמיצה אבל הא דלאו בת הקרבה דדילמא בתר דידה אזלינן ושירים גמורים הם אפילו רבנן מודו דמתפזרין. וביד פי"ב דהלכות מעשה הקרבנות סימן י"ב ובפי"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' י':
יכין
נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות: שנטמאו קודם שנתקדשו בכלי:
ותפדה: ותצא לחולין, ומהמעות יקנה אחרת:
ושבאו לה עדים שהיא טמאה: ואף על גב דבכי האי גוונא הקדש טעות הוא, דכשיש עדים לא יבדיקוה המים. על כל פנים גזרינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול [כך מסקנת הש"ס ודלא כרתוי"ט]:
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות: מיהו בנשואות לכהן הקומץ קרב כהלכתו, והשיריים נשרפין בבית הדשן. ובאינך דמתניתין כל המנחה נשרף בבית הדשן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוספות שאנץ |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש