תפארת ישראל על נזיר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על נזיר · ט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

שהוא כופה את עבדו:    לשתות יין ולהטמא. ודוקא בנזירות צריך לכופו. אבל בשאר נדרים, אם יש בהן ענוי נפש, בטלים בלי כפייה, ואם אינן ענוי נפש לא מהני כפייה. משא"כ בשבועות, בכל גוונא בטלים בלי כפייה, מדאסר נפשיה אחפציה, והרי אין גופו שלו:

ואינו כופה את אשתו:    דכפייה לחוד לא מהני, אם לא יבטל הנדר בלבו [כנדרים פ"י מ"ח] ואפילו להרמב"ם [(רמב"ם פי"ג מהל' נדרים ה"ה)] דגם יכול לכופה עכ"פ מודה דצריך לבטל הנדר בלבו, דאע"ג דבטול בלב לחוד לא מהני [כנדרים ע"ט א'], עכ"פ בהדי כפייה מהני, ובשבת אפילו בהדי אמירה טול אכול מהני [(שו"ע יו"ד רלד, כד)] אבל בכפייה לחוד סגי אף שלא בטל:

שהוא מיפר נדרי אשתו:    דבמרוצה בנדרה אחר שהפיר לה. פטורה מלקיימו:

ואינו מיפר נדרי עבדו:    דבמתרצה בנדרו אחר שכפהו לעבור, חייב העבד לקיימו:

הפר לאשתו הפר עולמית:    היינו בנדרי ענוי נפש, אבל שבינו לבינה גם באשה מופרים רק כל זמן שהיא אצלו [כ(שו"ע יו"ד רלד, נה)]:

יצא לחירות משלים נזירתו:    ומשלים נזירותו כך גירסת הרמב"ם. ור"ל דבאמר לעבדו מופר לך, על נזירותו שנזר, יצא לחרות אבל משלים נזירותו, ולראב"ד הגי' היא משלים נזירותו ור"ל אם נשתחרר צריך להשלים נזירותו:

עבר מכנגד פניו:    ר"ל ואם ברח אחר שנזר:

רבי מאיר אומר לא ישתה:    כדי שיצטער, וישיב עי"ז לרבו שיכופו לשתות:

ורבי יוסי אומר ישתה:    שמא יחלש עי"ז, ויפסיד רבו כשימצאנו:

משנה ב[עריכה]

נזיר שגלח:    כדינו. וקיי"ל דתגלחת אינו מעכב בשום נזיר, ובנזרק דם א' מקרבנותיו הותר מחיובי נזיר:

ונודע לו שהוא טמא:    שנטמא בימי נזירותו:

אם טומאה ידועה:    שאפשר להיות ידוע, מדלא היתה קבר התהום:

סותר:    וחוזר ומונה נזירות טהרה:

ואם טומאת התהום:    כגון שנמצא מת תחת הגל שהלך הנזיר עליו, דאז אפשר שלא ידע אדם מעולם שמת מונח שם. [ומה שהקשו תוס' [פסחים פ"א ב'] היכא משכח"ל קבר התהום והרי אותו שקברו ידע שקברו. ותרצו בדוחק. ול"מ נ"ל דטומאת התהום אינו ר"ל שמעולם לא ידע אדם שמונח כאן מת, אלא ר"ל שלפי מקום הנחתו השתא מסתבר שאין אחד בעולם שידע שמונח כאן מת, אע"ג שהיה פ"א ידוע, עכשיו נשכח, והיינו שכתב הרמב"ם [(רמב"ם פ"ו מהל' נזירות הי"ח)] למעוטי הרוג, ר"ל שמצא כאן מת שלם, טמון תחת הקרקע, שניכר שנהרג מקרוב הרי מסתבר שההורגו עדיין חי, והוא יודע שמונח הנהרג קבור כאן, אע"ג שטמון הוא לא נקרא קבר התהום]:

אינו סותר:    הלממ"ס:

אם עד שלא גלח:    ר"ל קודם שנזרק אחד מהדמים שבקרבנותיו נודע שנטמא תוך ימי מלאות:

כיצד:    טומאה התהום:

ירד לטבול במערה:    נזיר שנטמא בשרץ או בשאר טומאה שאינו ממת, בין בימי נזירותו או מקודם, וטבל במערה:

ונמצא מת צף על פי המערה:    על פני המים, ומסופק אם נגע בו [ונ"ל דה"ה אפילו בלא צף רק מונח במים, כל שאינו משוקע תחת קרקעית המים, אינו טומאת התהום [כש"ס דס"ג ב']. אלא נקט צף לרבותא, אף דספק מגע שרץ צף, טהור [כטהרות פ"ד מ"ח]. התם ה"ט מדכתיב השורץ על הארץ. אבל ספק מגע מת צף, טמא. ותו נ"ל דעל פי המערה דנקט, נמי לרבותא נקטי, אף דבכה"ג איכא שפיר ספק מגע. וכ"ש בנמצא תוך המערה, דהרי אז בוודאי האהיל עליו]:

טמא:    ואפילו נודע לו ספק זה אחר שגילח, אפ"ה טמא, דאין זה טומאת התהום, והו"ל ספק טומאה ברה"י. ונקט בנולד לו ספק בטובל לטומאה דאורייתא, אף דאז נזהר טפי מלטמא, לא אמרינן אילו נגע בו היה יודע:

ירד להקר טהור:    אפילו ירד להקר ולהצטנן שאינו נזהר כ"כ מלטמא, וכ"ש בטבל מדנטמא בשרץ וכדומה ואפילו נודע לו אח"כ שוודאי נטמא במת, אפ"ה טהור אם נודע לו זה אחר גלוח, מדהו"ל טומאת התהום:

ליטהר מטומאת מת:    אם תוך או קודם ימי נזירותו טבל במערה זאת שנמצא בה מת משוקע:

טמא:    אפילו נודע לו רק אחר גלוח:

שרגלים לדבר:    ר"ל מסתבר. דהרי אף בטומאת התהום, דוקא בהיה בחזקת טהרה טהור:

משנה ג[עריכה]

המוצא מת:    נקט המוצא, לדיוקא, דהא במצוי, דהיינו שידוע שיש שם קבר, קנה המת מקומו ואסור לפנותו. גם נקט מת ג"כ לדיוקא, דהא בהרוג בכל גוונא מפנהו ואין לו תבוסה:

בתחלה:    ר"ל שמצא זה תחילה, ולא מצא ב' קברים מקודם סמוך לזה:

מושכב כדרכו:    ולא במצאו יושב, או ראשו בין ברכיו, שכך קוברים העכו"ם מתיהם. ולהכי מותר לפנותו בכל ענין [אבל לענין שיטמא קבר עכו"ם באהל, יש אוסרין ויש מקילין, ונהגו להחמיר. אבל במגע ובמשא י"א דאפילו המקילין אוסרין [(שו"ע יו"ד שעב, ב)]:

נוטלו ואת תבוסתו:    ר"ל העפר התחוח שתחתיו, שאפשר שהתבוסס והתגלגל לשם רקב או דם או ליחה מהמת. ונוטל עוד בעומק ג' אצבעות מקרקע בתולה שתחתיו, ואח"כ מותר לעשות שם טהרות, ואינו חושש שגם מת אחר קבור שם. ואע"ג דמת מצוה קונה מקומו בכל מקום. לא חיישינן שזה היה מת מצוה, דקלא אית ליה [שם]:

מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה:    שיש בין ב' החצונים לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות:

הרי זו שכונת קברות:    דאז מסתבר ששם מיוחד לקברות, ואסור לפנותן. וגם לענין טומאה חיישינן שקבורים שם עוד מתים אחרים, דאמרינן שהיה כאן מערה ונתמלאת עפר. שכך היה דרכן, עושין חצר ו' על ו' אמות, ומערה לכל רוח מד' רוחותיה, וכל מערה ד' על ו' אמות, ובכותלי המערה סביב היו כוכין, שעשויין כמין ארגז [שובע] שבשולחן, שבהן מניחין המתים, ויש בין כל כוך וכוך עובי אמה אדמה כמין כותל ביניהן. נמצא שאי אפשר שיהיו ג' מתים קבורים על מקום שהוא פחות מרוחב ד' אמות. דהרי לכל מת צריך רוחב אמה, ואמה כותל בין מת למת. נמצא שב' מתים וב' רווחים, צריכין רוחב ד' אמות והמת הג' קבור על האמה הה'. ויש לפ"ז מתחלת מת א' עד תחלת מת ג' לכל הפחות ד' אמות [עי' בציור א]. גם אי אפשר שיהיה מרחק בין ב' החצונים יותר מח' אמות. דאם ב' קבורין בכותל הקצר שבמערה שרחבו ד' אמות, א"כ תופסין עם הריווח שביניהן ג' אמות, ועוד חצי אמה ברוחב המערה, שמניחין לזויות הכותל, כי כך היה דרכם [כב"ב ד"ק ב'], א"כ אפילו יהיה הקבר הג' שנמצא, אותו שהוא בקצה הכותל הארוך, [עי' בציור ב] לא נשאר מכותל הארוך מסוף הקבר עד זויות ז', רק ד' אמות ומחצה, שהרי אמה צריך לקבר שיש בסופו, וחצי אמה לזוית ח', כי כך דרכם כנ"ל. א"כ לא יהיה מתחלת קבר ב' עד תחלת קבר ג' רק ח' אמות מתחלת חפירתו עד סופו [עי' ציור ב, וכך נ"ל פירש המשנה לע"ד]:

בודק הימנו ולהלן עשרים אמה:    דמדנמצא ג' מתים חיישינן שהיו קבורים במערה שפתוחה לחצר, והיה כאן עוד מערה בעבר השני מהחצר נגד מערה זו, והחצר בין ב' המערות. להכי בודק כ' אמה להלן. דהיינו שיעור אורך ב' המערות י"ב אמה, ואורך החצר שביניהם ג"כ ו' אמה, שהן יחד י"ח אמה. ועוד ב' אמה שמתרבין ע"י האלכסון של מערה. וכדמוקי לה בש"ס דבדק באלכסונה, אמנם אופן הבדיקה הוא כך, חופר אמה ומניח אמה עד כ' אמות וכל מה שחופר חופר בעומק עד הקרקע בתולה [כאהלות פט"ז]. וכן לכל צד בודק כ' אמה, דשמא הקברים שמצא היו למזרח או למערב לצפון או לדרום לצד החצר:

שרגלים לדבר:    ששדה זו עשויה למערות וקברים, ונקט כל הנך משניות הכא, משום דכולהו כשיש רגלים לדבר מחמרינן כמשנה ב':

נוטלו ואת תבוסתו:    אע"ג דכבר תנא כן ברישא. נ"ל דה"ק, דאילו מתחלה מצאו לזה הקבר הג' קודם להקבר הב', אע"ג שיש בין קבר א' לג' ח' אמה והיה קצת הוכחה שהן מהנקברים במערה, וא"כ יש ג"כ מערות אחרות מסביב, אפ"ה סגי בשיטול אותו ותבוסתו, והיינו משום שלא מצא מת בין קבר א' לג':

משנה ד[עריכה]

בתחלה:    שבא א' אצל כהן עם ב' נגעים, א' כגריס וא' כסלע, ובסוף שבוע נמצאו כל א' כסלע, ואינו יודע איזה מהן פשה, אף דממ"נ א' פשה, טהור:

משנזקק לטומאה:    כגון שפשו ב' הנגעים, ונטמא, ואח"כ נתמעט א', ואינו יודע איזה מהן. ואפילו בב' אנשים, שוודאי א' טהור, מדנתמעט פשיון שלו, אפ"ה שניהן טמאין:

בשבעה דרכים בודקין את הזב:    דבראה באונס טהור:

עד שלא נזקק לזיבה:    דהיינו דאם כבר ראה ראייה ב' שלא באונס, נזקק על ידה לטמא משכב ומושב כזב, ושוב אין בודקין בראייה שלישית. אבל בראייה שנייה, דעדיין לא הוזקק לטומאה בראייה ראשונה, דהרי לא נטמא בה רק כבעל קרי, להכי בודקין ראייה שנייה. מיהו ראייה ראשונה אפילו באונס מטמא עכ"פ כבעל קרי, ומצטרפת עם ראייה שנייה, לעשות זב לטמא משכב ומושב. ואעפ"כ בודקין ראייה ראשונה כדי למנות בה ג' ראיות לחייבו קרבן כשלא תהיה באונס [(רמב"ם פ"ב מהל' מחוסרי כפרה ה"ה)]:

במאכל:    באכל אכילה גסה, או בשר שמן, וחלב, גבינה, ביצים, יין ישן, שכל אלו מרגילין לזיבה:

ובמשתה:    בשתה הרבה:

במשא:    שנשא משא כבד:

ובקפיצה:    קפץ [הוא כמו קבץ, וכמו כווץ] והוא שמקבץ ב' רגליו אליו יחד ומדלג עמהן. משא"כ דלג הוא המדלג עם רגל א':

ובהרהור:    בראה אשה אף שלא הרהר, או הרהר אף שלא ראה. דבאירע לו אחד מאלו אין נעשה זב בראייה זה:

משנזקק זיבה אין בודקין אותו:    דבראה ראייה ב' שלא באונס, אף שראייה ג' באונס, אפ"ה נתחייב קרבן, דאז אונסו וכו':

אונסו:    דהיינו כשמסתבר שראה ע"י אחד מז' אונסין הנ"ל:

וספיקו:    ר"ל אף כשמצא בבגדו זיבה וש"ז, ולא ידע אם בא כל א' לבדו, וסותר ז' נקיים, או שבאו ביחד ואינו סותר רק יומו:

ושכבת זרעו:    שראה ש"ז ואח"כ זיבה. דאילו קודם שנזקק לטומאה, תלינן הזוב בשיורי ש"ז, משא"כ כשנזקק. או י"ל לענין לטמא במשא, דמשנזקק לטומאה, ש"ז של זב מטמא במשא תוך מעל"ע משראה זיבה:

רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר:    שלא מההכאה מת, שהרי הקל. וי"ל דאת"ק קאי הך נ"ע, דרגלים לדבר שמחמת ההכאה מת, שהרי רק הקל ולא נתרפא לגמרי:

משנה ה[עריכה]

נזיר היה שמואל:    ולפי שנחלקו בו אם נזיר היה, להכי סדרו רבי לבסוף.

בדברי רבי נהוראי:    והאומר הריני כשמואל, הו"ל נזיר עולם:

מה מורה האמורה בשמשון נזיר:    דמפורש גביה דנזיר אלהים יהיה הנער:

אף מורה האמורה בשמואל נזיר:    ואף דאין אשה מדרת בנה בנזיר, חנה נדרה שתפתה לאלקנה עד שיתרצה, ולא מצינו שלא התרצה:

אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם:    ר"ל מורה האמור בשמואל, א"א לפרשו רק על מורא בו"ד, מדכתיב ונתתיו לה' ומורה לא יעלה על ראשו, שמשמעותו שיהיה עליו עול שמים, ועי"ז לא יהיה עליו מורא בשר ודם. ואע"ג דלא מצינו לשון מורא בה"א בסוף רק בא' בסוף י"ל דהכא ע"כ נתחלף א' בה' כהרגל אותיות אהו"י שמתחלפין זב"ז, והיינו מטעם דאמרן. דאי מורה ר"ל תער, הול"ל איפכא מורה לא יעלה על ראשו ונתתיו לה', דהרי חיוב נזירותו קדום לנתינה לד', דגם בעודו אצל אמו אסור לגלחו או לטמאו או להשקותו יין:

שכבר היה עליו מורה של בשר ודם:    ולפיכך א"א לפרש מורה בשמואל רק תער של נזירות. ואע"ג דכתיב וישסף שמואל את אגג, ונטמא במת. נ"ל לפי מה דקיי"ל [גיטין ד"ע ע"ב] דמגויד ומחותך שאמר תנו גט, הו"ל כחי, ה"נ בנזיר וכ"כ תירץ הש"ס לעיל [ד"ד ע"ב] דשוויינהו גוססין, דהו"ל נמי כחי לכל דבריו:


בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]