משנה נזיר ח ב

העיקר הראשון, שמחוסר כפורים אסור בקדשים עד שיביא כפרתו, ושהמצורע מכלל ארבע מחוסרי כפרה כמו שיתבאר בפרק שני מכריתות, ואין הנזיר מכלל מחוסרי כפרה כמו שיתבאר שם.
והעיקר השני, שהמצורע מגלח שתי תגלחות ואז יביא כפרתו וזה כתוב בתורה. התגלחת הראשונה כשנטהר מן הצרעת אחר הטבילה, והתגלחת השניה ביום השביעי מן התגלחת הראשונה, ויביא קרבנותיו בשמיני ואז מותר לו לאכול בקדשים, וזה כולו כתוב בתורה (ויקרא י"ד).
והעיקר השלישי, שימי ספרו, והם הימים שבין שתי התגלחות, וימי גמרו, והם ימי החלט, אין עולין לו מימי הנזירות. וכבר בארנו זה בפרק הקודם לזה (הלכה ג).
והעיקר הרביעי, שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לניזרו ולצרעתו.
והעיקר החמישי, וכבר נשנה שנזיר שנטמא בימי הנזירות, ואפילו ביום אחרון, סותר את הכל.
והעיקר הששי, הוא נזכר בזאת ההלכה, במה שאמר שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה.

ואחר שכל אלו העיקרים קיימים, יתחייב מהם שנזיר אם היה עליו סתם נזירות שהם שלושים יום כמו שיתבאר והוא שמדבר בו בזאת ההלכה, וכשהוא ביום אחרון מן השלושים יום כולם ספק טמא, וכמו כן היה באלו השלושים יום ספק מוחלט, הנה שאי אפשר לו לאכול בקדשים אלא אחר שישלים כמו הנזירות שהיה עליו וזה ששים יום. ואינו מותר לו היין והטומאה ושיפסוק ממנו הנזירות אלא אחר מניין ארבעה ארבעה פעמים כמו ימי הנזירות שהם עליו וזה אחר מאה ועשרים יום. וטעם זה לפי שהתגלחות המחויבות לו הם ארבע תגלחות: תגלחת טומאה לפי שהוא ספק טמא, ותגלחת טהרה, ושתי תגלחות של מצורע לפי שהוא ספק מצורע.

ויגלח כל אחד מאלו הארבע בתשלום זמן הנזירות, לפי שאלו שתי הספקות שנפלו בטומאה ובצרעת ארבע הרכבות:

אחת מהם, שהוא טמא ודאי ומוחלט ודאי.
או טמא ודאי ואינו מוחלט.
או מוחלט ודאי ואינו טמא.
או ודאי טהור, ואינו לא מצורע ולא טמא מת.

והתגלחת הראשונה שיגלח אחר תשלום שלושים יום שהיה בהם ספק טמא וספק מוחלט:

אם הוא אינו לא טמא ולא מוחלט - אינו חייב באחרת.
ואם היה הוא מוחלט וטמא - תהיה זאת התגלחת הראשונה משתי התגלחות המחוייבות למצורע.

ואין אנו יכולין לגלחו התגלחת השניה ביום השביעי מזאת התגלחת, לפי שהוא מוחלט בספק ונחוש שמא אינו מצורע, אבל הוא טמא ודאי, וכבר סתר השלושים יום הראשונים מפני הטומאה, והוא עכשיו באלו השלושים יום השניים נזיר, ואינו מותר תגלחתו בימי הנזירות זאת התגלחת השניה המחויבת לו בהיותו ספק מוחלט אחר שהיא ספק. וזהו עניין מה שאמרו, לגלחו בתוך שבעה אי אפשר דילמא לאו מוחלט הוא, ורחמנא אמר "תער לא יעבור על ראשו"(במדבר ו, ה), לפיכך נניחהו עד שישלים השלשים יום השניים, ואז נגלחהו התגלחת השניה אשר בה נשלמה טהרת מצורע, ואז יאכל בקדשים לפי שהוא כבר גלח שתי התגלחות ובין כל אחת ואחת שלושים יום, ואם היה מוחלט כבר נטהר, לפי שאינו מתנאי הטהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא שבעה ימים ולא יותר, אלא הכוונה שלא יהיה פחות. וכבר נתבאר שאי אפשר לו טהרתו אלא אחר ששים יום.

ונשאר עניין היתר שתיית היין והטומאה.

ונאמר גם כן, אילו מוחלט ודאי היה בשלשים יום הראשונים והיו ימי גמרו, והשלושים השניים היו ימי ספרו והם אותן שיהיו בין שתי התגלחות כמו שבארנו, והעיקר אצלנו שימי גמרו וימי ספרו אין עולין לו, לפיכך צריך שישהא אחר אלו הששים יום שלושים יום נזיר ויגלח תגלחת שלישית.

ואמנם אילו היה מוחלט בלבד לא היה צריך יותר, אלא שאנו אומרים גם כן שמא טמא היה בודאי, ועל כל פנים יש לו לגלח תגלחת טומאה, לפי שלא תעלה תגלחת אחת לניזרו ולצרעתו, לפיכך ישהא שלשים יום פעם רביעית ויגלח תגלחת רביעית:

ותהיה התגלחת הראשונה מזאת הארבע לספק ימי גמרו, רוצה לומר התגלחת הראשונה משני התגלחות המחויבות למוחלט.
והתגלחת השניה לספק ספרו, רוצה לומר השניה משתי תגלחות המוחלט.
והתגלחת השלישית לספק טומאתו, שצריך שתהיה גם כן אחר ימי נזירות עד שיסתור אותה, אחר שזה הספק נתחדש בימי הנזירות כמו שבארנו בתחילה.
והתגלחת הרביעית תגלחת טהרה.

ועל זה ההיקש בעצמו יהיה הדין במי שנזר בנזיר עשר שנים על דרך משל, ואחר כך היה בהם כולם ספק מוחלט, ונתחדש לו ספק טומאה בסופם, הנה הוא אוכל בקדשים אחר עשרים שנה, ושותה ביין אחר ארבעים שנה כמו שבארנו. והוא מה שאמרו "בת שנה" רוצה לומר נזירות בת שנה, אוכל בקדשים אחר שתי שנים, ושותה ביין אחר ארבע, ומגלח ארבע תגלחות. ואמנם הקרבנות שיקריב, אין סיפורו נאות בכוונת זה הפירוש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק - ספק אם נטמא במת וספק אם הוא מצורע מוחלט:

אוכל בקדשים אחר ששים יום - אבל קודם לכן לא, דספק מצורע הוא ועד שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים. אבל משום ספק נזיר טמא לא מתסר לאכול בקדשים, דלא מקרי מחוסר כפרה שאסור לאכול בקדשים אלא מי שטומאה יוצאה עליו מגופו. כיצד, נזר שלשים יום. וביום הראשון אירע לו ספק טומאת מת וספק צרעת, מזה ושונה וטובל ונטהר מטומאת מת כאילו בא לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא, ואינו יכול לגלח עד שלשים יום מיום שנזר, שמא נזיר טהור הוא ואסור לגלח עד מלאת ימי נזרו ועד שיביא קרבנותיו, ולאחר שלשים יום מגלח ^ט, ספק תגלחת מצורע ספק תגלחת טומאה של נזיר וספק תגלחת טהרה. ומביא שתי ציפורים ^י כדין תגלחת חלוטו של מצורע, וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא, ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור ^יא. ואע"פ שאינו מביא שאר קרבנות של תגלחת טהרה, הא אמרינן אם גלח על אחת משלשתן יצא. ומתנה עליה שאם אינו נזיר טהור שתהא עולת נדבה. ודין מצורע מוחלט שצריך שני תגלחות, אחת לאחר גמר חלוטו כשנרפא מצרעתו, ואחת לאחר ימי ספרו לאחר שספר שבעה מן התגלחת הראשונה, כדכתיב (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, וזה שהוא ספק נזיר אינו יכול לגלח, הלכך צריך להמתין ל' יום של ספק נזירות טהרה ^יב ומגלח תגלחת של ספק ימי ספרו של מצורע וספק נזירות טהרה, ומביא עולת בהמה של ספק נזירות כדי לגלח על הקרבנות ומתנה עליה, ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כדי להתירו בקדשים. ומביא חטאת עוף ^יג, שחטאת בהמה אינה באה על הספק. ואינו מביא אשם, שהאשם אינו מעכב מלאכול בקדשים. ונמצא שלאחר ס' יום אוכל בקדשים שאז מביא כפרתו על ספק חלוטו. ועדיין הוא אסור לשתות יין וליטמא למתים דשמא מוחלט היה, ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור ולא לתגלחת נזיר טמא ^יד, וטעון עוד שתי תגלחות, אחד לנזיר טמא ואחת לנזיר טהור, ואם מצורע מוחלט היה, כל מה שמנה לימי נזירתו אין עולין לו, שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו, וצריך למנות עוד ל' יום ולאחר ל' יום מגלח ספק נזיר טמא. ספק נזיר טהור, ומביא חטאת העוף בספק נזיר טמא. ועולת בהמה בספק נזיר טהור כדי לגלח על הקרבן, ומתנה עליה. ועדיין אסור לשתות יין וליטמא למתים, דשמא מצורע מוחלט היה, ולפיכך השתי תגלחות הראשונות לא עלו לו לשם נזירות, לא של טומאה ולא של טהרה, ושמא נזיר טמא היה ותגלחת השלישית תגלחת של טומאה היא, לפיכך צריך למנות עוד שלשים יום של נזירות טהרה, ומביא קרבן נזיר טהור, ומתנה, ואח"כ מותר לשתות יין ולהטמא למתים. וכן אם נדר נזירות שנה ואירע לו בראש שנתו ספק טומאת מת וספק צרעת, מונה שנה ומגלח תגלחת של ספק טומאה וספק טהרה וספק צרעת, ומונה שנה שניה ומגלח ומביא כפרתו ואוכל בקדשים, ומונה עוד ב' שנים קודם שישתה יין ויטמא למתים:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

אוכל בקדשים אחר ששים יום כו'. כתב הר"ב אבל קודם לכן לא כו' ולאחר ל' יום מגלח מוקי לה בגמ' באשה וקטן דלאו בני חיובא דהקפת ראש נינהו כדלעיל. ומ"ש הר"ב ומביא ב' צפורים והם נעשים בחוץ ולא הוי בהו משום חולין בעזרה. בגמ'. ומ"ש ועולת בהמה. משום ספק נזיר דאלו חטאת ושלמים לא. כמו שכתבתי לעיל. ועוד דהכא דספק מצורע הוא ואינו יכול להניף ושלמי נזיר טעונות תנופה. תוס' דנדה [שם]. ומ"ש הלכך צריך להמתין שלשים יום שלספק נזירות לשון הרמב"ם לפי שאינו מתנאי טהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא ז' ימים ולא יותר. אלא הכוונה שלא יהיה פחות. ע"כ. ומ"ש ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כו' ומביא חטאת העוף שחטאת בהמה אינה באה על הספק. תוספתא בפרק בתרא. ומסיים בה הכי להביא חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא [כדתנן במשנה י"ב פרק י"ד דנגעים] כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ומביא קרבן עני [וע"ש משנה י"א אימתי כותב] ופסקה הרמב"ם בסוף הלכות נזירות. וכ"כ התוספות סוף פרק דלעיל דף נ"ה. ומ"ש ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור. ולא לתגלחת נזיר טמא. כך השיב רשב"י לתלמידיו. לפי שאינן שוין. דגילוח חילוטו של מצורע לגדל שער של ימי ספרו. וגילוח נזיר טהור להעביר דא"צ עוד גידול. וגילוח דימי ספירו שהוא ג"כ להעביר מ"מ גילוחו לפני זריקת דמים. שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו [כדתנן במשנה ו' פ"ו]. וגילוח דנזיר טהור אחר זריקת אחד מן הדמים. וגילוח דנזיר טמא שהוא ג"כ קודם זריקת אחד מן הדמים. [כדתנן התם] מ"מ אינם שוים דמצורע לפני ביאת מים כדכתיב (ויקרא י"ד) ביום השביעי יגלח [את] כל שערו [וגו'] ורחץ [את] (כל) בשרו במים וטהר. ונזיר טמא אחר ביאת מים כדכתיב (במדבר ו') וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה. דמגלח לאחר ביאת מים:

אחר ששים יום. הקשו בתוס' פרק דלעיל דף נ"ה. דהא תנן במשנה ב' פ"ג שמי שנזר שתי נזירות מגלח הראשונה ביום ל"א. והשניה ביום ס"א וא"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו ביום שאחר יום התגלחת. ותירצו דכיון דתנן לעיל שאם גלח ביום ל' דיצא ש"מ דמדאו' מגלח ביום ל'. והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות הראשונות. וכתבו דלפי"ז אוכל ביום ששים גופיה. דהא תנן לעיל אם גלח השניה ביום ששים חסר אחד יצא. ואע"ג דלאחר ס' [תנן] ה"נ אמרינן פרק שני [נזירים] אוכל בקדשים אחר ח' ימים ור"ל ביום הח' עצמו. ע"כ. אבל דברי הר"ב אין לפרש כן. שהרי כתב ולאחר ל' יום מגלח ספק תגלחת מצורע ונ"ל שהר"ב סובר דאחר ס' יום דוקא וטעמא לפי שאמרו שיהא נזיר שני נזירות שלמים. דהיינו ב' פעמים שלשים. והואיל וכן. התגלחת הראשונה יכול לגלחה כדין כל תגלחת נזיר שמצותה לכתחלה ביום ל"א. והיינו דכתב ולאחר ל' כו' אבל השניה מגלחה ביום הס' והיינו דבתגלחת שנייה כתב צריך להמתין ל' יום ומגלח וכו'. ויש לפרש דה"ק ומגלח ביום הל' עצמו. וזה רשאי לעשות כדתנן נמי לעיל שאם גלח הראשונה ביום ל' והשניה יום ס' חסר א' דיצא. וה"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה בראשון מימי נזירות השניה ותגלחת שניה ביום הל'. ודלא נקט לעיל בכה"ג דאמרן. לפי דאשמועינן רבותא דתרתי ניהו בתגלחת ראשונה שהוא ביום שלשים מימי נזירות הראשונה והוא עצמו יום הראשון מהשניה. וכ"ש דהכא דמגלח ביום ל"א שכבר עברו כל ימי נזירות הראשונה. ותוס' פרק בתרא דנדה דף ע' כתבו ג"כ דביום ס"א אוכל. אבל לא דקדקו לפרש למה כן:

ושותה יין ומיטמא למתים אחר ק"כ יום. לפי מ"ש בדברי הר"ב דאחר ס' דוקא. ויום הגילוח הוא ביום הס' ונמצא שמחשב לנזירות השלישית מיום הס'. לפי שעולה לכאן ולכאן כדלעיל. ואם גלח הראשונה יום שלשים. מגלח השנייה יום ס'. ונמצא שתגלחת השלישית ביום תשעים. ותגלחת הרביעית ביום ק"ך וקשיא דתנן אחר ק"ך. והתוספות כתבו שמנינו התחיל ביום ס"א ומגלח ביום צ"א. דהוא יום ל"א לנזירות השלישית. ומשלים על הצ"א עוד כ"ט יום. והן כלים ביום הק"ך. ומגלח ביום קכ"א שהוא יום ל"א. ובו ביום הותר לשתות יין ולהטמא למתים. אבל קשה לי דכיון דביום ס' מגלח כמו שהוכיחו דאם לא כן לא הותר בקדשים אלא עד יום ס"ב. והיאך נאמר שמנינו מתחיל ביום ס"א. ולא תנן הכי בפ"ג. אלא דאותו יום עולה לו לכאן ולכאן. ובדבור שאח"כ כתבו דהא דשותה יין לאחר ק"ך היינו ביום ק"ך. וזה כפי שיטתם שמפרשים כן ג"כ לאחר ס' שהוא ביום ס'. אבל לפירושי שכתבתי בדברי הר"ב קשיא. וי"ל דאיידי דתנן לאחר ס' דדוקא. תנא נמי לאחר ק"ך. אבל אה"נ דלאו דוקא אלא אף ביום הק"ך עצמו הותר לשתות ביין ולהטמא למתים. ומצאתי להרמב"ם בפ"ח מהלכות נזירות שכתב ואם הביא קרבנותיו ולא גילח אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב ע"כ. ולא ידעתי למה התנה לערב. ואף הכ"מ לא כתב זו מנין לו. גם לא העיר בזה כלל. ועוד לעיל מהך העתיק משנה ט' דפ"ו נוטל הכהן הזרוע כו' ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ולא התנה לערב אלא משמע דמיד הותר. ואחשוב דשמא דקדק כן ממשנתינו זאת. דלהכי קאמרה לאחר ק"ך דנקטה מלתא פסיקתא לפי שאפשר שיביא קרבנותיו ולא יגלח ואז לא הותר כל אותו יום עד לערב. אלא דלא ידענא טעמא מאי שכיון שאין התגלחת מעכבת. מה לי יום המחרת מה לי יום הבאת קרבנות משיזרק עליו הדם יהא מותר ביומו כמו לאחר היום כיון דאין התגלחת מעכבת. מנלן לחלק בין הימים בלא ראיה מוכרחת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ט) (על הברטנורא) מוקי לה בגמרא באשה וקטן דלאו בני חיובא דהקפת ראש ננהו כדלעיל:

(י) (על הברטנורא) והם נעשים בחוץ ולא הוי בהו משום חולין בעזרה. גמרא:

(יא) (על הברטנורא) דאלו חטאת ושלמים לא כדלעיל ועוד דהכא דספק מצורע הוא ואינו יכול להניף ושלמי נזיר טעונות תנופה. תוספ':

(יב) (על הברטנורא) לפי שאינו מתנאי טהרה שלא יהיה בין תגלחת לתגלחת אלא שבעה ימים ולא יותר. אלא הכוונה שלא יהיה פחות. הר"מ:

(יג) (על הברטנורא) ועשיר שאינו יוצא בקרבן עני כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ומביא קרבן עני. תוספתא:

(יד) (על הברטנורא) כך השיב רשב"י לתלמידיו, לפי שאינן שוין דגילוח חלוטו של מצורע לגדל שער של ימי ספורו וגילוח נזיר טהור להעביר דא"צ עוד גידול וגילוח דימי ספורו שהוא ג"כ להעביר מ"מ גילוחו לפני זריקת דמים שהרי ביום הז' מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו. וגילוח דנזיר טהור אחר זריקת אחד מן הדמים. וגילוח דנזיר טמא שהוא ג"כ קודם זריקת אחד מן הדמים מ"מ אינם שוים דמצורע לפני ביאת מים כדכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו ורחץ את בשרו במים וטהר. ונזיר טמא אחר ביאת מים כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה דמגלח לאחר ביאת מים:

(טו) (על המשנה) אחר כו'. הקשו בתוספ' דהתנן במ"ב פ"ג שמי שנזר שתי נזירות מגלח הראשונה ביום ל"א והשניה ביום ס"א, וא"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו ביום שאחר יום התגלחת ותירצו דכיון שאם גילח ביום שלשים דיצא, ש"מ דמדאורייתא מגלח ביום שלשים והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות ראשונות. וכתבו דלפי זה אוכל ביום ס' גופיה, דהא תנן התם אם גלח השניה ביום ס' חסר אחד יצא. ואחר, לאו דוקא כו'. ודעת הר"ב נראה דאחר ס' דוקא, וטעמא לפי שאמרו שיהא נזיר ב' נזירות שלימים דהיינו ב' פעמים ל', והואיל וכן התגלחת ראשונה יכול לגלחה כדין כל תגלחת נזיר שמצותה לכתחלה ביום ל"א. והיינו דכתב ולאחר שלשים כו' אבל השניה מגלחה ביום הס', והיינו דכתב שלשים יום ומגלח, וי"ל דה"ק ומגלח ביום הל' עצמו. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) ק"כ יום. לפי מ"ש בדברי הר"ב דאהר ס' דוקא ויום הגילוח הוא ביום הס' ונמצא שמחשב לנזירות השלישי מיום הס' לפי שעולה לכאן ולכאן ונמצא שהג' ביום צ' והרביעי ביום ק"כ ובו ביום מותר לשתות יין כו'. ואחר, לאו דוקא. ואיידי דרישא נקטיה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק: כגון שספק לנו אם מה שפרח בו צרעת ממש הוא או אם בוהק הוא והשתא מיהא נתרפא לגמרי ובגמרא תנא בד"א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ד' שנים ותנו נמי עלה ומגלח ד' תגלחיות בנזירות מועטת משלשים יום לשלשים יום ובנזירות מרובה משנה לשנה תגלחת ראשונה מביא שתי צפורים שחוטה ומשולחת וחטאת העוף ועולת בהמה. שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה ופירשו רש"י ותוס' ז"ל ומביא חטאת העוף דאילו חטאת בהמה אינה באה על הספק אך יפקיר נכסיו ויביא חטאת העוף כדין מצורע עני ואשם נמי יביא לר' שמעון דאמר בברייתא בפ' התערובות ובפ' בתרא דמנחות ובפ' בתרא דנדה דף ע' אשם נמי מצי לאתנויי בשלמי נדבה ולרבנן דר"ש אית להו דאשם אינו מעכבו מלאכול בקדשים. שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה. רביעית מביא קרבן טהרה חטאת בהמה ועולה ושלמים ומתנה. וכבר כתבתי בריש פירקין דהני ד' תגלחות דוקא אם הנזיר אשה או קטן אבל האיש אינו מגלח מספק לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת שמא טהור הוא ונמצא מקיף פאת ראשו שלא במקום מצוה ואינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד שאין ד' תגלחות הללו לערב אלא למצוה. בפי' רע"ב ז"ל כיצד נזר שלשים וביום ראשון אירע לו ספק וכו'. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי וביום האחרון אירע לו ספק. וביד פ' עשירי דהלכות נזירות. ואיתה למתני' פ' כ"ג ונזיר דף נ"ה:

שתגלחת הנגע דוחה: פי' דוחה איסור תגלחת נזיר דכתיב תער לא יעבור על ראשו בזמן שהנגע ודאי שאם היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת ובסוף ז' ימים דתגלחת שניה דימי ספירו מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח"כ למנות ז' דתגלחת נזירות טומאה ואח"כ למנות שלשים דנזירות טהרה ונמצא אוכל בקדשים לאחר ז' ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

נזיר: סתם נזירות של ל' יום:

שהיה טמא בספק: שביום ראשון מנזירותו נסתפק אם נטמא במת. והרי אם ודאי נטמא, צריך ב' גלוחין, א' אחר הזאת ג' וז', שטובל ומגלח בז', וא' בסוף נזירות דטהרה:

ומוחלט בספק: באותו יום עצמו נסתפק נמי אם הוחלט בצרעתו מכבר. והיום ודאי נתרפא. והרי אם היה באמת מוחלט נמי, היה צריך ב' גלוחין, א' כשנתרפא, וא' אחר ז' ימים שסופר אח"כ. ואותן ב' התגלחות היו דוחין לנזירות [כפ"ו סי' כ"ט], גם קודמין לגלוח נזירות טומאה או טהרה. משא"כ גלוח של ספק מצורע, אינו דוחה לנזירות, אבל קודם הוא לגלוח נזירות טומאה או טהרה, שכשיגיע זמן גלוח הנזירות, מגלח מקודם גלוח של ספק מצורע:

זה הראשון, לגלוח טומאה היה. לכן ממתין עוד ל"י ומגלח שנית, דאם מצורע היה, הרי היה גלוח ראשון לחלוטו, וגלוח זה לטהרתו, ולכן היה מהראוי שיביא למחרת גלוח, קרבנותיו של מצורע, דהיינו ג' בהמות כדי להתירו בקדשים. אבל שמא אינו מצורע והאיך יביא חולין לעזרה והרי חטאת מעכב בו [כ(רמב"ם פ"א מהל' מחוסרי כפרה ה"ה), ועי' לח"מ שם פ"ה ה"י] והרי חטאת אינו יכול להביא בתנאי. לכן יכתוב נכסיו לאחר, וה"ל כמצורע עני, וסגי ליה בחטאת העוף שעל הספק, והעולת העוף והאשם שצריך העני להביא, אינן מעכבין [כנזיר די"ח ב' והר"ב השמיט שהעולה שלו אינו מעכב, ולא ידעתי למה]. אבל אין להסתפק שמא תגלחת זה, תגלחת נזיר טמא היה, ויתחייב להביא קרבנותיו כבגלוח ראשון. ליתא דממ"נ, אם היה מצורע, הרי ב' תגלחת מצורע, קודמין לתגלחת טומאה. ואי לא היה מצורע, אם כן כבר גלח גלוח ראשון לנזירות טמא. אבל יש להסתפק שמא אינו מצורע, רק נזיר טמא היה, והיה תגלחת ראשון לטומאה ותגלחת זה לטהרה. לכן יביא השתא עולת בהמה בתנאי כבתגלחת ראשון. ואחר שהביא קרבן מצורע שבגלוח הב', מותר בקדשים, דהרי כבר הוזה ג' וז' וטבל לספק טומאה. ואי"ל עכ"פ אם היה מצורע, היו ב' התגלחות אלו לתגלחת מצורע, והו"ל מחוסר כפורים מדלא הביא עדיין קרבן לנזירות טומאה, דחטאת העוף שהביא בגלוח ראשון לספק נזירות טומאה, קודם זמן היה, מדצריך לגלח ב' תגלחת מצורע תחילה. ליתא, דאין מחוסר כפורים רק למי שטומאה יוצאה מגופו, כזב וזבה יולדת מצורע. אבל עדיין אסור ביין. דשמא מצורע היה, והיו ב' התגלחות אלו לצרעתו, שאינן עולין לגלוח טומאה או טהרה של נזיר. ושמא גם טמא היה, וצריך לגלח השתא תחלה לטומאה ואחר ל' יום יגלח לטהרה. וזה אינו יכול לגלח השתא אחר ז' ימים מגלוח הב' גלוח הג' לטומאה, דשמא אינו טמא, ונמצא שמיד אחר גלוח הב' מתחיל נזירות טהרה, ואם יגלח אחר ז' ימים הרי יגלח תוך מלאות. לכן ימתין עוד ל' יום ויגלח, ויביא שוב חטאת עוף על הספק, משום ספק תגלחת טומאה. ויביא אז גם עולת בהמה בתנאי, כמו בתגלחת ב', דשמא לא נטמא והוה תגלחת זה תגלחת נזיר טהור. מיהו עדיין אסור ביין, דשמא מצורע היה וטמא היה. והיו ב' גלוחין הראשונים לצרעתו. ושלישי לטומאתו. לכן ממתין שוב אחר גלוח ג' ל' יום, ומביא ג' קרבנות נזיר טהור, ומתנה על העולה שבאם לא היה מצורע ולא נטמא, וכבר יצא בעולה שהביא בגלוח ראשון, יהיה זה העולה שמביא השתא עולת נדבה, והחטאת והשלמים שמביא השתא, הרי ודאי חייב בהם עדיין. ואחר כך שותה יין ומטמא למתים ומגלח בכל עת. וכן אם קבל נזירות שנה, ונטמא ביום א' משנה ראשונה, אסור לאכל קדשים עד אחר ב' שנים, ואסור ביין וטומאה עד אחר ד' שנים. ומגלח בין כל שנה ושנה, ומביא קרבנות בכל גלוח כלעיל. מיהו כל זה בנשים וקטנים כסי' ב', דגדול אסור לגלח מחשש הקפת ראש שלא במקום מצוה. אבל התגלחת אינו מעכב בנזיר טהור כרמב"ם [(רמב"ם פ"ח מהל' נזירות ה"ו)]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי