משנה נידה ד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ד · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל אחד עשר יום בחזקת טהרה.

ישבה לה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה, טהורה.

הגיע שעת וסתה ולא בדקה, הרי זו טמאה.

רבי מאיר אומר, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה, ולא בדקה, הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים.

אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום, הרי אלו בחזקת טומאה.

נוסח הרמב"ם

כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ישבה לה ולא בדקה שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה הרי זו טהורה הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה רבי מאיר אומר אם הייתה במחבה והגיעה שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טהורה שחרדה מסלקת דמים אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה.

פירוש הרמב"ם

כל אחד עשר יום בחזקת טהרה כו': אלו הי"א יום הם אותם אשר בין נדה לנדה אשר הם הלכה למשה מסיני כמו שזכרנו ואמרנו שהיא בהן בחזקת טהרה כוונתם שהיא אינה קובעת וסת באלה הי"א יום בשום פנים לפי שהוא הזמן היותר קצר שיהיה בין נדה לנדה אמנם אחר י"א הנה אפשר שתקבע לה וסת ולכן יחוייב (אלה) *[אליה] שתבדוק את עצמה תמיד אחר הי"א יום אע"פ שזה בזולת עתה הידוע כמו שאמרנו במה שקדם אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת ואם ישבה ולא בדקה אחר הי"א יום בין שהיא בטלה הבדיקה באונס או בשגגה או בזדון הנה היא טהורה ואם הגיע שעת ווסתה ולא בדקה ואחר זה בדקה ואפי' מצאה עצמה טהורה הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת ווסתה וכבר ידעת שהזב והזבה סופרים שבעת ימי נקיים ואחר יטהרו ואלו שבעת ימים הם אותם אשר יקראו ימי הזב והזבה וכבר בארנו שהאשה לא תהיה זבה ותצטרך ספירת ז' ימים נקיים עד שתראה דם ג' ימים רצופין בלא עת נדתה והיא אשר תקרא זבה גדולה ואם ראתה דם בלא עת נדתה בתחלת היום היא בזה היום טמאה ותשאר שומרת ליום השני ואם לא תראה דם ביום ב' תטבול ותותר לבעלה ותטהר ואם ראתה דם ביום הב' ג"כ תשמור ביום הג' ואם נשלמה (פירוש מגזרת שלם) ולא תראה דם תטהר ומותרת לבעלה ואם ראתה דם בזה היום הג' תהיה זבה גדולה ותצטרך ספירת שבעת ימים והיא באלה הימים תקרא שומרת יום כנגד יום ותקרא ג"כ זבה קטנה וכבר בארנו פעמים רבות שזאת השומרת יום כנגד יום אסורה לבעלה ומטמאה משכב ומושב כזכה אלא שהיא לא תצטרך ספירת ז' כזבה גדולה ולא קרבן. ואמר שהזב והזבה אם לא בדקו עצמם בכל יום מאלו ז' ימים אע"פ שבדקו אחריהם ונמצאו טהורין וכן שומרת יום כנגד יום אם לא בדקה עצמה ביום השני אם היתה רואה בראשון לבד או לא בדקה בג' אם היתה רואה גם כן בב' אע"פ שבדקה עצמה אחר זה ונמצאת טהורה הנה הם בחזקת טומאתן לפי שכבר הוחזקו לטומאה ולא יצאתה ממנה אלא. בהתאמתות ואין הלכה כרבי מאיר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל אחד עשר יום - שאחר שבעת ימי נדה:

בחזקת טהרה - ואינה צריכה לבדוק עצמה כא. דהלכה למשה מסיני שאין בין נדה לנדה פחות מאחד עשר יום:

ישבה לה ולא בדקה - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בימי נדתה בעיא בדיקה. ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה, טהורה:

הגיעה שעת וסתה ולא בדקה - אף על פי שבדקה אחר כך ומצאה טהורה, הואיל ולא בדקה בשעת וסתה, טמאה כב, דאורח בזמנו בא:

במחבא - מחמת לסטים או חיל שבא לעיר. ואין הלכה כר' מאיר:

אבל ימי הזב והזבה - שבעת ימים נקיים שצריכים לספור:

ושומרת יום - כגון הרואה יום אחד או שני ימים בימי זיבתה, אינה סופרת אלא יום אחד בנקיות, וטובלת לערב כג וטהורה לבעלה:

הרי אלו בחזקת טומאה - כיון שנפתח מעינה וראתה היום, אע"ג דתוך אחד עשר היא, הויא למחר בחזקת טומאה:

פירוש תוספות יום טוב

כל י"א יום. כתב הר"ב דהלכה למשה מסיני כו'. ועיין בסוף מכילתין:

בחזקת טהרה. פי' הר"ב ואין צריך לבדוק שחרית וערבית. כדאיתא בספ"ק. רש"י. ועיין רפ"ב:

שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה. ל' הרמב"ם בין שהיא בטלה הבדיקה באונס. או בשגגה. או בזדון:

הגיע שעת וסתה ולא בדקה. כתב הר"ב אע"פ שבדקה אח"כ ומצאה טהורה כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמא דוסתות דאורייתא. ופלוגתא דרב ושמואל היא. ולרב וסתות דרבנן. וכי בדקה ומצאה טהורה. טהורה. ובפלוגתא דתנאי קמיפלגי. וגם בפלוגתייהו קי"ל כמאן דאמר דוסתות דרבנן. וכ"כ כל הפוסקים. ואף הרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו. ופסק בפ"ח מהא"ב [הלכה יג] דוסתות דרבנן. וכשבדקה עצמה ומצאה טהורה. טהורה. וכ"כ גם כן בפ"ג מהל' משכב ומושב [הלכה ה]:

הרי זו טמאה. עיין במ"ג פ"ב:

ר"מ אומר אם היתה במחבא כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ומיהו לפום מאי דפסקינן דוסתות דרבנן. כתב הרא"ש ברפ"ק. דמתניתין דהכא כולה ר"מ היא. והכי איתא חדא אוקמתא בפרקין. וה"ק אם לא היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה. שר"מ אומר אם היתה כו'. ולר"מ דוסתות דאורייתא ואפילו הכי מטהר בה בהיתה במחבא וכ"ש לדידן דס"ל דוסתות דרבנן. אבל מ"מ הרמב"ם בחבורו. אע"פ ששם פוסק דוסתות דרבנן. לא העתיק לדין היתה במחבא. ונ"ל שהוא סובר דלא אתיא במכ"ש. דאיכא למימר דסברא זו שחרדה מסלקת את הדמים אינה סברא כלל. אלא לר"מ. ותמיהני שהב"י לא הרגיש בזה:

שחרדה מסלקת את הדמים. עיין מ"ש במ"ג פ"ג דסוטה [ד"ה מערערין]:

[ושומרת יום כנגד יום. כתב הר"ב הרואה כו' וטובלת לערב. לאו דוקא. שהרי משנה שלימה שנינו בספ"ב דמגילה שטובלת משתנץ החמה וכו' אלא לפי שאם תשמש קודם שיצא כל היום כו' הרי זו תרבות רעה. כדתנן בסוף מכילתין. לפיכך מן הסתם והרגיל והווה הוא שטובלת לערב. ועוד שאם תטבול בשחרית ואחר כך תראה. אין בטבילתה כלום]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כא) (על הברטנורא) שחרית וערבית. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) דוסתות דאורייתא. ומיהו להלכה פסקינן דוסתות דרבנן. וכשמצאה טהורה, טהורה. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) לאו דוקא. דמשתנץ החמה טובלת. אלא ברגיל והווה קאמרו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ישבה לה ולא בדקה:    אכל נשים קאי ולאו לעיל מהדר רש"י ז"ל. בפי' ר"ע ז"ל בימי נדתה בעי בדיקה פי' דהיינו אחד עשר יום שהם ראוים לימי נדה ה"ר יוסף ז"ל. והפי' שפי' ר"ע ז"ל היא אוקמתא דרב יהודה שפי' דחזקת י"א יום בטהרה לומר שאינה צריכה בהן בדיקה מאחר שלא ראתה בהן עדיין כלל וסיפא אתאן לימי נדה. אבל רב חסדא אוקי מתני' דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה באשה שאין לה וסת וכמו שאכחוב בסמוך בעה"י. ושמואל פי' בחזקת טהרה לומר שאינה קובעת וסת בי"א יום של ימי זיבתה כמו שכתבתי לקמן פ"ט סי' יו"ד וכן פי' הרמב"ם ז"ל:

ר"מ אומר אם היתה וכו':    ובפ' כל היד (נדה דף ט"ז) דייקינן מפני שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה והגיע עת וסתה ולא בדקה טמאה אלמא ס"ל לר"מ וסתות דאורייתא פירש"י ז"ל אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה דבר תורה הלכה למשה מסיני דאורח בזמנו בא ואם בא יום וסתה ולא בדקה מחזקינן לה טמאה ופירשו תוס' ז"ל שם פ"ק דדייק מדקתני מסלקת הדמים משמע הידועים והמבוררים לבוא אלמא וסתות דאורייתא ע"כ (ועיין במ"ש בסוטה פ' היה נוטל סי' ד'). ומוקי רב חסדא מתני' אליבא דר"מ דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואיצטריך לאשמעינן דה"מ בימי נדתה אבל בימי זיבתה בחזקת טהרה קיימא וכולה מתני' ר"מ היא וחסירי מחסרא והכי קתני כל י"א יום בחזקת טהרה ושריא לבעלה ובימי נדה אסורה בד"א באשה שאין לה וסת אבל יש לה וסת מותרת וצריכה בדיקה ישבה לה ולא בדקה וכו' עד ה"ז טהורה אם לא היתה במחבוא והגיע שעת וכו'. ועיין במ"ש לקמן פרק בתרא סי' ב':


פירושים נוספים