תוספות יום טוב על נזיר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נזיר · ט

משנה א[עריכה]

הגוים אין להם נזירות. כתב הר"ב דכתיב בריש פרשת נזיר דבר אל בני ישראל. בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר. גמ'. ופריך לה דהא כתיב נמי איש. ובערכין דכתיב בני ישראל ואיש. מקיימין שניהם למעוטי עובד כוכבים מענין אחד דערכין ולרבויי מאיש לענין אחר כדתנן במשנה ב' פ"ח דערכין ומשני שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא עכו"ם שאין לו טומאה פירש"י כי נגע במת דאמר קרא (במדבר י"ט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כלומר אתקש טומאה לטהרה. וכתבו התוספות ועכו"ם אין לו טהרה דכתיב (שם) והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא. למשמרת לבני ישראל ולא לעכו"ם:

שהוא כופה את עבדו. כתב הר"ב ובשאר נדרים שיש בהם ענוי נפש וכו'. וכ"ת א"כ אמאי יש להן נזירות. דבגמ' מפיק ליה מקרא דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ולא תילף לה משאר נדרים. ומ"ש הר"ב וכן השבועות כולם וכו' קשה מאי שנא שבועות מנדרים ובגמ' בשבועה מ"ט דאמר קרא (ויקרא ה') להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו. ופירש"י הכי נמי כיון דקא מכחיש כי לא אכל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה. ע"כ. ותו משמע בגמ' דקרא דלאסור אסר לא צריכין לנדרים דילפינן להו משבועות ואם אינו ענין לנדרים תנהו לנזירות ושתועיל בהן כפייה. כך פי' בתוס'. ולפיכך נראה ודאי שגירסא אחרת היתה להר"ב בגמ' וטעמא רבה נ"ל לחלק בין נדרים לשבועות. שהנדרים אסר חפצא עליה. והשבועות אסר נפשיה אחפצא. כדפי' הר"ב במ"ב פ"ב דנדרים. ולפיכך שבועות דאוסר נפשיה ואין לו רשות לעצמו כמ"ש הר"ב אין חלין כלל איזה שבועה שתהיה. אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום הרעה בזה הנדר. שפיר נאסר החפץ עליו:

ואינו כופה את אשתו. פירש הכפייה לחודה לא מהניא אלא צריך שג"כ יבטלנו בלבו כמ"ש במ"ח פ"י דנדרים:

מיפר נדרי אשתו. פי' הר"ב שאם נתרצה וכו' לפי זה הפר לאשתו הפר עולמית פירושא קא מפרש. וז"ל רש"י חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואיזה חומר בעבדים מבנשים שאם הפר לאשתו הפר לה עולמית [כו']:

הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. פי' הר"ב שאם יצא לחירות חייב להשלים. וז"ל רש"י משלים נזירותו שקבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה. ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר. ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם היינו כגירסת הספרים דגרסי ומשלים:

ורבי יוסי אומר ישתה. כן הגי' בכל הספרים גם בשתי הגמרות במשנה ובגמ' ואם כן הלכה דישתה דר"מ ור"י הלכה כר"י וכבר השיג הראב"ד להרמב"ם שפסק בפ"ב מהל' נזירות דלא ישתה ומ"ש הכסף משנה שנראה שהיה גורס בהיפוך רבי מאיר אומר ישתה ור"י אומר לא ישתה אין נראה כן מלשון פירושו שבמשנה:

משנה ב[עריכה]

טומאה ידועה. פירש הר"ב שאפשר שהיתה ידועה כגון שאינה קבר התהום. ומשמע דאילו קבר התהום לא היתה ידועה מקרי וכ"ה בהדיא בברייתא בגמ'. ותימה לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והרמב"ם כתב ולא שהיה הרוג וכן בחבורו ויהיב טעמא שהרי יודע בו זה שהרג וגם הראב"ד מודה לו בזה הטעם ושוב מצאתי בתוס' פ"ז דפסחים דף פ"א וז"ל וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר. והלא נודע כשקברוהו שם. ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת. ע"כ:

אם עד שלא גילח וכו'. פירש הר"ב אע"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח וכו' דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת היינו דוקא אחר גילוח של טהרה וכ"כ התוס'. ובמ"ז פ"ז דפסחים כתב נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה כו'. משמע דלא איכפת לן בגילוח. ובגמ' אמתני' מאן תנא א"ר יוחנן רבי אלעזר היא. דאמר תגלחת מעכבת כדתנן סוף פרק ח'. ועוד שם במשנה ט' לת"ק. ופירש"י דאילו לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר. וכן פסק הרמב"ם בחבורו פרק ו' מהלכות נזירות נודע לו אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אע"פ שלא גילח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר. ע"כ. ואכתי לא ניחא ההוא לישנא דהר"ב דבפסחים שהוה ליה לכתוב לאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים. גם הא דהכא לא ניחא שהיה לו לפרש דדוקא לר"א היא מתני'. ולא עוד אלא מדכתב דהא דגמירי כו' משמע ודאי דלרבנן הוא דקאמר הכי דאילו לר"א לא איצטריך לגמירי אלא טעמיה משום דס"ל בעלמא דתגלחת מעכבת. לכך נראה שהר"ב סובר כלשון אחר שבפירוש רש"י אאמר רבא ת"ש עד שלא גילח וכו' דמפרש דרבא חולק אדר"י דמוקים למתני' כר"א ולא כרבנן דקסבר רבא דמתני' נמי מתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום כו'. ומיהו לשונו דבפסחים שלא בדקדוק נכתב ממ"נ דאי כר"א ואי נמי כרבנן אליביה דרבא הל"ל אחר הגילוח. ואי כרבנן אליביה דר' יוחנן ה"ל למכתב אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים:

ונמצא מת צף כו' טמא. דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא. תוס'. ומ"ש הר"ב והא דקיי"ל ספק טומאה כו'. במ"ח פ"ד דטהרות ופלוגתייהו דהנהו תנאי בשרץ פליגי כמו שאפרש שם בס"ד:

נמצא משוקע כו'. לשון הרמב"ם וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא"כ שנמצא מי שידע בו ואם נמצאהו מגולה ונראה. לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום. ע"כ:

שרגלים לדבר. פירש הר"ב כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום כו' אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור כו'. וכך פירשו התוס'. וקצת קשה מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר ויהיב בהו טעמא למה ירד להקר טהור. ולטבול מטומאת המת טמא. ואמר שהוא מפני החזקות. והרמב"ם מפרש וז"ל ופירוש רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. ע"כ. ולדבריו אתי שפיר שזה שכתב שרגלים לדבר הוא טעם למה נלך אחר החזקות. וזה לפי שאם לא נלך אחר החזקה אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר אפשר שאינו כך שהדברים האפשרים אין להם תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מהם. וזהו שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאילו יש לו רגלים להלוך תמיד:

משנה ג[עריכה]

המוצא. פירש הר"ב שלא היה ידוע שהיה שם קבר [והיינו] דאמרינן בגמ' המוצא ולא שהיה מצוי. ומסקי התוס' בב"ב פ"ו דף ק"ב. וכן פירש הר"ש בפי"ז דאהלות משנה ג' ולא שהיה מצוי שהיה ידוע שלשם קבורה נקבר שם. אבל ידוע שיש כאן קבר אבל לא נודע אי לשם קבורה אי לפי שעה. לא מקרי מצוי. וגם הר"ב פירש לקמן ואפי' מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתון שם אסור לפנותו. ולפ זה מ"ש בכאן שלא היה ידוע שהיה שם קבר כלומר שהיה שם קבר דלשם קבורה:

מת. פירש הר"ב ולא שהיה הרוג. פירש רש"י שאם מצא אחד מגוייד או שלשתן מגויידים אמרינן הכי אתרמי שנהרגו לשם ונקברו שם שלא בבית הקברות ולא מחזקינן לה בשכונת קברות אלא נוטלן ואת תפוסתן. ע"כ. ותוס' מפרשים כדאמרינן בגמ'. דמת שחסר אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות. ושמא הלכה למשה מסיני הוא. וכ"כ הר"ש באהלות [והר"ב נקט התם בפשיטות דהלכתא גמירי לה:

בתחלה. עיין במשנה ג' פי"ו דאהלות]:

מושכב כדרכו. פירש הר"ב ולא שהיה יושב כו' דכל הני חיישינן להו שמא גוים הם והגוים אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה. הרמב"ם פ"ט מהלכות טומאת מת [ה"ד]. ולמשנה ז' פרק בתרא דאהלות דמדורות הגוים טמאים יש לומר דהכי גמירי לה שאין לגוים שכונת קברות:

תבוסתן. הרמב"ם פירש תבוסה המקום שמתגלגל בו נגזר מלשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז) גם הר"ב כתב גירסא זו ופירשה במשנה ג' פרק ט"ז דאהלות. ומ"ש הר"ב שהוא כל עפר תיחוח שתחתיו פירש רש"י שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת. ומ"ש הר"ב וחופר בקרקע בתולה ג' אצבעות פירש רש"י דאמרינן כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע. וכן כתבו התוס' בשם ירושלמי. ומ"ש הר"ב דכתיב ונשאתני ממצרים וכו' הכי קאמר מעפר של מצרים ולא נמצא בכתוב שנקבר מתחלה במצרים. והרמב"ם כתב דאסמכתא הוא:

אם יש בין זה לזה מד' אמות וכו'. פירש הר"ב כלומר מקבר הראשון עד ג' אין פחות מד' אמות. כלומר דאילו נקברין רצופין בפחות מארבע אמות איכא למימר דעל ידי הדחק נקברו לשם על מנת לפנותן היום ולמחר. אבל קשיא דבין לרבנן ובין לר"ש דפרק ו' דב"ב משנה ח' לא משכחת ג' מתים בד' אמות. וכן הקשו התוספות שם. ועוד דבאהלות פי"ו שנויה משנתינו ותנן בתרה הבודק בודק אמה ומניח אמה. ואמאי מניח אמה והרי אין אמה בין מת למת. ומפר"ת דהני שלש לא שיהיו שלשתן לרוחב המערה. אלא שנים לרוחב ואחד לאורך. ע"כ. ומה שכתב הר"ב ואורך המערה דרכה להיות ששה ורוחב ארבעה ואלכסונה עודף ב' אמות דהיינו שמנה להכי תנן מארבעה ועד שמנה וכך כתב הרמב"ם בפירושו בפי"ו דאהלות. ולפי זה רישא דהכא נמי כרבנן כמו הסיפא. ואע"ג דבגמ' דב"ב לא מוקמינן לרישא באלכסונה אלא כמשמעה ולאו רבנן היא אלא תנא דברייתא. יש לומר שהרמב"ם והר"ב סוברים דהיינו מקמי דמוקמינן לסיפא כרבנן אבל לבתר דמוקמינן לסיפא כרבנן ומפרש לה באלכסונה אתיא רישא נמי כרבנן ואע"ג דבגמ' לא קאמר לה משום דלא הוצרך למימר דממילא שמעינן לה דרישא נמי איכא לאוקמי משום אלכסונה. ובענין האלכסון עיין מה שאכתוב לקמן. ומה שכתב הר"ב כמלא מטה וקובריה לא גרסי' לה הכא. כלומר אבל בב"ב פ"ו גרסינן לה. אבל במשנה דאהלות פרק ט"ז איתא הכי בספרים אע"ג דהר"ב גם שם כתב דלא גרס לה. הר"ש הביא שם בירושלמי דגרס ליה ולא עוד אלא דבבבא בתרא לא גרסינן וקובריה וקאמר דהתם במטה עומדת. והכא במטה חוזרת. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ט מה' טומאת מת:

בודק הימנו ולהלן כ' אמה. כתב הר"ב שהמערה ד' על שש כו' והחצר כו' שש על שש כו' נמצא אורך שני המערות וחצר שביניהן י"ח אמות וכן מפורש בגמ' [דב"ב דף ק"ב] ולפי זה החצר עודף אמה מכאן ואמה מכאן שאין אורך המערה כנגד החצר אלא רחבה. ומ"ש הר"ב ולפי שפעמים בודק מערה אחת באלכסונה. וכ"כ הרמב"ם בפי' אהלות [בפט"ז] ולשון גמ' כגון דבדק באלכסונה פי' הרשב"ם והר"ש שבדק מערה ראשונה באלכסונה וכתב עוד כדי שימצא יפה את המתים שאם זה נמשך לפנים מזה או האחד מן המתים קצר והאחד ארוך הרי נקל למצוא כולן באלכסון. ומ"ש הר"ב והאלכסון של מערה אחת עודף ב' אמות בקירוב. וכ"כ התוס' דב"ב וז"ל שכשתתן חוט באלכסון של ד' על ד' יהיה לו ד' אמות וח' חומשין [דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה] ועוד נשאר צד למטה ב' אמות ובין הכל לא יהא החוט ארוך אלא ז' אמות וג' חומשין וכ"ש אם ילך החוט ביושר באלכסון מארבע על שש שיהא פחות ועוד ע"כ אלכסון של ה' על ה' [שהוא ז'] גדול יותר דהא בה' על ה' יש כ"ה אמות ובד' על ו' יש כ"ד. עכ"ל. וכך כתב הרמב"ם בפי' אהלות [בפט"ז] אלכסונה של מערה יותר מז' אמות. לכך לקח הוא שמנה לחומרא. ע"כ. גם לפי חכמי המדות שזכרתי ברפ"ג ופ"ה דכלאים שהוכיחו במופת שאלכסון מרובע ארוך הוא גדר למרובע העולה כמספר שני רבוע קוי האורך והרוחב. כמו כן בנדון דידן קו האורך ו' יהיה רבועו ו' פעם ו' עולה ל"ו. וקו הרחב ד' יהיה רבועו ד' פעם ד' יהיה י"ו. צרפם יהיו נ"ב ומספר ח' היא שורש מרובע ס"ד שכן ח' פעם ח' הוא ס"ד הרי שאין אלכסון מרובע ו' על ד' ח' אמות אבל בקירוב:

בודק הימנו ולהלן כ' אמה. כתב הר"ב ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה כ' אמות דהיינו ארבעים אמה. דשמא זו היא שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת שכנגדה במערב החצר. אי נמי זו היא שבמערב וכו' וכ"כ (הרמב"ם) (הרשב"ם). ומסיים ותנא לשון קצר נקט בדיקת עשרים אמה לאשמועינן דאורך שתי מערות וחצר לא הוו אלא כ' אמות ומדעתך צא ובדוק בדיקות כ' טובא בכל צד דאיכא לספוקינהו וכו'. ע"כ. וזה שאם יש כאן מערה ויבדוק ממנה עשרים אמה לצפון העולם. נאמר ושמא מערה זו היא שממנה ולדרום העולם יש חצר ועוד מערה ולכן צריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו לדרום העולם. וכמו כן יש להסתפק דשמא זו היא מערה שבמזרח חצר. והחצר למערבה. ועוד מערה כנגדה וצריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו ולמערב העולם. ונחזור ונאמר שמא זו היא מערה שבמערב החצר והחצר למזרחה ועוד מערה כנגדה וצריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו ולמזרח העולם. ואתאן לרבנן דפרק ו' דב"ב דסברי דפותח לתוך חצר ב' מערות אחת מכאן ואחת מכאן. אבל לר"ש שסובר ד' לד' רוחותיה צריך שיבדוק בכל ספק חצר מארבע רוחותיו וזהו שכתב שם הרשב"ם וכללא דמלתא כל היכא דמספקא ליה חצר צריך לבדוק מארבע רוחותיו לרבי שמעון. ע"כ. וכתב עוד ספיקות אחרות שיעלו בין אם נמצאו בענין שנוכל לומר שהם בכותל רוחב המערה. או אם נמצאו בענין שנוכל לומר שהם בכותל אורך המערה ואין להאריך ע"ש. והר"ב כתב ספק אחד וממנו תקיש לכל הספיקות. ודבריו בזה לקוחים מהר"ש:

מצא אחד בסוף עשרים וכו'. כתב הר"ב דמי יימר דמבית הקברות הויא וכו' וכן לשונו בפט"ז דאהלות. וכן לשון הר"ש שם ול' הרשב"ם פ"ו דב"ב מי יימר דמבית הקברות זה הויא וכו':

שרגלים לדבר. פי' הר"ב שזו השדה וכו'. ולפירוש הרמב"ם שכתבתי לעיל ה"ק שחזקת השדה מוחזקת לשכונת קברות ולמה נלך אחר החזקה ולא נאמר שאפשר שאין כאן אלא קבר זה שרגלים לדבר האפשרי וילך ללא תכלית. ולפיכך נעמיד על החזקה:

משנה ד[עריכה]

כל ספק נגעים בתחלה טהור. כתב הר"ב כגון שנים וכו'. אליבא דכ"ע מפרש אבל לחכמים אפילו באחד שבא בב' נגעים וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ה' דנגעים. והתם מפרש להו הר"ב מהמקרא עיין שם. ועוד שם בראש הפרק דכל ספק נגעים טהור חוץ משני ספיקות הוא:

בשבעה דרכים. לשון זכר. ואע"ג דבריש קדושין תנן שלש דרכים. לשון נקבה כמ"ש שם אשכחן נמי דרך בלשון זכר כדכתיב (דברים כח) בדרך אחד יצאו אליך. והכא לגבי זכר קתני לה ודרכו של איש ליבדק. ואין דרכה של אשה ליבדק. דהא אשה באונס נמי מיטמיא. תנן לשון זכר. גמרא דריש קדושין:

בודקין את הזב. פירש הר"ב שאם ראה מחמת אונס טהור דדרשינן זב מבשרו ולא מחמת אונסו. בריש פ"ב דכריתות. ופירש"י מבשרו מכח אברו ומתוקף יצרו ע"כ. ותימה דאדרבא הרי יצרו מצילו דהיינו הרהור. ול' הרמב"ם בפי' משנה ב' פ"ב דזבים הזיבות הוא חולי מחוליי כלי הזרע. וזה כי כלי הזרע יחלשו כחם המחזיק והמעכל וכל כחות הגוף נשארים בענינם הטבעי. ואז ישתות הזרע בלתי מבושל ויוצא בלא הנאה )מאין תשמיש ויהיה עינו נוטה לאדמימות מעט ועצמו (רקיק) [בנ"א דקיק]. ולשון התוספתא מה בין זוב לשכבת זרע. זוב בא מבשר המת. שכבת זרע בא מבשר החי. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. וכשתקרה לו השתיתה הזאת מסיבה מתחדשת בו מחלישות כוללת כחות הגוף כולן. או מחמת כובד שהכבידן ה"ז אינו זב עד שתהיה סיבת השתיתה חולשת כלי הזרע לבד. והוא אמרו יתעלה כי יהיה זב מבשרו ואמרו בפירושו מבשרו טמא לא מדבר אחר מכאן אמרו בשבעה דברים כו':

עד שלא נזקק לטומאה. פירש הר"ב דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. ומסיים התם בזבים ולספור ז' נקיים ולטעון ביאת מים חיים. ומ"ש אבל ראיה ראשונה וכו' ומצטרפת עם השניה. אבל לא עם השלישית לקרבן כמפורש בסוף משנה ב' פ"ב דזבים:

במאכל. פי' הר"ב אם אכל דברים כו'. ובזבים פי' ג"כ אם אכל אכילה גסה [ואין תליית כולם שוה אלא כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ב דזבים]:

ובמראה ובהרהור. כתב הר"ב ראה אשה אפילו לא הרהר וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ב דזבים ופירוש במראה שיראה בריה יפת הצורה ותערב לו לתשמיש ואע"ג שלא קדמה לו לעולם מחשבה בתשמיש הבריה ההיא וכן אם קדמה מחשבתו בעניני התשמיש ואע"פ שאין בדמיונו צורת בריה ידועה והוא אמרו בכאן בבירור בענין הזה הרהר עד שלא ראה [או] ראה עד שלא הרהר ע"כ:

משנזקק לטומאה. פירש הר"ב ואף אם ראה שלישית באונס כרבנן דמשנה ב' פ"ב דזבים דלרבי אליעזר דוקא לרביעית:

אונסו. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה. תוספות. והרמב"ם בזבים פירש אונסו כגון שיוכה על גביו או יפחד. ע"כ. אבל נראה לי שחוזר ג"כ על אחד מהשבעה והוא הדין לאינך. שבחבורו פ"ב מהלכות מחוסרי כפרה כתב אהא דתנן קפיצה וז"ל או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גביו:

וספיקו ושכבת זרעו. פי' הר"ב ספקו מחמת שכבת זרעו כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אח"כ אינה מטמא שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. [כדתנן בזבים בתר הך מתני' דהכא ששנויה ג"כ שם. ופי' הר"ב דהאי זיבה מחמת חולשא דקרי היא] ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי ) מטהר את הזיבה משום דהוי אונס. ונראה לי דס"ל דהוי בכלל חולי שבשבעה דרכים ולהכי לא תני בשמונה דרכים אבל ק"ל דמאי וספיקו ושכבת זרעו. ספק שכבת זרעו הוה ליה למתני. ועוד שלא ביאר הר"ב אלא דין קרי דמטהר זיבה קודם שנזקק. ולאחר שנזקק לא. ולא ביאר הספק מאי היא. ונמצא שעיקר פירושו החסיר מן הספר. וכי תימא שהספק הוא אם ראה מחמת ש"ז אם לא. דתקשה לך מאי קמ"ל כיון שאפילו ודאי ראה מחמת ש"ז טמא משנזקק דהא תנן אונסו א"כ כ"ש ספק דטמא. ובגמ' וספקו אמר [רבא] לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא. ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראיה כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא והדר פריך ש"ז טמא למאי וכו'. ש"מ דספקו וש"ז תרי עניני נינהו. אבל בפירוש דברי רבא אע"פ שהר"ש כתב במס' זבים בפירוש השני דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו היינו למאי דמפרש הוא אח"כ בפירוש המשנה דבתרה דקרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע אפילו בנזקק לטומאה דהא דקרי מטהר לא מחמת חולשתו ודמקרי אונס. אלא דחשבינן לכל הבא מעל"ע שהוא קרי הנשתייר כו' אבל הר"ב כבר פירש בטעם קרי דמשום אונס מטהר ודוקא קודם שנזקק לטומאה [א"כ] צריכין לפרש לדרבא כמ"ש הר"ש בפי' הראשון. וכן פירשו התוס' דאמרינן בפרק המפלת זיבה דפתיכה ביה ש"ז לא סתרה אלא יום אחד זיבה דלא פתיך ביה ש"ז סתרה ז' ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא ש"ז וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם בא הזיבה לבדה והש"ז לבדו יסתור ז' או פתך בה זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום א' ע"כ. והדר אמרינן בגמ' ש"ז טמאה למאי אילימא למגע מי גרע מש"ז דטהור אלא לטמא במשא מאן שמעת ליה כו'. אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה [פי' בקרי דהרואה קרי אינו מטמא מעל"ע וקאמר דמשנזקק אין תולין בה] סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי. א"ל רבא והתניא גר שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד. [ותני עלה בברייתא בד"א בזמן שנתגייר מהול] א"ל אין לך חולי גדול מזה. אלא תנאי היא. דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא וכו'. ובמשנה ב' פרק ג' דזבים אמתניתין דגוי שראה קרי וכו' מפרש הר"ב דמיירי שראה זיבות כשהוא גוי וזיבה שרואה אחר שנתגייר היא השנייה ואפ"ה מטמאה ואין הקרי מבטלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והרי זיבה זו היא הראשונה דמטמאה באונס עכ"ד. ולפיכך אין לפרש לפי דבריו כפירוש רש"י דמפרש דרב פפא סבר דטעמא דמשנזקק לטומאה אין תולין משום דודאי מחולשא דזיבה אתיא הואיל ונזקק כבר לטומאה. ופריך מגוי דמטמא בזיבה מיד. משמע דעדיין לא נזקק ואין כאן חולשא. ומשני דחולשת עול קבלת מצות יש לו וחולשא לאו כחולי דשל שבעה דרכים אלא כחולשא דזוב מבשר המת. ע"כ. ולהר"ב הא מיירי כשראה כבר זיבה. ועוד כיון דמוקים כשראה כבר זיבה. אי סבר כפירוש רש"י הל"ל דמשום חולשת הזיבות הוא. ועוד דלפי' זה הא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת לאו משום חולשא הוא. דהא אדרבא החולשא גורמת הזיבה. אלא טעמא משום דאמרינן שהוא קרי הנשתייר. וכך כתב הר"ש. וכבר כתבתי שהר"ב אינו סובר כן. אלא טעמא דרואה קרי שאינו מטמא מעל"ע הוא משום חולשא. והתוס' מפרשים וכ"כ הר"ש בפי' הראשון דה"ק ר"פ איידי דחולשא הוא דחזי. דהא דראה קרי שאינו מטמא מעל"ע משום דחולשא דקרי הוא ואונס פוטרו והלכך משנזקק לטומאה אין תולין לפי שאין אונס פוטרו. וא"ל רבא והא תניא גר כו' ואין לך חולי כו' ול"ג א"ל אלא רבא קאמר הכל וכלומר אי ס"ד דמשום חולשא דקרי הוא דאינו מטמא מה לי שראה כשהוא גוי. מה לי שראה כשהוא ישראל. אלא ודאי דגזירת הכתוב הוא דקרי דישראל מטהר ודגוי אינו מטהר ונדחין דברי רב אדא ורב פפא. כ"כ התוס'. וכן צריך להגיה בדברי הר"ש. ומסקינן בגמ' אלא תנאי היא כו' כלומר דש"ז דמתניתין לומר דש"ז של זב מטמא במשא אתא לאשמועינן ע"כ. וגם זה הפירוש לא נוכל לפרש לדברי הר"ב שהרי הוא מפרש דגם קרי של גוי מחלישו ועושהו כאונס. אלא משום דכקטן שנולד דמי ומחשבינן לזו שרואה בגירותו לראיה ראשונה דמטמא באונס. הלכך נ"ל לפרש לדברי הר"ב ולהעמיד הגירסא דגרסינן א"ל ונפרש כפירוש התוספות דרב פפא טעמא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת הוא דקאמר דמחמת חולשא הוא. ולפיכך משנזקק לא איכפת בחולשא דאונסו מטמא. ומקשה רבא מגוי שנתגייר דמטמא אחר שראה קרי. ואי מחמת חולשא מה לי דישראל. מה לי דגוי. ומהדר ליה רב פפא ואמר ליה אין לך חולי גדול מזה. כלומר וליטעמך הא אין לך חולי גדול מזה מחמת עול קבלת מצות. ולמה יטמא בזיבה מיד. אלא התם אה"נ דמטמא באונס לפי שהיא ראשונה. והא קמ"ל שלא נחשוב הזיבות שראה קודם שנתגייר ותהיה זו שניה שאינו מטמא באונס. לפי שכקטן שנולד דמי. [והא דמסיק אלא תנאי היא. רבא הוא דמסיק הכי. וכן פירש ר"ש בפירוש הב'] כך נראה בעיני לפרש הסוגיא מבלי שנצטרך למחוק הגירסא אלא דקשיא מה שהקשה הר"ש על פירוש התוס' דלמאי דקאמר רב פפא טעמא דתולין בקרי משום חולשא והיכא דנזקק לא חיישינן לחולשא. הא כבר תנא ליה אונסו טמא ע"כ. ונ"ל לתרץ דכיון דתנא תני ליה קרי בתר הכי משום פלוגתא דמעת לעת ויומו כדאיתא התם בזבים. הלכך איצטריך לאשמועינן הכא דדין ש"ז לענין לא נזקק ונזקק. שוה לשאר אונסים. ולא תימא כיון שחזר ופרטו שאינו שוה ג"כ לשאר דרכים. ושמטהר אפילו לאחר שנזקק. איצטריך לאשמועינן דלא. ומה שהקשה הר"ש דלתני שמנה כבר תרצתי לעיל דבכלל חולי הוא. הכלל העולה דספיקו להר"ש דסובר דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת אפי' אחר שנזקק דטעמא דטהור משום דאמרינן קרי שנשתייר הוא. פירושו דספיקו. היינו רואה זיבה וספק אם כבר ראה קרי אם לא. דמשנזקק לטומאה טמא. ולהר"ב והתוס' דמפרשים טעמא דקרי משום חולשא. ודמשנזקק אינו מטהרו כלל. פירושא דספקו כשמצא על בגדו זיבה ושכבת זרע ולא ידע אם בא הזיבה לבדו וסותר שבעה ואם באו יחד לא יסתור אלא יומו. ופירש ושכבת זרעו לרב פפא כפי' התוס' והר"ב היינו לתלות בקרי דלא תלינן אלא קודם שנזקק ולא אח"כ. ואצטריך למתני. דלא תימא הואיל ופרטו בתר הכי דלא הוי דינו כדין שאר אונסין כמ"ש לעיל אלא דלהתוס' נדחין דברי רב פפא. ולדברי הר"ב כפי מה שפירשתי אני בגירסת הספרים דברי רב פפא שרירין וקיימין. ועוד [יש לפרש] בפי' שכבת זרעו כמסקנת רבא דהיינו דאתא מתניתין לאשמועינן דש"ז דזב מטמא במשא אפילו אין בה צחצוחי זיבה ולהתוס' א"א לפרש בע"א. וכן היא מסקנת הר"ש. הנה הראיתיך פירוש מלות המשנה וענינה. אבל אין בי כח ליישב לשון הר"ב. והרמב"ם מפרש במסכת זבים. וז"ל וכבר ביארנו כי הזב כשראה ראיה של זוב בשבעה ימי נקיים סתר את הכל. ואם ראה ש"ז סתר יומו וכל הראיות א"צ בדיקה. אבל אם היה באונס כגון שיוכה על גביו או יפחד ותשתות שכבת זרעו ואפילו אם היה בספק סותר והוא פי' אמרו משנזקק לזיבה אין בודקין אותו ע"כ. ומה שנראה לי דעתו בפי' אונסו כבר כתבתי בדבור דלעיל אבל ממשמע לשונו נראה דסובר כמו כן דספיקו ושכבת זרעו ענין אחד הוא. ולומר דאפילו בספק אם היא שכבת זרע אם לא. דסותר. ואע"פ שנאמר שגירסתו היא ספק שכבת זרעו. כי הוא לא העתיק לשון המשנה היאך היא אכתי קשיא סוגיא דגמ' דבין לרב פפא בין לרבא. לאו לענין סתירה נשנית במשנתינו. וגם לישנא דרבא דאמר לא תימא ספק חזא כו' משמע דודאי חזא ומלשון הרמב"ם משמע דספק אי חזא כלל אי לא. ובחבורו פרק ב' מהלכות מחוסרי כפרה לא הזכיר דין הספק:

שרגלים לדבר. פירש הר"ב שאין אותה ראיה מחמת אונס. והקשה הר"ש דהא רבנן ורבי אליעזר בקראי פליגי אי בשלישית אי ברביעית [כמו שאפרש בפ"ב דזבים בס"ד] וי"ל דרגלים לדבר אספיקו לחודה קאי. ע"כ. אבל קשה בבבא דלקמן במכה את חבירו דפליגי נמי בקראי כמו שאפרש בס"ד והתם ליכא לאוקמי למלתא אחריתא. לכן נראה לי דאאונסו קאי ולא קשיא דהיינו נמי דקאמרי רבנן שרגלים לדבר לומר דלהכי מקשינן שלישית לאשה ולא דרשינן אתים ולא נקיש לאשה אלא הרביעית משום שרגלים לדבר. ומכח סברא זו מקשינן שלישית וכן אפרש בבבא דלקמן. ובפרק קמא דסוטה דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה התורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וע"א מעידה שהיא טמאה ע"כ ומקרא ילפינן דע"א נאמן כמ"ש במשנה ג' פ"ו דסוטה וכן יש לפרש גם בכאן דזהו שאמר שרגלים לדבר טעמא דקרא קדריש:

המכה את חבירו ואמדוהו למיתה. שנויה עוד בריש פ"ט דסנהדרין וע"ש בפירש הר"ב:

ורבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר. תנו רבנן את זו דרש רבי נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (שמות כ"א) וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור. ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין אותו [דונקה המכה משמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא] ור"נ חבישה מנליה וכו'. פרק ט' דסנהדרין דף ע"ח. ואע"ג דמן המקרא קדריש ליה ר"נ. אפ"ה קאמר שרגלים לדבר. להכריח סברתו שדורש המקרא לפוטרו ולא דורשו לענין חבישה וכדרבנן. אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח העתיק דברי ת"ק ומסיים בה שרגלים לדבר משמע דסבירא ליה דארישא אדברי ת"ק קאי. וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו. שהרי מתחלה אמדוהו למיתה. ודברי הר"ב הן מפירש"י דהכא ודסנהדרין:

משנה ה[עריכה]

נזיר היה שמואל. לכאורה נראה מדיליף ליה משמשון שנזירתו היה כנזירת שמשון דתנן במ"ב פרק קמא. אבל הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזירות כתב שמואל הרמתי נזיר עולם היה. לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי וכו' הרי זה נזיר עולם. ע"כ. ולעיל תנן דאיכא בינייהו דשמשון ונזיר עולם. ונראה בעיני דהרמב"ם סובר דזהו בכלל פלוגתא דר"מ ורבנן בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה בפרק ד' דשבועות דף ל"א והלכה כרבנן דס"ל דון מינה ואוקי באתרה וא"א לומר דאוקי באתרה ולא ליהוי נזיר אלא סתם נזירות. דהא הכי כתיב קרא דשמואל (א' א') ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. דש"מ דהך מורה אכל ימי חייו קאי. והלכך דון משמשון דמורה האמורה היא נזירות. ואוקי באתרה דכל ימי חייו. והכ"מ לא העיר בזה:

נזיר היה שמואל. פירש הר"ב והאומר הריני כשמואל או כבן אלקנה כו' וכבר כתבתי במשנה ב' פרק קמא דמזה הל' משמע שאין צריך שיצרף עמו שם כנוי כמו שכתבתי שם שכן הוכיח הכ"מ. ומ"מ קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב בחבורו שמואל הרמתי ולא ה"ל לכתוב אלא שמואל כסברתו בשמשון לדעת הכ"מ:

כדברי ר' נהוראי. כך דברי רבי נהוראי. רש"י:

מה מורה האמורה בשמשון נזיר. כדכתיב (שופטים י"ג) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. רש"י:

אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם. שיטת הרב המזרחי שבכל מקום שאמרו בכיוצא בזה שלא באו לשלול בכל המקומות. אלא במקום שעליו הם אומרים כך. באו לשלול שאין פירושו אלא כך וכך. וזהו מפורסם בפירושו לפי' רש"י שבחומש. וככה נפרש דברי רבי יוסי. והלא אין מורה כלומר בשמואל אין לפרש מורה אלא של בשר ודם דהכי כתיב קרא (שמואל א' א') ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. שמשמעותו שיהיה לה' שעול מלכות שמים יהיה עליו: ולא עול מורה בשר ודם. והשיבו רבי נהוראי שא"א שיהיה כן שהרי מצאנו שכבר היה עליו מורה בשר דם. ולפי שנחלקו בו חכמים אם היה נזיר אם לא. לפיכך לא סדרו רבינו הקדוש במשנתו אלא לבסוף של המסכתא: