תוספות יום טוב על נדה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נדה · ד · >>

משנה א[עריכה]

בנות כותים נדות מעריסתן. פירש הר"ב מקטנותן כו' גזרו בהו רבנן דלטמאו משום נדה וכו'. דכיון דאיכא מיעוטא דחזיין. חיישינן. ומאן תנא דחייש למיעוטא ר"מ היא. גמ'. והקשו התוספות [ד"ה ר"מ] דא"כ לרבנן דלא חיישי למיעוטא [כדתנן במ"ח פ"ג דטהרות] לא הוו נדות מעריסתן. ובפ"ק דשבת [דף טז] מנינן לבנות כותים בי"ח דבר. וי"ל דלרבנן גזרו עליהן טומאה כדי שלא יטמעו בהן. וא"ת א"כ אמאי מוקי לה כר"מ ומשום דחייש למיעוטא. לוקמיה ככ"ע ומשום טימוע. וי"ל משום דע"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע. אלא משום חשש ראיה. כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם. וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גירי אמת הן. [כמ"ש הר"ב במ"ג דפ"ז] א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה. ולמה מני להו בי"ח דבר. וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד. א"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה. וסמוך רובא דלא חזו. לחזקה שלא ראתה. והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא. ולא מטמאה מדאורייתא. אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר. ע"כ:

משכב תחתון כעליון. פי' הר"ב תחתונו של בועל נדה כו'. עיין בפי' מ"ג פ"ק דכלים. ומ"ש שם:

כעליון. פי' הר"ב עליונו של זב הוא הדבר הנשא ע"ג הזב כו' דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו מאי תחתיו כו'. גמרא [דף לג]. ועיין מ"ש ברפ"י דפרה. והקשו התוספות [ד"ה עליונו]. היכי מוקים לה דעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. הלא אין להם טהרה במקוה. וקרא כתיב יטמא עד הערב. ותירצו דעיקר קרא במרכב כתיב. דלעיל מיניה כתיב וכל המרכב וגו' ותיבה דתחתיו לא איירי במרכב אלא בתחתיו. דאמר בת"כ [[גם זה שם במשנה] וכתבו הר"ב במ"ג פ"ק דכלים] האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב. אלמא מה שתחתיו לא אקרי מרכב אלא מושב. ולהכי קאמר מאי תחתיו וכו' ומפרש אלא שהזב תחתיו כו' וטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב דמרכב מטמא אדם או בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב אילימא תחתיו דזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא גמ'. וכתבו התוס' [שם] דה"מ למפרך דבמשכב כתיב כבוס בגדים. והכא לא כתיב אלא דעדיפא מיני' פריך. א"נ מש"ה לא כתיב כבוס בגדים. משום דעיקר קרא במרכב כתיב. דלא בעי כבוס בגדים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואפסקינהו ביטמא כו' אלא באוכלים ומשקין. ופרכינן בגמרא דאימא דלא מטמא אדם לטמא בגדים. אבל אדם או בגדים לטמא. ומשני אמר קרא יטמא. טומאה קלה משמע:

מפני שהן בועלי נדות. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. [והאיכא פנוים] אמר ר' יצחק מגדלאה בנשואים שנו. גמרא [דף לג]:

והן יושבות על כל דם. לשון הר"ב כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות כו'. וכ"פ רש"י. וצריך לומר דוי"ו דוהן במקום שי"ן היא. וכאילו תני שהן. והרי מצינו שי"ן במקום וי"ו בפ"ק דביצה. ועוד בספ"ז דעירובין. ובפ"ב דהוריות [משנה ב]. וזולתן. וכתבו התוספות וא"ת ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן. וי"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה. אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי. לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם. ע"כ:

על כל דם ודם. והר"ב השמיט תיבת ודם. וכן בס"א ל"ג ליה. ואף במשנה דגמ' ירושלמי ל"ג ליה. אבל רש"י ותוס' העתיקו כגירסת הספר. וכן בברייתא בגמרא [שם] איתא נמי:

ואין חייבין עליהן. לשון הר"ב הלובש כו' באותן בגדים כו' פטור מקרבן. וכן לשון רש"י. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א"כ ליכא לחיוביה משום כניסה דידיה. אלא משום דמכניס בגדים טמאים למקדש. ובהא לא שייך שום קרבן. דבפ' אחרי בפסוק ואם לא יכבס וגו' פירש"י דעל כבוס בגדים במלקות. וברייתא דת"כ היא. ועוד שנינו כך בספרי פרשת נשא. וכיון שאין כאן אלא מלקות ולא כרת. מאי קרבן איכא דלא מחייב קרבן על שגגת לאו אא"כ שזדונו בכרת. כדתנן בריש כריתות. והרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש [הלכה יז] פסק ג"כ להא דת"כ. דעל כבוס בגדים לוקה מ' ואין בו כרת. וראיתי להראב"ד שם שמפני שאין חיוב קרבן בהכנסת בגדים טמאים. לכך מפרש הא דאמר שמואל בסוף עירובין דף קד המכניס טמא שרץ למקדש חייב דחייב מלקות קאמר. ואי הכי גם במשנתינו נפרש ואין חייבין שר"ל מלקות. אבל הרמב"ם כתב שם דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינן אב הטומאה. ומפרש טמא שרץ. אדם הנטמא בשרץ וחייב כרת קאמר. א"כ לדידיה קשיא ודאי. מאי אין חייבין דהכא כיון דאין בהן כרת ומלקות אפי' בודאן. וי"ל דמ"מ בודאי טמאין מתחייב מכות מרדות. כמ"ש הרמב"ם שם. וקמ"ל מתני' דבכותים אין חייבין אפילו מכות מרדות. ומיהו לרש"י ודאי דקשיא. ועוד מפרש כן בהא דסוף עירובין המכניס טמא שרץ. דהיינו כלי שנטמא בשרץ. חייב חטאת בשוגג וכו' והרי אין בבגדים אלא מלקות. כדפי' איהו גופיה בפ' אחרי. וראיתי בת"כ פ' אחרי. דאחרים אומרים ונשא עונו [דבכבוס בגדים] ונשא עונו לג"ש. מה נשיאת עון האמור להלן בכרת אף כאן בכרת. ובריש מתני' כתבתי דמתני' ר"מ היא. והיינו אחרים שהוא רבי מאיר. כדאיתא בהוריות (דף יג ע"ב). והלכך איצטריך לאשמועינן דבכותים אין חייבין. כך נראה לי לתרץ הך דהכא אליבא דרש"י. אבל הא דפירש רש"י בעירובין אכתי בתמיהתו. וצריך עיון:

מפני שטומאתן ספק. כתב הר"ב דבגמרא מפרש דמתניתין איירי בכותי שטבל וכו' ודרס על בגדיו של חבר וכו' ואח"כ נגעו בגדיו כו'. לשון התוספות [ד"ה שדרס] והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי לתרומה. משום דמתניתין לא איירי בהכי. ע"כ. וכלומר דאמשכב תחתון קאי. וזה מחזיק לדברי רש"י והר"ב דלעיל. ומ"ש הר"ב כשהוא ערום. כתבו התוספות וז"ל והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף. משום דאי היה לבוש בגדיו שישבה עליהו אשתו נדה אע"ג דטבל הוי אב הטומאה. כדאמר בת"כ. והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד [ובמשנה נמי שנינו במתניתין ו פ"ה דזבים] לכך מוקי בערום. דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בתורת כהנים. ואינו מטמא כלים. ע"כ:

משנה ב[עריכה]

פרשו ללכת בדרכי ישראל. פי' הר"ב אבל סתמא הרי הן ככותיות. מדאמר רבי יוסי לעולם הן כישראל. מכלל דת"ק סבר. סתמא הרי הן ככותיות. גמרא:

משנה ג[עריכה]

דם עובדת כוכבים כו' בית שמאי מטהרין. דדבר תורה אין העובדי כוכבים מטמאים שנאמר (ויקרא טו) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה. גמרא. ומ"ש הר"ב דרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן. פי' רש"י משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ומ"ש הר"ב דשיירו ביה רבנן למיהוי היכרא. וליעבד היכרא ברוקה ומימי רגליה. ולטמויי לדמה. רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן. דמה דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. גמ':

ודם טהרה של מצורעת. פי' הר"ב דלא מעין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא. שמתאסף תחילה ואח"כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור. כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון. רש"י פ"ב דף יט:

וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה. כתב הר"ב דאילו ישראל מטמא דם לח ויבש. כדתנן ברפ"ז. ומ"ש הר"ב ודם טוהר של מצורעת כו' דרחמנא רבייה מקרא וכו' מזכר נפקא. וב"ש האי לזכר מיבעי ליה. לזכר כל שהוא זכר. בין גדול בין קטן. וב"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן. גמרא. ועיין [מ"ש] במ"ו פ"ה דזבים. ופלוגתא זו דב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ר"י אמרה בעדיות רפ"ה. ומכיון דר"י אמרה. ש"מ דחכמים נחלקו עליו. ויש בזה שני פנים. או שנאמר שחולקים ומפכי להו וב"ה לקולא. וכי הא דכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. או שנאמר דעקרינן לה לגמרי. וכדהוכחתי ברפ"ח דחולין. ומפני כך קשיא לי על הר"ב והרמב"ם. שסתמו ולא פירשו להלכה. ומשמע שסוברים דהלכה כב"ה כמו שהוא בכל מקום. ובהדיא העתיק הרמב"ם לדברי ב"ה דהכא. בחבורו פ"ה מהל' משכב ומושב [הלכה ה]. וצ"ע [דליכא למימר דעקרי וכאילו לא נשנית ופסקו לחומרא. דהיכא דאיכא תנא דקתני במלתא כמו בחולין. וכן באהלות פ' בתרא דאיכא סתמא דנזיר [מ"ג פ"ז] עקרינן וקמה ליה אידך. אבל הכא שאין תנא. טפי עדיף להפכה מלעקרה לגמרי]:

בש"א כרוקה וכמימי רגליה. פירש הר"ב רבנן גזור עליה כו' ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כו'. ואע"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי. אלא מטהרי לגמרי. היינו טעמא כדאמר בגמרא. משום דחיישינן דילמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש. התם הוא דכל טומאת עובדי כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור. וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן איכא הרחקה טובא. הילכך טהרו את דמה לגמרי להכירא. דנדע דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן. דלא נשרוף תרומה עלייהו. ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה. אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר. הלכך גזור ושיור בה להיכרא. דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה. דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא. רש"י:

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. פלוגתא זו גם כן היא שנויה בפ"ה דעדיות [משנה ד] משמא דרבי אליעזר. והרמב"ם בחבורו [הלכה ב] פרק הנזכר פסק כבית הלל דהכא. וקשיא לי כדלעיל. וצריך עיון. [ועיין לעיל]:

ומודים. פי' הר"ב בית שמאי לבית הלל. ועיין מה שכתבתי ברפ"ג דפאה:

ביולדה בזוב. פי' הר"ב עד שתספור שבעה נקיים. אבל אם ספרה אלא שלא טבלה. הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן. כדתניא בגמרא [דף לה]:

משנה ד[עריכה]

ושפתה מעת לעת כו'. כתב הר"ב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה וכו' דכתיב זוב דמה. דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה [דם יהיה זובה ובנדה משתעי דפ' ראשונה נאמרה בנדה. ושניה בזבה כדכתיב בשניה בלא עת נדתה] זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אמר אבוה דשמואל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהור. ואיזו זו קושי בימי זיבה. והשתא דכתיב וטמאה שבועים כנדתה דמה למה לי אי לאו דמה ה"א כנדתה ולא כזיבתה ואפי' בשופי קמ"ל. גמ':

דברי ר"א. כתב הר"ב והלכה כר"א. דהכי אפסיק בגמרא פ"ק דף ז. ותו דסתם לן תנא כוותיה במ"ג פ"ב דזבים:

רבי יהושע אומר לילה ויום כו'. קים ליה לר"י דאם לא שפתה לילה ויום אע"פ ששפתה מעת לעת. מחמת ולד היה. תוספות [ד"ה כלילי]:

משנה ה[עריכה]

אפילו מ' ונ' יום. גמרא השתא נ' מקשה מ' מיבעי. אמר ר"חל"ק כאן לחולה כאן לבריאה [ארבעים]. ומ"ש הר"ב ולא הויא יולדת בזוב כלומר אבל בימי נדתה [טמאה] נדה. כדאי' בגמרא [דף לח]. ופירש"י וה"ק ר"מ כמה הוא קשויה שלא תבא להתתייב בקרבן ולספירת נקיים מ' ונ' יום. ומיהו בכל הני מ' כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות. טמאה נדה. וכי הדרי שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה:

אין קשוי יותר משתי שבתות. ומפרש בגמרא דטעמייהו דכתיב וטמאה שבועים כנדתה כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהורה. וכמה שבועים. וכתב המגיד ריש פ"ז מהא"ב דמיירי שהתחילה בימי זיבה. ומ"ש הר"ב דהלכה כמותם. וכ"כ הרמב"ם. וכתב המגיד משום דתרי נינהו ע"כ. ועוד נ"ל ראיה מדבגמרא אמר שמואל עלייהו מאי טעמייהו דרבנן כו'. מדקרי להו רבנן. ולא קאמר מ"ט דר"י ור"ש. שמעי' דס"ל דהלכה כמותם [ובהדיא אמר שמואל בפרק הערל ד פ"ג דהלכה כוותייהו. ואע"ג דלרב קאי התם בתיקו אי פסק כוותייהו אם לא. כיון דשמואל פסק בהדיא כוותייהו. ולא ידעינן אי לא פסק רב כוותייהו אע"ג דמלתא דאיסורא הוא אזלינן בתר שמואל דפסק בהדיא]:

משנה ו[עריכה]

המקשה בתוך שמונים של נקבה. פי' הר"ב כגון ששמשה לאחר י"ד כו'. א"נ שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי. אתד נגמרה צורתו באמצע שביעי. ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני רבי חייא [בפ' דלעיל דף כז] רש"י. והיינו דכתב הר"ב כגון. לומר דאיכא נמי גוונא אחרינא. ולי נראה דמתני' לא מיירי בגוונא אחרינא שכתב רש"י. דא"כ מאי איריא למתני בתוך פ' של נקבה. ליתני סתמא המקשה בתוך ימי טוהר אלא ודאי בחידוש לא קמיירי. ואף הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ז מהא"ב. [הלכה ט'] לא אסברה לה אלא בששמשה לאחר י"ד כו':

עד שיצא הולד. יצא הולד טמאה לידה. רש"י בגמ':

ורבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב נדה. ונחלקו רש"י והתוספות דלרש"י אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל הדמים שהיא רואה טהורה ועלה קאמר ר"א דטמאה ולא מפליג [משמע] דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקאמר ר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו. והתוספות [ד"ה אימא] פירשו בשם הר"ר מנחם. דר"א לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ועיין לקמן:

אמרו לו לר"א ומה במקום שהחמיר בדם השופי וכו'. [וכתבו התוספות [ד"ה דיו]] וא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי. ולמה בשביל קשוי יש לה להיות טמאה. וי"ל דטעמא דר"א כדאמר רבא בגמרא. בהא זכנהו [תשובה נצחת יכול להשיבן] ר"א לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ה"נ וטהרה ממקור דמיה. דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למלתא אחריתא וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק"ו [דרבנן נמי דרשי] דתשב [על דמי טהרה. דה"ל למכתב וששים יום וששת ימים דמי טהרה. רש"י דף לו] ישיבה אחת לכולן [או כולן טהורים או כולן טמאים]. ור"א סבר דכיון דאיכא לאוקמי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו. משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה. אבל בימי נדה טמאה. ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה א' לכלן. כדאמר בגמ'. ע"כ. והא דמסקי ולדידיה אף בימי זיבה כו' היינו לפירוש רש"י. דס"ל דר"א אף בימי זיבה מטמא. אבל להר"ר מנחם [ד"ה אימא] אה"נ דלא מטמא ר"א אלא בימי נדה. ולית ליה לר"א דרש' דתשב ישיבה אחת לכולן. ולא איתמר בגמרא אלא לרבנן. כדמסקי בדבור שאחר זה:

אמר להן דיו כו'. ואף רבנן אית להו דיו. אלא דדרשי תשב ישיבה אחת לכולן. כדפרי' [לעיל] בשם התוספות. ולא קשיא אדמוכח בספ"ב דב"ק דכ"ע אית להו דיו. ומש"ה נמי שפיר כתב הרמב"ם דאין הלכה כר"א אע"ג דקאמר דיו. ולכ"ע אמרינן דיו. אלא שדבריו מוטעים ואינם מובנים לי. והר"ב שסתם ולא פירש הלכה כמאן. נתן בזה מקום לטעות. דהרי יש לדון כפי הנראה מפשטא דמתני' דזכנהו ר"א לחכמים במאי דקאמר דיו. ולפיכך הלכה כמותו. וכ"ש דחזינן דבמתניתין ד' דמיירי נמי בדיני קשוי. דפסקינן כמותו:

משנה ז[עריכה]

כל י"א יום. כתב הר"ב דהלכה למשה מסיני כו'. ועיין בסוף מכילתין:

בחזקת טהרה. פי' הר"ב ואין צריך לבדוק שחרית וערבית. כדאיתא בספ"ק. רש"י. ועיין רפ"ב:

שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה. ל' הרמב"ם בין שהיא בטלה הבדיקה באונס. או בשגגה. או בזדון:

הגיע שעת וסתה ולא בדקה. כתב הר"ב אע"פ שבדקה אח"כ ומצאה טהורה כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמא דוסתות דאורייתא. ופלוגתא דרב ושמואל היא. ולרב וסתות דרבנן. וכי בדקה ומצאה טהורה. טהורה. ובפלוגתא דתנאי קמיפלגי. וגם בפלוגתייהו קי"ל כמאן דאמר דוסתות דרבנן. וכ"כ כל הפוסקים. ואף הרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו. ופסק בפ"ח מהא"ב [הלכה יג] דוסתות דרבנן. וכשבדקה עצמה ומצאה טהורה. טהורה. וכ"כ גם כן בפ"ג מהל' משכב ומושב [הלכה ה]:

הרי זו טמאה. עיין במ"ג פ"ב:

ר"מ אומר אם היתה במחבא כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ומיהו לפום מאי דפסקינן דוסתות דרבנן. כתב הרא"ש ברפ"ק. דמתניתין דהכא כולה ר"מ היא. והכי איתא חדא אוקמתא בפרקין. וה"ק אם לא היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה. שר"מ אומר אם היתה כו'. ולר"מ דוסתות דאורייתא ואפילו הכי מטהר בה בהיתה במחבא וכ"ש לדידן דס"ל דוסתות דרבנן. אבל מ"מ הרמב"ם בחבורו. אע"פ ששם פוסק דוסתות דרבנן. לא העתיק לדין היתה במחבא. ונ"ל שהוא סובר דלא אתיא במכ"ש. דאיכא למימר דסברא זו שחרדה מסלקת את הדמים אינה סברא כלל. אלא לר"מ. ותמיהני שהב"י לא הרגיש בזה:

שחרדה מסלקת את הדמים. עיין מ"ש במ"ג פ"ג דסוטה [ד"ה מערערין]:

[ושומרת יום כנגד יום. כתב הר"ב הרואה כו' וטובלת לערב. לאו דוקא. שהרי משנה שלימה שנינו בספ"ב דמגילה שטובלת משתנץ החמה וכו' אלא לפי שאם תשמש קודם שיצא כל היום כו' הרי זו תרבות רעה. כדתנן בסוף מכילתין. לפיכך מן הסתם והרגיל והווה הוא שטובלת לערב. ועוד שאם תטבול בשחרית ואחר כך תראה. אין בטבילתה כלום]: