משנה נידה ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ה · משנה א | >>
יוצא דופן, אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן.
רבי שמעון אומר, הרי זה כילוד.
כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר (ויקרא טו), דם יהיה זובה בבשרה.
אבל הזב ובעל קרי, אינן מטמאים, עד שתצא טומאתן לחוץ.
יוצא דופן -
- אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה,
- ואין חייבין עליו קרבן.
- רבי שמעון אומר: הרי זה כילוד.
- כל הנשים - מיטמאות בבית החיצון,
- שנאמר: "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו יט),
- אבל, הזב ובעל קרי -
- אינן מיטמאין - עד שתצא טומאתן לחוץ.
חכמים אומרים, "אשה כי תזריע וילדה"(ויקרא יב, ב), עד שילדה ממקום שמזרעת. רבי שמעון אומר, שאמרו "תלד" לרבות יוצא דופן, והוא שישוסע דופן האשה אם תקשה עליה הלידה, ויצא העובר משם.
ובית החיצון - כנוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם, והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל. אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה ואף על פי שהדם לא יפלוט ולא יצא חוץ לגוף, והוא אמרם בגדר בית החיצון "מקום שהשמש דש".
ובא בזב "כי יהיה זב מבשרו"(ויקרא טו, ב), עד שתצא טומאתו מבשרו. ובא בבעל קרי "ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע"(ויקרא טו, טז), עד שתפרד מגופו ואז יטמאנו.
והלכה כרבי שמעון:
יוצא דופן - אשה שפתחו [מעיה] ע"י סם והוציאו העובר לחוץ ונתרפאה:
אין יושבין עליו ימי טומאה - שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:
וימי טהרה - ואין לה דם טוהר:
ואין חייבין עליו קרבן - של יולדת. דכתיב (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת:
רבי שמעון אומר הרי זה כילוד - שנאמר [שם] ואם נקבה תלד א, לרבות יוצא דופן. ואין הלכה כר' שמעון:
כל הנשים מיטמאות - בנדה ב משיצא הדם מן המקור והגיע לבית החיצון, ואע"ג דהעמידוהו כותלי בית הרחם ולא פירש לחוץ. דכתיב [שפ ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, מלמד שמטמאה אע"פ שעדיין הוא בבשרה. ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה:
אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ - דכתיב בזב [שם] איש כי יהיה זב מבשרו, עד שתצא זובו מבשרו. ובבעל קרי כתיב (שם כב) אשר תצא ממנו שכבת זרע:
רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. פירש הר"ב שנאמר ואם נקבה תלד. וה"ל למכתב ואם נקבה היא. אלא ריבה כו'. כך לשונו בפי' מ"ה פ"ק דכריתות. [וע' [מ"ש] ספ"ג]:
כל הנשים מטמאות. פירש הר"ב בנדה. משמע דאילו בזיבה לא. ואילו בסיפא לא תנן אלא הזב וכן לא מייתי הר"ב קרא אלא דגבי זב. ובגמרא דף מא ע"ב. ת"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת"ל זובה בבשרה. פירש רש"י ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה ע"כ. פולטת ש"ז מניין ת"ל יהיה פירש רש"י יהיה זובה בבשרה:
בבית החיצון. לשון הר"ב בית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה. [לאו למימרא] א) שכל המקום שדש בו האבר הכל מקרי בית החיצון ואפילו במקום שראש האבר מגיע ב) שז"ל הרמב"ם [המקום אשר יוצא מצואר הרחם] והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה כו' והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש בו ע"כ. ומ"ש הר"ב בשעת ביאה אינו אלא תוספת באור לשהאבר דש בו וכמו שהקדים הרמב"ם וכתב בעת המשגל. ואח"כ כתב שזהו אמרם כו' שהשמש דש בו. ג) [וזה] לשונו בחבורו פ' ה' מהא"ב [הלכה ב] [הואיל ויצא מבין השינים כו' ובין השינים הוא] ד) מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה ה) [ובין השינים [עצמו] כלפנים. הנה מבואר שכל מה שחוץ ממקום שהאבר מגיע אליו בשעת גמר ביאה. הוא הנקרא בית החיצון בלבד. והשתא י"ל שז"ש הר"ב בשעת ביאה. אע"פ שכבר כתב שהאבר דש בו. היינו שבא לפרש לאפוקי בשעת גמר ביאה]. וא"ת וכי איזה שיעור נתנו לנו חכמים במקום שיגיע אליו האבר. דודאי דאין כל האצבעות שוות. ועוד בתולה ולא ידעה איש מה תהא עליה לדעת מה יעשה לה כשנעקר ממנה דם ויצא. אם יצא כשיעור אם לאו. ותריץ דכבר נתנו חכמים עוד שיעור אחר. כדאיתא בגמ' [שם] דתני רבי זכאי עד בין השינים [כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר] בין השינים עצמן כלפנים. וזהו שדקדק הרמב"ם בחיבורו לכתוב לתרווייהו שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו'. ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר וכו' [ועל כרחינו חז"ל באמרם מקום שהאבר דש באיש בינוני ובאשה בינונית אמרו (וכן) [וכה"ג] כתבו התוספות בד"ה [וסבר] ר"ש כו' וא"כ קצת קשה הברייתא שלא הזכירה לבין השינים. וקתני מקום שהאבר דש בו. שהוא דוקא בבינוני ובינונית אמאי לא שנאה כדרבי זכאי. שהוא שיעור השוה לכל]:
(א) (על הברטנורא) והוה ליה למכתב ואם נקבה היא:
(ב) (על הברטנורא) משמע אבל בזיבה לא. ובסיפא לא תנן אלא הזב. ובגמרא ילפינן נמי זבה, מדאפקיה בלשון זיבה. ופולטת שכבת זרע, מיהיה יתירה:
ואין חייבין עליו קרבן: דכתיב אשה כי תזריע עד שתלד ממקום שמזרעת ור"ש דריש להאי קרא לדרשא שכתבתי לעיל פ' המפלת סוף סי' ד'. ור"ש יליף לרבות יוצא דופן בת"כ ר"פ כי תזריע מקרא דכתיב ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים. ורבנן דרשי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינס דלא תימא זכר ונקבה כתיבי בפרשה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית קמ"ל. ור"ש נפקא ליה מדכתיב לבן או לבת בן מכל מקום בת מכ"מ. ורבנן דרשי לבן לחייב על כל בן ובן קרבן אחד לבת לחייב על כל בת ובת קרבן אחד. ור"ש דריש להאי דרשא מזאת תורת היולדת כמו שמפורש בספ"ק דכריתות. ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א ה"מ בתרי עבורי כגון שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמנים אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה אימא בחד קרבן סגי ליה קמ"ל לבן או לבת. א"ר יוחנן ומודה ר"ש ביוצא דופן בקדשים שאינו קדוש קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים ואבנים לדמיהן ויוצאים לחולין להגזז ולהעבד מ"ט גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. ובפ' בתרא דבכורות אמרינן דר' אלעזר בר' יהודה ס"ל כר' שמעון דיוצא דופן ולד מעליא הוא ועדיפא מדר"ש דאפי' בקדשים קאמר דקדוש:
יכין
יוצא דופן: ולד שיצא על ידי חתך שבדופן האשה ונתרפאה:
אין יושבין עליו ימי טומאה: שבעה לזכר וארבעה עשר לנקיבה:
וימי טהרה: דם טוהר שלשה ושלשים לזכר ששה ושמונים לנקיבה:
ואין חייבין עליו קרבן: קרבן לידה:
כל הנשים מטמאות בבית החיצון: משיצא הדם מהמקור. אף שנתעכב מכותלי פרוזדר:
שנאמר דם יהיה זובה בבשרה: אף שעדיין הדם בבשרה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש