עיקר תוי"ט על נזיר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה נזיר, פרק ט':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) וכ"ת א"כ אמאי יש להן נזירות, בגמרא מפיק לה מקרא דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ולא תילף לה משאר נדרים:

(ב) (על הברטנורא) קשה מ"ש שבועות מנדרים כו'. ומסיק ונראה ודאי שגירסא אחרת היתה להר"ב בגמרא. וטעמא רבה נ"ל לחלק בין נדרים לשבועות, שהנדרים אסור חפצא עליה והשבועות אסר נפשיה אחפצא, ולפיכך שבועות דאוסר נפשיה ואין לו רשות לעצמו אין חלין כלל איזה שבועה שתהיה, אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום הרעה בזה הנדר, שפיר נאסר החפץ עליו:

(ג) (על המשנה) כיפה כו'. פירוש הכפיה לחודא לא מהניא אלא צריך שג"כ יבטלנו בלבו. כמ"ש במ"ח פ"י דנדרים:

(ד) (על הברטנורא) לפ"ז, הפר לאשתו הפר עולמית, פירושא קא מפרש. וז"ל רש"י חומר בעבדים מבנשים שאם הפר לאשתו הפר לה עולמית:

(ה) (על הברטנורא) שקיבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר. רש"י:

(ו) (על המשנה) ורבי יוסי אומר וכו'. והר"מ פסק כר' מאיר. והר"א השיג דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

(ב)

(ז) (על הברטנורא) ומשמע דאלו קבר התהום לא היתה ידועה מיקרי. וכן הוא בהדיא בגמרא. ותימא לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והתוספ' כתבו ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת:

(ח) (על הברטנורא) במ"ז פ"ז דפסחים כתב דלאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה משמע דלא איכפת לן בגילוח כו'. ונראה שהר"ב סובר כלשון אחר שפירש"י, דבטומאת התהום אפילו רבנן מודו דנזרק אחד מן הדמים סגי. ומיהו לשון הר"ב בפסחים אינו מדוקדק. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) טמא. דספק טומאה ברה"י ספקו טמא. תוספ':

(י) (על הברטנורא) במ"ח פרק ד' דטהרות וע"ש:

(יא) (על המשנה) משוקע. לשון הר"מ וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדריגת טומאת התהום אא"כ שנמצא מי שידע כו'. ואם נמצאהו מגולה ונראה, לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו, אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום:

(יב) (על הברטנורא) וכן פירשו התוספ'. ואין לשון התנא סובל פירוש זה. ומלשון הר"מ נראה שהוא טעם למה נלך אחר החזקות, וזה לפי שאם לא נלך אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר בהיפך שהאפשרים אין לחב תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מחב וזה שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאלו יש לו ורגלים להלוך תמיד:

(ג)

(יג) (על הברטנורא) שלשם קבורה נקבר שם. אבל ידוע שיש כאן קבר ולא נודע אי לשם קבורה אי לפי שעה לא מיקרי מצוי. תוספות:

(יד) (על הברטנורא) שאם מצא אחד מגוייד או שלשתן מגויידים אמרינן דהכי אתרמי שנהרגו לשם ונקברו שם שלא בבית הקברות ולא מחזקינן לה בשכונת קברות אלא נוטלן ואת תבוסתן. רש"י. ותוספ' מפרשי כדאיתא בגמרא דמת שחסר אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות ושמא הלכה למשה מסיני הוא ע"כ:.! (טו)תבוסתן. הר"מ פירש תבוסה המקום שמתגלגל בו. נגזר מלשון מתבוססת בדמיך:

(טז) (על הברטנורא) שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) דאמרינן כשעור ג' אצבעות נבלע בקרקע. רש"י:

(יח) (על הברטנורא) כלומר דאלו נקברין רצופין בפחות מד"א איכא למימר דע"י הדחק נקברו לשם על מנת לפנותן היום ולמחר כו'. ומפר"ת דהיינו ג' היינו שנים לרוחב ואחד לאורך. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) כלומר אבל בב"ב פ"ו גרסינן לה. ועתוי"ט:

(כ) (על ה) ולפי זה החצר עודף אמה מכאן ומכאן שאין אורך המערה כנגד החצר אלא רחבה:

(כא) (על הברטנורא) ולשון גמרא כגון שבדק באלכסונה ופירש רשב"ם שבדק מערה ראשונה באלכסונה כדי שימצא יפה את המתים שאם זה נמשך לפנ. ם מזה או האחד מן המתים קצר והאחד ארוך הרי נקל למצוא כולן באלכסון. הר"ש:

(כב) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ אלכסונה של מערה יותר מז' אמות לכן לקח הוא שמונה לחומרא. ע"כ. ועתוי"ט איכות החשבון:

(כג) (על הברטנורא) ותנא לשון קצר נקט בדיקת כ' אמה, לאשמעינן דאורך ב' מערות וחצר לא היו אלא כ' אמות. ומדעתך צא ובדוק בדיקת כ' טובא בכל צד דאיכא לספקינהו. הרשב"ם. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) ולפירוש הר"מ לעיל אות י"ב ה"ק שחזקת השדה מוחזקת לשכונת קברות למה נלך אחר החזקה ולא נאמר שאפשר שאין כאן אלא קבר זה שרגלים לדבר האפשרי וילך ללא תכלית ולפיכך נעמיד על החזקה:

(ד)

(כה) (על הברטנורא) אליבא דכר"ע מפרש. אבל לחכמים באחד שבא בשתי נגעים כו' כדתנן במ"ד פ"ה דנגעים:

(כו) (על הברטנורא) כדילפינן ליה מקרא בריש פ"ב דכריתות. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) ולספור ז' נקיים וטעון ביאת מים חיים:

(כח) (על הברטנורא) אבל לא עם השלישית לקרבן כמפורש במ"ב פ"ב דזבים:

(כט) (על הברטנורא) כרבנן דזבים שם דלר"א דוקא לרביעית:

(ל) (על המשנה) אונסו. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה. והר"מ כתב ובכלל זה אם הוכה על גביו או נפחד:

(לא) (על הברטנורא) כדתנן בזבים שם ופירש הר"ב דהאי זיבה מחמת חולשא דקרי הוא כו'. ונראה דס"ל דהוי בכלל חולי שבז' דרכים ולהכי לא תני בח' דרכים. אבל ק"ל דמאי וספקו וקריו ספק קרי הו"ל למתני. ועתוי"ט באריכות. ומסיק דפירוש דספקו הוא כשמצא על בגדו זיבה וקרי ואינו יודע אם בא הזיבה לכדו וסותר שבעה. או באו יחד ולא יסתור אלא יומו. ופירוש דקרי, הוא כמו שפירש הר"ב. ואם כן אינם ענין אחד. ואין בי כח לישב לשון הר"ב:

(לב) (על הברטנורא) והקשה הר"ש דהא רבנן ור' אליעזר בקראי פליגי כו'. ולי נראה דאאונסו קאי. וטעמא דקרא קדריש. ועתוי"ט:

(לג) (על המשנה) שרגלים. בסנהדרין דף ע"ה פליגי בפירוש דקרא ואפילו הכי קאמר שרגלים לדבר להכריח סברתו שדורש המקרא. והר"מ מפרש דקאי את"ק וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו דהא אמדוהו למיתה. ועתוי"ט:

(ה)

(לד) (על המשנה) שמואל. לכאורה נראה מדיליף ליה משמשון שנזירתו היה כנזירת שמשון דתנן במ"ב פ"ק. אבל הר"מ כתב שמואל הרמתי נזיר עולם היה והאומר הריני כשמואל הרי זה נזיר עולם ונ"ל משום דהלכה כרבנן דשבועות דף נ"א דס"ל ז. ון מינה ואוקי באתרה. ולעיל תנן דאיכא בינייהו דשמשון ונזיר עולם. ועתוי"ט:

(לה) (על המשנה) כדברי. כך דברי ר"נ. רש"י:

(לו) (על המשנה) בשמשון כו'. כדכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן חבטן. רש"י:

(לז) (על המשנה) אלא כו'. כלומר בשמואל ליכא לפרש מורה אלא של ב"ו, דהכי כתיב קרא ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה כו', שמשמעותו שיהיה לה' שמורא מלכות שמים יהיה עליו ולא מורא בשר ודם. והשיבו ר"נ שא"א שיהיה כן שהרי מצינו שכבר היה עליו מורא ב"ו ולפי שנחלקו בו אם היה נזיר לפיכך לא סדרו רבינו הקדוש אלא בסוף המסכתא. ועתוי"ט: