רמב"ם על נידה ד
ראו גם נוסח המשנה נידה ד רמבם
נדה פרק ד
[עריכה]כבר בארנו פעמים רבות, שכל מה שבא במשנה מהדינים המיוחדים בבנות כותים היא משנה ראשונה, ואמנם היום הזה הם כגוים לכל דבריהם. וידוע הוא שהם מקבלים התורה כפי פשוטה, ולזה אמרו שהנקבה לא תהיה נדה עד שתבגר לאמרו "אשה"(ויקרא טו, יט), והקבלה בא אצלינו שהאשה תטמא בנדה בת יום אחד כמו שיתבאר, ולזה הן נדות מעריסתן.
ועריסה - הוא הכלי אשר יגדלו בו הקטנים, הנקראין בערב "מהד".
וכבר בארנו מראשון מכלים (מ"ג), שכוונת ביאורו כבועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון שיהיה תחתונו של בועל כעליונו של זב אשר לא יטמא אדם וכלים, כמו שבארנו שם. וזה אשר פסק על כל כותי שהוא בועל נדה בתנאי שיהיה נשוי, כי הנשים יושבות על כל דם. וביאר התלמוד שכוונת זה המאמר, שהן ישוו בין הדם הטהור והטמא ויטהרו הכל.
וכבר התבאר ברביעי מטהרות (מ"ה) שהתרומה נשרפת על ספק. ואמרו פה אין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן ספק, ביאר זה בתלמוד והעמידוהו בכותי ערום שטבל בפנינו ודרס על בגדי חבר, שאם נגעה התרומה באלה בגדים לא תשרף לפי שהם תרי ספיקות, הספק הראשון אם בעל אשתו בקרוב אם לא, ואם תמצא לומר בקרוב ספק שהיא יושבת על דם טמא או על דם טהור, והעיקר אצלינו "על ספק ספיקא לא שרפינן את התרומה". ואמנם התנינו בו שיהיה טובל בפנינו ודורס על הכלים והוא ערום, לפי ששורפין את התרומה על טומאת עם הארץ ועל בגדי עם הארץ לפי שהם מדרס, כמו שבארנו בחגיגה ובטהרות, ואילו לא יטבול בפנינו יחוייב שתשרף תרומה על מגעו ולא יהא אלא עם הארץ:
רבי יוסי סובר, שסתם צדוקית כישראלית. ותנא קמא אומר, סתמן ככותיות.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כבר בארנו בפתיחת זה הספר שהגוים לא יטמאו בשום פנים מאופני הטומאה מן התורה, ומדרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן, שהן זבין מדרבנן.
בית שמאי מטהרין דם הנכרית בדין תורה, וישימו הגזירה ברוקה ובמימי רגליה אשר הם נמצאים תמיד, ועשו זה להודיע שטומאתן מדרבנן ולזה דמן טהור. ובית הלל אומרים, שאם שמנו דמה, רוצה לומר דם נדותה, כרוקה ומימי רגליה, נודע שהכל מדרבנן.
וכוונת כרוקה - שיטמא לח ולא יטמא יבש, ואין כך דם נדה האמיתי, אבל יטמא לח ויבש כמו שיתבאר בששי מזאת המסכתא.
דם טהרה של מצורעת - הוא הדם אשר תראהו האשה היולדת אחר שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, אם תהיה מצורעת. וסיבת מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדם טהרה של מצורעת יאריך ביאורן, וזה יותר דומה בעיון התלמוד מלזכור זה בחיבורינו.
ודם יולדת שלא טבלה - הוא הדם שתראה אחר שבעה לזכר ואחר ארבעה עשר לנקבה, אם לא טבלה ליל שמיני או ליל חמישה עשר, לפי שהיא אילו טבלה היה דם טהור, כמו שבא בפסוק שקראם "דמי טהרה"(ויקרא יב, ד). ואם לא טבלה, אומרים בית הלל שלא תפרד מטומאת נדה בשום פנים, לכן תטמא לח ויבש כדם נדה. ובית שמאי אומרים, אמנם תועלת הטבילה להתירה לבעלה, ומעת שנשלם זמן הנדה נתפרקה מן הנדות ואפילו לא תטבול ולא תהיה דם נדה, אבל יהיה דינו כדין רוק נדה ומימי רגליה אשר מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין.
ודע שאם ילדה והיא זבה, רוצה לומר ששבה זבה ואז תלד, וזאת היא הנקראת יולדת בזוב, והשלימה שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, וספרה שבעה נקיים אחר זה כדין כל זבה, ואחר ראתה דם אחר זה והיא לא תטהר ליל שמיני מהימים הנקיים, הנה בית שמאי ובית הלל נשארים בה על מחלוקתם. בית שמאי אומרים, שנשלמו שבעה נקיים, ואף על גב שלא טבלה נבדלה מן הזיבה. ובית הלל אומרים, שלא תפרד אם לא טבלה. ואמנם הסכימו ביולדת בזוב שלא ספרה שבעה נקיים ולא טבלה. וכן התבאר בתלמוד:
תצטרך זאת ההלכה אל העיקרים כבר נתבאר קצתם פעמים רבות, אך אבארם כולם פה. וזה:
- שאשה אם ראתה דם שלושה ימים רצופים בלא עת נדתה הנה היא תהיה זבה, והוא אמרו יתברך "ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים, בלא עת נדתה"(ויקרא טו, כה), ואמרו "מיעוט ימים שנים, רבים שלשה".
- אמנם אם ראתה האשה דם בעת נדתה, בין שתראה יום אחד או שבעה כולם, הנה היא נדה לבד, ולא תהיה טמאה זולת אורך השבעה, והוא אמרו יתברך "שבעה ימים תהיה בנדתה"(ויקרא טו, יט), ובליל השמיני תטבול ותותר לבעלה ותטהר.
- ואמר יתברך "או כי תזוב על נדתה"(ויקרא טו, כה), הוא שתחבר הזיבה בנדות ולא תהיה ביניהם טהרה.
- כגון שהתחילה הזיבה ביום השמיני מתחילת הנדות, וימשך שלושה ימים וזהו אשר יקראוהו "סמוך לנדתה", ובאה הקבלה שפחות זמן שתהיה בין ווסת לווסת אחד עשר יום, [ולפיכך כל ימי האשה תמנה אותם מתחילת ראייתה את דם הנדה שבעת ימים והם ימי נדה, ואחריהם אחד עשר יום והם נקראים ימי זיבה, ואחריהם שבעת ימים והם נקראים ימי נדה, בין שראתה בהם דם או שלא ראתה, וכך חוזר תמיד,] והוא אמרם בכל מקום "אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני".
- ואם השלימה האשה שבעה ימי נדה, וראתה באחד מאחד עשר יום אשר אחריהן שלושה ימים רצופים, והיתה זבה.
- ומן העיקרים אצלינו גם כן, שאם ראתה דם שלושה ימים או יותר רצופים מחמת ולד, הנה היא טהורה ואף על פי שראתה באלה האחד עשר יום. וכן באה הקבלה בזה "מחמת עצמה, ולא מחמת ולד".
ומקשה - היא היולדת אם אחזוה החבלים והזלת הדם, ויש מן הנשים שיתחיל הקושי קודם הלידה ימים רבים, ומהם מי שיאחזן שעות לבד קודם הלידה.
וביאור שפת - מנוחה ושלום מאלה המקרים.
ואמר בזאת המשנה, שההרה אם אחזוה צירים ויגר דמה תהיה נדה מפני זה הדם, ובתנאי שיהיה הגרת זה הדם בעת נדתה, רוצה לומר בעת המורגל אצלה שתהיה נדה בו. אמנם אם היה הגרת זה הדם אשר הוא מחמת קושי בלא עת נדתה הנה היא טהורה. וכן התבאר בתלמוד. ואם התמיד הגרת דמה שלשה ימים רצופים, ויהיה זה בלא עת נדתה כמו שזכרנו, רוצה לומר באמצע האחד עשר יום, ואחר נסתלק ממנה הקושי עשרים וארבע שעות, תהיה נדה, לפי שבהסתלקות הקושי ידענו שזה הדם אשר ירד ממנה הוא דם נדה שאינו מחמת ולד, לפי שאילו היה מחמת ולד לא נסתלקו ממנה החבלים עד שתלד. ואם שבו אליה הצירים והחבלים אחר עשרים וארבע שעות ותלד הרי זו כיולדת בזוב.
ורבי יהושע אומר, עד שיסתלקו ממנה החבלים לילה ויום כליל שבת ויומו, רוצה לומר שיקדם הלילה ליום, שאם נסתלקו ממנה החבלים בתחילת השעה מן היום האחד על דרך משל, אצל רבי אליעזר אם תעמוד בריאה עד תחילת שעה ראשונה מן היום תשוב זבה, ואצל רבי יהושע עד שתתמיד בריאותה עד תחילת ליל שלושה ואז תשוב זבה.
ואמרו ששפתה מן הצער ולא מן הדם, כוונתו היא אף על פי ששפתה מן הצער לבד ונשאר הדם ילקח שהיא זבה. ולא נאמר מעת שנשאר הדם היורד עד עת הלידה זה הדם כולו מחמת ולד הוא, וזה אשר לא תרגיש בצירים ושפתה מן הצער אמנם הוא לחולשת הכח ולא תהיה זבה. הודיענו שאין העניין כך, אבל מעת שנסתלקו החבלים הזמן הנזכר ידענו שזה הדם הקודם מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אמנם אם ראתה שלושה ימים בתוך אחד עשר יום כמו שזכרנו, ואחר שנסתלקו החבלים ונפסק הדם הזמן הנזכר, והוא מעת לעת לרבי אליעזר, ולילה ויום לרבי יהושע, אל זה רמז מפני שהיא זבה, והוא מבואר לא יצטרך דיבור. וכך אם קשתה שני ימים וביום השלישי שפתה מן הצער מעת לעת ונסתלקו הצירים, ונשאר הדם שזבה בזה היום מהמנוחה מהצירים, הנה היא גם כן זבה ואף על פי שהדם נתחבר שתיתתו עד הלידה.
והלכה כרבי אליעזר:
אמרו כמה הוא קישויה - ירצה בו ואם יתמיד הגרת הדם והחבלים זמן ארוך והגיע זה עד הלידה, כמה זה הזמן אשר אם יתמיד בו הגרת הדם עם החבלים יחשב זה מחמת ולד, ולא תהיה נדה אחר שהשיגו הכאבים הלידה ולא שפתה.
אמר רבי יוסי, שרוב מה שיהיה שניחסהו אל הלידה ארבעה עשר יום קודם הלידה. אמנם אם אחזה הגרת דם והחבלים קודם הלידה בשני ימים על דרך משל, ונשארו הכאבים כל השני ימים ולא שפתה כלל, הנה היא זבה והיא יולדת בזוב, לפי שכל מה שראתה מן הדם כל הששה ימים אשר לפני שתי שבתות הסמוכין ללידה אינו מחמת ולד.
והלכה כרבי שמעון:
כבר ידעת שיולדת נקבה מותרת לבעלה אחר ארבעה עשר יום, ואפשר שתהר ותפיל באמצע שמונים יום.
מקום שהחמיר בדם השופי, הוא אחד עשר יום שבין נדה לנדה אשר קדם ביאורו, לפי שהיא אם ראתה בהם דם נדה שלא מחמת ולד שלושה ימים תהיה זבה, ואם ראתה בהם דם הקושי תהיה טהורה, כפי מה שקדם ביאורו.
מקום שהקל בדם השופי, הוא ששים יום וששה ימים של נקבה, אשר כל דם שתראה בהם טהור אף על פי שהוא מחמת עצמה.
אינו דין שנקל בדם הקושי, ויהיה גם כן טהור. וכבר בארנו שדם השופי הוא אשר ירד מבלי ציר וחבל, ודם הקושי הוא אותו אשר ירד עם צירים וחבלים.
אמר רבי אליעזר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כמו שהמקשה בזולת ימי טוהר נדה ודם נדה יחשב זה דם הקושי, גם כן מקשה בתוך ימי טוהר. וכבר בארנו בשני מבבא קמא, שאין אחד חולק בזה העיקר אשר הוא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אך מאמר רבי אליעזר שהמקשה נדה אינה בכלל עליו, לפי שכבר ביארנו במה שקדם שהמקשה בעת נדתה לבד הוא אשר תהיה נדה. אמנם אם קשתה בתוך אחד עשר יום הנה היא טהורה ואפילו טומאת נדה אין עליה, ולכן תהיה גם כן טהורה ודמיה טהורין אם קשתה בימי טהרה של נקבה, ויהיה הבא מן הדין כנדון. לפי סברת רבי אליעזר שאומר שהיא נדה אם קשתה בתוך אחד עשר יום, יחוייב שתהא טמאה טומאת נדה אם קשתה בתוך שמונים יום של נקבה, כמו שזכר פה.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
אלו האחד עשר יום הם אותם אשר בין נדה לנדה אשר הם הלכה למשה מסיני כמו שזכרנו.
ואמרו שהיא בהן בחזקת טהרה', כוונתם שהיא אינה קובעת וסת באלה האחד עשר יום בשום פנים, לפי שהוא הזמן היותר קצר שיהיה בין נדה לנדה. אמנם אחר אחד עשר הנה אפשר שתקבע לה וסת, ולכן יחוייב אליה שתבדוק את עצמה תמיד אחר האחד עשר יום אף על פי שזה בזולת עתה הידוע, כמו שאמרנו במה שקדם אף על פי שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת.
ואם ישבה ולא בדקה אחר האחד עשר יום, בין שהיא בטלה הבדיקה באונס או בשגגה או בזדון הנה היא טהורה. ואם הגיע שעת ווסתה ולא בדקה ואחר זה בדקה ואפילו מצאה עצמה טהורה, הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת ווסתה.
וכבר ידעת שהזב והזבה סופרים שבעת ימי נקיים ואחר יטהרו, ואלו שבעת ימים הם אותם אשר יקראו ימי הזב והזבה.
וכבר בארנו:
- שהאשה לא תהיה זבה ותצטרך ספירת שבעה ימים נקיים, עד שתראה דם שלושה ימים רצופין בלא עת נדתה והיא אשר תקרא "זבה גדולה".
- ואם ראתה דם בלא עת נדתה בתחילת היום היא בזה היום טמאה, ותשאר שומרת ליום השני.
- ואם לא תראה דם ביום שני תטבול ותותר לבעלה ותטהר.
- ואם ראתה דם ביום השני, גם כן תשמור ביום השלישי, ואם נשלמה (פירוש מגזרת שלם) ולא תראה דם תטהר ומותרת לבעלה.
- ואם ראתה דם בזה היום השלישי תהיה זבה גדולה ותצטרך ספירת שבעת ימים, והיא באלה הימים תקרא "שומרת יום כנגד יום" ותקרא גם כן "זבה קטנה".
- וכבר בארנו פעמים רבות שזאת השומרת יום כנגד יום אסורה לבעלה ומטמאה משכב ומושב כזבה, אלא שהיא לא תצטרך ספירת שבעה כזבה גדולה ולא קרבן.
ואמר שהזב והזבה אם לא בדקו עצמם בכל יום מאלו שבעה ימים אף על פי שבדקו אחריהם ונמצאו טהורין, וכן שומרת יום כנגד יום אם לא בדקה עצמה ביום השני, אם היתה רואה בראשון לבד או לא בדקה בשלישי, אם היתה רואה גם כן בשני אף על פי שבדקה עצמה אחר זה ונמצאת טהורה, הנה הם בחזקת טומאתן לפי שכבר הוחזקו לטומאה ולא יצאתה ממנה אלא בהתאמתות.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה נידה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב