תוספות יום טוב על נזיר ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נזיר · ח · >>

משנה א[עריכה]

שאמר להם אחד. דהא [או] הודע אליו חטאתו כתיב (או הודע אליו) מ"מ. רש"י. וברייתא היא רפ"ג דכריתות. ומ"ש הר"ב דאם מכחישין כו'. ועיין ספ"ה דמס' טהרות. ומ"ש הר"ב ומתני' איירי כו'. שאם היה העד אצלם במקומם. להרמב"ם באותו חצר או בית ולהראב"ד באותו מעמד פ"ט מה' נזירות. ומ"ש דה"ל כספק טומאה בר"ה דספק טומאה בר"ה [כו'] לא מהכא ילפינן אלא כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ד דטהרות. ולהכי כתב כספק כו'. ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ח דעדיות:

ומגלחין אם הם נשים או קטנים. דאילו גדולים אין מגלחין. משום דאסורים בהקפת ראש מספק. גמ':

ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואע"ג דספק טומאה ברה"י ספקו טמא מדאורייתא. אין לטמא שניהן מכח זה. ולייתו שניהם קרבן טומאה. כיון דממ"נ חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות. הר"ש במשנה ה' פ"ח דתרומות:

וסופרין כו'. ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך. תוס':

אלא מביא חטאת העוף. כתב הר"ב ואשם אינו מביא כרבנן דאמרי לעיל [כו']. רצה לומר בגמ' פ"ג דף י"ח וילפי להו מדכתיב (במדבר ו') וקדש את ראשו ביום ההוא. ההוא אע"פ שלא הביא אשמו. ע"כ. וכתב רש"י ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה. ואי בעי לא מייתי לה כלל. כיון דדורון בעלמא הוא. לא מעכבא. והרמב"ם בפ"י כתב שאינו מביאה לפי שאינה מעכבת. וכתב הכ"מ תמיה לי אע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה. ויתנה עליה:

ועולת בהמה. כדי לגלח על אחד מן הדמים. שכיון שהוא ספק טמא. בסוף שלשים אינו רשאי לגלח בלא הבאת קרבנותיו. תוספות. והכי תניא בתוספתא דמתני' דלקמן וחטאת אינו יכול להביא שאין חטאת בהמה באה מספק. ושלמים טעונים לחם וזרוע בשלה. ואין שלמים כאלו באים נדבה. תוספות פרק בתרא דנדה דף ע':

אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. גמ' ולייתי ומה בכך ומשני לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים פירש"י שיהיו נושאין ק"ו בעצמן ומה ר"י שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק"ו לשאר כל אדם שאפי' יודע שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגים עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכו':

משנה ב[עריכה]

אוכל בקדשים אחר ששים יום כו'. כתב הר"ב אבל קודם לכן לא כו' ולאחר ל' יום מגלח מוקי לה בגמ' באשה וקטן דלאו בני חיובא דהקפת ראש נינהו כדלעיל. ומ"ש הר"ב ומביא ב' צפורים והם נעשים בחוץ ולא הוי בהו משום חולין בעזרה. בגמ'. ומ"ש ועולת בהמה. משום ספק נזיר דאלו חטאת ושלמים לא. כמו שכתבתי לעיל. ועוד דהכא דספק מצורע הוא ואינו יכול להניף ושלמי נזיר טעונות תנופה. תוס' דנדה [שם]. ומ"ש הלכך צריך להמתין שלשים יום שלספק נזירות לשון הרמב"ם לפי שאינו מתנאי טהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא ז' ימים ולא יותר. אלא הכוונה שלא יהיה פחות. ע"כ. ומ"ש ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כו' ומביא חטאת העוף שחטאת בהמה אינה באה על הספק. תוספתא בפרק בתרא. ומסיים בה הכי להביא חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא [כדתנן במשנה י"ב פרק י"ד דנגעים] כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ומביא קרבן עני [וע"ש משנה י"א אימתי כותב] ופסקה הרמב"ם בסוף הלכות נזירות. וכ"כ התוספות סוף פרק דלעיל דף נ"ה. ומ"ש ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור. ולא לתגלחת נזיר טמא. כך השיב רשב"י לתלמידיו. לפי שאינן שוין. דגילוח חילוטו של מצורע לגדל שער של ימי ספרו. וגילוח נזיר טהור להעביר דא"צ עוד גידול. וגילוח דימי ספירו שהוא ג"כ להעביר מ"מ גילוחו לפני זריקת דמים. שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו [כדתנן במשנה ו' פ"ו]. וגילוח דנזיר טהור אחר זריקת אחד מן הדמים. וגילוח דנזיר טמא שהוא ג"כ קודם זריקת אחד מן הדמים. [כדתנן התם] מ"מ אינם שוים דמצורע לפני ביאת מים כדכתיב (ויקרא י"ד) ביום השביעי יגלח [את] כל שערו [וגו'] ורחץ [את] (כל) בשרו במים וטהר. ונזיר טמא אחר ביאת מים כדכתיב (במדבר ו') וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה. דמגלח לאחר ביאת מים:

אחר ששים יום. הקשו בתוס' פרק דלעיל דף נ"ה. דהא תנן במשנה ב' פ"ג שמי שנזר שתי נזירות מגלח הראשונה ביום ל"א. והשניה ביום ס"א וא"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו ביום שאחר יום התגלחת. ותירצו דכיון דתנן לעיל שאם גלח ביום ל' דיצא ש"מ דמדאו' מגלח ביום ל'. והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות הראשונות. וכתבו דלפי"ז אוכל ביום ששים גופיה. דהא תנן לעיל אם גלח השניה ביום ששים חסר אחד יצא. ואע"ג דלאחר ס' [תנן] ה"נ אמרינן פרק שני [נזירים] אוכל בקדשים אחר ח' ימים ור"ל ביום הח' עצמו. ע"כ. אבל דברי הר"ב אין לפרש כן. שהרי כתב ולאחר ל' יום מגלח ספק תגלחת מצורע ונ"ל שהר"ב סובר דאחר ס' יום דוקא וטעמא לפי שאמרו שיהא נזיר שני נזירות שלמים. דהיינו ב' פעמים שלשים. והואיל וכן. התגלחת הראשונה יכול לגלחה כדין כל תגלחת נזיר שמצותה לכתחלה ביום ל"א. והיינו דכתב ולאחר ל' כו' אבל השניה מגלחה ביום הס' והיינו דבתגלחת שנייה כתב צריך להמתין ל' יום ומגלח וכו'. ויש לפרש דה"ק ומגלח ביום הל' עצמו. וזה רשאי לעשות כדתנן נמי לעיל שאם גלח הראשונה ביום ל' והשניה יום ס' חסר א' דיצא. וה"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה בראשון מימי נזירות השניה ותגלחת שניה ביום הל'. ודלא נקט לעיל בכה"ג דאמרן. לפי דאשמועינן רבותא דתרתי ניהו בתגלחת ראשונה שהוא ביום שלשים מימי נזירות הראשונה והוא עצמו יום הראשון מהשניה. וכ"ש דהכא דמגלח ביום ל"א שכבר עברו כל ימי נזירות הראשונה. ותוס' פרק בתרא דנדה דף ע' כתבו ג"כ דביום ס"א אוכל. אבל לא דקדקו לפרש למה כן:

ושותה יין ומיטמא למתים אחר ק"כ יום. לפי מ"ש בדברי הר"ב דאחר ס' דוקא. ויום הגילוח הוא ביום הס' ונמצא שמחשב לנזירות השלישית מיום הס'. לפי שעולה לכאן ולכאן כדלעיל. ואם גלח הראשונה יום שלשים. מגלח השנייה יום ס'. ונמצא שתגלחת השלישית ביום תשעים. ותגלחת הרביעית ביום ק"ך וקשיא דתנן אחר ק"ך. והתוספות כתבו שמנינו התחיל ביום ס"א ומגלח ביום צ"א. דהוא יום ל"א לנזירות השלישית. ומשלים על הצ"א עוד כ"ט יום. והן כלים ביום הק"ך. ומגלח ביום קכ"א שהוא יום ל"א. ובו ביום הותר לשתות יין ולהטמא למתים. אבל קשה לי דכיון דביום ס' מגלח כמו שהוכיחו דאם לא כן לא הותר בקדשים אלא עד יום ס"ב. והיאך נאמר שמנינו מתחיל ביום ס"א. ולא תנן הכי בפ"ג. אלא דאותו יום עולה לו לכאן ולכאן. ובדבור שאח"כ כתבו דהא דשותה יין לאחר ק"ך היינו ביום ק"ך. וזה כפי שיטתם שמפרשים כן ג"כ לאחר ס' שהוא ביום ס'. אבל לפירושי שכתבתי בדברי הר"ב קשיא. וי"ל דאיידי דתנן לאחר ס' דדוקא. תנא נמי לאחר ק"ך. אבל אה"נ דלאו דוקא אלא אף ביום הק"ך עצמו הותר לשתות ביין ולהטמא למתים. ומצאתי להרמב"ם בפ"ח מהלכות נזירות שכתב ואם הביא קרבנותיו ולא גילח אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב ע"כ. ולא ידעתי למה התנה לערב. ואף הכ"מ לא כתב זו מנין לו. גם לא העיר בזה כלל. ועוד לעיל מהך העתיק משנה ט' דפ"ו נוטל הכהן הזרוע כו' ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ולא התנה לערב אלא משמע דמיד הותר. ואחשוב דשמא דקדק כן ממשנתינו זאת. דלהכי קאמרה לאחר ק"ך דנקטה מלתא פסיקתא לפי שאפשר שיביא קרבנותיו ולא יגלח ואז לא הותר כל אותו יום עד לערב. אלא דלא ידענא טעמא מאי שכיון שאין התגלחת מעכבת. מה לי יום המחרת מה לי יום הבאת קרבנות משיזרק עליו הדם יהא מותר ביומו כמו לאחר היום כיון דאין התגלחת מעכבת. מנלן לחלק בין הימים בלא ראיה מוכרחת: