משנה נידה ד ג

בית שמאי מטהרין דם הנכרית בדין תורה, וישימו הגזירה ברוקה ובמימי רגליה אשר הם נמצאים תמיד, ועשו זה להודיע שטומאתן מדרבנן ולזה דמן טהור. ובית הלל אומרים, שאם שמנו דמה, רוצה לומר דם נדותה, כרוקה ומימי רגליה, נודע שהכל מדרבנן.

וכוונת כרוקה - שיטמא לח ולא יטמא יבש, ואין כך דם נדה האמיתי, אבל יטמא לח ויבש כמו שיתבאר בששי מזאת המסכתא.

דם טהרה של מצורעת - הוא הדם אשר תראהו האשה היולדת אחר שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, אם תהיה מצורעת. וסיבת מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדם טהרה של מצורעת יאריך ביאורן, וזה יותר דומה בעיון התלמוד מלזכור זה בחיבורינו.

ודם יולדת שלא טבלה - הוא הדם שתראה אחר שבעה לזכר ואחר ארבעה עשר לנקבה, אם לא טבלה ליל שמיני או ליל חמישה עשר, לפי שהיא אילו טבלה היה דם טהור, כמו שבא בפסוק שקראם "דמי טהרה"(ויקרא יב, ד). ואם לא טבלה, אומרים בית הלל שלא תפרד מטומאת נדה בשום פנים, לכן תטמא לח ויבש כדם נדה. ובית שמאי אומרים, אמנם תועלת הטבילה להתירה לבעלה, ומעת שנשלם זמן הנדה נתפרקה מן הנדות ואפילו לא תטבול ולא תהיה דם נדה, אבל יהיה דינו כדין רוק נדה ומימי רגליה אשר מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין.

ודע שאם ילדה והיא זבה, רוצה לומר ששבה זבה ואז תלד, וזאת היא הנקראת יולדת בזוב, והשלימה שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, וספרה שבעה נקיים אחר זה כדין כל זבה, ואחר ראתה דם אחר זה והיא לא תטהר ליל שמיני מהימים הנקיים, הנה בית שמאי ובית הלל נשארים בה על מחלוקתם. בית שמאי אומרים, שנשלמו שבעה נקיים, ואף על גב שלא טבלה נבדלה מן הזיבה. ובית הלל אומרים, שלא תפרד אם לא טבלה. ואמנם הסכימו ביולדת בזוב שלא ספרה שבעה נקיים ולא טבלה. וכן התבאר בתלמוד:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

דם נכרית בית שמאי מטהרין - ואע"ג דברוקה ובמימי רגליה מודו בית שמאי דרבנן גזרו ^ח עליהן להיות כזבין לכל דבריהן ^ט, אפילו הכי דמה טהור, דשיירו בה רבנן למהוי הכירא ^י דטומאתן דרבנן, כי היכי דלא לשרפו עלייהו תרומה וקדשים:

ודם טהור של מצורעת - ואע"ג דמעינות של מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הוו אב הטומאה כשל זב, אפילו הכי דם טוהר שלה טהור, דלאו מעין הוא, דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא ^יא:

כרוקה וכמימי רגליה - דמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. והך היכרא הוא דעבוד גבי דם הנכרית דמטמא מדרבנן שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהן, דאילו דישראלית מטמא לח ויבש, ודנכרית לח ולא יבש, כרוקה וכמימי רגליה דאין מטמאין יבשין. ודם טהור של מצורעת נמי, אע"ג דדם לאו מעין הוא, דין מעין אית ליה, דרחמנא רבייה מקרא דכתיב לזכר, לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה, ואמרינן מעינותיה דמאי, אילימא שאר מעינותיה כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה וכי ירוק הזב, ומיניה נפקי שאר מעינות, מזכר נפקא, דכיון דאתרבי מצורע למעינותיו, אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר, אלא לדמה דליתיה בזכר, וכיון דרבייה רחמנא לדמה שיהא כרוקה וכמימי רגליה, א"כ מה רוקה ומימי רגליה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים, אף דמה כן:

דם היולדת - שעברו שבעת ימי טומאת לידה ולא טבלה:

בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה - מטמא לח ואינו מטמא יבש. ואע"ג דדם טוהר הוא, דביומי תלה רחמנא והא מלו, וליכא לטמוייה נמי משום מעין דהא אין מתעגל ויוצא, אפילו הכי רבנן גזור טומאה עליה, הואיל ולא טבלה וטמאה היא. גזירה אחר שבעה אטו תוך שבעה. ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כלפני שבעה, כי היכי דלהוי ליה הכירא דלידע דטומאתו דרבנן ^יב:

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש - דטומאתו מן התורה כל זמן שלא טבלה. דסברי בית הלל ביומי וטבילה תלה רחמנא, וכל זמן שלא טבלה, הרי דמה לאחר שבעה כלפני שבעה:

ומודים ביולדת בזוב - אם בעת לדתה היתה זבה שהיא צריכה לספור שבעה נקיים קודם שתטהר, וילדה ולא ספרה, מודים בית שמאי לבית הלל שדמה טמא לח ויבש אע"פ שעברו שבעת ימי לידה לזכר ושבועים לנקבה, שדמה של זבה לעולם הוא בטומאתו מן התורה עד שתספור שבעה נקיים ^יג:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

דם עובדת כוכבים כו' בית שמאי מטהרין. דדבר תורה אין העובדי כוכבים מטמאים שנאמר (ויקרא טו) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה. גמרא. ומ"ש הר"ב דרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן. פי' רש"י משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ומ"ש הר"ב דשיירו ביה רבנן למיהוי היכרא. וליעבד היכרא ברוקה ומימי רגליה. ולטמויי לדמה. רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן. דמה דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. גמ':

ודם טהרה של מצורעת. פי' הר"ב דלא מעין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא. שמתאסף תחילה ואח"כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור. כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון. רש"י פ"ב דף יט:

וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה. כתב הר"ב דאילו ישראל מטמא דם לח ויבש. כדתנן ברפ"ז. ומ"ש הר"ב ודם טוהר של מצורעת כו' דרחמנא רבייה מקרא וכו' מזכר נפקא. וב"ש האי לזכר מיבעי ליה. לזכר כל שהוא זכר. בין גדול בין קטן. וב"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן. גמרא. ועיין [מ"ש] במ"ו פ"ה דזבים. ופלוגתא זו דב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ר"י אמרה בעדיות רפ"ה. ומכיון דר"י אמרה. ש"מ דחכמים נחלקו עליו. ויש בזה שני פנים. או שנאמר שחולקים ומפכי להו וב"ה לקולא. וכי הא דכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. או שנאמר דעקרינן לה לגמרי. וכדהוכחתי ברפ"ח דחולין. ומפני כך קשיא לי על הר"ב והרמב"ם. שסתמו ולא פירשו להלכה. ומשמע שסוברים דהלכה כב"ה כמו שהוא בכל מקום. ובהדיא העתיק הרמב"ם לדברי ב"ה דהכא. בחבורו פ"ה מהל' משכב ומושב [הלכה ה]. וצ"ע [דליכא למימר דעקרי וכאילו לא נשנית ופסקו לחומרא. דהיכא דאיכא תנא דקתני במלתא כמו בחולין. וכן באהלות פ' בתרא דאיכא סתמא דנזיר [מ"ג פ"ז] עקרינן וקמה ליה אידך. אבל הכא שאין תנא. טפי עדיף להפכה מלעקרה לגמרי]:

בש"א כרוקה וכמימי רגליה. פירש הר"ב רבנן גזור עליה כו' ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כו'. ואע"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי. אלא מטהרי לגמרי. היינו טעמא כדאמר בגמרא. משום דחיישינן דילמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש. התם הוא דכל טומאת עובדי כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור. וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן איכא הרחקה טובא. הילכך טהרו את דמה לגמרי להכירא. דנדע דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן. דלא נשרוף תרומה עלייהו. ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה. אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר. הלכך גזור ושיור בה להיכרא. דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה. דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא. רש"י:

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. פלוגתא זו גם כן היא שנויה בפ"ה דעדיות [משנה ד] משמא דרבי אליעזר. והרמב"ם בחבורו [הלכה ב] פרק הנזכר פסק כבית הלל דהכא. וקשיא לי כדלעיל. וצריך עיון. [ועיין לעיל]:

ומודים. פי' הר"ב בית שמאי לבית הלל. ועיין מה שכתבתי ברפ"ג דפאה:

ביולדה בזוב. פי' הר"ב עד שתספור שבעה נקיים. אבל אם ספרה אלא שלא טבלה. הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן. כדתניא בגמרא [דף לה]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ח) (על הברטנורא) דדבר תורה אין מטמאין, דכתיב בני ישראל. גמרא:

(ט) (על הברטנורא) שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. רש"י:

(י) (על הברטנורא) ולא עבדו היכרא ברוקה ומימי רגליה, משום דהן שכיחין גזרו בהו טומאה, אבל דמה לא שכיח. גמרא:

(יא) (על הברטנורא) לאפוקי דם בין טמא בין טהור, נוטף ויוצא ראשון ראשון. רש"י:

(יב) (על הברטנורא) ובדם נכרית מטהרי לגמרי, דלא ליתו לחלק נמי בשל תורה. אבל בדם טוהר, כיון דעברו ימי לדתה הכל יודעין דדם טוהר הוא. גמרא ורש"י:

(יג) (על הברטנורא) אבל ספרה ולא טבלה, בית שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

בפי' ר"ע ז"ל מזכר נפקא דכיון דאתרבי מצורע למעיינותיו אתרבי נמי מצורעת לכל מעיינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר ע"כ אמר המלקט וב"ש נקבה מזכר לא אתיא דאיכא למפרך מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה תאמר בנקבה דלא וב"ה וכו'. ואיבעית אימא אמרי לך ב"ש האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן וב"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן:

שהיא מטמאה לח ויבש: והגיה הר' יהוסף ז"ל שהוא מטמא פי' הדם ע"כ. ועיין במ"ש פ"ה דעדיות סי' ד':

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

דם עובדת כוכבים: דמה כדם בהמה. רק מעיינותיה טמאים מד"ס. דכזבים הם. רק דם שאינו מעין. דאינו מתעגל ומתאסף תחלה קודם שיצא כרוק ומי רגלים. רק נוטף ויוצא ראשון ראשון. להכי לב"ש טהור לגמרי דעבדו בה רבנן היכר' דמד"ס הוא. ולא נשרוף על שאר מעיינותיה תרומה וקדשים:

ודם טהרה: דם טוהר דמצ"ע טהור הוא:

של מצורעת: אע"ג דמעינותיה טמאין. דם לאו מעין הוא:

וכמימי רגליה: דטמאים ואפ"ה יש היכר בדם עובדת כוכבים דמד"ס הוא. מדמטמא לח ולא יבש. דלא כשאר דם נדה דמטמא לח ויבש. ודם טוהר דמצורע' ס"ל טמא מדאירייתא דרבי' קרא דלהוי כשאר מעין לטמא לח ולא יבש:

דם יולדת שלא טבלה: אחר שעברו ימי טומאת לידה ז' לזכר וי"ד לנקיבה:

וכמימי רגליה: אף דמשום דם טומאת לידה א"א לטמאו דהדי דם טוהר הוא. דביומי תלא רחמנא. וגם משום דלא טבלה עדיין אי אפשר לטמאו כשאר מעיינותיה. דדם לאו מעין הוא. אפילו הכי טמא מדברי סופרים. גזירה אטו קודם ז'. ולהיכר דמדברי סופרים הוא טמאוהו כרוק לח ולא יבש:

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש: ס"ל דביומי וטבילה תלי רחמנא. וכל זמן שלא טבל' טמא מצ"ע כדם טומאת לידה:

ומודים ביולדת בזוב: שהיתה זבה כשילדה דאז צריכה אחר טומאת לידה ז"נ:

שהיא מטמאה לח ויבש: אף אחר עבור ימי טומאת לידה. בלא ספרה ז"נ. הו"ל כדם זבה דטמא מצ"ע מדאו'. ובספרה ולא טבלה פליגי כלעיל:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי