משנה נזיר ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ט · משנה ב | >>
נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא, אם טומאה ידועה, סותר.
ואם טומאת התהום, אינו סותר.
אם עד שלא גילח, בין כך ובין כך סותר.
כיצד? ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה, טמאט.
נמצא משוקע יא בקרקע המערה, ירד להקר, טהור.
ליטהר מטומאת מת, טמא, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, שרגלים לדבר.
נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא,
- אִם טֻמְאָה יְדוּעָה, סוֹתֵר;
- וְאִם טֻמְאַת הַתְּהוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר.
- אִם עַד שֶׁלֹּא גִלֵּחַ,
- בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ סוֹתֵר.
- כֵּיצַד?
- יָרַד לִטְבֹּל בִּמְעָרָה,
- וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְּעָרָה,
- טָמֵא.
- נִמְצָא מְשֻׁקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה,
- יָרַד לְהָקֵר, טָהוֹר;
- לִטַּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, טָמֵא,
- שֶׁחֶזְקַת טָמֵא – טָמֵא, וְחֶזְקַת טָהוֹר – טָהוֹר;
- שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:
נזיר שגילח - ונודע שהוא טמא,
- אם טומאה ידועה - סותר.
- אם טומאת התהום - אינו סותר.
- אם עד שלא גילח -
- בין כך, ובין כך - סותר.
- כיצד?
- ירד לטבול במערה -
- ונמצא מת, צף על פי המערה - טמא.
- נמצא מושקע בקרקע המערה -
- ירד להקר - טהור.
- ליטהר מטומאת המת - טמא.
- שחזקת טמא - טמא,
- וחזקת טהור - טהור, שרגלים לדבר.
טומאת התהום - היא הטומאה הנעלמת אשר לא ידעה אדם בשום פנים, רוצה לומר שאין רמז וראיה שיש בזה המקום מת ושהוא מקום טומאה, עד שנטמא זה והוא לא ידע, וזהו מה שאמרו כל שאין מכירה אחד בסוף העולם. ועוד אמרו, לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, לאפוקי הרוג דלא, לפי שכבר נודע למי שהרגו בלי ספק. וכמו כן נקרא הקבר אשר לא ידעו אדם בשום פנים "קבר התהום". והנזיר שנטמא בקבר התהום וידע אחר טומאתו שהוא נטמא במת, אינו מבטל ימי הנזירות ואינו סותר, ואין זה לקוח מהקבר ואין לו ראיה אלא הלכה למשה מסיני, והוא מה שאמרו טומאת התהום גמרא גמירי להו.
ומה שאמר נזיר שגלח - רוצה לומר תגלחת טהרה, ואחר כך ידע שהוא נטמא בימי הנזירות טומאת התהום, עשו ספיקו טמא ואפילו היתה הטומאה שטה על פני המים מפני שהיא טומאת מת, ונבאר בפרק רביעי ממסכת טהרות (הלכה ח) שספק טומאה צפה על פני המים טהור אמנם זה בשרץ לבדו, ונבאר ראיה לזה.
ופירוש להקר - להצטנן והוא שם הצינה.
ומה שאמרנו שספיקו טהור כשידע זה אחר התגלחת, שהיא בהיותה טומאת התהום לפי שהוא משוקע בקרקע ויש לנו לומר שלא ידע בה שום אדם, ואין אנו יכולין לומר כן כשצף על פני המים לפי שהוא מזומן שיראוהו בני אדם וידעוהו.
וכבר הגיע לך מזה המקום עניין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד, והוא שמת כשנמצאהו בעניין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום, הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום, אלא אם כן נמצא מי שידע בו. ואם נמצאהו מגולה ונראה, לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו, אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום.
ואשוב אל הכוונה, אם זה אשר ירד ליטהר מטומאת מת וטהר והשלים נזירותו, ואחר כך ידע שזאת המערה שנטהר בה היה בה מת משוקע בקרקע המערה, סותר ויעמוד בחזקת טומאה, והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא, טמא.
ופירוש רגלים לדבר - שהעניין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות, ואמנם העיקר כשנתקיים איזה עניין שיהיה נניחהו בחזקתו, עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. אחר כן הביא כל מה שדומה לזה:
נזיר שגלח - שהביא קרבנותיו וגילח עליהן ואח"כ נודע לו שנטמא בימי נזירותו:
אם טומאה ידועה - טומאה שאפשר שהיתה ידועה, כגון שאינה קבר התהום ז:
סותר - וחוזר ומונה נזירות אחרת:
ואם טומאת התהום אינו סותר - אם נודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום והיא טומאה שאין אחד מכירה אפילו בסוף העולם, אע"פ שודאי טמא היה אינו סותר, דהלכה היא כך בנזיר:
אם עד שלא גלח - תגלחת טהרה, אע"פ שכבר הביא קרבנותיו. הואיל ונודע לו קודם הגילוח:
בין כד ובין כר - בין טומאה ידועה בין טומאת התהום, סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת, היינו דוקא אחר גלוח של טהרה ח:
כיצד - דין טומאת התהום:
ירד לטבול במערה - שהיה טמא טומאת שרץ או טומאה אחרת כיוצא בה שאינה של מת, וירד לטבול מטומאתו, ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק נטמא בו או לא נטמא, טמא. והא דקיימא לן י ספק טומאה צפה על פני המים טהור, הני מילי בטומאת שרץ, אבל בטומאת מת, טמא. ואם נודע לו ספק זה אף אחר שגלח, טמא, דהיינו טומאה ידועה, הואיל והיתה במקום שאפשר שיראוה בני אדם. והאי דנקט ירד לטבול, רבותא קמ"ל, דאע"ג דהטובל מטומאה לטהרה נזהר מכל דבר המטמא, אפ"ה טמא:
נמצא משוקע בקרקע המערה - במקום שטבל ובודאי נטמא. אם נודע לו אחר שגלח, טהור ואינו סותר, דהיינו טומאת התהום, שהיתה במקום שלא היתה ידועה לשום אדם:
ירד להקר טהור - אע"פ שירד להקר ולהצטנן ולא ירד לטבול כדי שיהיה נזהר מטומאה, אפ"ה טהור אם לא היה טמא מת. אבל אם ירד ליטהר מטומאת מת וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו, או טמא מת שטבל ואח"כ קבל עליו נזירות, טמא וסותר, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור:
שרגלים לדבר - כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום שהיא טהורה בנזיר אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור ולא כשהיה בחזקת טמא יב:
טומאה ידועה. פירש הר"ב שאפשר שהיתה ידועה כגון שאינה קבר התהום. ומשמע דאילו קבר התהום לא היתה ידועה מקרי וכ"ה בהדיא בברייתא בגמ'. ותימה לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והרמב"ם כתב ולא שהיה הרוג וכן בחבורו ויהיב טעמא שהרי יודע בו זה שהרג וגם הראב"ד מודה לו בזה הטעם ושוב מצאתי בתוס' פ"ז דפסחים דף פ"א וז"ל וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר. והלא נודע כשקברוהו שם. ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת. ע"כ:
אם עד שלא גילח וכו'. פירש הר"ב אע"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח וכו' דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת היינו דוקא אחר גילוח של טהרה וכ"כ התוס'. ובמ"ז פ"ז דפסחים כתב נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה כו'. משמע דלא איכפת לן בגילוח. ובגמ' אמתני' מאן תנא א"ר יוחנן רבי אלעזר היא. דאמר תגלחת מעכבת כדתנן סוף פרק ח'. ועוד שם במשנה ט' לת"ק. ופירש"י דאילו לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר. וכן פסק הרמב"ם בחבורו פרק ו' מהלכות נזירות נודע לו אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אע"פ שלא גילח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר. ע"כ. ואכתי לא ניחא ההוא לישנא דהר"ב דבפסחים שהוה ליה לכתוב לאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים. גם הא דהכא לא ניחא שהיה לו לפרש דדוקא לר"א היא מתני'. ולא עוד אלא מדכתב דהא דגמירי כו' משמע ודאי דלרבנן הוא דקאמר הכי דאילו לר"א לא איצטריך לגמירי אלא טעמיה משום דס"ל בעלמא דתגלחת מעכבת. לכך נראה שהר"ב סובר כלשון אחר שבפירוש רש"י אאמר רבא ת"ש עד שלא גילח וכו' דמפרש דרבא חולק אדר"י דמוקים למתני' כר"א ולא כרבנן דקסבר רבא דמתני' נמי מתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום כו'. ומיהו לשונו דבפסחים שלא בדקדוק נכתב ממ"נ דאי כר"א ואי נמי כרבנן אליביה דרבא הל"ל אחר הגילוח. ואי כרבנן אליביה דר' יוחנן ה"ל למכתב אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים:
ונמצא מת צף כו' טמא. דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא. תוס'. ומ"ש הר"ב והא דקיי"ל ספק טומאה כו'. במ"ח פ"ד דטהרות ופלוגתייהו דהנהו תנאי בשרץ פליגי כמו שאפרש שם בס"ד:
נמצא משוקע כו'. לשון הרמב"ם וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא"כ שנמצא מי שידע בו ואם נמצאהו מגולה ונראה. לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום. ע"כ:
שרגלים לדבר. פירש הר"ב כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום כו' אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור כו'. וכך פירשו התוס'. וקצת קשה מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר ויהיב בהו טעמא למה ירד להקר טהור. ולטבול מטומאת המת טמא. ואמר שהוא מפני החזקות. והרמב"ם מפרש וז"ל ופירוש רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. ע"כ. ולדבריו אתי שפיר שזה שכתב שרגלים לדבר הוא טעם למה נלך אחר החזקות. וזה לפי שאם לא נלך אחר החזקה אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר אפשר שאינו כך שהדברים האפשרים אין להם תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מהם. וזהו שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאילו יש לו רגלים להלוך תמיד:
(ז) (על הברטנורא) ומשמע דאלו קבר התהום לא היתה ידועה מיקרי. וכן הוא בהדיא בגמרא. ותימא לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והתוספ' כתבו ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת:
(ח) (על הברטנורא) במ"ז פ"ז דפסחים כתב דלאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה משמע דלא איכפת לן בגילוח כו'. ונראה שהר"ב סובר כלשון אחר שפירש"י, דבטומאת התהום אפילו רבנן מודו דנזרק אחד מן הדמים סגי. ומיהו לשון הר"ב בפסחים אינו מדוקדק. ועתוי"ט:
(ט) (על המשנה) טמא. דספק טומאה ברה"י ספקו טמא. תוספ':
(י) (על הברטנורא) במ"ח פרק ד' דטהרות וע"ש:
(יא) (על המשנה) משוקע. לשון הר"מ וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדריגת טומאת התהום אא"כ שנמצא מי שידע כו'. ואם נמצאהו מגולה ונראה, לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו, אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום:
(יב) (על הברטנורא) וכן פירשו התוספ'. ואין לשון התנא סובל פירוש זה. ומלשון הר"מ נראה שהוא טעם למה נלך אחר החזקות, וזה לפי שאם לא נלך אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר בהיפך שהאפשרים אין לחב תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מחב וזה שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאלו יש לו ורגלים להלוך תמיד:
נזיר שגלח: תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד שלו:
ונודע לו שהוא טמא: בטומאת מת בין שנטמא בתוך מלאת בין שנטמא לאחר מלאת לבו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגלח אם טומאה ידועה היתה בשעה שנטמא ה"ז סותר את הכל אבל אם לא נטמא עד לאחר הבאת קרבנותיו אפילו בטומאה ידועה אינו סותר אלא ז' כדתנן לעיל ספ"ג מינין מי שנזרק עליו א' מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר וכו' ואוקימנא דלדברי הכל שבעה סותר ותו לא רש"י ז"ל:
טומאת התהום: וכו' לשון רע"ב ז"ל עד דהלכה היא כך בנזיר. אמר המלקט וכדכתבינן בפ' כיצד צולין. וכתב הרמב"ם ז"ל בס"פ ששי דהלכות נזירות ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו ע"כ. והראב"ד השיגו שם על זה:
אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר: מוקי לה ר' יוחנן בגמרא כר' אליעזר דאמר בסוף פ"ג מינין דתגלחת מעכבת דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם וכל עוד שלא גלח כמי שנודע לו בתוך מלאת דמי וסותר את הכל דאי לרבנן כיון שנזרק עליו א' מן הדמים שוב אינו סותר ובלישנא אחרינא דפי' רש"י ז"ל קסבר רבא דמתני' נמי מיתוקמא כרבנן דאע"ג דבעלמא ס"ל לרבנן דתגלחת לא מעכבא מודו רבנן דלגבי טומאת התהום חשיבא ואם נודע לו עד שלא גלח קפסיק ותני בין שנטמא לפני מלאת בין שנטמא לאחר מלאת אם נודע לו לאחר מלאת קודם גלוח אע"ג דהביא קרבנותיו סותר דבזו מודו רבנן לר' אליעזר דתגלחת הויא חשובה לענין טומאת התהום דהוי כאילו נודע לו קודם מלאת וסותר את הכל:
ונמצא מת צף על פי המערה טמא: משום דספק טומאה ברה"י ספקו טמא:
נמצא משוקע: ברור הוא שהלשון כפול בפי' רע"ב ז"ל וצריך להעביר עליו הקולמוס:
שרגלים לדבר: עי' מ"ש התוי"ט לשון פירושו לפירוש הרמב"ם ז"ל ועיין על לשון הרמב"ם ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות נזירות סימן ט"ז עד סוף הפרק:
יכין
נזיר שגלח: כדינו. וקיי"ל דתגלחת אינו מעכב בשום נזיר, ובנזרק דם א' מקרבנותיו הותר מחיובי נזיר:
ונודע לו שהוא טמא: שנטמא בימי נזירותו:
אם טומאה ידועה: שאפשר להיות ידוע, מדלא היתה קבר התהום:
סותר: וחוזר ומונה נזירות טהרה:
ואם טומאת התהום: כגון שנמצא מת תחת הגל שהלך הנזיר עליו, דאז אפשר שלא ידע אדם מעולם שמת מונח שם. [ומה שהקשו תוס' [פסחים פ"א ב'] היכא משכח"ל קבר התהום והרי אותו שקברו ידע שקברו. ותרצו בדוחק. ול"מ נ"ל דטומאת התהום אינו ר"ל שמעולם לא ידע אדם שמונח כאן מת, אלא ר"ל שלפי מקום הנחתו השתא מסתבר שאין אחד בעולם שידע שמונח כאן מת, אע"ג שהיה פ"א ידוע, עכשיו נשכח, והיינו שכתב הרמב"ם [(רמב"ם פ"ו מהל' נזירות הי"ח)] למעוטי הרוג, ר"ל שמצא כאן מת שלם, טמון תחת הקרקע, שניכר שנהרג מקרוב הרי מסתבר שההורגו עדיין חי, והוא יודע שמונח הנהרג קבור כאן, אע"ג שטמון הוא לא נקרא קבר התהום]:
אינו סותר: הלממ"ס:
אם עד שלא גלח: ר"ל קודם שנזרק אחד מהדמים שבקרבנותיו נודע שנטמא תוך ימי מלאות:
כיצד: טומאה התהום:
ירד לטבול במערה: נזיר שנטמא בשרץ או בשאר טומאה שאינו ממת, בין בימי נזירותו או מקודם, וטבל במערה:
ונמצא מת צף על פי המערה: על פני המים, ומסופק אם נגע בו [ונ"ל דה"ה אפילו בלא צף רק מונח במים, כל שאינו משוקע תחת קרקעית המים, אינו טומאת התהום [כש"ס דס"ג ב']. אלא נקט צף לרבותא, אף דספק מגע שרץ צף, טהור [כטהרות פ"ד מ"ח]. התם ה"ט מדכתיב השורץ על הארץ. אבל ספק מגע מת צף, טמא. ותו נ"ל דעל פי המערה דנקט, נמי לרבותא נקטי, אף דבכה"ג איכא שפיר ספק מגע. וכ"ש בנמצא תוך המערה, דהרי אז בוודאי האהיל עליו]:
טמא: ואפילו נודע לו ספק זה אחר שגילח, אפ"ה טמא, דאין זה טומאת התהום, והו"ל ספק טומאה ברה"י. ונקט בנולד לו ספק בטובל לטומאה דאורייתא, אף דאז נזהר טפי מלטמא, לא אמרינן אילו נגע בו היה יודע:
ירד להקר טהור: אפילו ירד להקר ולהצטנן שאינו נזהר כ"כ מלטמא, וכ"ש בטבל מדנטמא בשרץ וכדומה ואפילו נודע לו אח"כ שוודאי נטמא במת, אפ"ה טהור אם נודע לו זה אחר גלוח, מדהו"ל טומאת התהום:
ליטהר מטומאת מת: אם תוך או קודם ימי נזירותו טבל במערה זאת שנמצא בה מת משוקע:
טמא: אפילו נודע לו רק אחר גלוח:
שרגלים לדבר: ר"ל מסתבר. דהרי אף בטומאת התהום, דוקא בהיה בחזקת טהרה טהור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
פירוש הרא"ש |
מאירי |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש